מדינות עולם - שאלה 36

באיטליה יש למעלה מ-3,000 מוזיאונים
נכון או לא נכון? ניתן לגלול מטה וללמוד יותר.
בסיום, סגור את הדפדפן כדי לחזור למשחק.
הקודם
הבא

 

איטליה

 
 
קפיצה לניווטקפיצה לחיפוש
הרפובליקה האיטלקית
Repubblica Italiana
Flag of Italy.svgEmblem of Italy.svg
דגלסמל
מוטו לאומיאין
המנון לאומישיר האיטלקים
 
יבשתאירופה
שפה רשמיתאיטלקית[1]
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
רומא
41°54′N 12°29′E
משטררפובליקה פרלמנטרית
ראש המדינה
– נשיא
– ראש ממשלה
נשיא
סרג’ו מטרלה
ג’וזפה קונטה
הקמה
איחוד איטליה
הפיכה לרפובליקה

17 במרץ 1861
2 ביוני 1946
ישות קודמתממלכת איטליה  ממלכת איטליה
שטח[3]
– דירוג עולמי
– אחוז שטח המים
301,340 קמ”ר 
73 בעולם
2.4%
אוכלוסייה[4]
(הערכה ליולי 2020)
– דירוג עולמי של אוכלוסייה
– צפיפות
– דירוג עולמי של צפיפות

62,402,659 נפש 
23 בעולם
207.08 נפש לקמ”ר
64 בעולם
אוכלוסייה לפי גילים
תמ”ג (PPP)[5]
(הערכה לשנת 2017)
– דירוג עולמי
– תמ”ג לנפש
– דירוג עולמי לנפש

2,317,000 מיליון $ 
12 בעולם
37,130 $
50 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[6]
(2018)
– דירוג עולמי

0.883 
29 בעולם
מטבעאירו[2] ‏ (EUR)
אזור זמןUTC +1
סיומת אינטרנט.it
קידומת בינלאומית39

אִיטַלְיָה, או בשמה הרשמי: הָרֶפּוּבְּלִיקָה הָאִיטַלְקִית (באיטלקיתRepubblica Italiana, ״רֵפּֿוּבְּלִיקָה אִיטַלְיָאנָה״ להאזנה (מידע • עזרה)) היא מדינה בדרום אירופה, המכסה את רוב חצי האי האפניני, ואזורים נוספים. היא כוללת למעלה מ-20 איים, הגדולים שבהם הם סיציליה וסרדיניה. מצפון היא תחומה על ידי הרי האלפים, שם היא גובלת בצרפת, בשווייץ, באוסטריה ובסלובניה. בצפון-מרכז המדינה נמצאת המדינה הזעירה סן מרינו, ובמרכז המדינה, בתוך העיר רומא, נמצאת קריית הוותיקן. בשל צורתה הגאוגרפית המזכירה מגף היא מכונה “ארץ המגף”[7].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של איטליה

איטליה הקדם-רומית והאימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – איטליה הקדם-רומיתרומא העתיקה
 
האימפריה הרומית בשיאה

בארץ שבה שוכנת היום המדינה התרחשו פעילויות אנושיות רבות-חשיבות בזמנים הפרה-היסטוריים, וברבים מחלקיה נמצאים אתרים ארכאולוגיים חשובים.

לפני התפתחות התרבות הרומית וכיבוש איטליה בידי רומא, שכנו באיטליה מספר עמים מקומיים, שזו הייתה ארץ מושבם לפחות מאז עידן הברונזה. מלבד העמים המקומיים כגון האטרוסקים או הלטינים מייסדי האימפריה הרומית, התיישבו באיטליה בני יוון הראשונים, החל מהמאה השמינית לפנה”ס. מקומות התיישבותם היו בעיקר בסיציליה ודרום איטליה, והם קיימו סחר ענף עם תושבי איטליה ואגן הים התיכון כולו.

בין המאה הרביעית לפנה”ס למאה השנייה לפנה”ס חצי-האי האיטלקי אוחד תחת שלטון רומאי. לאחר הניצחון במלחמות הפוניות נגד קרתגו, האיים השכנים גם הם באו תחת שלטון רומי עד המאה השלישית לפנה”ס. במאה הראשונה לספירה שלטה המדינה הרומית באגן הים התיכון אך נקלעה לתהליך ארוך של שקיעת הרפובליקה בליווי מלחמות אזרחים עזות שבסופו השתנה משטרה למשטר קיסרות. במאה הרביעית לספירה האימפריה פוצלה לחצי מזרחי שבירתו קונסטנטינופול ומערבי שבירתו רומא. החצי המזרחי, המכונה האימפריה הביזנטית שרד כ-1,200 שנים, אך החצי המערבי התמוטט תוך כמה מאות שנים עקב סכסוכים פנימיים ופלישות שבטים גרמאנים.

בתוך האימפריה הזו צמחה הנצרות, שנהנתה מקידום מעמדה בתקופתו קונסטנטינוס, ובהמשך הפכה לדתה הרשמית של האימפריה, ובעקבות זאת של כל אירופה. הכנסייה הקתולית והאפיפיורים שעמדו בראשה השפיעו ושלטו על איטליה במשך מאות שנים, גם לאחר נפילת האימפריה הרומית במאה ה-5 לספירה.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איטליה בימי הביניים

לאחר המאה החמישית, בזמן נדידת העמים הגדולה, חוותה איטליה מספר פלישות מבחוץ אשר חוללו בה הרס גדול. הראשונים שפלשו אליה היו השבטים הגרמאניים הברברים. כבר בשנת 488 נכבשה איטליה בידי שבט האוסטרוגותים הגרמאני, וב-555 בידי האימפריה הביזנטית. ב-568 כבשו הלנגוברדים הגרמאנים את רוב איטליה וב-774 סיפח קארל הגדול את מלכות הלנגוברדים לממלכת הפרנקים. תחת שלטון הפרנקים הוכנס הפיאודליזם לאיטליה והיא נחלקה לדוכסיות מורשתיות.

