מדינות עולם - שאלה 1
לחצו על שם המדינה כדי ללמוד עליה יותר
אנדורה
ערך זה עוסק במדינה קטנה בין צרפת לספרד. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו | נסיכות אנדורה Principat d’Andorra | |||||
| |||||
| מוטו לאומי | כשכוחנו מאוחד אנו חזקים יותר | ||||
| המנון לאומי | אל גראן קארלמאני, אבי | ||||
 | |||||
| יבשת | אירופה | ||||
| שפה רשמית | קטלאנית | ||||
| עיר בירה (והעיר הגדולה ביותר) | אנדורה לה ולה 42°30′N 1°31′E | ||||
| משטר | נסיכות חוקתית | ||||
| ראש המדינה – נסיך-שותף צרפתי – נסיך-שותף אפיסקופלי ראש ממשלה | נסיכים עמנואל מקרון ז’ואן אנריק ויווס אי סיסיליה שאווייר אספוט זמורה | ||||
| הקמה – תאריך | 1278 | ||||
| ישות קודמת |  הקיסרות הראשונה | ||||
| שטח[2] – דירוג עולמי – אחוז שטח המים | 468 קמ”ר[3] 196 בעולם זניח | ||||
| אוכלוסייה[4] (הערכה לשנת 2019) – דירוג עולמי של אוכלוסייה – צפיפות – דירוג עולמי של צפיפות | 77,000 נפש[3] 200 בעולם 164.53 נפש לקמ”ר 74 בעולם | ||||
| |||||
| תמ”ג (PPP)[5] (הערכה לשנת 2015) – דירוג עולמי – תמ”ג לנפש – דירוג עולמי לנפש | 3,327 מיליון $ 186 בעולם 43,208 $ 38 בעולם | ||||
| מדד הפיתוח האנושי[6] (2018) – דירוג עולמי | 0.857 36 בעולם | ||||
| מטבע | אירו[1] (EUR) | ||||
| אזור זמן | UTC +1 | ||||
| סיומת אינטרנט | .ad | ||||
| קידומת בינלאומית | 376 | ||||
.svg)
נְסִיכוּת אַנְדּוֹרָה (בקטלאנית: Principat d’Andorra) היא נסיכות קטנה בדרום-מערב אירופה, בפירנאים המזרחיים, בין צרפת וספרד. בעבר הייתה מבודדת, אך כיום זוכה לשגשוג, בעיקר בזכות ענף התיירות ומעמדה כמקלט מס. אנדורה היא גם חלק מהארצות הקטלאניות; זוהי המדינה העצמאית היחידה, ששפתה הרשמית היא הקטלאנית. תוחלת החיים הממוצעת באנדורה היא מהארוכות בעולם, ועומדת על 82.36 שנים, נכון לשנת 2010.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – היסטוריה של אנדורה
על פי המסורת, קרל הגדול העניק כתב זכויות לאנשי אנדורה בתמורה למלחמתם במורים. השליטה בטריטוריה הועברה לרוזן מאורחל (בקטאלנית: Urgell) שבקטלוניה, ספרד, ולאחר מכן לבישוף של אורחל. במאה ה-11 התעוררה מחלוקת על אנדורה בין הבישוף ובין שכנו הצפוני מצרפת.
בשנת 1278 נפתר הקונפליקט בחתימת ה”שוויון” (pareage) – חוזה שקבע שהשלטון באנדורה יהיה משותף בין רוזן פווה (Foix) הצרפתי (שתוארו עבר, בסופו של דבר, לשליט צרפת) והבישוף של אורחל, שבמחוז האוטונומי קטלוניה בספרד[7]. הפאראג’ הוא מוסד פאודלי המכיר בעקרון השוויון בין שני השליטים, שנתן לנסיכות הקטנה את שטחה ודרכה הפוליטית.
לאורך השנים עבר התואר למלכי נווארה, ותחת מלך צרפת אנרי הרביעי הוצא צו בשנת 1607 לפיו ראש המדינה בצרפת ובישוף אורחל יהיו הנסיכים-שותפים של אנדורה[7].
בשנת 1933 סערה פוליטית וחברתית הובילה לכך שהרפתקן רוסי בשם בוריס סקוסירף (Boris Skossyreff) תפס את השלטון, הכתיר את עצמו כעל המלך בוריס הראשון והכריז מלחמה על בישוף אורחל, אולם עד מהרה הוא נעצר. הצבא הצרפתי כבש את אנדורה, פיזר את הממשל המקומי והציב את הוויגוארים, הם נציגי הנסיכים, בשלטון.
עקב בידודה היחסי, אנדורה התקיימה מחוץ לקו המרכזי של ההיסטוריה האירופית, עם קשרים מועטים עם מדינות אחרות פרט לצרפת ולספרד. עם זאת, בשנים האחרונות, תעשיית התיירות המקומית והשתכללות אמצעי התחבורה והתקשורת הוציאו את המדינה מבידודה והמערכת הפוליטית שלה עודכנה משמעותית בשנת 1993.
פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – פוליטיקה של אנדורה
שיטת הממשל באנדורה היא דמוקרטיה ייצוגית פרלמנטרית המבוססת על מערכת רב-מפלגתית. בראשות המדינה עומדים שני נסיכים-שותפים, אך להם תפקידים סמליים בלבד. כוח הביצוע בנסיכות מופקד בידי ראש הממשלה. סמכות החקיקה נתונה בידי הפרלמנט – המועצה הכללית של העמקים. הרשות השופטת באנדורה היא גוף עצמאי.
עד ראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 לא הייתה חלוקת כוח ברורה באנדורה בין הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת. בשנת 1992, הפגינו תושבי אנדורה ודרשו הגדרה ושלטון עצמי. הממשלה התפטרה ונערך משאל עם שבו הוחלט על ביטול המשטר הפיאודלי ועל קיום בחירות.
בשנת 1993 התקבלה חוקה באנדורה, המסדירה את המשטר בה כדמוקרטיה ייצוגית פרלמנטרית.
אנדורה היא אחת מהמדינות ללא צבא, וביטחון המדינה מופקד בידי צרפת וספרד. ביטחון הפנים מוטל על שירות המשטרה של אנדורה.
לנשים ניתנה זכות הצבעה בשנת 1970.
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התיירות, שהפכה לנקודת המשען העיקרית של כלכלת אנדורה, אחראית בערך ל-80% מהתל”ג. בערך תשעה מיליון תיירים מבקרים בכל שנה, נמשכים לקניות הפטורות ממכס ולאתרי הנופש הקיציים והחורפיים. היתרון היחסי של אנדורה נשחק לאחרונה לאחר פתיחת הכלכלות של ספרד וצרפת השכנות, שבהן ניתן למצוא מבחר גדול יותר של מוצרים ומכסים נמוכים.
סקטור הבנקאות, עם המעמד של מקלט מס, תורמים באופן משמעותי אף הם לכלכלה. החקלאות באנדורה מוגבלת – רק 2% משטח המדינה ראוי לעיבוד – ועל כן המדינה נאלצת לייבא את רוב מוצרי המזון. הגידולים החקלאיים העיקריים הם תבואות המסתגלות לגובה כמו שיפון ושעורה, טבק וירקות – בעיקר ירקות עליים. בנוסף יש כריתת יערות מבוקרת לצורך עיבוד עץ, וכן מנסרות.
המקנה העיקרי במדינה הוא כבשים. עיקר היצוא מהמדינה הוא סיגריות, סיגרים ורהיטים.
אנדורה מייצרת חשמל בעזרת תחנות כוח הידרו אלקטריות, ולכן פטורה מהצורך לייבא דלק להפקת חשמל.
אנדורה אינה חברה מלאה באיחוד האירופי, אך נהנית מקשרים מיוחדים עמו. לדוגמה, היא נחשבת לחברת האיחוד במה שנוגע לסחורות (אין מכסים) ולא-חברה עבור מוצרים חקלאיים. לאנדורה אין מטבע משלה, והיא משתמשת באלו של שתי שכנותיה. לפני שנת 1999 היו אלו הפרנק הצרפתי והפזטה הספרדית, שמאז הוחלפו במטבע אחיד – האירו. כמדינות קטנות אחרות באירופה, אנדורה מטביעה גם מהדורה מצומצמת של מטבעות אירו משלה.
תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד המאה ה-20 קשרי התחבורה של אנדורה עם שאר העולם היו מוגבלים מאוד, ופיתוח של המדינה הושפע מבידודה הפיזי. גם כיום שדות התעופה הקרובים ביותר נמצאים בטולוז שבצרפת (165 ק”מ מאנדורה) ובברצלונה שבספרד (215 ק”מ מאנדורה). ישנם שירותי אוטובוס מדי שעה משדות התעופה של ברצלונה וטולוז אל אנדורה.
לאנדורה יש רשת כבישים של 279 ק”מ, מתוכם 76 ק”מ לא סלולים. שני הכבישים העיקריים המובילים למדינות השכנות הם CG-1 לגבול הספרדי ו-CG-2 לגבול הצרפתי דרך מנהרת Envalira ליד אל פאס דה לה קאזה.
קווי האוטובוסים מכסים את כל המטרופולינים וקהילות כפריות רבות, ופועלים בתדירות של כחצי שעה או גבוהה יותר במהלך ימי השיא. ישנם שירותי אוטובוסים ארוכי טווח תכופים מאנדורה לברצלונה ולטולוז. שירותי האוטובוסים מנוהלים בעיקר על ידי חברות פרטיות, אך חלקם מופעלים על ידי הממשלה.
תחנת הרכבת הקרובה ביותר נמצאת 10 ק”מ ממזרח לאנדורה, וממנה לטולוז ולפריז ברכבות מהירות צרפתיות (TGV), המופעלות על ידי SNCF. ל- Latour-de-Carol יש קו אופקי של 1,000 מטר (3 רגל 3 3/8 אינץ’) ל- Villefranche-de-Conflent, כמו גם את קו ה-1,435 mmgauge של SNCF המתחבר לפרפיניאן, ואת ה-1,668 מ”מ של RENFE (5 רגל 5 21/32 in) – קו מד לברצלונה. יש גם רכבות אינטרסיטס נויט ישירות בין L’Hospitalet-près-l’Andorre ופריז במועדים מסוימים.
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בהתאם למיקומה בהרי הפירנאים המזרחיים, אנדורה היא בעיקר אדמת הרים טרשית בגובה ממוצע של 1,996 מטר, כשהנקודה הגבוהה ביותר בה היא הקומה פדרוסה (Coma Pedrosa) בגובה של 2,946 מטר. שטחה מבותר על ידי שלושה עמקים צרים בצורת האות Y (אחד מהם – עמק מדריאו פרפיטה קלארור) שמשתלבים לנהר אחד – נהר הוואלירה (Valira), שיוצא מהמדינה לתוך ספרד בנקודה הנמוכה ביותר במדינה, בגובה של 870 מטר. בעמק נהר הוואלירה נמצאת בירתה של המדינה, אנדורה לה ולה.
האקלים באנדורה הוא ממוזג, בדומה לשכנותיה, גובהה גורם לכך שבחורף יורד בה יותר שלג ובקיץ קריר בה יותר מבשכנותיה וגשום.
חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – קהילות אוטונומיות של אנדורה
אנדורה מורכבת משבעה מחוזות המכונים באנדורה קהילות אוטונומיות (parròquies, ביחיד – parròquia):
- אנדורה לה ולה (Andorra la Vella)
- קאנילו (Canillo)
- אנקמף (Encamp)
- אסקלדס-אנגורדני (Escaldes-Engordany)
- לה מסנה (La Massana)
- אורדינו (Ordino)
- סן ג’וליה דה לוריה (Sant Julià de Lòria)
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
פחות ממחצית האוכלוסייה באנדורה מחזיקה באזרחות, שאר האוכלוסייה הם תושבים זרים, ספרדים ברובם, שנמשכו למקום בעיקר בגלל ההקלות במיסים בנסיכות.
האנדורים הם מיעוט בארצם. רק 33% מהתושבים הם בני הלאום האנדורי. הקבוצה הגדולה במדינה הם הספרדים (43%), כשאחריהם הפורטוגזים (11%) והצרפתים (7%). 6% הנותרים הם בני לאומים שונים.
השפה הרשמית היחידה במדינה היא הקטלאנית, שפת הארצות הקטלאניות שאנדורה היא אחת מהן, אותה דוברים גם בקטלוניה הסמוכה שבספרד, איתה חולקת אנדורה מאפיינים תרבותיים רבים. עם זאת, ספרדית וצרפתית נפוצות גם הן. הדת השלטת במדינה היא הנצרות הקתולית.
חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]
חוק חינוך חובה באנדורה חל עד סיום הכיתה העשירית (גילאי 15–16). באנדורה ישנה אוניברסיטה אחת, אוניברסיטת אנדורה, שנוסדה ב-1997. נכון לשנת 2007 לומדים בה 427 תלמידים בבית הספר לאחיות, מדעי המחשב ולימודים מרחוק מול אוניברסיטאות ספרדיות וצרפתיות.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של אנדורה
מדריך למטייל בוויקימסע: 
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: - אנדורה, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
- פורטל של אנדורה
- ממשלת אנדורה – האתר הממשלתי הראשי (בקטאלנית)
- אנדורה אונליין – מידע על נושאים אנדוריים שונים
- מידע על אנדורה
- שטרות אנדורה
- גיא רייפנברג, מסלולים בפירנאים: האגמים של אנדורה, באתר GoTravel
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ לפני שנת 1999 – פרנק צרפתי ופזטה ספרדית. לאחר 1982 הוטבע דינר אנדורי שמתחלק ל-100 סנט.
- ^ דירוג שטח – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2018
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 אוכלוסייה – הערכה לשנת 2019; תמ”ג – הערכה לשנת 2015
- ^ דירוג אוכלוסייה – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
- ^ דירוג תמ”ג – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
- ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2018 בדו”ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם ב-2019
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 אורן נהרי, אטלס אנציקלופדי של העולם, הוצאת מפה 2005, הערך ‘אנדורה’, עמוד 46.
| הסתרהמדינות אירופה | ||
|---|---|---|
|
| הסתרהמונרכיות | ||
|---|---|---|
| ממלכות | אוסטרליה • איי בהאמה • איי שלמה • אנטיגואה וברבודה • אסוואטיני • בהוטן • בחריין • בלגיה • בליז • ברבדוס • ג’מייקה • גרנדה • דנמרק • הולנד • הממלכה המאוחדת • טובאלו • טונגה • ירדן • לסוטו • מלזיה1 (נגרי סמבילן • פרליס) • מרוקו • נורווגיה • ניו זילנד • סנט וינסנט והגרנדינים • סנט לוסיה • סנט קיטס ונוויס • ספרד • ערב הסעודית • פפואה גינאה החדשה • שוודיה • תאילנד |  |
| מונרכיות נבחרות | איחוד האמירויות הערביות • מלזיה • קריית הוותיקן | |
| נסיכויות | אנדורה • ליכטנשטיין • מונקו | |
| סולטנויות | ברוניי • מלזיה1 (ג’והור • טרנגנו • סלנגור • פהנג • פרק • קדה • קלנטן) • עומאן | |
| קיסרויות | יפן | |
| אמירויות | איחוד האמירויות הערביות1 (אבו דאבי • אום אל-קיוין • דובאי • עג’מאן • פוג’יירה • ראס אל-ח’ימה • שארג’ה) • כווית • קטר | |
| דוכסויות גדולות | לוקסמבורג | |
| 1 חלק ממונרכיה פדרטיבית. | ||
קנדה
| קנדה Canada | |||||
| |||||
| מוטו לאומי | מִיָם עד יָם (ע”פ תהילים ע”ב ח’) | ||||
| המנון לאומי | הו קנדה | ||||
| יבשת | צפון אמריקה | ||||
| שפה רשמית | אנגלית וצרפתית | ||||
| עיר בירה | אוטווה 45°25′15″N 75°41′24″W | ||||
| העיר הגדולה ביותר | טורונטו | ||||
| משטר | מונרכיה חוקתית פדרלית ודמוקרטיה פרלמנטרית | ||||
| ראש המדינה – מלכה – מושלת כללית – ראש הממשלה | מלכה אליזבת השנייה ז’ולי פאייט ג’סטין טרודו | ||||
| הקמה – עצמאות – תאריך | חוק צפון אמריקה הבריטית מבריטניה 1 ביולי 1867 | ||||
| ישות קודמת |  האימפריה הבריטית | ||||
| שטח[1] – דירוג עולמי – אחוז שטח המים | 9,984,670 קמ”ר 3 בעולם 8.62% | ||||
| אוכלוסייה[2] (הערכה ליולי 2020) – דירוג עולמי של אוכלוסייה – צפיפות – דירוג עולמי של צפיפות | 37,694,085 נפש 38 בעולם 3.78 נפש לקמ”ר 225 בעולם | ||||
| |||||
| תמ”ג (PPP)[3] (הערכה לשנת 2017) – דירוג עולמי – תמ”ג לנפש – דירוג עולמי לנפש | 1,774,000 מיליון $ 17 בעולם 47,063 $ 33 בעולם | ||||
| מדד הפיתוח האנושי[4] (2018) – דירוג עולמי | 0.922 13 בעולם | ||||
| מטבע | דולר קנדי (CAD) | ||||
| אזור זמן | UTC -3.5 עד -8 | ||||
| סיומת אינטרנט | .ca | ||||
| קידומת בינלאומית | 1 | ||||
.svg)
.svg)
קנדה (באנגלית ובצרפתית: Canada) היא המדינה השנייה בעולם בגודל שטחה, ואוכלוסייתה מונה כ־35 מיליון תושבים. קנדה היא פדרציה המורכבת מעשר פרובינציות ושלוש טריטוריות, והיא מונרכיה חוקתית ודמוקרטיה פרלמנטרית. קנדה היא המדינה הצפונית ביותר בצפון אמריקה. לקנדה גבול בודד, עם ארצות הברית, וזהו הגבול היבשתי הארוך בעולם, באורך של כ־8,891 קילומטרים. בקנדה לבדה יש יותר אגמים מאשר שאר האגמים מחוצה לה.
עיר הבירה של קנדה היא אוטווה, בה נמצא הפרלמנט ומקום מושבה של הממשלה הפדרלית וכן של המושל הכללי, המייצג את מלכת קנדה, אליזבת השנייה. קנדה היא מושבה בריטית לשעבר והיא המדינה הגדולה ביותר בחבר העמים הבריטי.
כחברת ארגון המדינות המתועשות (G7), קנדה היא מדינה מודרנית ומפותחת טכנולוגית. כלכלתה בנויה על שפע של חומרי גלם טבעיים. למרות זאת, כלכלתה אינה מוגבלת ליצוא חומרי גלם בלבד והיא מייצרת מוצרים רבים. במדדי השוואה בינלאומיים של איכות חיים מדורגת קנדה בין הראשונות בעולם.[5]
מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]
מקור השם “קנדה” הוא במילה ההורנית-אירוקואית[6] “קנטה” שפירושה כפר או התיישבות. ז’אק קרטייה השתמש לראשונה בשם זה בתחילת המאה ה-16 כדי לציין את האזור שנמצא כיום סביב קויבק סיטי. במרוצת הזמן הפך השם לכינוי לאזורים נרחבים יותר בשטחם.
השימוש הרשמי הראשון בשם “קנדה” נעשה בשנת 1791, כאשר הפרובינציה של קויבק חולקה בין “קנדה העליונה” לבין “קנדה התחתונה”. בשנת 1867 קיבלה קנדה עצמאות וכדי לציין את המשך זיקתה לאימפריה הבריטית נקראה ה”דומיניון של קנדה”. כינוי זה היה בשימוש נרחב עד שנות ה-50, אך השם שונה עם הזמן ל”קנדה”. השינוי החשוב האחרון היה בשנת 1982, כאשר התחילו לחגוג במקום “יום הדומיניון” את “יום קנדה”.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – היסטוריה של קנדה
על פי הערכת ההיסטוריונים, קנדה הייתה מיושבת על ידי אינדיאנים במשך כ-10,000 שנה. בשנת 1000 בערך, הגיעו האירופאים הראשונים – הויקינגים, בהנהגת לייוו אייריקסון, אשר התיישבו ביבשת וקראו לאזור וינלנד. הם הקימו מספר יישובים על חופה המזרחי, אך היישובים לא החזיקו מעמד בשל עוינות האינדיאנים והם נאלצו לעזוב. יישובים אירופאיים חדשים הוקמו במאה ה-17 על ידי האימפריה הצרפתית.
ב-1763, בתום מלחמת שבע השנים, שבזירת צפון אמריקה נקראה מלחמת הצרפתים והאינדיאנים, החליטה האימפריה הצרפתית לשמור על האיים הקריביים ולוותר על בעלותה במושבות בצפון אמריקה לטובת האימפריה הבריטית. אחרי מלחמת העצמאות האמריקאית עברו לקנדה מתיישבים רבים שהיו נאמנים לבריטניה.
ב-1 ביולי 1867 הוקמה קנדה לאחר שבריטניה העניקה זכות ממשל עצמי למושבותיה בצפון-אמריקה. הוקמה פדרציה של שלוש מושבות: פרובינציה של קנדה, ניו ברנזוויק ונובה סקוטיה. המושבה הישנה של קנדה התחלקה לשתיים: קוויבק ואונטריו. המונח “הפדרציה הקנדית” מתייחס לאיחוד הזה.
במהרה הצטרפו לאיחוד מושבות בריטיות נוספות. עד שנת 1880 כללה קנדה את כל שטחה כיום, פרט לניופאונדלנד ולברדור, שהצטרפו ב-1949. קנדה המשיכה להיות חלק מחבר-העמים הבריטי.
בשנת 1971 הייתה קנדה למדינה הראשונה בעולם שאימצה את קבלת עקרון הרב-תרבותיות כמדיניות ממשלתית רשמית. מטרתה הייתה לאחד בצורה טובה יותר את הקבוצות השונות בחברה כדי לנסות ולהפיג את המתחים בין אנגלים-קנדים וקנדים צרפתים כמו גם לחזק את הקשר של קבוצות מוצא אחרות ומהגרים חדשים למדינה.
בשנת 1982 בתקופת כהונתו של ראש-הממשלה פייר אליוט טרודו אושרה החוקה הקנדית ונכנסה לתוקף. ההסכמה בין ראשי הפרובינציות על החוקה התקבלה בהליך שנמשך לילה אחד בלבד. המחטף ידוע בשם “Nuit des longs couteaux” (ליל הסכינים הארוכות של 1982). היות שמנהיגי הפרובינציה של קוויבק שהיו אז חברי מפלגת קוויבק הלאומית סירבו להסתיגויות שהועלו ברגע האחרון וכך לא מנעו את יצירתה של החוקה החדשה. החוקה כללה את כתב הזכויות והחירויות הקנדי שמעגן מבחינה משפטית את ההגנה על זכויות האדם במדינה.
האינואיטים התיישבו בקנדה על אדמות נונאווט באופן רציף במשך 4,000 שנים. בעקבות ההגירה הרבה המאפיינת את קנדה והפכה לדרך ההתרחבות הדמוגרפית העיקרית שלה ובכך האפילה על האוכלוסייה הילידית – ביניהם האינואיטים – הם החלו לדרוש שלטון עצמי, כחלק מהניסיון לשמר את תרבותם שהולכת ונעלמת, במאבק ההכרה שלהם. הם ביקשו לתת לה ביטוי באמצעות אוטונומיה (שלטון עצמי), ולאחר אישור במשאל עם בקנדה – קיבלו את מבוקשם וזכו לתקציב ואוטונומיה באזור נונאווט.
פוליטיקה וממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המלוכה הקנדית
הממשלה הפדרלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
.jpg)
קנדה היא פדרציה. שיטת המשטר שלה היא דמוקרטיה פרלמנטרית ומונרכיה חוקתית. הרשות המחוקקת היא הפרלמנט, המורכב מהבית התחתון ומסנאט.
ראש הממשלה מכריז על בחירות לבית התחתון לפי ראות עיניו, אם כי לא יותר מ-5 שנים מאז הבחירות הקודמות. באופן רשמי, המושל ממנה את ראש הממשלה, שהוא בדרך כלל מנהיג המפלגה שזכתה ברוב המושבים בבית התחתון. ראש הממשלה ממנה את הקבינט. המשמעת המפלגתית היא באופן מסורתי חזקה מאוד, מה שנותן לראש הממשלה שליטה רבה מאוד ברשות המחוקקת.
הסנאט מורכב מסנאטורים המכהנים עד גיל 75 ומתמנים על ידי ראש הממשלה.
בקנדה יש שלוש מפלגות עיקריות: מפלגת המרכז-שמאל (המפלגה הליברלית), מפלגת ימין (המפלגה השמרנית) ומפלגת שמאל סוציאל-דמוקרטית (המפלגה הדמוקרטית החדשה). מפלגה גדולה נוספת היא המפלגה האזורית שעוסקת בעיקר בענייני קוויבק. יש מספר מפלגות נוספות, קטנות, אך הן בדרך כלל לא זוכות לשלוח נציגים אל הפרלמנט עקב שיטת הבחירות האזורית.
המפלגה הליברלית היא מפלגתו של ראש הממשלה הנוכחי, ג’סטין טרודו, המכהן מאז 2015. ראשי ממשלה בולטים קודמים ממפלגה זו הם ז’אן קרטיין, פייר אליוט טרודו, לסטר פירסון, לואי סן-לורן, ויליאם ליון מקנזי קינג ואלכסנדר מקנזי. המפלגה השמרנית היא מפלגתו של ראש הממשלה הקודם, סטיבן הרפר.
