סרדיניה (מחוז)
Sardegna

סמל סרדיניה דגל סרדיניה
מגדל שנבנה על ידי הפיזאים בשנת 1305 במקום הגבוה ביותר בעיר קליארי
מדינה	איטליה
מושל	רנאטו סורו
רשות מחוקקת	האסיפה האזורית של סרדיניה
נפות במחוז	קליארי קרבוניה איגלסיס מדיו קאמפידנו נואורו אוליאסטרה אולביה טמפיו אוריסטנו סאסארי
ערים במחוז	377
בירת המחוז	קליארי
שטח	24,821 קמ”ר
גובה	334 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ במחוז	1,639,591 (נכון ל־2019)
‑ צפיפות	69 נפש לקמ”ר
קואורדינטות	40°03′00″N 9°05′00″E
אזור זמן	UTC+1
http://www.regione.sardegna.it
מפת מיקום מפה מפורטת לחצו להגדלה

 

המבנה הטופוגרפי של האי

סרדיניה (בסרדו: Sardigna או Sardinna, באיטלקית: Sardegna) הוא אי בים התיכון ומחוז אוטונומי בעל מעמד מיוחד באיטליה. יש המשערים כי האי נקרא על שם השרדנה, עם שחי בעת העתיקה.

האי הוא השני בגודלו בים התיכון, (אחרי סיציליה), והוא נמצא 12 ק”מ דרומית לקורסיקה, במרחק של כ-200 ק”מ מחופי חצי האי האיטלקי, ומחוף תוניסיה שבאפריקה. העיר החשובה באי היא קליארי, שהיא גם בירת הפרובינציה הקרויה בשמה. העיר השנייה בחשיבותה היא סאסארי.

סרדיניה היא מחוז אוטונומי בעל מעמד מיוחד ברפובליקה האיטלקית לפי החוקה משנת 1948, בשל התרבות בעלת המאפיינים האתניים והלשוניים הייחודיים. הביטוי המעשי של האוטונומיה הוא בהצגה והבלטה של האופי המיוחד של האזור בתחומי המינהל, החינוך והתרבות.

השפות המדוברות באי הן איטלקית וסרדית – שפה שמקורה בלטינית עם השפעות של שפות נוספות. בצפונו של האי השפה המדוברת היא קורסיקאית. באי סן פייטרו השפה היא עגה של ליגורית, שפת העיר ג’נובה. כ-40% מתושבי העיר אלגרו שבצפון האי מדברים בניב מקומי של קטלאנית.

באי קיימים מספר מכרות זהב וכסף, אולם עיקר כלכלת האי מתבססת על תיירות וייצור יין.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרדיניה הוא האי השני בגודלו בים התיכון ושטחו 23,821 קמ”ר. אורכו 270 ק”מ ורוחבו 145 ק”מ. האי ביחד עם האיים הקטנים שסביבו, מהווים את מחוז סרדיניה אשר שטחו הכולל כ-24,821 קמ”ר.

האי שוכן 200 ק”מ מערבית לחצי האי האפניני, והים הטירני מפריד ביניהם. כ-200 ק”מ מפרידים גם בין סרדיניה לבין תוניסיה שמדרום. מצפון לאי שוכנת קורסיקה, הצרפתית, ובין האיים מפריד מצר בוניפאצ’יו, שרוחבו 12 ק”מ. האי משתרע בין קווי הרוחב 41°-38°, וקו האורך 40° חוצה אותו במרכזו.

מבנה פיזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

סרדיניה היא אי הררי, ולמעלה מ-80% משטחה הוא הרים או גבעות. בסמוך לחופי הים אזורים מישוריים מועטים. הפסגה הגבוהה באי היא פונטה לה מרמורה, וגובהה 1,834 מעל גובה פני הים.

מצפון לדרום מצויים רכסי ההרים הבאים:

• לימבארה (Limbara)- גובה 1,362 מטר.
• אלא די סרדי (Alà dei Sardi) – גובה 1,090 מטר.
• ראזו (Monte Rasu) – גובה 1,259 מטר.
• אלבו (Monte Albo) – גובה 1,127 מטר.
• סופרמונטה (Supramonte), שבו הר קורסי (Monte Corràsi) והר אוליאנה (Oliena) – גובה 1,463 מטר.
• לינס (Linas) – בגובה 1,236 מטר.
• איגלינסטבה (Monti dell’Iglesiente), שבו הר מרגנאי (Marganai).