בשנת 827 כבשו האע’לבים את סיציליה, בשנת 828 פלשו הסרצינים לאיטליה[דרוש מקור], וכ־230 שנה מאוחר יותר (בשנת 1057) פלשו אליה הנורמנים וכבשו את הדרום ואת סיציליה. בשנת 1176 הביסו ערי לומברדיה את הקיסר פרידריך ברברוסה בקרב לניאנו, ובשנת 1183 הגיעו להסכם שלום המכונה שלום קונסטאנס ובו הכיר הקיסר בעצמאותן של ערי לומברדיה.

בצפון הצליחו באותה תקופה קיסרי גרמניה ליצור רוח של רגיעה באזור. מספר ערים איטלקיות ניצלו את המצב כדי להשיג עצמאות. מסוף המאה ה-11 ביקשו סוחרים רבים באיטליה שהתעשרו לצאת משעבוד האדונים הפיאודלים, ובמשך הזמן הצליחו לצבור כוח פוליטי ומדיני רב במספר ערים. המאבק לעצמאות רבה התחדש במאה ה-13 עם המאבק שבין האפיפיור לקיסר. ערים אלו ניצלו את המצב, הרחיבו את תחומי ריבונותן וחיזקו את מעמדן בכלכלת אירופה. במאה ה-14 נוצרו חיכוכים רבים בין הערים, ומוסד האפיפיורות חדל לפעול ברומא ועבר לפעול בדרום צרפת.

הרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרנסאנס האיטלקי

ב-1348 פרצה מגפת המוות השחור שקטלה כשליש מאוכלוסיית איטליה. המגפה קירבה את קץ המשטר הפאודלי, והביאה לסדר החברתי והמבנה התרבותי של תקופת הרנסאנס. ההתאוששות מהאסון שגרמה המגפה הובילה לתחייה של ערים, המסחר והכלכלה, אשר עודדו תקופה של הומניזם ורנסאנס, הידוע בעיקר בשל ההישגים התרבותיים בתקופה זו. בתקופת הרנסאנס הייתה תחייה תרבותיתפילוסופית ואמנותית. הרעיונות שאפיינו את הרנסאנס מקורם בפירנצה של סוף המאה ה-13, ובמיוחד בכתביהם של הסופרים פטרארקה ודנטה וביצירותיו של האמן ג’וטו די בונדונה. הרנסאנס שהחל באיטליה התפשט בכל אירופה, ובמאות ה-15 וה-16 הפכה איטליה למרכז התרבות של אירופה, ואירעו בה התפתחויות רבות וחשובות בתחומי הציור, הפיסול והאדריכלות.

שלטון זר ומלחמות נפוליאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמות האיטלקיות שהחלו בסוף המאה ה-15 הביאו לעשרות שנים של מתקפות צרפתיות על מדינות איטליה. עם סיומן, בשנת 1559 הייתה איטליה מחולקת למדינות שהיו בשליטה ישירה או עקיפה של ספרד ההבסבורגיתמלחמת הירושה הספרדית הביאה לשליטה אוסטרית על חלקים נרחבים של צפון איטליה. איטליה נותרה מחולקת לרפובליקות ולממלכות זעירות, תחת שלטון זר. איטליה סבלה ממעבר נתיבי הסחר מהים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. התוצאה הייתה התדרדרות יציבה במאות הבאות.

מגפות המשיכו להכות באיטליה מהמאה ה-14 ועד המאה ה-17. במגפה של 1575–1577 מתו כ-50,000 איש בוונציה. בחצי הראשון של המאה ה-17 קטלה המגפה 1,730,000 איש. בשנים 16291631 סבלה צפון איטליה מהמגפה הגדולה של מילאן, וב-1656 הכתה בנאפולי מגפה שגבתה את חייהם של 300,000 נפש.

נפוליאון בונפרטה פלש לאיטליה בשנת 1796 וייצב בה שלטון ממושך ורצוף במשך כ-18 שנים, למעט תקופה קצרה בשנת 1799 כשהאוסטרים והרוסים הצליחו להניס את הצבאות הצרפתים, אך תבוסה בקרב מרנגו הביאה לקץ השאיפות האוסטריות באיטליה עד קונגרס וינה. צרפת שלטה ישירות בחלקים נרחבים בצפון מערב איטליה, בצפון מזרח איטליה הוקמה “הרפובליקה האיטלקית” שהוחלפה לאחר מכן ב”ממלכת איטליה” שהתקיימה עד 1814. בעקבות נפילת נפוליאון השיב קונגרס וינה את הגבולות הישנים שחילקו את איטליה, והיוו רשת של מדינות זערוריות, הנשלטות באופן ישיר או עקיף בידי מעצמות אירופיות שונות, ובמיוחד אוסטריה.

איחוד איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איחוד איטליה

בעקבות הרפובליקה האיטלקית שהקים נפוליאון, שהפכה מאוחר יותר לממלכת איטליה, התגברו באיטליה הנטיות הלאומיות. הכוחות העיקריים שתמכו באיחוד איטליה היו הקרבונארי, אגודות סודיות של בני המעמד הבינוני והאינטלקטואלים שנמשכו לרעיונות המהפכה הצרפתית, ומאידך מנהיגי ממלכת סרדיניה-פיימונטה, השמרנים יותר. מנגד עמדו האימפריה האוסטרית, שלא הכירה בקיומה של איטליה כישות פוליטית, והאפיפיור, שחשש מפגיעה בכוחה של הדת. הקרבונארי וקבוצות אחרות התקוממו כמה פעמים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19, אך דוכאו פעם אחר פעם בידי האוסטרים. ב-1848, כחלק מאירועי אביב העמים, היו התקוממויות נוספות באיטליה; קרלו אלברטו, מלך סרדיניה, הכריז מלחמה על האוסטרים, אך הובס בקלות בידי כוחותיו של הגנרל רדצקי בקרב נובארה.