ראש המדינה מבחינה סמלית היא המלכה אליזבת השנייה, המיוצגת על ידי המושל הכללי. תפקידי המושל הכללי הקנדי הם: מתן ההסכמה המלכותית לחוקים שחוקקו בפרלמנט, קריאת נאום הכתר (נאום שלמלכה אין חלק בניסוחו), חתימה על מסמכי המדינה, פתיחה וסגירה של מושבי הפרלמנט ופיזור הפרלמנט לבחירות.
קנדה חברה באו”ם, בחבר המדינות הבריטי, ב-G8, ב-APEC, בנאט”ו ובחבר המדינות דוברות הצרפתית (La Francophonie).
ממשלות פרובינציאליות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ב-10 פרובינציות ישנו פרלמנט המורכב מבית אחד בלבד. ראש הפרלמנט הוא ראש ממשלת הפרובינציה, שנבחר בצורה דומה לבחירת ראש הממשלה בבחירות אזוריות בין מפלגות שונות. בכל פרובינציה ישנו גם מושל משנה המייצג את המלכה. מושל המשנה מתמנה על ידי המושל הכללי (הנציג של המלכה בקנדה) וראש הממשלה ומבצע בעיקר תפקידים טקסיים.
הממשלות בפרובינציות נהנות מסמכויות רבות בעיקר בניהול ענייני החינוך והבריאות בתחומם. רוב המפלגות הפרובינציאליות הן “סניפים” של המפלגות הגדולות בפרלמנט הפדרלי, אם כי לא תמיד יש קשר הדוק בין הענפים השונים. בנוסף למפלגות הגדולות קיימות מפלגות מקומיות בעלות משקל.
האקלים הפוליטי של קוויבק שונה משאר הפרובינציות. קו השבר עובר בין המצדדים בהתנתקות מקנדה, המיוצגים על ידי המפלגה הקוויבקית, ומצדדי הפדרציה, המיוצגים על ידי המפלגה הליברלית של קוויבק והמפלגה השמרנית.
ממשלות טריטוריאליות[עריכת קוד מקור | עריכה]
לטריטוריות יש כוח פוליטי פחות מזה של הפרובינציות, כי הן נוצרו מכח צו פרלמנטרי ולא על ידי החוקה. ישנן שלוש טריטוריות. בכל אחת יש מפקח כללי, שהוא המקביל לסגן המושל, אך זה אינו מייצג את המלכה. המפקחים מתמנים על ידי הממשלה הפדרלית.
ביוקון ישנו בית פרלמנטרי אחד בלבד. בשתי הטריטוריות האחרות ישנה שיטה מיוחדת ללא מפלגות. כל מועמד רץ בבחירות באופן עצמאי וראש הטריטוריה נבחר מבין חברי הפרלמנט המקומי.
צבא וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – הכוחות הקנדיים
האחריות להגנתה של קנדה מוטלת על הכוחות הקנדיים, גוף תלת-זרועי צבאי הכפוף למשרד ההגנה בממשלת קנדה. נכון לשנת 2010 משרתים בכוחות ההגנה 68,136 אנשים בשירות קבע ו-24,265 אנשי מילואים. זרועות כוחות ההגנה הם:
ההיסטוריה הצבאית של קנדה מתחילה במאה ה-17 מימי המלחמות נגד תושבי האומות הראשונות, ממשיכה במלחמות הקולוניאליות בין צרפת ובריטניה ובהמשך בין ארצות הברית לקנדה. במאה העשרים השתתפה קנדה במלחמת הבורים, במלחמות העולם, במלחמת קוריאה ובשנים האחרונות באפגניסטן, בעיראק ובמשימות שמירת שלום במקומות שונים בעולם, תחום שקנדה נחשבת בו לאחת המדינות המובילות בעולם.
פרובינציות וטריטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – הפרובינציות והטריטוריות של קנדה
קנדה מחולקת ל-10 פרובינציות ו-3 טריטוריות. לפרובינציות יש מידה רבה של אוטונומיה מהממשלה הפדרלית, ואילו מידת האוטונומיה של הטריטוריות נמוכה יותר.
הפרובינציות אחראיות לרוב התוכניות החברתיות בקנדה כגון בריאות, חינוך, סעד וכדומה. סך התקציב הפרובינציאלי גדול יותר מהתקציב הפדרלי, דבר נדיר למדי בפדרציות אחרות בעולם. הפרובינציות יכולות לפרוש מתוכניות פדרליות, אך מסתכנות באיבוד המימון הממשלתי. החוק הפלילי הוא אחיד והוא באחריות הממשלה הפדרלית.
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – כלכלת קנדה
כלכלת קנדה היא כלכלת שוק חופשי, והיא דוגלת בקפיטליזם, בדומה לשכנתה ארצות הברית.
חלק ניכר מכלכלתה נשען על משאבי טבע (נפט, גז, עצים ומחצבים), ועל מגזר השירותים, ותחומים משניים יותר הם תעשייה, תיירות וחקלאות.
הכלכלה הקנדית המפותחת מזכירה במידה רבה את כלכלת ארצות הברית, עם אוריינטציה ברורה לשוק חופשי ורמת חיים גבוהה. מאז מלחמת העולם השנייה, הגידול המרשים בתעשייה, כריית מחצבים ומגזר השירותים שינו את הכלכלה האגררית בעיקרה לכלכלה מודרנית ומפותחת. קנדה מספקת את האנרגיה של עצמה ויש בה עתודות גדולות של גז טבעי בחוף המזרחי. לקנדה עתודות נפט עצומות: 178 מיליארד חביות נפט (עתודת הנפט השנייה הגדולה בעולם). רק לערב הסעודית יש עתודת נפט גדולה יותר (264 מיליארד חביות נפט), אך תפוקת הנפט שלה היא רק השמינית בעולם.
קנדה היא ספקית העצים הגדולה בעולם. בשלוש הפרובינציות המזרחיות יש שפע של מחצבים נוספים. בשנת 1989 נחתם הסכם סחר חופשי עם ארצות הברית ובשנת 1994 נחתם הסכם הסחר החופשי של צפון אמריקה (כולל גם את מקסיקו). ההסכמים החדשים גרמו לעלייה דרמטית בתל”ג ולשילוב כלכלת קנדה בכלכלת ארצות הברית. כתוצאה מיחסים אלה, המיתון שהחל בארצות הברית ב-2001 השפיע לרעה על הכלכלה הקנדית. החל מ-2003 עלתה האבטלה בקנדה והצטמצמו המגזר התעשייתי וכריית המחצבים. למרות זאת, הצליחה קנדה להימנע מכניסה למשבר כלכלי אחרי 2001, וכלכלתה צומחת בקצב יפה.
שני נושאים עיקריים השפיעו על עיצוב המדיניות הכלכלית הקנדית. נושא אחד הוא האיזון בין המדיניות הכלכלית המנוהלת על ידי הממשלה הפדרלית לבין התביעות והרצונות של הפרובינציות השונות. בתקופת המשבר עם קוויבק בשנות השמונים והתשעים כאשר היו חששות לפירוק הפדרציה הייתה אי ודאות בנוגע להשפעת מהלך כזה על החוב החיצוני של קנדה וסחר החוץ. בתקופות אחרות היה מתח בין הממשלה הפדרלית לבין אלברטה וניופאונדלנד ולברדור בנוגע לחלוקת הרווחים ממשאבי הטבע המצויים בפרובינציות אלה.
הנושא השני הוא שעור הילודה הנמוך העומד על ממוצע של 1.4 ילדים לאישה. שעור נמוך זה הגביר את הצורך בהגירה. קנדה מקיימת החל משנות השישים מדיניות הגירה ליברלית שמטרתה למשוך אנשים משכילים ומקצועיים למדינה. למרות ההגירה קיים קושי בהשתלבות של חלק מהמהגרים לקנדה, בעיקר עקב קשיי שפה וניסיון מקומי. קושי זה גורם למהגרים רבים לעבוד בתחום אחר מזה שהוכשרו בו ותרומתם לכלכלה מצטמצמת. כך למשל, רק כמחצית מהרופאים והאחיות המהגרים לקנדה עובדים במקצועם. עם זאת, רבים מילדי המהגרים בדור השני, מגיעים להישגים לימודיים גבוהים ומשתלבים בתפקידים בכירים במשק, בחברה ובתרבות.
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קנדה גובלת בארצות הברית מדרום ומצפון מערב (בגבולה עם אלסקה). סמוך למימיה הטריטוריאליים של קנדה ישנם שני איים קטנים בריבונות צרפתית ליד חופי ניופאונדלנד, וקנדה גובלת במים טריטוריאליים דניים בצפון מזרח בסמוך לגרינלנד (הדנית). עם דנמרק יש לקנדה סכסוך גבול ימי סביב הבעלות על האי הנס. שטח המדינה מגיע עד אוקיינוס הקרח הצפוני, וקנדה תובעת בעלות על חלקים של הקוטב הצפוני.
קנדה היא מדינה ענקית, אך במרבית שטחה האוכלוסייה היא דלילה ביותר. ברצועה צרה בדרום קנדה שקרובה לגבול עם ארצות הברית שנמשכת ממזרח למערב מתגוררת כמעט כל האוכלוסייה של המדינה. האזור המאוכלס ביותר הוא במזרח. מוינדזור דרך טורונטו, אוטווה ומונטריאול ועד לקוויבק סיטי מתגוררים כ-20 מיליון איש. זהו המרכז הכלכלי, התרבותי והדמוגרפי של קנדה.
57% מהקנדים חיים דרומית לקו הרוחב 45.50°N, בעוד בקרואטיה הנתון עומד על 48% ובאיטליה על 86%.[7]
חלקים גדולים מהאזורים הצפוניים של קנדה מכוסים ביערות. רוב דרום-מרכז קנדה מורכב מישורים וערבות. מערב המדינה מכיל רכסי הרים גבוהים – הרי הרוקי. מפרץ הדסון מגיע לנקודה עמוקה ביבשת.
פרובינציות אלברטה וססקצ’ואן עשירות במאובנים של בעלי חיים פרה-היסטוריים ובפרט של דינוזאורים רבים, בהם מיני צרטופסים, הדרוזאוריים, אנקילוזאוריים ותרופודים כמו האלברטוזאורוס. מוזיאון טירל המלכותי בדרומהלר שבאלברטה הוא אחד המרכזים המובילים למחקר פלאונטולוגי בקנדה.
בקנדה יש גם מספר ימות גדולות, ביניהן האגמים הגדולים הגובלים בארצות הברית.
צפון קנדה הוא שממון ארקטי ענק שאקלימו תת-קוטבי או קוטבי – אנשים כמעט ואינם חיים בו. לדוגמה, בשטחה של נונאווט, שגודלה הוא כגודל אירופה המערבית, ישנם רק כמה עשרות אלפי תושבים.
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
קנדה היא כיום מדינה רב-תרבותית הכוללת אוכלסייה מגוונת מאד במוצאה וברקע התרבותי, האתני והדתי שלה. ההגירה לקנדה בתקופות שונות עיצבה את אופייה.
בשנת 2016 הייתה האוכלוסייה בקנדה מורכבת מבני הקבוצות האתניות הבאות: קנדים (הכוונה למי שמזהה את מוצאו ככזה) – 32%, אנגלים – 18.3%, סקוטים – 14%, קנדים צרפתים – 13.6%, אירים – 13.4%, גרמנים – 9.6%, סינים – 5%, איטלקים – 4.6%, הודיים – 4%, אוקראינים – 4%, בני האומות הראשונות (“אינדיאנים”) והאינואיטים (“אסקימואים”) – 4.4%, דרום אסייתים – 5.6% שחורים – 3.5%.
מבחינה היסטורית רוב הקנדים הם נוצרים. מסקר שנערך ב-2011, 39% הגדירו עצמם קתולים, 28.5% פרוטסטנטים, 24% חסרי דת, 3.2% מוסלמים, 1.5% הינדו, 1.4% סיקיסטים, 1% בודהיסטים ו-1% יהודים. הכנסייה הפרוטסטנטית הגדולה ביותר היא הכנסייה הקנדית המאוחדת. רוב תושבי קוויבק הם חסרי דת ואינם מתערבים באמונותיהם של אחרים. לעומת זאת, באלברטה אוכלוסייה אוונגליסטית גדולה.
בקנדה שתי שפות רשמיות – אנגלית וצרפתית. הצרפתית היא השפה המדוברת בעיקר בקוויבק אך קיימים דוברי צרפתית גם באונטריו, ניו ברנזוויק ודרום מניטובה. סקר משנת 2001 הראה כי 6,864,615 אנשים ציינו את השפה הצרפתית כשפתם הראשונה. 17,694,835 אנשים ציינו את האנגלית כשפה ראשונה. 44% מהקנדים הפרנקופונים מדברים אנגלית ו-9% מהקנדים האנגלופונים מדברים צרפתית.