המים הזורמים בנהרות נחסמים בדרכם על ידי סכרים, היוצרים אגמים מלאכותיים, מהם שואבים מים להשקיה. ישנו רק אגם טבעי אחד, מצפון לאלגרו, אגם באראץ. הנהר הגדול ביותר באי הוא הטירזו, אשר אורכו 151 ק”מ. שאר נהרות האי הם פלומנדוסה, אל קוז’ינס, ואל סרדינו אל טמו.

לאורך החוף ישנם מעט מפרצים המשמשים לעגינה ולנופש. רוב החופים מסולעים ואינם נוחים כחופי רחצה. בחופים בדרום ובמערב האי יש משטחי סלעים נמוכים, שאותם הים מכסה והם בעלי חשיבות אקולוגית עקב היותם בתי גידול לחי ולצומח.

תושבי האי מעבדים 18.5% משטחו. מישורי הגידול החקלאי מצויים באזור קאמפיאנו, בין הרי הצפון לבין הרי איגלינסטבה. עוד אזור מישורי חקלאי נמצא בפרובינציית נאורה, בצפון מערב האי, בקרבת העיר סאסארי.

מסביב לאי סרדיניה איים קטנים נוספים, הבולטים שבהם: אסינרה, סנט פטר, סנט’אנטיוכו, טבולרה, והארכיפלג של מדאללנה, הכולל את האי קאפררה.

גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נסיבות היווצרותו של האי, בהתאם לתאוריה הגאולוגית זהים לזו של האי השכן, קורסיקה. תהליך היווצרות האיים החל בתקופת הקרטיקון התחתון, לפני זמן משוער של 100 מיליון שנה, כאשר התנגשו היבשות לאוראסיה וגונדוואנה. בין שתי היבשות נוצר ים טתיס, לימים הים התיכון.

בתקופת האוליגוקן, לפני 13 עד 35 מיליון שנה, נוצר שקע, שמיקומו הנוכחי הוא ברצועה מחופי קטלוניה שבספרד במערב, עד חופי ליגוריה שבאיטליה במזרח. סלעי הגרניט שמקורם באירוע גאולוגי זה חשופים כיום בספרד, בצורה מאסיבית בחוף הצרפתי שבין קאן לבין פר’גוס, בחוף הדרומי-מערבי של האי קורסיקה ובצפון וצפון-מערב האי סרדיניה.

בעקבות יצירת שקע זה נוצרו האיים קורסיקה וסרדיניה וכן האיים הבלאריים. תנועה סיבובית של הפלטה של האיים סרדיניה וקורסיקה הביאה לידי התרוממות הקרקע בדרום אירופה אשר גרמה ליצירת הרי האפנינים והאלפי אפואנה בצפון איטליה והתרחקות האי מחצי האי האיטלקי. המשכו של תהליך היפרדות זה הביא ליצירת הים הטירני.

סלעי יסוד כגון גרניט נפוצים בסרדיניה, כתוצאה מנסיבות היווצרות האיים. יחד עמם מצויים סלעים מותמרים מסוג צפחה, ומבני העיר ודרכיה בנויים מאבן זו. כן מצויים באי גם סלעים וולקניים. בדרום מזרח האי יש ריכוז של סלעי שיסט. גם סלעי משקע נוצרו באי והודות להם מרבצים של פחם התגלו בדרומו, באזור העיר קרבונה. מלבד מרבצי הפחם התגלו באי גם מרבצי עופרת וכסף, שנוצלו עוד בתקופת רומא העתיקה.

האקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

באי שורר אקלים ים-תיכוני עם קיץ חם ולח וחורף המאופיין ברוחות חזקות. האקלים בהרים קריר יותר, והשלג שכיח.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

חופי ים התיכון ובמרכז האי סרדיניה

להיסטוריה של סרדיניה קשר הדוק למיקומה האסטרטגי במרכז מערבו של הים התיכון והיותה בסיס לקשרים בין הארצות השוכנות סביבה, שהשפיעו על תרבותה. האי היה מיושב עוד מהתקופה הפרה-היסטורית, ובין העמים שחיו בו בהמשך היו השרדנה, הפיניקים, היוונים, הרומאים, הספרדים ולבסוף האיטלקים.