ב-1852 התמנה לראש ממשלת סרדיניה-פיימונטה קמילו דה קאבור, תומך נלהב באיחוד איטליה. הוא הבין שסרדיניה-פיימונטה לא תצליח להתמודד עם האוסטרים לבדה, ולכן כרת ברית עם נפוליאון השלישי קיסר צרפת. ב-1859 פרצה מלחמה בין הצדדים. בעקבות המלחמה עברה לומברדיה לידי סרדיניה-פיימונטה, אך אזור ונטו נותר בידי האוסטרים. ב-1860 סיפח קאבור את טוסקנהמודנה ופארמה, שהשתייכו לאפיפיור. ניס וסבויה הועברו לצרפתים תמורת הסכמתם למהלך.

באותה שנה החלה התקוממות נוספת בסיציליהג’וזפה גריבלדי הפליג בראש כוח בן אלף מתנדבים לסייע להתקוממות. המורדים הצטרפו לכוח ובתוך חודשיים כבשו את כל סיציליה. גריבלדי חצה את מצר מסינה אל היבשת והתקדם צפונה, בתמיכתה של האוכלוסייה המקומית. המורדים נכנסו לנאפולי, אך לא יכלו להתמודד מול צבאו הסדיר של פרנצ’סקו השני, מלך שתי הסיציליות. לשם כך בא לעזרתו ויטוריו אמנואלה השני, מלך סרדיניה-פיימונטה. בדרך לנאפולי גבר על צבאו של האפיפיור, שחשש עדיין מאובדן האוטונומיה שלו. למרות התנגדותו העיקשת נאלץ פרנצ’סקו להיכנע לאחר מצור ארוך, אך מאוחר יותר המשיך את מאבקו בלוחמת גרילה. ב-1861 הכריז ויטוריו אמנואלה על עצמו מלך איטליה. ואכן, למעט ונטו ורומא, הייתה כל איטליה תחת שלטונו.

ב-1866 התייצב ויטוריו אמנואלה לצדה של פרוסיה במלחמתה נגד אוסטריה. משניצחה פרוסיה במלחמה, הוענק לאיטלקים אזור ונטו, למרות כשלונותיהם הצורבים בשדה הקרב. באותה שנה ניסה גריבלדי לעלות על רומא, אך נבלם דווקא בידי ויטוריו אמנואלה, שהיה פרגמטי יותר, והעדיף לא להיכנס לסכסוך עם הצרפתים שהגנו על האפיפיור. ב-1867 ערך גריבלדי ניסיון נוסף, שנבלם בתבוסה לצבא האפיפיור ולצרפתים. רק ב-1870, כשהצרפתים היו עסוקים במלחמת צרפת–פרוסיה, נכנסו כוחותיו של ויטוריו אמנואלה לרומא, ושנה מאוחר יותר קבע אותה כבירת הממלכה האיטלקית החדשה.

מלחמת לוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-20 עקבה איטליה בקנאה אחר התחרות בין המעצמות הקולוניאליות על מושבות, והגיעה למסקנה שהגיעה השעה להגדיל את אוסף השטחים שלה מעבר לים. האימפריה העות’מאנית הייתה חלשה, קרועה במחלוקות מבית ומתמודדת עם מרידות באלבניה ובתימן, והמעצמות האחרות היו טרודות במשברים במרוקו. במשך השנים קיבלה איטליה הבטחות מבריטניה, מצרפת, מאוסטריה-הונגריה ומרוסיה, שהכירו באינטרסים המיוחדים שלה בשני המחוזות העות’מאנים בצפון אפריקהקירנייקה וטריפולי (כיום בלוב). בספטמבר 1911 הגישה איטליה לאימפריה העות’מאנית אולטימטום ופלשה לצפון אפריקה תוך נקיטת שיטות אכזריות כדי לדכא את ההתנגדות הנרחבת במקום. המעצמות הגדולות האחרות לא רצו להתערב מחשש שירחיקו את איטליה לכיוון יריבותיהן. האיטלקים שילמו מחיר כבד על כיבושיהם, עם גרעון ענקי בתקציב וכ-8000 חיילים הרוגים ופצועים בשנה הראשונה לכיבוש. מחיר כבד שילמו גם תושבי לוב. תחת שלטון האיטלקים הידרדרה לוב והייתה למדינה נחשלת. התנגדות הלובים נמשכה עד שנות העשרים, אז קם מנהיג חדש לאיטליה, בניטו מוסוליני ששם קץ להתנגדותם בצורה אכזרית ובמחיר של חמישים אלף לובים הרוגים[8].

איטליה הפאשיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איטליה הפאשיסטית

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם הראשונה איטליה כרתה ברית עם צרפת ואנגליה נגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה, וב-23 במאי 1915 נכנסה למלחמה לצד מדינות ההסכמה. בתוקף ההסדר שלאחר המלחמה, איטליה קיבלה שטח אוסטרי לשעבר לאורך הגבול הצפון-מזרחי. ב–1922 הנהיג מוסוליני מנהיג המפלגה הפשיסטית את “המצעד על רומא“: הפיכה שקטה בה תפס את השלטון בפועל בעזרת הפעלת לחץ כבד על הממשל. ראש הממשלה ג’ילוטי התפטר ופינה את מקומו למוסוליני, ששהה כל אותה עת במילאנו. ההפיכה התאפשרה רבות בזכות תמיכתם של המלך ורבים מקציני הצבא, שסירבו להורות לצבא כנגד הפשיסטים. במהלך השנים הבאות חיסל מוסוליני את שאר המפלגות הפוליטיות באיטליה, אסר חירויות אישיות, והתקין דיקטטורה פשיסטית שכונתה “מדינת הקורפורט”.

ב–1929 חתם מוסוליני עם הוותיקן את הקונקורדאט, במסגרתו הנצרות הקתולית הפכה לדת המדינה. הוותיקן הפך למדינה עצמאית. כך קנה מוסוליני את אחדות העם האיטלקי ואף את תמיכת הקתולים מחוץ לאיטליה. בשנת 1935 החלה המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה. באפריל 1936 נכבשה הבירה אדיס אבבה, וקיסר אתיופיה היילה סילאסי נמלט. בעקבות המלחמה עלתה ההערצה כלפי מוסוליני לשיא, ואיטליה פרשה מחבר הלאומים בעקבות סנקציות שהוטלו עליה.