ישנן שפות בולטות נוספות, פרט לשתיים הרשמיות: 7.3 מיליון אנשים ציינו שפה לא רשמית כשפתם הראשונה. מבין השפות הלא רשמיות, סינית תופסת את המקום הראשון עם 1.2 מיליון דוברים. אחריה פנג’אבי עם חצי מיליון דוברים, ספרדית עם 458,850 דוברים, טאגאלוג עם 431,385 דוברים, ערבית עם 419,895 דוברים וגרמנית עם 384,040 דוברים. בנוסף יש הרבה לשונות ילידיות, אך מספר דובריהן קטן – לא יותר מכמה עשרות אלפים.
ב-7 ביולי 1969 הוכרזה הצרפתית כשפה רשמית שווה לאנגלית. הכרזה זו גרמה לתהליך הזדהות של קנדה כמדינה דו-לשונית ורב-תרבותית ברמה הפדרלית.
חוקת קנדה מציינת כי:
- האנגלית והצרפתית הן שפות רשמיות שוות.
- הדיונים בפרלמנט יכולים להיות בכל אחת מהשפות הרשמיות.
- כל החוקים יודפסו בשתי השפות.
- כל אדם יכול לפנות לבית משפט בדרישה לדון בעניינו בכל אחת מהשפות הרשמיות.
- כל אדם זכאי לקבל שירותים מהממשלה הפדרלית בכל אחת מהשפות הרשמיות.
- מיעוטים דוברי שפה רשמית מסוימת זכאים לקבל חינוך לילדיהם בשפתם.
החוק המקומי בקוויבק קובע כי השפה הרשמית היא צרפתית. לחוק זה יש הגנות שונות, אך הוא מאפשר חופש מסוים לדוברי האנגלית והשפות הילידיות. קוויבק מספקת את רוב השירותים הממשלתיים בצרפתית וגם באנגלית.
בשאר הפרובינציות המצב שונה. רוב הפרובינציות דוברות אנגלית, עם מיעוטים צרפתים גדולים בחלק מהפרובינציות.
הגירה לקנדה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – הגירה לקנדה
קנדה היא מדינת הגירה אשר נבנתה על ידי מהגרים ומתיישבים שהגיעו אליה מכל רחבי העולם. במאה ה-17 היו אלה בעיקר צרפתים, ובמאות ה-18 וה-19 מרבית המהגרים היו מהאיים הבריטיים. בסוף המאה ה-19 התחילה הגירה משמעותית ממדינות אירופאיות אחרות בעיקר ממזרח ומדרום אירופה. החל משנות השישים של המאה העשרים החלה הגירה נרחבת מחלקי העולם האחרים.
מדיניות ההגירה של הממשלה בתקופות שונות שילבה שיקולים כלכליים, חברתיים ואחרים ועברה תנודות משמעותיות בזמנים שונים. בתקופות מסוימות שערי ההגירה היו פתוחים כמעט לרווחה, ובתקופות אחרות, מעטים בלבד הורשו להגר. כיום מספר המהגרים לקנדה מדי שנה מתקרב ל-1 אחוז מכלל האוכלוסייה.
בדומה לריבוי הטבעי באירופה המערבית, גם הריבוי הטבעי בקנדה נמוך. ההגירה מאפשרת לקנדה לשמור על יציבות ואף התרחבות דמוגרפית. חלק נכבד מהמהגרים למדינה מגיעים בקטגוריה של בעלי מקצוע ונבחנים על פי שיטת הניקוד המבוססת על קריטריונים של השכלה, גיל, ידיעת שפה ועוד. אחרים מגיעים למדינה על סמך לימודים או עבודה בקנדה ואחרים על ידי איחוד משפחות. כשישית מכלל הקנדים כיום אינם ילידי קנדה.
תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – התחבורה בקנדה
התחבורה בקנדה מפותחת, וכוללת כבישים רבים, נמלי תעופה וים, ורשת רכבות מפותחת.
בשל חוסר האיזון הדמוגרפי בין פרובינציות וטריטוריות, כמו אונטריו המאוכלסת לעומת יוקון הריקה מאוד, ישנם אזורים מפותחים מאוד בתחום התחבורה, וישנם אזורים מפותחים הרבה פחות.
.jpg)
כבישים[עריכת קוד מקור | עריכה]
מערכת הכבישים כוללת רשת כבישים מפותחת, שבראשה עומד “Trans Canada Hwy”, שאורכו 7,821 קילומטרים. בסך הכול, בקנדה ישנם 1,042,300 ק”מ של כבישים, מתוכם 415,600 כבישים סלולים, ו- 17,000 ק”מ של כבישים מהירים.[8]
שדות תעופה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקנדה עשרה שדות תעופה בינלאומיים, כשהגדול ביניהם הוא נמל התעופה טורונטו פירסון.
| סה”כ נוסעים בשנה | מיקום | שם | דירוג |
|---|---|---|---|
| 33,435,280 | טורונטו, אונטריו | נמל התעופה הבינלאומי טורונטו-פירסון | 1 |
| 17,032,742[9] | ונקובר, קולומביה הבריטית | נמל התעופה הבינלאומי ונקובר | 2 |
| 13,668,829[10] | מונטריאול, קוויבק | נמל התעופה הבינלאומי מונטריאול- פייר אליוט טרודו | 3 |
| 12,770,988 | קלגרי, אלברטה | נמל התעופה הבינלאומי קלגרי | 4 |
| 6,089,099[11] | אדמונטון, אלברטה | נמל התעופה הבינלאומי אדמונטון | 5 |
| 4,473,894[12] | אוטווה, אונטריו | נמל התעופה הבינלאומי אוטווה-מקדונלד קרטייר | 6 |
| 3,508,153[13] | הליפקס, נובה סקוטיה | נמל התעופה הבינלאומי הליפקס | 7 |
| 3,369,974[14] | ויניפג, מניטובה | נמל התעופה הבינלאומי ויניפג-ג’יימס אמסטרונג ריצ’רדסון | 8 |
| 1,514,713 | ויקטוריה, קולומביה הבריטית | נמל התעופה הבינלאומי ויקטוריה | 9 |
| 1,391,725[15] | קלונה, קולומביה הבריטית | נמל התעופה הבינלאומי קלונה | 10 |
תרבות וחברה[עריכת קוד מקור | עריכה]
התרבות הקנדית מאופיינת בתפיסה רב-תרבותית ודו-לשונית. יש בה פתיחות רבה לקיומן של תרבויות שונות המתקיימות זו בצד זו תוך קיום מכנה משותף הנוגע למסגרת המדינית המאחדת ביניהם. האנגלית והצרפתית הן השפות הרשמיות במדינה הזוכות למעמד שווה. קוויבק נשארה מרכז של תרבות צרפתית, מוגנת על ידי חקיקה. לדוגמה, קוויבק משתמשת במשפט הקונטיננטלי במקום המשפט המקובל שבו משתמשות שאר הפרובינציות, שמקורו במשפט האנגלי.
ההשפעה הגדולה של התרבות האמריקאית על קנדה בעשורים האחרונים גרמה לחששות מ”כיבוש תרבותי”. בעקבותיה נחקקו חוקים המגנים על התרבות המקומית. הגבול המפריד בין קנדה ובין ארצות הברית הוא הגבול הארוך ביותר בעולם בין שתי מדינות. מיליוני תיירים עוברים מדי שנה את הגבול. בין שתי המדינות מתקיימים קשרים כלכליים הדוקים. הן חתומות יחד עם מקסיקו על הסכם נאפט”ה לשיתוף פעולה כלכלי באזור צפון אמריקה.
עם זאת על אף הקרבה הגאוגרפית ושיתוף הפעולה מתקיימים כמה הבדלים ברורים בין קנדה לבין ארצות הברית:
מדיניות רווחה וביטוח רפואי לכל[עריכת קוד מקור | עריכה]
אמנם שתיהן הן מדינות מפותחות העומדות בצמרת העולמית מבחינת רמת-החיים הממוצעת של תושביהן, אך הפערים הכלכליים-חברתיים בארצות הברית הם גדולים יותר מאשר בקנדה. קנדה היא מדינה שוויונית יותר באופייה ונוטה יותר משכנתה הדרומית להקדיש משאבים ציבוריים לרווחה. כך למשל מונהג בקנדה ביטוח בריאות ממלכתי לכל. רמות הפשיעה בקנדה נמוכות יחסית בדומה לאירופה והן רחוקות מרחק רב מרמות הפשיעה הגבוהות בארצות הברית.
רב-תרבותיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
העובדה שבקנדה התקיים מיעוט צרפתי גדול הביאה להתפתחותה ההדרגתית של תפיסה המעודדת פלורליזם תרבותי גם לגבי קבוצות תרבותיות אחרות של מהגרים כמו איטלקים, יהודים, סינים ואחרים. בארצות הברית לעומתה הייתה שלטת בדרך כלל תפיסת כור ההיתוך שנועדה למזג את המהגרים החדשים במהירות האפשר לתרבות הדומיננטית.
התפיסות הרב-תרבותיות בקנדה עודדו את קיומה של מדיניות הגירה ליברלית המעודדת אנשים משכילים מכל רחבי העולם להגר למדינה.
מורשת אירופאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
הבדל נוסף המייחד את קנדה מארצות הברית הוא הזיקה ההיסטורית ארוכת השנים לבריטניה. קנדה היא חלק מחבר העמים הבריטי, ותהליך העצמאות מהאימפריה הבריטית היה הדרגתי ונמשך שנים. עד היום מבחינה פורמלית עדיין נחשבת מלכת אנגליה כראש המדינה. ארצות הברית לעומתה קמה מתוך מרד בבריטים ופנתה לדרכה הנפרדת עוד בסוף המאה השמונה-עשרה. מבחינה תרבותית נשמרת עדיין בקנדה זיקה למורשת הבריטית-אירופאית ובקוויבק נשמרת זיקה עמוקה לתרבות הצרפתית.
ההמנון הלאומי וההמנון המלכותי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – המנון קנדה
ההמנון הרשמי של קנדה הוא “הו קנדה“. אף על פי שבוצע לראשונה בשנת 1880, הוא לא הפך להמנון הרשמי עד שנת 1980. קודם לכן שימש המנון האימפריה הבריטית כהמנון הלאומי של קנדה. לאחר קבלת ההמנון החדש הפך ההמנון הישן להמנון המלכותי, ומשתמשים בו לציון לשבח המושל או כאשר בני המשפחה המלכותית מבקרים בקנדה. הוא מנוגן גם ברוב האירועים הממלכתיים, כגון לוויות ויום הזיכרון לחללי הצבא (וטרנים).
חגים[עריכת קוד מקור | עריכה]
| תאריך | השם העברי | השם המקומי | הערות |
|---|---|---|---|
| 1 בינואר | ראש השנה האזרחי | New Year’s Day, jour de l’an | מעוגן בחקיקה. |
| יום ב’ השלישי בפברואר | יום המשפחה | Family Day | נחוג בחלק מהפרובינציות. |
| (משתנה) | יום שישי הטוב | Good Friday, vendredi saint | מעוגן בחקיקה. בדרך כלל נחגג באפריל. ראו פסחא לפרטים. |
| (משתנה) | היום השני של הפסחא | Easter Monday, Pâques | ראו פסחא לפרטים. |
| יום ב’ הראשון לפני ה-25 במאי | יום ויקטוריה | Victoria Day; fête de la Reine | חגיגת יום ההולדת למלכה. מעוגן בחקיקה. |
| 1 ביולי | יום קנדה | Canada Day, fête du Canada | מעוגן בחקיקה. מציין את יום ייסוד קנדה ב-1867. |
| יום ב’ הראשון באוגוסט | יום אזרחי | Civic Day | בחלק מהפרובינציות מצוין כיום הפרובינציה. |
| יום ב’ הראשון בספטמבר | יום העבודה | Labour Day, fête du travail | מעוגן בחקיקה. |
| יום ב’ השני באוקטובר | חג ההודיה | Thanksgiving, action de grâce | מעוגן בחקיקה. מצוין בתאריך שונה מאשר בארצות הברית |
| 11 בנובמבר | יום הזיכרון | Remembrance Day, jour du souvenir | יום הזיכרון לחללי צבא קנדה. |
| 25 בדצמבר | חג המולד | Christmas, Noël | מעוגן בחקיקה. |
| 26 בדצמבר | יום הקופסאות | Boxing Day, lendemain de Noël | מעוגן בחקיקה. יום שבו החנויות מוכרות את מוצרי חג המולד. |
ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]
בקנדה הבחנה ברורה בין ענפי ספורט הפופולריים בקיץ כמו פוטבול, כדורגל, בייסבול לבין ענפי ספורט הפופולריים בחורף כמו הוקי קרח וכדורסל. לקרוס משוחק גם בקיץ וגם בחורף. קנדה ארחה כמה אירועי ספורט בינלאומיים חשובים: אולימפיאדת מונטריאול (1976), אולימפיאדת החורף בקלגרי (1988), אליפות העולם באתלטיקה (2001), גביע העולם בכדורגל עד גיל 20 (2007) ואולימפיאדת החורף בונקובר (2010) בה, לראשונה, ניצבה קנדה בראש המדינות הזוכות במדליות זהב, עם 14 מדליות.