העידן הפרהיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]

תושביו הראשונים של האי, שהגיעו בסירות מהיבשה, היו ציידים-לקטים. באי נמצאו שרידים פלאוליתיים מועטים מאוד ושנויים במחלוקת. לפיכך, מקובל להניח שיישוב האי החל רק בתקופה המזוליתית, לפני כ-11,000-10,000 שנה.^[1]

 

הנוראגה בלוסה

במערת קורבדו שבאולאנה נמצאו שרידים של האדם הקדמון מהתקופה שבין שנת 6,000 לפנה”ס לבין שנת 2,700 לפנה”ס. עד אותה העת בני האדם באי גרו במערות פתוחות, גידלו בעלי חיים, השתמשו בכלי צור, צדו עופות ודגו דגים. נמצאה קרמיקה מסוג “קארדיום אדיול”, מהתרבות המכונה “ציווילטה קרדיאל” שהתפתחה עד שנת 4,500 לפנה”ס. כן התגלו כלים מברונזה המתוארכים לסביבות 1,600 לפנה”ס (סוף התקופה הנאוליתית).

באי נמצאו מבני אבן ייחודיים אשר נקראים נוראגה. הנוראגה הגדול והידוע ביותר הוא סו נוראז’י די ברומיני שאף הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 1997. מבנים אלו ידועים בתור התרבות הנוראגנית. הנוראגים הוקמו בעיקר במהלך תקופת הברונזה, בין שנת 1500 ל-1100 לפנה”ס.

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-8 לפנה”ס הגיעו לסרדיניה יורדי ים פיניקים מצור, שהקימו נמלים לאורך חופי האי. הם הקימו עיר בשם “קארליס”, כיום העיר קליארי, וכן שלוש ערים נוספות: סולסיס, נורה, וטארוס. במאה ה-5 לפנה”ס עברה השליטה במושבות לידי קרתגו, בעקבות מלחמה בין הפיניקים לבין תושביו הילידים של האי.

 

אמפיתיאטרון שעדיין בשימוש

מיקומה האסטרטגי של קליארי, בין אפריקה לרומא, ביחד עם הנמל המוגן שלה, הביא את הרומאים להתיישב בה בשנת 238 לפנה”ס.

במלחמה הפונית השנייה (218 – 201 לפנה”ס), שהתרחשה בין הרפובליקה הרומית לקרתגו, הייתה העיר מושבו של הפְּרָאיְטוֹר ט. מאנליוס, וממנה ניהל את המערכות נגד התושבים המקומיים, שקיימו קשרים עם קרתגו, וכן נגד קרתגו עצמה. העיר שימשה בסיס ימי בעת המלחמה. ההיסטוריון הרומאי פלורוס כינה את העיר בשם “urbs urbinum” – בירת סרדיניה. בתקופה זו קרליס, שמה החדש של קליארי, הייתה לבירת הפרובינקיה החדשה. מתקופה זו נותרו מבנים כמו האמפיתיאטרון ב”וילה די טיגליו”. תושבי העיר הוכרו כאזרחיה של רומא עצמה. עם זאת, עדיין נותרו באי קיני התנגדות לשלטון הרומי, והקיסר טיבריוס גירש אליו כ-4,000 צעירים יהודים במטרה להילחם במורדים ובשודדים, ולהיטמע באוכלוסייה המקומית.

בשנת 456, לאחר מפלתה של רומא, נפלה קליארי, ביחד עם שאר האי, לידי הוונדלים, והם שלטו בו עד לשנת 534, עת נכבש על ידי האימפריה הביזנטית. השלטון הביזנטי באי לא היה אפקטיבי במיוחד, ובין המאה השישית למאה התשיעית התקיימו באי ממלכות עצמאיות של מקומיים תחת השלטון הביזנטי. החל מהמאה השמינית החלו להגיע לאי ערבים וברברים, בעיקר לאחר הכיבוש הערבי של סיציליה ב-832. הביזנטים התקשו מאוד להגן על הפרובינציה הנידחת שבבעלותם. הנציב הביזנטי הכריז על הקמת שלטון עצמאי לחלוטין באי ונמלט חזרה לקונסטנטינופול.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

בין 900 ל-1410 חולק האי לארבעה אזורים, ובכל אזור מונו רשויות שיפוטיות עצמאיות (Giudicati sardi). עקב המלחמות בין המעצמות הימיות ששלטו בים הטירני, ג’נובה ופיזה, לא היה באי שלטון אחיד.