במלחמת האזרחים בספרד שפרצה ב-1936 תמכה איטליה הפאשיסטית יחד עם גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית בגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו הפשיסטי, שנלחם בספרדים הדמוקרטים שנתמכו על ידי ברית המועצות הקומוניסטית. במלחמת העולם השנייה לחמה איטליה הפאשיסטית לצד מדינות הציר יחד עם גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית. באוקטובר 1940 פתחה במלחמת איטליה–יוון כאשר פלשה ליוון, ובמקביל ניהלה לצד הנאצים מלחמה בים התיכון ובצפון אפריקה כנגד בעלות הברית. עד שנת 1943 הובס הצבא האיטלקי בצפון אפריקה ובברית המועצות. בעקבות פלישת בעלות הברית לסיציליה ב-1943, פיטר המלך את מוסוליני, אסר אותו ומינה את פייטרו באדוליו לתפקיד ראש הממשלה. בספטמבר 1943 חתם באדוליו על הסכם כניעתה ללא תנאי של איטליה, בניגוד לדעתה של גרמניה הנאצית, שמיד תפסה את רוב שטח הארץ ושחררה את מוסוליני, שהנהיג בצפון המדינה משטר קצר-חיים – הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. בעוד בעלות הברית, שנחתו בדרום, התקדמו צפונה בסדרת מבצעים שכונתה המערכה באיטליה במלחמת העולם השנייה, הוקמה מחתרת אנטי-פשיסטית פופולרית במשך שתי שנותיה האחרונות של המלחמה, והטרידה כוחות גרמניים עד גירושם באפריל 1945, אז גם תפסו הפרטיזנים האיטלקים את מוסוליני והרגו אותו.

איטליה מסוף מלחמת העולם השנייה עד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1946, נערך משאל עם (שבו, לראשונה באיטליה, הורשו גם נשים להצביע) סיים את המונרכיה ומועצה מחוקקת נבחרה לכתיבת חוקה לרפובליקה. הולדת הרפובליקה האיטלקית הייתה נתונה בדיון עמוק. במסגרת הסכם השלום של 1947 תיקונים קלים נערכו בגבולה של איטליה עם צרפת, אזור הספר המזרחי הועבר ליוגוסלביה והאזור מסביב לעיר טריאסטה הוכרז כטריטוריה חופשית. ב-1954 הטריטוריה, חולקה בין איטליה ליוגוסלביה, בעקרון לאורך הגבול בין האזורים. הסדר זה נעשה קבוע תחת אמנת אוזימו בין איטליה ליוגוסלביה שאושררה ב-1977 (ובימינו נדונה בין איטליה, סלובניה וקרואטיה). עוד קובע הסכם השלום כי על איטליה לשחרר את הטריטוריות שמעבר לים שלה הנמצאות במזרח אפריקה – אריתריאהסומליהאתיופיה ולוב ובאיים מסוימים במזרח הים התיכון.

אף שאיטליה לא נהנתה מיציבות פוליטית, היו שנות ה-50 וה-60 שנים של צמיחה כלכלית מהירה ושל פריחת התרבות האיטלקית. בשנות ה-70 זועזעה איטליה מהתקפות טרור של הבריגדות האדומות משמאל ושל קבוצות פשיסטיות מימין, וכן גברה פעילות המאפיה והשפעתה על מערכות השלטון. בעקבות חשיפת שערוריות וגילוי קשרים בין פוליטיקאים למאפיה נפתחה בסוף שנות ה-80 מערכה לטיהור השחיתות ומאבק במאפיה. בתחילת שנות ה-90 התחזקה הליגה הצפונית (הליגה הלומברדית), השואפת להתנתק מרומא ומהדרום העני.

איטליה נמנתה בין מייסדי ארגון נאט”ו והאיחוד האירופי, ובכך הצטרפה לתהליך הגובר של איחוד פוליטי וכלכלי של מערב אירופה, לרבות אימוץ האירו ב-1999.

במרץ 2020 התפרץ נגיף הקורונה באיטליה. זו הייתה התפרצות הקורונה הגדולה ביותר בעולם שגבתה את חייהם של אלפי בני אדם.

פוליטיקה וממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של איטליה

איטליה היא רפובליקה דמוקרטית רב-מפלגתית. ראש המדינה הוא הנשיא, שנבחר אחת לשבע שנים וממנה את ראש הממשלה. ראש הממשלה הוא לרוב מנהיג אחת המפלגות הגדולות, שהצליח ליצור לעצמו קואליציה בפרלמנט. ראש הממשלה מתפקד כנשיא מועצת השרים (Presidente del Consiglio dei Ministri), שגם הם מתמנים על ידי הנשיא. ראש הממשלה והשרים מתחילים את כהונתם רק לאחר הצבעת אמון בפרלמנט.

על פי חוקת 1948 פועל באיטליה פרלמנט (Parlamento), המחולק לשני בתים: בית הנבחרים (Camera dei Deputati) והסנאט (Senato della Repubblica). המערכת הפוליטית באיטליה אינה יציבה: הממשלות נשענות על קואליציות רופפות ומרובות מרכיבים, וחילופי ממשלות בתוך שנה או שנתיים מתחילת כהונתן מתרחשים תדיר. בין המפלגות הגדולות: הנוצרים הדמוקרטיים, ששלטו ברוב הממשלות שהוקמו מאז 1946, “פורצה איטליה” (קדימה איטליה), המפלגה הדמוקרטית (מפלגת שמאל-מרכז), והמפלגה הדמוקרטית של השמאל.

מערכת החוקים האיטלקית נבנתה על בסיס החוקים של האימפריה הרומית ושונתה על פי קוד נפוליאון במאה ה-19. שינוי נוסף בחוקים הונהג בעקבות החוקה האיטלקית וייסוד בית משפט חוקתי לאחר מלחמת העולם השנייה.

הפוליטיקה האיטלקית מושפעת ממתח בין האזורים החקלאיים העניים בדרום לבין הצפון התעשייתי והעשיר. בצפון המדינה זוכה לתמיכה מפלגת הליגה הצפונית, מפלגה ימנית בדלנית החותרת להקים מדינה עצמאית בשם פדניה בצפון.