משחקי קיץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
בייסבול – לליגת ה-MLB צורפו שתי קבוצות קנדיות: מונטריאול אקספוז, שצורפה ב-1969 ועברה לוושינגטון ב-2004 וטורונטו בלו ג’ייז שצורפה ב-1977. הבלו ג’ייז זכו פעמיים רצופות בוורלד סיריז ב-1992 ו-1993.
פוטבול – בקנדה פועלת ליגת פוטבול עצמאית הנהנית מפופולריות רבה, Canadian Football League (ר”ת CFL), המונה נכון ל-2010 שמונה קבוצות. חוקיה שונים במקצת מחוקי ה-NFL האמריקאית.
כדורגל – הוא ספורט עממי פופולרי בקנדה (ראו כדורגל בקנדה). לפי נתוני פיפ”א, נכון ל-2006 היו בקנדה 865,712 שחקני כדורגל רשומים – יותר ממספר שחקני ההוקי קרח הרשומים רשמית. בליגת ה-MLS חברות שלוש קבוצות המבוססות בקנדה – טורונטו FC, ונקובר וייטקאפס ומונטריאול אימפקט. עם זאת, נבחרת קנדה בכדורגל לא הגיעה לאף הישג משמעותי והעפילה רק פעם אחת לגביע העולם ב-1986.
בליגת הכדורגל לנשים W-League ישנן קבוצות קנדיות מטורונטו, לוול, המילטון, אוטווה ונקובר ועוד. נבחרת קנדה בכדורגל נשים מצליחה בזירה העולמית, והעפילה לכל טורנירי גביע העולם בכדורגל נשים למעט אחד. בגביע העולם בכדורגל נשים 2003 זכתה הנבחרת במקום הרביעי. באולימפיאדת לונדון (2012) רשמה הנבחרת את הישג השיא שלה, כשזכתה במדליית הארד.
ספורט מוטורי – ספורט מוטורי, ובפרט מרוצי מכוניות, פופולרי בקנדה. קנדה גידלה מספר נהגי צמרת בכל הסבבים החשובים של מרוצי המכוניות כגון פורמולה 1, נאסקאר ואינדיקאר. הנהג הבולט מכולם היה ז’אק וילנב שהיה אלוף העולם בפורמולה 1 ב-1997. במונטריאול מתקיים אחד המרוצים בסבב הפורמולה 1.
לקרוס – מוגדר רשמית כספורט הלאומי של הקיץ, אם כי הוא משוחק גם בחורף. בקנדה פעילות ליגות רבות ללקרוס, עם עשרות אלפי ספורטאים רשומים. הליגה המרכזית בקיץ היא ליגת הלקרוס המרכזית (MLL) הפעילה בקנדה ובארצות הברית, והליגה המרכזית בחורף היא ליגת הלקרוס הלאומית (NLL) שחברות בה נכון ל-2010 שלוש קבוצות קנדיות מתוך 10.
משחקי חורף[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוקי קרח – קנדה היא מולדת הענף, הוא מוגדר בה רשמית כספורט הלאומי של החורף ונחשב לחלק מרכזי בתרבותה. בקנדה פעילות ליגות רבות להוקי קרח, החל ממסגרות ילדים וצעירים דרך מסגרות חובבניות ומקומיות ועד לליגות מקצועניות לגברים ולנשים. הליגה הבכירה בצפון אמריקה היא ליגת ה-NHL שהחלה את דרכה ב-1917 כליגה קנדית בלבד. נכון ל-2018 חברות בליגה רק 7 קבוצות קנדיות מתוך 31, אך למעלה מ-50% משחקני הליגה הם קנדים. שבע מהערים הגדולות בקנדה (טורונטו, מונטריאול, ונקובר, אוטווה, קלגרי, ויניפג ואדמונטון) נוטלות חלק בליגה זו. על פי נתוני פדרציית ההוקי קרח הבינלאומית (IIHF), בקנדה כמות שחקני ההוקי קרח הרשומים הגדולה בעולם: 499,695 גברים שחקני הוקי ו-85,309 נשים (נכון ל-2010).
מעבר להיותו אחד משני ענפי הספורט הלאומיים הרשמיים, הוקי קרח נחשב לחלק מרכזי בתרבות ובהיסטוריה של קנדה, ואולמות ששירתו את הענף לאורך עשרות שנים (כגון מייפל ליף גארדנס בטורונטו ומונטריאול פורום במונטריאול) מוגדרים רשמית כאתרים היסטוריים לאומיים של קנדה.
כדורסל – לליגת ה-NBA צורפו שתי קבוצות קנדיות ב-1995: טורונטו ראפטורס ו-ונקובר גריזליס. הגריזליס עברו לממפיס ב-2001, ומאז הראפטורס היא הקבוצה היחידה ב-NBA שבסיסה בקנדה. ההישג הגדול ביותר של הראפטורס עד היום היה זכייה באליפות ה-NBA בשנת 2019.
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של קנדה
ערך מילוני בוויקימילון: 
ציטוטים בוויקיציטוט: 
דיווחים בוויקיחדשות: 
קנדה, ברשת החברתית טוויטר- קנדה, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
- מידע פוליטי-חברתי על קנדה, באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה
- ממשלת קנדה
- רשות השידור הקנדית
- אתר של לונלי פלאנט על קנדה
- רועי סמיוני, משגשוג כנופיות ועד תקריות ירי המוני: גם לקנדה יש בעיית נשק, באתר הארץ, 30 באוגוסט 2018
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דירוג שטח – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2018
- ^ דירוג אוכלוסייה – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
- ^ דירוג תמ”ג – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
- ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2018 בדו”ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם ב-2019
- ^ Data | Human Development Reports
- ^ שפות אינדיאניות
- ^ ראו טבלה
- ^ The World Factbook — Central Intelligence Agency, www.cia.gov (באנגלית)
- ^ Passengers | YVR, YVR (באנגלית)
- ^ Montréal-Trudeau, Aéroport. “Aéroports de Montréal: International Pierre-Elliott-Trudeau et Mirabel” (בצרפתית). בדיקה אחרונה ב-1 באוגוסט 2018.
- ^ Wayback Machine, web.archive.org (באנגלית)
- ^ YOW, YOW (באנגלית)
- ^ Halifax Stanfield International Airport, halifaxstanfield.ca (בAmerican English)
- ^ Winnipeg Airports Authority, Publications & Stats | Winnipeg James Armstrong Richardson International Airport, www.waa.ca (באנגלית)
- ^ “Page not found”. City of Kelowna (באנגלית). 8 בספטמבר 2016. בדיקה אחרונה ב-1 באוגוסט 2018.
| הסתרהמדינות ושטחים תלויים אמריקה הצפונית (לרבות אמריקה המרכזית) | ||
|---|---|---|
| מדינות | אל סלוודור • אנטיגואה וברבודה • ארצות הברית • איי בהאמה • בליז • ברבדוס • גואטמלה • ג’מייקה • גרנדה • דומיניקה • האיטי • הונדורס • הרפובליקה הדומיניקנית • טרינידד וטובגו • מקסיקו • ניקרגואה • סנט וינסנט והגרנדינים • סנט לוסיה • סנט קיטס ונוויס • פנמה • קובה • קוסטה ריקה • קנדה | |
| שטחים תלויים | איי הבתולה הבריטיים • איי הבתולה של ארצות הברית • איי טורקס וקאיקוס • איי קיימן • אנגווילה • ארובה • ברמודה • גוואדלופ • גרינלנד • הולנד הקריבית (בונייר, סאבא, סנט אוסטתיוס) • מרטיניק • מונטסראט • נבאסה • סנט מארטן • סן מרטן • פוארטו ריקו • קוראסאו | |
| הפרובינציות והטריטוריות של קנדה | ||
|---|---|---|
| פרובינציות |  אונטריו •  אי הנסיך אדוארד •  אלברטה •  מניטובה •  נובה סקוטיה •  ניו ברנזוויק •  ניופאונדלנד ולברדור •  ססקצ’ואן •  קוויבק •  קולומביה הבריטית |  |
| טריטוריות |  הטריטוריות הצפון-מערביות •  יוקון •  נונאווט | |
| הצגהחבר העמים הבריטי |
|---|
| הצגהארגון המדינות המתועשות – G7 |
|---|
| הסתרההארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי | ||
|---|---|---|
|
| הסתרהמונרכיות | ||
|---|---|---|
| ממלכות | אוסטרליה • איי בהאמה • איי שלמה • אנטיגואה וברבודה • אסוואטיני • בהוטן • בחריין • בלגיה • בליז • ברבדוס • ג’מייקה • גרנדה • דנמרק • הולנד • הממלכה המאוחדת • טובאלו • טונגה • ירדן • לסוטו • מלזיה1 (נגרי סמבילן • פרליס) • מרוקו • נורווגיה • ניו זילנד • סנט וינסנט והגרנדינים • סנט לוסיה • סנט קיטס ונוויס • ספרד • ערב הסעודית • פפואה גינאה החדשה • שוודיה • תאילנד | |
| מונרכיות נבחרות | איחוד האמירויות הערביות • מלזיה • קריית הוותיקן | |
| נסיכויות | אנדורה • ליכטנשטיין • מונקו | |
| סולטנויות | ברוניי • מלזיה1 (ג’והור • טרנגנו • סלנגור • פהנג • פרק • קדה • קלנטן) • עומאן | |
| קיסרויות | יפן | |
| אמירויות | איחוד האמירויות הערביות1 (אבו דאבי • אום אל-קיוין • דובאי • עג’מאן • פוג’יירה • ראס אל-ח’ימה • שארג’ה) • כווית • קטר | |
| דוכסויות גדולות | לוקסמבורג | |
| 1 חלק ממונרכיה פדרטיבית. | ||
ישראל
| ישראל | |||||
| |||||
 | |||||
| המנון לאומי | התקווה | ||||
| |||||
| יבשת | דרום-מערב אסיה | ||||
| שפה רשמית | עברית[1] | ||||
| עיר בירה (והעיר הגדולה ביותר) | ירושלים 31°47′N 35°13′E | ||||
| משטר | דמוקרטיה פרלמנטרית | ||||
| ראש המדינה – נשיא – ראש ממשלה | נשיא[2] ראובן ריבלין בנימין נתניהו | ||||
| הקמה – עצמאות – תאריך | הכרזת העצמאות מהמנדט הבריטי ה’ באייר ה’תש”ח | ||||
| ישות קודמת | המנדט הבריטי | ||||
| שטח[3] – דירוג עולמי – אחוז שטח המים | 22,072 קמ”ר[4] 153 בעולם 2.1% | ||||
| אוכלוסייה[5] (הערכת הלמ”ס לסוף 2019) – דירוג עולמי של אוכלוסייה – צפיפות – דירוג עולמי של צפיפות | 9,138,400 נפש[4][6] 98 בעולם 393.05 נפש לקמ”ר 32 בעולם | ||||
| |||||
| תמ”ג (PPP)[7] (הערכה לשנת 2017) – דירוג עולמי – תמ”ג לנפש – דירוג עולמי לנפש | 317,100 מיליון $ 54 בעולם 36,551 $ 51 בעולם | ||||
| מדד הפיתוח האנושי[8] (2018) – דירוג עולמי | 0.906 22 בעולם | ||||
| מטבע | שקל חדש (ILS) | ||||
| אזור זמן | UTC +2 | ||||
| סיומת אינטרנט | .il | ||||
| קידומת בינלאומית | 972 | ||||
מדינת ישראל – וידאויִשְׂרָאֵל (בערבית: إسرائيل, אִסְרַאאִיל) היא מדינה במזרח התיכון, השוכנת על החוף הדרום-מזרחי של הים התיכון. ישראל הוקמה בשטחי ארץ ישראל, ביתו הלאומי וארץ מולדתו של העם היהודי. המדינה, שהכריזה על עצמאותה בה’ באייר תש”ח, 14 במאי 1948, היא בעלת משטר של דמוקרטיה פרלמנטרית.
שטחה של המדינה הוא 22,072 קמ”ר (כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן), ואוכלוסייתה מנתה בספטמבר 2019, על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 9,092,000 תושבים.[9] מבחינה דמוגרפית, רוב הישראלים הם יהודים, אך יש בה מיעוט ערבי גדול (כ-20.9%, מרביתו מוסלמי) וקבוצות מיעוט אחרות (4.8%). ישראל גובלת בים התיכון ובמצרים במערב, בים האדום בדרום, בירדן במזרח, בסוריה בצפון-מזרח ובלבנון בצפון. בין ישראל ומצרים, לחוף הים התיכון, נמצאת רצועת עזה, שבשליטת חמאס. באזור ההר המרכזי שבין ישראל לירדן נמצאים הרי יהודה ושומרון, המוחזקים בידי ישראל תחת תפיסה לוחמתית.