 

ויטוריו אמנואלה השני – מלך סרדיניה ומלך איטליה

 

בניין העירייה – הסמל לסגנון החדש

במאה ה-10 ננטשה קליארי עקב התקפות של שודדי ים מורים שהגיעו מצפון אפריקה. הרפובליקה של פיזה השתלטה על העיר אשר חשיבותה הייתה בשליטה על דרכי המסחר בים התיכון. לפיזה, בתור מעצמה ימית הייתה חשיבות לכך שתהיה לה נקודת אחיזה בעורקי הסחר הבינלאומי, בין איטליה לצפון אפריקה.

במאה ה-14, כבשה ממלכת אראגון את קליארי מידי הרפובליקה של פיזה. לאחר כיבוש קליארי השתלטה אראגון על שאר חלקי האי. קליארי, אשר שמה שונה ל”קאלאר”, הייתה למושב המנהלי של תת-ממלכת סרדיניה, שהייתה לאחר מכן לחלק מהאימפריה הספרדית.

העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשנת 1718 הפכה סרדיניה למחוז ממלכתי עצמאי של בית סבויה, ששלט גם בפיימונטה שבאיטליה. הממלכה המאוחדת כונתה “ממלכת סרדיניה” (ולעיתים – “סרדיניה – פיימונטה”). ב-1793 דרש העם הסרדי עצמאות בתמורה להשתתפותם בהגנת פיימונטה מפני צבאו של נפוליאון. ממלכת סרדיניה-פיימונטה הבטיחה להם אוטונומיה אבל לאחר שהוסר האיום הצרפתי, ההבטחה לא קוימה.

בשנת 1860 ויטוריו אמנואלה השני, מלך סרדיניה, פיימונטה וסבויה הכריז על עצמו כמלך איטליה המאוחדת.

מאז איחוד איטליה ב-1870, מצוי האי בתנופת צמיחה יחסית. הבנייה באי בתקופה זו התאפיינה בשילוב של סגנון אר נובו עם הנוהג הסרדי לקישוט בפרחים. בניין העירייה בקליארי, העשוי שיש לבן, הוא דוגמה טובה לכך.

במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם השנייה, נמל קליארי ואלגרו^[2] הופצצו קשות על ידי בעלות הברית. תושבי הערים פונו לערים וכפרים קטנים בסביבה. תנועה זו כונתה בשם “ספולמנטו” בסרדית: נטישה. גם צפונה של האי נפגע קשות. המעבר הימי בין סרדיניה וקורסיקה, מצר בוניפאצ’יו, היה מעבר חשוב לציים בים התיכון. הנמל של לה מדלנה היה בסיס חשוב של הצי הגרמני, והוא נהרס בהפצצות כבדות. סרדיניה הוכרה כנקודת תורפה של איטליה ואיטליה עשתה הכנות להתמודדות עם פלישה של בעלות הברית. עם זאת, מוסוליני הניח שהמלריה תכה קשות בחיילים הפולשים^[3].

בפברואר 1943 נפתחה מתקפה כבדה של בעלות הברית על סרדיניה^[4][5] ובמהלך החודשים הבאים הופצץ האי פעמים רבות^[6][7][8][9].

בניגוד לציפיות, לא טרחו בעלות הברית לפלוש לסרדיניה^[10]. לאחר הסכם שביתת הנשק עם איטליה, ב-8 בספטמבר 1943, הצבא הגרמני השתלט על האי אך כבר ב-20 בספטמבר 1943 נמסר שהגרמנים פינו את כוחותיהם מהאי^[11], לטענת בעלות הברית בלחץ של חיילים איטלקיים וכוחות מקומיים^[12]. כוחות של ארצות הברית ובריטניה כבשו את האי^[13].