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

איטליה הייתה מהמדינות המייסדות של הקהילייה האירופית – כיום האיחוד האירופי. איטליה התקבלה לאו”ם ב-1955, והיא גם חברה מייסדת של נאט”ו, חברה בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD), גאט”ט/ארגון הסחר העולמיהארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE), מועצת אירופה והיוזמה המרכז-אירופית (CEI).

איטליה תומכת באו”ם ובפעולות הביטחון הבינלאומי שלו. כוחות איטלקיים שותפים בכוחות לשמירת שלום של האו”ם בסומליהמוזמביקמזרח טימור, ואיטליה מספקת תמיכה לפעולות נאט”ו והאו”ם בבוסניהקוסובו ואלבניה. בפברואר 2003 שלחה איטליה למעלה מ-2,000 חיילים לאפגניסטן במסגרת מבצע חירות מתמשכת. איטליה שלחה כוחות גם לעיראק במהלך מלחמת עיראק, והיא שותפה למאמצים לשיקום המדינה, אך בנובמבר 2006 הסיגה את כוחותיה הצבאיים וכיום היא מחזיקה רק עובדים הומניטריים ואזרחיים. באוגוסט 2006 שלחה איטליה 2,450 חיילים ללבנון במסגרת יוניפי”ל ככוח לשמירת השלום בעקבות מלחמת לבנון השנייה.

יחסי איטליה וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה-ישראל

יחסיהן הדיפלומטיים של ישראל ואיטליה כוננו עם הקמת מדינת ישראל ב-1948. במשך השנים הקפידה איטליה לנהל מדיניות זהירה בנוגע ליחסיה ישראל, בעיקר מתוך רצון לרכוש את אמונן של מדינות ערב ולבסס לעצמה מעמד נכבד במזרח התיכון. שיתוף הפעולה המדעי עם איטליה החל בשנת 1971 עם חתימת הסכם מסגרת בין המדינות בתחום המדע. עם היבחרו של סילביו ברלוסקוני בשנת 2001 כראש ממשלת איטליה חל קירוב רב בין ממשלות ישראל ואיטליה. ברלוסקוני עצמו הראה קרבה חסרת תקדים לראש הממשלה אריאל שרון ולממשלתו, ובביקורו בירושלים בשנת 2003, אף סירב להיפגש עם גורמי הרשות הפלסטינית ובכלל זאת עם היו”ר יאסר ערפאת. כמו כן הציע ברלוסקוני בשנת 2005 כי ישראל תצטרף לארגון נאט”ו, כדי ש”התקפה עליה מצד איראן תיחשב התקפה על אירופה כולה”, כך לדבריו. ברלוסקוני היה המנהיג האירופי הראשון שדיבר בגלוי על האפשרות שישראל תצטרף לאיחוד האירופי. בכך הפכה איטליה לאחת הידידות הקרובות של ישראל בעולם. בנובמבר 2006, חברי פרלמנט איטלקים יצאו במסע עולמי להכנסת ישראל לאיחוד האירופי[דרוש מקור]. בשנת 2011 אמר ברלוסקוני כי לא יתמוך בהקמת מדינה פלסטינית[9]. בשנים הללו גם השתפרו היחסים הצבאיים בין איטליה לישראל והמדינות אף החלו באימונים משותפים.

הסחר בין איטליה למדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

איטליה חברה באיחוד האירופי, ולפיכך כל ההסכמים החתומים בין ישראל לבין האיחוד מחייבים את איטליה. בנוסף בין ישראל לאיטליה קיים הסכם למניעת כפל מס והסכם מחקר ופיתוח משותף. בשנת 2010, עמד הייצוא על 1.2 מיליארד דולר, והייבוא על 2.4 מיליארד דולר. בשנת 2011 כל הייבוא מאיטליה לישראל עמד על כשלושה מיליארד דולר. נתונים אלו הפכו את איטליה לשותפת הסחר השביעית בגודלה בעולם עם ישראל, ושלישית באירופה. הסחר בין שתי המדינות, הוא סחר רחב החל מתחום התעשייה אשר מתבטא בחברות ישראליות רבות שלהן נציגויות ופעילות באיטליה ועד לתחום התקשורת והמחשוב. חברות לדוגמה: חיפה כימיקליםצ’ק פוינטקומברסישקר.

צבא וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכוחות המזוינים של איטליה

האחריות להגנתה של איטליה מוטלת על הכוחות המזוינים של איטליה, גוף ארבע-זרועי צבאי הכפוף למשרד ההגנה בממשלת איטליה. נכון לשנת 2010 משרתים בכוחות ההגנה 319,529 אנשים בשירות קבע ו-41,867 אנשי מילואים.

זרועות הכוחות המזוינים הם:

ההיסטוריה הצבאית של איטליה מתחילה בסוף המאה השישית לפני הספירה, מעת ייסודה של הרפובליקה הרומית ולאחר מכן בתקופת האימפריה הרומית, המשך בפלישות של ימי הביניים, בתקופת המלחמות האיטלקיות, עבור בימי איחוד איטליה ועד השתתפותה של איטליה במלחמות העולם ובמעורבותה במלחמת האזרחים בספרד וכיבושיה הקולוניאליים באפריקה. איטליה היא מהמדינות המייסדות של ברית נאט”ו ומשתתפת במשימות השונות של הארגון ובמשימות שמירת שלום של האו”ם.