ב-1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבשה האימפריה הבריטית מידי העות’מאנים את ארץ ישראל. המנדט הבריטי במקום קיבל המשך תוקף מטעם חבר הלאומים. מאבקים ממושכים בין האוכלוסיות היהודיות והערביות בארץ ישראל הביאו את בריטניה למסור את שאלת המנדט בארץ לאו”ם, שבכ”ט בנובמבר 1947 המליץ לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. בעוד שהתוכנית התקבלה על ידי הסוכנות היהודית, היא נדחתה על ידי ההנהגה הערבית שהחלה לתקוף את היישוב, עימות שהתפתח למלחמת העצמאות. קרוב לחצי שנה לאחר מכן, ב-14 במאי 1948, ה’ באייר התש”ח, הוכרזה הקמתה של מדינת ישראל. יום לאחר מכן, פלשו צבאות ערב לארץ ישראל. בתום המלחמה, שלטה ישראל במרבית שטח המנדט לשעבר, מעבר למה שהוקצה למדינה היהודית בתוכנית החלוקה. יהודה ושומרון ורצועת עזה נכבשו על ידי ירדן ומצרים, בהתאמה. ב-1967, במלחמת ששת הימים, כבשה ישראל מירדן את יהודה ושומרון, ממצרים את רצועת עזה ואת חצי האי סיני, ומסוריה את רמת הגולן. מלבד סיני, שהחזירה ישראל למצרים במסגרת הסכם השלום ביניהן, ורצועת עזה, שממנה נסוגה באופן חד-צדדי ב-2005, המשיכה ישראל לשלוט בשאר השטחים האמורים. חוקי המדינה הוחלו על מזרח ירושלים ורמת הגולן. בעקבות הסכמי אוסלו, ניתנה בכ-40% משטחי יהודה ושומרון אוטונומיה חלקית לרשות הפלסטינית. המחלוקת על מעמדו הסופי של שטח זה טרם הוכרעה, ומהווה את אחד מנושאי הליבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
בחוקי היסוד שלה מוגדרת ישראל כ”מדינה יהודית ודמוקרטית“. ישראל היא דמוקרטיה ייצוגית, עם מערכת פרלמנטרית, ייצוג בשיטה היחסית וזכות בחירה אוניברסלית. ראש הממשלה הוא ראש הרשות המבצעת והכנסת היא הרשות המחוקקת. ישראל היא מדינה מפותחת וחברה בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD), עם כ-9 מיליון אזרחים (נכון ל-2019). כלכלת המדינה דורגה ב-2016 במקום ה-34 בעולם, על פי תוצר מקומי גולמי נומינלי. לישראל כוח עבודה מיומן, והיא אחת המדינות המשכילות בעולם, על פי אחוז אזרחיה בעלי תואר דוקטור. רמת החיים בישראל היא הגבוהה ביותר במזרח התיכון, ותוחלת החיים בה היא אחת הגבוהות בעולם.
בירת ישראל והעיר הגדולה בה היא ירושלים. למדינות רבות יש הסתייגויות לגבי מעמדה של ירושלים כבירת ישראל. כתוצאה מכך, רק שגרירויות ארצות הברית וגואטמלה[10] ממוקמות בעיר. רוב השגרירויות הזרות בישראל נמצאות בגוש דן ובפרט בתל אביב, המרכז הכלכלי והטכנולוגי של ישראל.
שם המדינה
במגילת העצמאות נאמר: “אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל”. הצירוף “מדינת ישראל” נמצא בשימוש נרחב, והוא מופיע, בין השאר, על עטיפת הדרכון הישראלי. בסמל המדינה מופיע מראשיתו השם “ישראל“. במרץ 2016 נקבע בתיקון לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה כי שם המדינה הוא “ישראל”,[11] וכך נקבע גם בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. השם “ישראל” מופיע בתנ”ך יותר מאלפיים פעמים, תחילה כשמו החדש של יעקב אבינו. על מסמכים רשמיים של המדינה מופיע שם המדינה גם בערבית, שפה שיש לה מעמד מיוחד בישראל. שם המדינה בערבית, إسرائيل (תעתיק: אִסְרָאאִיל), נלקח מהאופן שבו מופיע השם “ישראל” בקוראן ובמקורות המוסלמיים,[12] ומהאופן שבו מתועתק השם “ישראל” בתרגומי התנ”ך לערבית. על שטרות כסף, מטבעות ובולים מופיע שם המדינה בעברית, בערבית ובאנגלית: Israel.
שמה של המדינה נקבע סמוך להקמתה על-פי הצעתו של דוד בן-גוריון, ראש ההנהגה של “המדינה שבדרך“, שהיה לראש הממשלה הראשון.[13] השם מייצג את אופיה היהודי של המדינה, בלי ליצור בעיות קשות לזהותם של אזרחים לא-יהודים ובלי להתחייב לאידאולוגיה או למציאות פוליטית מסוימת.
המדינה, ערכיה וסמליה
סמלים
- ערך מורחב – הסמלים הלאומיים של מדינת ישראל
דגל המדינה שנקבע בחוק הוא גם דגל התנועה הציונית. מסיבה זו התלבטה הוועדה שדנה בסמלי המדינה עם הקמתה אם לאמץ אותו, כיוון שהדבר היה עלול ליצור בעיה ליהודים ציונים שהם אזרחי מדינות אחרות. אחת ההצעות שעמדו על הפרק הייתה דגל על בסיס רעיונו של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, בספרו “מדינת היהודים“,[14] אולם לבסוף הוחלט לאמץ את הדגל הנוכחי, כיוון שהיה פופולרי מאוד ביישוב העברי בארץ ובקרב יהודים בעולם, וכיוון שראשי הסניפים הגדולים של התנועה הציונית בחוץ-לארץ עודדו זאת.
לצורך עיצוב סמל המדינה פרסמה הוועדה מכרז. במכרז נכתב כי מומלץ שימוש בסמל מנורת שבעת הקנים, שהוא סמל יהודי ותיק, אולם נשקלו הצעות שונות. בסופו של דבר נבחרה הצעתם של האחים שמיר בשינויים קלים. הסמל כולל את מנורת שבעת הקנים, כפי שהיא מופיעה בתבליט על שער טיטוס ברומא כמוקד הסמל, ומשני עבריה ענפי זית, ותחתיה המילה “ישראל” בעברית. שימוש בענפי הזית כסמל השלום הועדף על פני שימוש במוטו “שלום על ישראל”. תיאור הדומה למראה סמל המדינה מופיע בספר זכריה (פרק ד), אולם לא ברור אם הדמיון מקרי או שהאחים שמיר אכן השתמשו בספר זכריה כהשראה לעיצוב הסמל.
חגים לאומיים
החגים של מדינת ישראל מבוססים במידה רבה על החגים היהודיים, כאשר המרכזיים שבהם הם ראש השנה ויום הכיפורים, חג סוכות, חנוכה וחג הפסח. בחגים אלה ישנן חופשות מרוכזות בבתי הספר ובחלק ניכר ממקומות העבודה ולכן ישראלים רבים מנצלים אותם לחופשה, טיולים, בילויים בחיק הטבע ומפגשים משפחתיים מורחבים.
לצד חגים אלה נקבעו מספר מועדים לאומיים: המרכזי שבהם הוא יום העצמאות שנחגג בה’ באייר או בסמוך לו, ובו נחגגת הקמת מדינת ישראל. יום קודם לכן מציינת ישראל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שבו מתייחד עם ישראל עם זכרם של חללי מערכות ישראל בעת שירותם בכוחות הביטחון, ונפגעי פעולות האיבה. יום הזיכרון השני החשוב שקבעה ישראל הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה בו מתייחד עם ישראל עם זכר היהודים שנספו בשואה. ישנם מועדים רשמיים חשובים פחות, בהם יום ירושלים, יום הרצל ויום הזיכרון ליצחק רבין.
לצד החגים הלאומיים והחגים היהודיים, נחגגים גם חגים של דתות ועדות אחרות, כגון צום הרמדאן של המוסלמים וחג המולד של הנוצרים.
היסטוריה
- ערך מורחב – היסטוריה של מדינת ישראל
| היסטוריה של ארץ ישראל |
 |
| לוח התקופות בארץ ישראל |
שורשים היסטוריים
- ערכים מורחבים – היסטוריה של ארץ ישראל, היסטוריה של עם ישראל
ישראל קמה על שטח שהיה חלק מארץ ישראל, מקום מושבן ההיסטורי של ממלכות ישראל (המכונה גם: אפרים, התקיימה עד המאה ה-8 לפנה”ס) ויהודה (התקיימה לסירוגין, עד המאה ה-1 לספירה). על-פי התנ”ך, זוהי הארץ שהובטחה לשבטי ישראל לאחר יציאת מצרים, ואשר בה שכנה ממלכת ישראל המאוחדת בימי ממלכת שאול, דוד ושלמה.
מ-63 לפנה”ס החלה יהודה לאבד את עצמאותה, כאשר ירושלים נכבשה בידי פומפיוס והפכה למדינת חסות רומית. המרד הגדול, שפרץ ב-66 לספירה, דוכא בידי הרומאים, ובסיומו החריב טיטוס את בית המקדש השני. בעקבות מרד בר כוכבא, שפרץ ב-135, הפכו היהודים למיעוט בארץ. יישוב יהודי משמעותי בארץ ישראל התקיים עד המאה ה-9, אך מאוחר יותר, ובמשך כאלף שנים היו בארץ קהילות יהודיות קטנות מאוד.
מהמאה ה-4 לספירה ועד המאה ה-20 החליפה ארץ ישראל, שהייתה ידועה בלעז כפלשׂתינה, ידיים רבות בין כובשים מלאומים ודתות שונות. עלייה יהודית מן התפוצות לארץ ישראל, בתקופות שבהן הדבר התאפשר, הגדילה את מספר היהודים שחיו בארץ מסוף ימי הביניים ואילך. העליות הגדולות ביותר החלו במאה ה-19, ערב הקמת התנועה הציונית.
התנועה הציונית והמדינה שבדרך
במאה ה-19 הוקמה התנועה הציונית ובשלהי המאה הוקמו מוסדותיה. ההסתדרות הציונית הגדירה בתוכנית בזל את מטרתה של התנועה הציונית להקים “מולדת לעם היהודי בארץ ישראל במשפחת העמים”. בנימין זאב הרצל היה מייסד ההסתדרות הציונית ומנהיגה מהיווסדה ב-1897 ועד מותו ב-1904. לצד הרצל פעל המנהיג הציוני והמדען חיים ויצמן, שתרם לפרסום הצהרת בלפור בידי ממשלת בריטניה ב-1917. במקביל להקמת התנועה הציונית התחוללה פעילות ציונית מעשית, שבאה לידי ביטוי בעלייה גדולה יחסית לארץ. לאחר הקמת המנדט הבריטי על ארץ ישראל על-בסיס הצהרת בלפור, לאחר מלחמת העולם הראשונה, החל היישוב העברי בארץ להתפתח ולשגשג, למרות התנגדות ערביי ארץ ישראל, ולמרות ניסיונות מאוחרים של ממשלת בריטניה להתנער מהצהרת בלפור, כגון קביעת תקנות הספר הלבן של 1939.
דוד בן-גוריון היה מראשי תנועת העבודה ביישוב, ובשנים 1935–1948 שימש כיושב ראש הסוכנות היהודית, שהייתה “הממשלה” של היישוב היהודי בארץ, או ממשלת “המדינה שבדרך” (ממשלת מדינת ישראל שטרם הוקמה ואף טרם נקראה בשם).
בן-גוריון הוביל את הדרישה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אף במחיר חלוקת הארץ בין היהודים לערבים. התנועה הציונית קיבלה את תוכניתו של בן-גוריון בוועידת בילטמור ב-1942. לאחר מלחמת העולם השנייה, בעקבות השואה ובעיית הפליטים שלא הצליחו להגיע ארצה, זכה העניין היהודי לאהדה כלל-עולמית, וגברה ההכרה בצורך להעניק ליהודים בית לאומי וריבונות בחלקים מארץ ישראל, לאחר התפרקות בריטניה מארצות החסות שלה.
הקמת המדינה ואחריה
בעקבות החלטת האו”ם בדבר חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית – פרצו מהומות בכל הארץ, שהפכו במהרה למלחמת העצמאות. ב-14 במאי 1948 (יום שישי, ה’ באייר תש”ח, ערב סיום המנדט הבריטי 15 במאי), קרא דוד בן-גוריון את מגילת העצמאות והכריז על הקמתה של מדינת ישראל.