צבא ארצות הברית השתלט על בירת האי, עקב חשיבותה הצבאית בים התיכון ובאזור קליארי ובאיי מדלנה נבנו בסיסים צבאיים רבים. בסיסים אלה עברו לאחר מכן לנאט”ו. כיום חלקם בתהליך סגירה, אך עדיין הנוכחות הצבאית של הצי האיטלקי מורגשת היטב בסרדיניה.

בשנת 1948 הוקמה הרפובליקה האיטלקית אשר החליטה להעניק למחוז מעמד אוטונומי ומיוחד. ברפורמה משנת 2001, הוכפל מספר הנפות באי מארבע לשמונה. באי מתרחש תהליך פיתוח כלכלי נרחב המבוסס בעיקר על עידוד התיירות.

מינהל ופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

נפות סרדיניה

סרדיניה היא אחת מחמשת האזורים האוטונומיים באיטליה. עד 2006 היו בה ארבע נפות: אוריסטנו, נואורו, סאסארי וקליארי. באותה שנה הן פוצלו, והוקמו ארבע נפות חדשות: אוליאסטרה, אולביה טמפיו, מדיו קאמפידנו וקרבוניה-איגלסיאס.

כמה מהמפלגות הפועלות בסרדיניה הן בעלות נטייה בדלנית, והן קוראות לעצמאות מלאה. עם מפלגות אלה נמנות אינדיפינדנציה רפובליקה דה סרדיניה (“הרפובליקה העצמאית של סרדיניה”) וסרדיניה נציונה (“אומת סרדיניה”).

יהדות סרדיניה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

מנורות שמן יהודיות מסאסארי בסרדיניה – המאה ה-6

 ערך מורחב – יהדות סרדיניה

נוכחותם של יהודים באי החלה בשנת 19 לפני הספירה כאשר הקיסר טיבריוס החליט להגלות לאי 4,000 צעירים מרומא. הם הובאו לעיר במטרה לדכא מרידות ולעבוד במכרות להפקת עפרות כסף ונטמעו באוכלוסייה המקומית. עדויות ארכאולוגיות לנוכחות זו נמצאו בקטקומבות בסנט’אנטיוכו. במוזיאונים לארכאולוגיה בקליארי ובסאסרי מוצגים מנורות שמן עם סמלים יהודיים.

לאחר הכיבוש הספרדי של האי במאה ה-12 גדלה הקהילה בקליארי והוקמה קהילה באלגרו. בשתי הערים ישנם רחובות בשם “רחוב היהודים” המעידים על קהילות אלה. בשנת 1492, עם גירוש ספרד גורשו היהודים גם מסרדיניה, ומאז חיה בה קהילה קטנה בלבד.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

• מיזמי קרן ויקימדיה
  מדריך למטייל בוויקימסע: סרדיניה
  תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סרדיניה

•  אתר האינטרנט הרשמי של סרדיניה (באיטלקית)
• הספרייה הדיגיטלית של סרדיניה
• מפות אינטראקטיביות של סרדיניה
• Lucia Chiavola Birnbaum, Dark Mother, Dark Others, and a new World Case of Sardinia
• European Subcontinental Mantle as Revealed by Neogene Volcanic Rocksand Mantle Xenolith of Sardinia
• שי ארז‏, טיול אופנועים בסרדיניה: אי (של) שפיות, באתר וואלה! NEWS‏, 25 בנובמבר 2011
• רועי קייס, חופשה בסרדיניה: דווקא בזכות הטונה, באתר ynet, 4 ביוני 2013
• קרן לוי צדק, ‏האי המסתורי, באתר ‏מאקו‏‏, ‏9 ביוני 2013‏
• גיל ברזילי, ‏חודש הקרנבלים הוא הזמן לביקור ססגוני בסרדיניה, באתר גלובס, 3 בפברואר 2018
• יובל אשד, המדריך הכמעט שלם לחופשה בסרדיניה, באתר הארץ, 3 ביוני 2019
• “סַרְדִינְיָא“, יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי”ב, חלק ז, עמוד 287, באתר HebrewBooks

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]