שלטון מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקת איטליה למחוזות ונפות
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחוזות איטליה

איטליה מחולקת ל-20 מחוזות שמהם חמישה הם בעלי מעמד אוטונומי מיוחד (מסומנים בכוכבית):

מחוזבאיטלקיתעיר בירהשטח (קמ”ר)אוכלוסייה
אברוצוAbruzzoל’אקווילה10,7941,324,000
ואלה ד’אאוסטה*Valle d’Aostaאאוסטה3,263126,000
פוליהPugliaבארי19,3624,076,000
בזיליקטהBasilicataפוטנצה9,992591,000
קלבריהCalabriaקטנזארו15,0802,007,000
קמפניהCampaniaנאפולי13,5955,811,000
אמיליה-רומאניהEmilia-Romagnaבולוניה22,1244,276,000
פריולי-ונציה ג’וליה*Friuli-Venezia Giuliaטריאסטה7,8551,222,000
לאציוLazioרומא17,2075,561,000
ליגוריהLiguriaג’נובה5,4211,610,000
לומברדיהLombardiaמילאנו23,8619,642,000
מארקהMarcheאנקונה9,6941,553,000
מוליזהMoliseקמפובאסו4,438320,000
פיימונטהPiemonteטורינו25,3994,401,000
סרדיניה*Sardegnaקליארי24,0901,666,000
סיציליה*Siciliaפלרמו25,7085,030,000
טרנטינו – אלטו אדיג’ה*Trentino-Alto Adigeטרנטו13,6071,007,000
טוסקנהToscanaפירנצה22,9973,677,000
אומבריהUmbriaפרוג’ה8,456884,000
ונטוVenetoונציה18,3914,832,000

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים סטטיסטיים
שנהתמ”ג (מיליארדי דולרים)אינפלציהשיעור אבטלה
19991202.401.66%%10.97
20001100.562.57%10.12%
20011118.322.32%9.12%
20021223.24%2.618.65%
20031510.05%2.818.45%
20041730.092.27%8.02%
20051780.782.21%7.7%
20061865.112.22%6.8%
20072117.522.04%6.12%
20082313.893.5%6.8%
20092089.550.75%9.1%
הנתונים על פי קרן המטבע הבינלאומית[10]

איטליה היא המשק ה-12 בגודלו בעולם ועדיין מצויה בתהליך של שינוי פוליטי וכלכלי שהחל עם נפילת העילית הפוליטית לאחר מלחמת העולם השנייה. לאיטליה כלכלה מגוונת עם תוצר לאומי ותוצר לנפש דומים בקירוב לאלו של צרפת ושל הממלכה המאוחדת. איטליה היא אחת מבין שמונה המדינות החברות בארגון המדינות המתועשות.

עד מלחמת העולם השנייה הייתה איטליה ארץ חקלאית, והתעשייה התרכזה בעיקר בצפון. המלחמה פגעה קשות בכלכלת המדינה והביאה לירידה של עשרות אחוזים בתפוקה. לאחר המלחמה התפתחה הכלכלה במהירות ואיטליה הפכה למעצמה תעשייתית. ענפי הייצור הבולטים הם ייןשמן זיתטקסטילתעשיות רכב ותעשייה כימית.

הכלכלה הקפיטליסטית של איטליה עודנה מחולקת לצפון התעשייתי המפותח יחסית, שמאופיין על ידי חברות פרטיות לרוב, ולדרום איטליה, אזור חקלאי ברובו ופחות מפותח, שבו אחוזי האבטלה עומדים על כ-20%.

לאיטליה מיובאים רוב חומרי הגלם הדרושים לתעשייה ומעל ל-75 אחוז מצרכי האנרגיה שלה.

לפי דו”ח מיוחד של קרן המטבע הבין-לאומית “הרגולציה האיטלקית מפגרת הרחק מאחורי הסטנדרטים המקובלים ב-OECD”. בדירוג עולמי הרגולציה העסקים של איטליה נמצאת במקום ה-50 והיא נחשבת “אחת המערכות המסורבלות והלא ידידותיות באירופה”. גם בתחום האשראי, איטליה מדורגת במיקום נמוך במקום ה-101 מתוך 190[11].

יצוא עיקרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצוא העיקרי של איטליה בא מתחום התעשייה. התעשייה נכון ל-2004 אחראית לכ-75% מסך היצוא של המדינה. לדוגמה, חברת פיאט ביחד עם חברת הבת אלפא רומיאולנצ’יה הן אחת מחברות המכוניות הגדולות באירופה. דוגמה נוספת היא חברת פירלי אשר מייצרת צמיגים ומוצרי גומי.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תיירות באיטליה

ב-2016 ביקרו באיטליה 52 מיליון תיירים, ומספר זה הופך את איטליה למדינה עם מספר התיירים החמישי בגודלו בעולם (נכון ל-2016)[12]. רוב התיירים מגיעים למקומות הקדושים והעתיקות של איטליה. עם הערים המתוירות ביותר נמנות ונציהפירנצהמילאנונאפוליפיזה ורומא. עם האתרים הפופולריים במדינה נמנים הקולוסיאום והפורום רומאנום שברומא, הגלריות בפירנצה, היכל ורונה, העיר ההרוסה פומפייהחוף האמאלפיטאני וכן מחוז טוסקנה.

המשבר הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב-2008, בשילוב עם גרעונות ממשלתיים גדולים ובהמשך עם משבר החוב האירופי, השפיע עמוקות על כלכלת איטליה, שהתכווצה משנת 2007 עד 2011 ב-6.76%. בתקופה זו ידעה איטליה שבעה רבעונים של מיתון. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באיטליה (ISTAT) פרסמה נתונים לפיהם האינפלציה באיטליה הגיעה לרמה של 3.3% בשנת 2008, לעומת 1.8% בשנת 2007. רמת האינפלציה של 2008 הייתה הגבוהה ביותר מבין 12 השנים שקדמו לה.

לאיטליה יש את יחס החוב-תוצר השני בגובהו באיחוד האירופי, אחרי יוון, והחוב הלאומי שלה הוא השלישי בגודלו בעולם והשני בגודלו באירופה: כ-116% מהתמ”ג ב-2010.

המשבר הוביל עסקים רבים במדינה לפשיטת רגל במהלך 2011, בדומה להתפתחויות בשאר מדינות ה-PIIGSפורטוגל, יוון, אירלנד וספרדסטנדרד אנד פורס ומודי’ס הורידו בצורה משמעותית את דירוג האשראי של איטליה ל-A מינוס ודירוג האג”ח של המדינה ירד אף הוא, כשהתחזית לגביו היא שהורדות נוספות הן אפשריות, בד בבד עם עליית התשואה של האג”ח לרמה הגבוהה מ-7%. ב-13 בינואר 2012 הורידה סטנדרד אנד פורס את דירוג האשראי של איטליה בשתי דרגות לרמת BBB+.