אז החל החלק השני של מלחמת העצמאות: צבאות מצרים, סוריה, עבר-הירדן, לבנון ועיראק הצטרפו ללחימה. בתחילת יוני הכריז האו”ם על הפסקת אש (“ההפוגה הראשונה“) למשך חודש ימים. בסוף מאי הוקם צבא ההגנה לישראל, ולאחר ההפוגה הייתה ידו על העליונה והוא עבר להתקפה. לאחר חודשים ארוכים של לחימה הוכרזה ב-1949 הפסקת האש ונקבעו קווי שביתת הנשק – הקו הירוק. “הקו הירוק” לא הוגדר מעולם כגבול קבע, אולם במשך הזמן החלו רבים להתייחס אליו ככזה.
על התושבים הערביים שנשארו בתוך תחומי המדינה או שהיו בשטחים והועברו אליה בעקבות הסכמי שביתת הנשק הוטל ממשל צבאי, שבוטל רק ב-1966.
ב-11 במאי 1949 הצטרפה ישראל לאומות המאוחדות.
ראש הממשלה בן-גוריון ביקש לבסס את הממלכתיות כעקרון מנחה בהנהגת המדינה. בשנה הראשונה להקמתה, הוא פירק את הפלמ”ח ופעל כנגד המחתרות היהודיות אצ”ל ולח”י, בפעולות שהעיקרית והידועה שבהן הייתה הטבעת אוניית הנשק אלטלנה. פעולות נגד ארגוני מחתרת נעשו גם לאחר רצח הדיפלומט השוודי פולקה ברנדוט, שבעקבותיו הוציאה הממשלה הזמנית תקנות חמורות למניעת טרור. לח”י וארגון בשם “חזית המולדת”, שנטל אחריות לרצח, הוכרזו כארגוני טרור.
מיד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה החלו גלי עלייה מארצות רבות, ותוך מספר שנים הוכפל מספר היהודים במדינה. גל העלייה הגדול ביותר היה ב-1949, בתום מלחמת העצמאות, ונקרא העלייה ההמונית. מבצעים מיוחדים נעשו להעלאת יהודים, במיוחד מארצות ערב, שאחד המפורסמים בהם היה מרבד הקסמים, להעלאת יהודי תימן.
שנות ה-50
בשנת 1952 נחתם הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה המערבית. בשנים 1954–55 התחוללה בארץ פרשת לבון, שעוררה בפעם הראשונה פקפוק בממשל ובמוסדות הביטחון. ב-1956, בעקבות הודעת מצרים על הלאמת תעלת סואץ ושורה של פעולות טרור מצד הפדאיון, פתחה ישראל, בשיתוף פעולה סודי עם בריטניה וצרפת, במבצע קדש – לכיבוש חצי האי סיני והשגת שליטה על תעלת סואץ. במלחמה הציג צה”ל תמרונים מזהירים של חיל השריון שהביסו את הצבא המצרי, וכבש את סיני. לאחר שהושגו התוצאות הרצויות נסוגה ישראל מחצי האי סיני ומרצועת עזה, בלחץ המעצמות.
שנות ה-60
.jpg)
ב-1961 לכד המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים את פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן, והוא הובא למשפט בישראל. במהלך משפטו נחשפו בציבוריות הישראלית פרטים רבים וקשים על השואה, והחברה החלה לגלות יותר עניין בנושא זה. אייכמן נמצא אשם ונידון למוות. הוא הוצא להורג ב-1962.
במהלך חודש מאי 1967 התחדש המתח בין ישראל לשכנותיה. בעקבות איומים של מצרים, סוריה וירדן, גירוש כוחות האו”ם מרצועת עזה וסגירת מצרי טיראן לשיט ישראלי, שהיוותה עילת מלחמה (casus belli), פתחה ישראל ב-5 ביוני במתקפת מנע נגד צבאות מדינות ערב, שהתפתחה למלחמת ששת הימים. המלחמה הסתיימה בניצחון לישראל, שהביסה שלושה צבאות ערביים גדולים, וכבשה את חצי האי סיני, את רמת הגולן, את רצועת עזה, את יהודה ושומרון ואת מזרח ירושלים. קו הפסקת האש החדש ברמת הגולן כונה “הקו הסגול“. בעקבות המלחמה הפך “הקו הירוק” לגבול מנהלי בין שטחים הנתונים למרות ישראל. החוק הישראלי הוחל על השטחים שבתוך הקו הירוק, וכן על החלק המזרחי של ירושלים (שאוחד עם החלק המערבי) ועל רמת הגולן (מאז 1981). רוב השטחים שמחוץ ל”קו הירוק” הוכפפו לממשל מיוחד.
שנות ה-70
בין השנים 1968–1972 התחוללו קרבות בין ישראל לבין סוריה ומצרים לאורך “הקו הסגול”. תקופה זו מכונה “מלחמת ההתשה“. בתחילת שנות ה-70 החלו ארגוני הטרור הפלסטיניים, בראשות אש”ף, בהפעלת גל טרור כנגד ישראל ונגד מטרות יהודיות מחוץ לישראל. שיא גל הטרור היה טבח הספורטאים במינכן בזמן אולימפיאדת מינכן 1972.
ביום הכיפורים תשל”ד, 6 באוקטובר 1973, הפתיעו צבאות מצרים וסוריה את ישראל במתקפה, שהתפתחה למלחמת יום הכיפורים, במטרה להשיב לעצמן את השטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים או לפחות חלק מהם. למרות ההפתעה והמכה שספג צה”ל בתחילת המלחמה, הוא יצא ממנה כשידו על העליונה, וב-24 באוקטובר 1973, עם הכרזת האו”ם על הפסקת האש, הייתה דמשק בטווח הארטילריה הישראלית. מלחמה זו נחשבת לאירוע קשה בתולדות המדינה, עקב המספר הגבוה של ההרוגים במערכה ובעקבותיה מונתה ועדת אגרנט. למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות; היא הייתה בין הגורמים העיקריים למהפך במערכת הפוליטית הישראלית וסללה את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים.
הבחירות שנערכו במאי 1977, שהתנהלו ערב גילוי פרשיות שחיתות רבות תחת שלטונו הראשון של יצחק רבין, הביאו למהפך בישראל. בפעם הראשונה מאז קום המדינה חדלה מפא”י (על נגזרותיה: המערך הראשון, מפלגת העבודה, המערך השני) להיות מפלגת השלטון. מפלגת הליכוד ובראשה מנחם בגין, השיגה רוב בכנסת יחד עם המפד”ל והרכיבה ממשלה. מאוחר יותר הצטרפה אליה גם מפלגת ד”ש.
בנובמבר 1977 ביקר נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל, ונאם בפני הכנסת. זו הייתה ההכרה הראשונה שישראל זכתה לה מצד אחת משכנותיה. בעקבות הביקור החל משא ומתן בין ישראל למצרים שהסתיים בחתימת הסכמי קמפ דייוויד. במרץ 1979 חתמו ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת על הסכם שלום בין שתי המדינות, שבמסגרתו החזירה ישראל למצרים את חצי האי סיני, ופינתה מספר יישובים ישראלים שהוקמו בו במהלך שנות ה-70. ישראל נתנה אוטונומיה לפלסטינים ברוב יהודה ושומרון וכן ברצועת עזה.
שנות ה-80
ב-7 ביוני 1981, במבצע אופרה, תקפה ישראל והשמידה כור גרעיני עיראקי בשלבי בנייה, ובכך מנעה מסדאם חוסיין להשיג נשק גרעיני. את התקיפה ביצע חיל האוויר הישראלי באמצעות מטוסי קרב מדגם F-16 נץ בחיפוי מטוסי F-15 בז.
ב-1982 תקפה ישראל את לבנון ופתחה במבצע שלום הגליל (ומאוחר יותר: “מלחמת לבנון”). מטרתה המוצהרת של ההתקפה הייתה הגנה על יישובי צפון הארץ מהתקפות המחבלים, בעיקר מטעם ארגונים פלסטינים שהתרכזו בדרום לבנון, באזור שכונה בישראל “פתחלנד“. המטרה שקבעה הממשלה בתחילת המלחמה הייתה כיבוש רצועה באורך 40 ק”מ, אך צה”ל הגיע בסופו של דבר עד לצפון לבנון וכבש את בירת לבנון, ביירות. צה”ל גירש את אנשי אש”ף מלבנון, ומרכז הארגון עבר לתוניס. המלחמה גבתה צה”ל מחיר דמים גבוה. ב-1986 נסוג הצבא מרוב שטחי לבנון, והקים רצועת-חיץ בדרום לבנון במטרה להגן על יישובי הצפון.
ב-1983 התפטר ראש הממשלה מנחם בגין מראשות הממשלה, כשהצהיר בישיבת הממשלה: “איני יכול עוד” והוחלף על ידי יצחק שמיר
שנות ה-80 של המאה ה-20 התאפיינו בתיקו פוליטי בין גוש מפלגות הימין בהנהגת מנחם בגין ויצחק שמיר לגוש מפלגות השמאל בהנהגת שמעון פרס. מלחמת לבנון הראשונה, האינפלציה התלת-ספרתית והתיקו הפוליטי חייבו ב-1984 הקמת ממשלת אחדות לאומית שכללה רוטציה בראשות הממשלה. בבחירות 1988 ניצח הליכוד את המערך בהפרש של רבבות קולות. שמיר, יושב ראש הליכוד, הקים ממשלת אחדות לאומית בלי רוטציה. ב-15 במרץ 1990 הפילו ש”ס והמערך את ממשלת האחדות, בניסיון להקים ממשלת שמאל-דתיים, במהלך שנודע לימים בשם “התרגיל המסריח“. הניסיון כשל, ושמיר הרכיב ממשלת ימין-דתיים צרה.
ב-1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, שהתבטאה בעיקר במהומות, הפרות סדר, יידוי אבנים, פיגועי סכינאות ופיגועי ירי.
שנות ה-90
.jpg)
_-_PM_YITZHAK_RABIN_AND_KING_HUSSEIN_SHAKING_HANDS.jpg)
במלחמת המפרץ (ינואר–פברואר 1991) הותקפה ישראל בטילי סקאד עיראקיים, במהלך שנועד לגרור אותה למלחמה ולערער בכך את הקואליציה בין ארצות הברית ובעלות בריתה הערביות נגד עיראק. ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר נמנעה מתגובה, לבקשת ארצות הברית. בסוף 1991 נערכה ועידת מדריד, שסללה את הדרך בהמשך למשא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים.
בבחירות שנערכו במאי 1992 הצליחו מפלגות השמאל להשיג גוש חוסם בכנסת, לראשונה מאז 1977, ויצחק רבין מונה בשנית לראשות הממשלה. הממשלה בראשותו של רבין הובילה מספר מהלכים מדיניים לשלום עם שכנותיה. במסגרת מאמצים אלו נחתם הסכם השלום עם ירדן, נחתמו הסכמי אוסלו, שבמהלכם הכירה תנועת אש”ף בקיומה של ישראל, והוקמה הרשות הפלסטינית שבמסגרתה ניתנה אוטונומיה לפלסטינים בשטחים בדמות שטח A ושטח B. לאחר מכן התבצעו גם מגעים לשלום עם סוריה לאורך העשור.
הסכמי אוסלו, וגל הטרור הפלסטיני שבא בעקבותם, גרמו למחלוקת קשה בעם, שגררה הפגנות רבות אך לעיתים גם גלשה לאלימות. ב-25 בפברואר 1994 רצח ברוך גולדשטיין 29 ערבים בטבח מערת המכפלה.
ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין על ידי יגאל עמיר, שהתנגד לפשרות עם הפלסטינים שאותן הוביל רבין. לאחר מותו החליף אותו שמעון פרס בראשות הממשלה לתקופה קצרה, שבמהלכה יצא צה”ל למבצע ענבי זעם. פרס הפסיד לבנימין נתניהו בבחירות 1996, בעקבות גל פיגועי התאבדות של חמאס ב-1996. בבחירות אלה לראשונה התנהלה ההצבעה בשני פתקים, האחד לבחירת רשימה לכנסת, והשני לבחירת ראש הממשלה.
בתקופת נתניהו חלה ירידה בהיקף הטרור הפלסטיני, אחרי שהתנה התקדמות מדינית במאבק מצד הרשות הפלסטינית בטרור ובפרט בתנועת חמאס. בספטמבר 1996 פרצו מהומות מנהרת הכותל על רקע פתיחת מנהרת הכותל בירושלים. ב-1997 מסר נתניהו את רוב חברון לפלסטינים במסגרת הסכם חברון, ובאוקטובר 1998 נחתם במרילנד הסכם ואי, אשר היווה צעד נוסף במסגרת מימוש הסכמי אוסלו. במקביל לתהליך המדיני, דחף נתניהו לכלכלה קפיטליסטית והחל בהפרטת חברות וגופים ממשלתיים. בחזית הלבנונית אירעו בשנת 1997 אסון המסוקים ואסון השייטת.
ב-1999 הפסיד נתניהו לאהוד ברק בבחירות 1999, שהתנהלו ברובן על הרקע החברתי-כלכלי והדמויות האישיות של שני המתמודדים, על רקע השקט הביטחוני-כלכלי ששרר באותה תקופה. נתניהו פרש אחרי הפסדו ובליכוד החליף אותו אריאל שרון.