בראשית נובמבר פורסם כי החוב הציבורי של המדינה עומד על כ-1.9 טריליון דולר. במקביל, גברו הקריאות מצד גורמים שונים שדרשו את התפטרותו של ראש הממשלה סילביו ברלוסקוני. ב-4 בנובמבר הודיע ברלוסקוני שאיטליה סירבה להצעה מקרן המטבע הבינלאומית לתמיכה פיננסית. במסיבת עיתונאים שהתקיימה בסמוך לסיום פסגת ה-G-20 בקאן אמר ברלוסקוני, כי התמיכה “אינה הכרחית”, אך אישר שאיטליה ביקשה מקרן המטבע הבינלאומית לפקח על הרפורמה הכלכלית במדינה.

ב-8 בנובמבר 2011 הודיע ברלוסקוני כי יתפטר לאחר שתאושר בממשלתו תוכנית הצנע, שנכפתה על איטליה על ידי גוש האירו של מדינות האיחוד האירופי. אירופה דרשה את הרפורמות בתמורה לסיוע הכספי שהיא צפויה להגיש לאיטליה.

ב-11 בנובמבר 2011 אישר הסנאט האיטלקי תוכנית קיצוצים בסך 45.5 מיליארד אירו, 20 מיליארד בשנת 2012 ו-25.5 מיליארד ב-2013. התוכנית כוללת העלאת המע”מ באחוז ל-21%, הקפאת משכורות במגזר הציבורי עד 2014, העלאת גיל הפרישה לנשים במגזר העסקי ל-65, בדומה לגיל הפרישה של גברים, מסים חדשים על הגז והנפט, אכיפה מוגברת של גביית המס ברחבי המדינה, הקלות מס לחברות המגייסות עובדים צעירים והפחתת הבעלות הממשלתית על שירותים מקומיים. התוכנית אושרה ברוב של 156 צירים לעומת 12 מתנגדים. על מנת לזרז את תהליך ההצבעה בסנאט האיטלקי, נמנעו מפלגות האופוזיציה העיקריות מהצבעה.

ב-12 בנובמבר 2011 אישר גם הבית התחתון של הפרלמנט את תוכנית הצנע. בעד הקיצוצים הצביעו 380 מתוך 630 חברי הפרלמנט. גם כאן מפלגות האופוזיציה לא לקחו חלק בהצבעה ורק 26 חברי פרלמנט הצביעו נגד התוכנית. מאוחר יותר באותו היום הגיש ברלוסקוני את התפטרותו. נשיא איטליה העניק את המנדט להרכבת ממשלת מעבר למריו מונטי, שכיהן בעבר כנציב האיחוד האירופי לתחרות חופשית.

ב-4 בדצמבר 2011 אישרה ממשלת איטליה צעדי חירום הכוללים העלאת גיל הפרישה ל-67 לעובדים רבים, ליברליזציה של השירותים המקצועיים והעלאה של מיסים עבור העשירונים העליונים הנתפשים כמתחמקים מתשלום[דרוש מקור]. בנוסף מתכוונת איטליה להטיל מיסים חדשים על נכסים פרטיים ודיור. יקוצצו הפנסיות, ההוצאה הציבורית תפחת והמע”מ יועלה.

ב-16 בדצמבר 2011 אישר הבית התחתון של הפרלמנט האיטלקי את תקציב הצנע בסך 33 מיליארד אירו. ההצבעה עברה ברוב של 495 תומכים מול 88 מתנגדים.

עד סוף שנת 2012 העביר הבנק האירופי המרכזי לממשלת איטליה מעל 100 מיליארד אירו, באמצעות רכישת אג”ח[11].

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
מבט על הרי האפנינים מאזור אמיליה
 
מפת איטליה בספר “קוסמוגרפיה” של סבסטיאן מינסטר, 1600
 
המתחם הדתי Sacra di San Michele שעל הר Pirchiriano באיטליה

איטליה נמצאת בדרום אירופה ומורכבת מחצי האי האפניני הידוע כ”מגף האיטלקי” בשל צורתו, וממספר איים בים התיכון שהגדולים שבהם הם סיציליה וסרדיניה.

שטחה הכולל של המדינה 301,338 קמ”ר, מתוכם 294,020 קמ”ר יבשה ו-7,210 קמ”ר ימיים. איטליה גובלת בצפון-מזרח בסלובניה (232 ק”מ), בצפון באוסטריה (430 ק”מ) ובשווייץ (740 ק”מ), ובצפון-מערב בצרפת (488 ק”מ). בנוסף לשכנות החיצוניות, קיימות בתחומי איטליה שתי מובלעות במעמד של מדינות עצמאיות – הותיקן (מדינת האפיפיור) בלב העיר רומא, ורפובליקת סן מרינו בצפון מרכז המדינה.

הרי האפנינים נפרשים כמעט לכל אורך חצי האי ומתלכדים בצפון עם הרי האלפים. ממערב וממזרח להרי האפנינים נמצאים רמות ועמקים ובהם עמק הפו בצפון ורמת טוסקנה. רכס הרי האלפים הוא הגבול הצפוני של המדינה ומפריד את איטליה ממרכז אירופה. בצפון-מזרח נמצאים הרי הדולומיטים, שהם הרי גיר משוננים וחדים ושונים מן האלפים. למורדות האלפים נמצאים אגמים גדולים רבים, בהם אגם גארדהאגם מאג’ורהאגם קומו ואגם לוגאנו, הניזונים ממימי הפשרת השלגים והקרחונים. אגמים חשובים נוספים באיטליה הם אגם טראסימנו ואגם בולסנה הנמצאים במרכז איטליה.

במרבית שטחי איטליה יש אקלים ים תיכוני. אזורי הדרום ומרכז איטליה מאופיינים בכמות המים המועטה שבהם. אל הים הטירני שלחופה המערבי של איטליה זורם נהר אחד – הטיבר, העובר ברומא.

באיטליה הרי געש רבים, בהם:

הנהרות הראשיים באיטליה ואורכם:

באיטליה יש גם אגמים רבים, ובהם:

האיים סיציליה וסרדיניה שייכים גם כן לאיטליה, וכן איים קטנים יותר.

האזורים המטרופוליניים הגדולים באיטליה הם אזור רומא, מילאנו (הרביעי בגודלו באירופה) ונאפולי.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דמוגרפיה של איטליהאיטלקים
 
מפה של איטליה מ-1905

באיטליה 61.680 מיליון תושבים, לפי ספר העובדות העולמי מ-2014[13]. האוכלוסייה הומוגנית יחסית בכל הקשור לשפה המדוברת ולדת, אולם קיים גיוון רב בנושאים התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים.

צפיפות האוכלוסייה באיטליה היא החמישית באירופה – קרוב ל-200 איש (בערך 180) לקילומטר רבוע. אחוז האוכלוסייה האורבנית עומד על 68.4%.

הנצרות הקתולית היא הדת הדומיננטית באיטליה. כ-88% מן האוכלוסייה הם קתולים – מתוכם 37% מצהירים על עצמם כחברים פעילים בכנסייה, כ-1% משתייכים לכנסיות אורתודוקסיות וכ-1% נוספים משתייכים לכנסיות פרוטסטנטיות שונות, כ-7% אינם משתייכים לאף דת וכ-2% הם מוסלמים. עוד 1% מן האוכלוסייה משתייך לדתות אחרות, בהן יהדות. הזיקה לדת פחתה במידה משמעותית בעשורים האחרונים.

מבחינה אתנית, כ-95% מן התושבים הם איטלקים, וכ-5% הם מהגרים וצאצאיהם. פחות מאחוז מן התושבים, בעיקר באזורים הסמוכים לגבולות, הם בני מיעוטים ילידיים, בהם צרפתיםסלובניםגרמנים וצוענים.

מקורות ההגירה העיקריים הם ארצות מזרח אירופה (בראשן רומניה) וצפון אפריקה, אך מהגרים מגיעים גם מאסיה, אפריקה שמדרום לסהרהאמריקה הלטינית וכן מדינות אחרות באיחוד האירופי.

איטלקית היא שפת המדינה, המדוברת בפי כל, ולצדה מכירה המדינה ב-12 שפות מיעוטים ילידיים, מהן שמדוברות גם מחוץ לאיטליה כמו אוקסיטנית וסלובנית, ומהן מקומיות כגון פורלן. לשפות אזוריות נוספות, כגון פיימונטזית, אין הכרה רשמית, והממשלה רואה בהן דיאלקטים של איטלקית. חלק מן הניבים או השפות הללו מצויים בתהליך של היעלמות, והאיטלקית תופסת את מקומם.

אוכלוסיית ערים מרכזיות:

יהדות איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות איטליה

יהדות איטליה היא אחת הקהילות היהודיות הגדולות והחשובות מבין קהילות אירופה. הקהילות החשובות במדינה הן קהילות רומאמילאנופירנצה וטורינו. כשליש מיהודי איטליה נרצחו בשואה, אך הגירת יהודים מלוב, ממצרים ומאיראן הביאה לשמירת גודלה של יהדות איטליה. הקהילה מונה כיום כ-38,000 איש. לפי הגדרה כוללנית יותר של “Popolazione Ebraica Allargata” מגיע מספר היהודים ללמעלה מ-45,000.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
פדריקו פליני נחשב לאחד מגדולי הקולנוענים של המאה ה-20

רשימה של אנשי תרבות איטלקים ידועים:

יותר ממחצית אוצרות האמנות הרשומים בעולם נמצאים באיטליה[14].

חגים ואירועים מקומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריךשם עברישם מקומיהערות
1 בינוארתחילת שנה חדשהCapodanno 
6 בינוארחג ההתגלותEpifania 
משתנהיום ראשון של פסחאPasqua 
משתנהיום שני של פסחא(אנ’)Lunedì di Pasqua 
25 באפריליום שיחרור איטליה(אנ’)Liberazione1945
1 במאיאחד במאי (יום העבודה)Festa del Lavoro 
17 במרץיום העצמאות (אנ’) 1861
15 באוגוסטיום חגיגת עלייתה לשמים של מרים, אם ישוAssunzione 
1 בנובמברליל כל הקדושיםTutti i Santi 
8 בדצמברחג העיבור ללא חטא – הנחת הטוהרImmacolata 
25 בדצמברחג המולדNatale 
26 בדצמבריום סטפנוס הקדושSanto Stefano 
31 בדצמברערב הסילבסטרSan Silvestro 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי של איטליה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ גרמנית היא השפה השנייה המדוברת בדרום טירולסלובנית מדוברת במחוז פריולי-ונציה ג’וליה, וצרפתית במחוז ואלה ד’אאוסטה.
  2. ^ לפני שנת 1999 – לירה איטלקית.
  3. ^ דירוג שטח – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2018
  4. ^ דירוג אוכלוסייה – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  5. ^ דירוג תמ”ג – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  6. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2018 בדו”ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם ב-2019
  7. ^ במה בועטת ארץ המגף?, באנציקלופדיית אאוריקה
  8. ^ מרגרט מקמילן, המלחמה ששמה קץ לשלום. כיצד נטשה אירופה את השלום ובחרה במלחמת העולם הראשונה, תרגום: כרמית גיא, תל אביב: עם עובד, 2014, אפקים, עמ’ 423-428
  9. ^ סיון קוטלר, שליחת חדשות 2 ברומא |, ‏ברלוסקוני: “לא אכיר במדינה פלסטינית”, באתר ‏מאקו‏‏, ‏11 במאי 2011‏
  10. ^ Italy, index mundi
  11. לקפוץ מעלה אל:1 2 מיכאל פרל, ‏“הרחק מהים התיכון: הזינוק של אירלנד”השילוח 3, פברואר 2017
  12. ^ International tourism international tourism, number of aarivals באתר הבנק העולמי
  13. ^ איטליה, ספר העובדות העולמי
  14. ^
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support
error

Enjoy this blog? Please spread the word :)