העשור הראשון של המאה ה-21
ממשלת ברק הובילה נסיגה חד-צדדית מרצועת הביטחון בדרום לבנון, בתמיכת הציבור בישראל, וב-24 במאי 2000 יצא אחרון חיילי צה”ל מלבנון. בניגוד לתקוות ודרישות ישראל, לא התפרס צבא לבנון באזור, וכוחות החזבאללה שלטו בו. ב-7 באוקטובר 2000 חטף חזבאללה 3 חיילים בהר דב ומאוחר יותר גם את אלחנן טננבאום. טננבאום וגופות 3 החיילים הוחזרו ב-2004 תמורת שחרור מאות אסירים ערביים.
בשנת 2000, לאחר כישלון השיחות בועידת קמפ דייוויד (2000) ובסמוך לעליית ראש האופוזיציה, אריאל שרון, להר הבית, החל גל טרור פלסטיני ומאבק אלים ומתמשך בין ישראל לפלסטינים במסגרת האינתיפאדה השנייה. באוקטובר 2000 פרצו אירועי אוקטובר 2000, שבהן נהרגו 13 אזרחים ערביים ואזרח יהודי אחד, אחרי מהומות קשות ואלימות מצד ערביי ישראל. בעקבות המהומות הוקמה ועדת אור, וחלה הרעה ביחסי יהודים-ערבים בישראל.
.jpg)
ב-2001 נערכו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה, בעקבות התפטרות ראש הממשלה ברק, שבהן ניצח שרון. השנים 2001–2004 היו קשות מבחינת פיגועים, שיא הפיגועים היה ב”מרץ השחור” (2002), אשר הוביל למבצע חומת מגן. הפעילות הצבאית הניבה תוצאות וגל הטרור דעך. בעקבות האינתיפאדה הוחלט לבנות את גדר ההפרדה לאורכה של מדינת ישראל, ברובה סמוך לקו הירוק. בבחירות לכנסת ה-16, בינואר 2003 ניצח הליכוד באופן ניכר ושרון המשיך לכהן כראש ממשלה. המהלך המשמעותי ביותר של ממשלת ישראל בראשותו של שרון הייתה תוכנית ההתנתקות ב-2005, שבמהלכה, באורח חד-צדדי וללא הסכם, פונו ההתנחלויות הישראליות ברצועת עזה ובצפון השומרון. לקראת בחירות 2006, עזב שרון את הליכוד והקים את מפלגת המרכז קדימה. עוד לפני הבחירות, אושפז שרון והוחלף בידי אהוד אולמרט, שהוביל את קדימה לניצחון בבחירות והרכיב את הממשלה לאחר הבחירות.
בנוסף לאירועים הביטחוניים-מדיניים חלו שינויים בישראל גם בתחומי הכלכלה והחברה. שרי האוצר בתקופה זו היו סילבן שלום (עד 2003) ובנימין נתניהו (עד אוגוסט 2005). בעקבות האינתיפאדה נכנס המשק למיתון בשנים 2002–2004 אך לאחר מכן התאושש ושב לצמוח, תוך כדי העמקת הפערים בין העשירונים ופגיעה בקצבאות הסעד. הופרטו מספר חברות ממשלתיות גדולות, בהן אל על, מפעל הנשק הקל של תע”ש, בזק ובנק דיסקונט.
ביולי 2006 חטיפת שני חיילי צה”ל בידי חזבאללה והריגת חיילים נוספים, הובילו את ישראל לפתוח בלחימה בחזבאללה על כלל שטח לבנון. הלחימה התפתחה למלחמת לבנון השנייה, ובסופה נפרסו כוחות בינלאומיים רחבים (יוניפי”ל) ושל צבא לבנון בדרום לבנון במקום חזבאללה. כשנה לאחר המלחמה, ב-6 בספטמבר 2007 השמידה ישראל כור גרעיני בשלבי בנייה בסוריה במבצע מחוץ לקופסה שכלל השגת מודיעין צבאי על ידי אמ”ן והמוסד, והפצצה שביצע חיל האוויר הישראלי באמצעות מטוסי F-15I רעם ו-F-16I סופה.
העשור השני של המאה ה-21
בגזרת רצועת עזה שאחרי ההתנתקות המשיכה הלחימה בין ישראל לארגוני הטרור, ובראשם חמאס שאף השתלט צבאית על הרצועה. ב-25 ביוני 2006 נחטף החייל גלעד שליט, דבר שהביא לפתיחת מבצע גשמי קיץ. כתגובה לירי של רקטות מרצועת עזה יצאה ישראל למספר מבצעים שהביאו בסיומם להפסקות אש זמניות: ב-27 בדצמבר 2008 עד 18 בינואר 2009 נערך מבצע עופרת יצוקה, ב-14 בנובמבר עד 21 בנובמבר 2012 מבצע עמוד ענן וב-8 ביולי 2014 עד 26 באוגוסט 2014 נערך מבצע צוק איתן. בכל מבצע נהרגו בין מאות לאלפי פלסטינים, רובם מחבלים אך גם אזרחים, ונגרמו נזקים גדולים לתשתית בעזה, ובמקביל שיגרו המחבלים אלפי רקטות על העורף הישראלי. בעקבות המבצעים נמתחה ביקורת קשה על ישראל והיא הואשמה בפשעי מלחמה, והוקמו ועדות לבדיקת הנושא מטעם האו”ם: צוות הבדיקה של האו”ם בנושא העימות בעזה בראשות ריצ’רד גולדסטון (בעקבות עופרת יצוקה) וועדת שייבס (בעקבות צוק איתן).
בשנת ה’תשע”ו (2015–2016), בעקבות עימותים בהר הבית, החל גל טרור שאופיין בהתקפות בנשק קר וחם (בעיקר פיגועי דקירה אך גם פיגועי דריסה ופיגועי ירי) של יחידים, לרוב צעירים ואף בני נוער וילדים. “אינתיפאדת הסכינים” דעכה בסוף 2016. נרצחו בה כ-40 ישראלים וחוסלו כ-250 מחבלים פלסטיניים.
ב-6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על הכרה רשמית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל. ב-14 במאי 2018 עברה שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים.
ב-2018 חלה הסלמה הן בחזית הצפונית, מול איראן וסוריה, והן מול חמאס ברצועת עזה. בצפון המשיכה ישראל לתקוף נשק אסטרטגי שהועבר לחזבאללה. באפריל העימות הצבאי בינה לבין איראן הפך לישיר. ישראל הפציצה עשרות מטרות איראניות בסוריה ובתקיפות אלו נהרגו עשרות חיילי משמרות המהפכה האסלאמית. שיא העימות הגיע במבצע בית הקלפים וחשיפת תוכנית הנשק הגרעיני של איראן במבצע נועז של המוסד.
בגזרת רצועת עזה ועוטף עזה חלה הסלמה בעקבות מהומות אלימות וניסיונות חדירה במסגרת “צעדת השיבה הגדולה“, שנערכו מדי יום שישי, החל מסוף מרץ 2018. במאי החלו הפלסטינים בשילוח יומיומי של עפיפוני תבערה ובלוני נפץ, שהציתו למעלה מאלף שריפות שכילו כ-30,000 דונם בעוטף עזה. ביולי ונובמבר שיגרו ארגוני הטרור הפלסטיניים מאות רקטות ארטילריות ופצצות מרגמה לעבר ישראל. בעימותים נהרגו שני חיילים ישראליים, נפצעו כ-20 ישראלים וחוסלו כ-260 מחבלים פלסטיניים.
בעקבות פרישת מפלגת “ישראל ביתנו” של אביגדור ליברמן מממשלת ישראל השלושים וארבע, הקואליציה נותרה עם רוב זעום בכנסת. לאור זאת, התפזרה הכנסת העשרים והבחירות לכנסת העשרים ואחת הוקדמו. תוצאות הבחירות לא הצליחו לספק רוב לנתניהו או ליריבו מרשימת “כחול לבן” בני גנץ, ונתניהו, יחד עם המפלגות הערביות “חד”ש-תע”ל” ו”רע”ם-בל”ד“, פיזר את הכנסת העשרים ואחת. בנקודה זו, החל משבר פוליטי שליווה את המדינה לשתי מערכות בחירות נוספות בתוך פחות משנה, בניסיון להקים את ממשלת ישראל הבאה. הבחירות לכנסת העשרים ושתיים והבחירות לכנסת העשרים ושלוש לא הסתיימו בהכרעה ברורה. במקביל, החלה התפרצות נגיף הקורונה בישראל, כשאלפי אזרחים נדבקו בנגיף, וחמישה מתו ממנו.
גאוגרפיה
- ערכים מורחבים – גאוגרפיה של ארץ ישראל
|
ישראל ממוקמת ביבשת אסיה, במזרח התיכון. מצפון היא גובלת עם לבנון; במזרח עם ירדן; בצפון-מזרח עם סוריה; בדרום נמצא הים האדום; במערב: מצרים והים התיכון. בישראל אקלים ים תיכוני, כלומר – הקיץ ארוך, בהיר, חם ויבש, ואילו החורף מתון, בהרים ובצפון קר יותר. הצפון והמרכז המזרחי הרריים, המערב שפלת חוף, במזרח זורם נהר הירדן, הדרום מדברי, 5% מיוערים. חרף שטחה המצומצם יחסית, בישראל קיים מגוון של תצורות גאוגרפיות שונות: החל בחרמון, המתנשא לגובה של מעל 2,000 מטרים ואף מתפקד כאתר סקי במשך שבועות ספורים בשנה, דרך רמת הגולן הבזלתית והמוריקה, הגליל ההררי והשופע מים, מישור החוף החם והלח, בקעת הירדן הצחיחה וים המלח – המקום הנמוך בעולם, הרי ירושלים הקרירים, הנגב הצפוני הפורח ועד מדבר יהודה, הנגב המדברי – שבו תופעות גאולוגיות ייחודיות כגון המכתשים, הערבה וחבל אילת החמים ברוב עונות השנה. גיוון גאוגרפי וגאולוגי זה נובע ממיקומה הייחודי של ישראל על קו הבקע הסורי-אפריקני ועל היותו גשר בין המדבר לאקלים הממוזג של דרום אירופה והאקלים הים-תיכוני.
קו החוף
- ערכים מורחבים – חופי ישראל
קו החוף הים תיכוני בישראל משתרע לאורך כ-190 ק”מ, מצפון לדרום. מלבד מפרץ חיפה, קו החוף ישר ומתעקל בהדרגה: בדרום כיוונו צפון-מזרח – דרום-מערב, ובצפון – כמעט צפון-דרום. קו החוף ברובו חלק וחולי, ובמקומות מסוימים יש רכסים סמוך לחוף.
קו החוף הקעור של ישראל חותך מערכת זו של רכסים ושקעים בזווית קלה. אי לכך בקו החוף בצפון הארץ יש רצועות רכסי חוף לא שחוקים, ואילו רכסי החוף במרכז קו החוף שחוקים ויוצרים צוקי חוף בולטים. אורכה של רצועה זו חמישים ק”מ, והיא ידועה בשם “מדרון השרון”. הצוקים והרכסים בה הם הגבוהים ביותר. ככל שמדרימים, הרכסים מיושרים פחות בבירור ויוצרים קטעי צוקים לא-אחידים, וביניהם רווחים גדולים. קווי החוף במרכז ובצפון, בפרט באזורי הגליל המערבי והכרמל, הם אתרים חשובים לקינון צבים, בעיקר צב הים (Caretta caretta), אך מלבד אלה מבחר המינים בהם הוא דל. מאידך, דיונות החול הנודדות והיציבות למחצה משמשות בית גידול למינים מגוונים, ובהם מספר גדול של מיני זוחלים.
מקורות מים
- ערך מורחב – מים בישראל
ישראל גובלת בשני ימים: הים התיכון במערב והים האדום בדרום. בערים חיפה, אשדוד ואילת ישנם נמלים המהווים חלק חשוב בכלכלת ישראל. מקווי המים העיקריים בישראל נמצאים בבקעת הירדן: ים כנרת, ימת מים מתוקים בצפון הארץ, וים המלח, ימת מים מלוחים במיוחד במזרח מדבר יהודה. לימות אלה חשיבות רבה בכלכלת ישראל ובמשק המים הלאומי. בעבר הייתה מצפון לכנרת ימת החולה וסביבה ביצות נרחבות אך הן יובשו וממנו נותרו רק שני מקווי מים (שמורת החולה ואגמון חולה) המהוות שמורות טבע ואתרי צפרות חשובים. הנהרות הגדולים בארץ הם נהר הירדן ונהר הירקון, הזורמים איתן כל ימות השנה. בישראל נחלים רבים שהם נחלי אכזב, הזורמים רק בימי בגשמים בחורף ויבשים בשאר ימות השנה.
גאולוגיה
- ערך מורחב – גאולוגיה של ישראל
הגאולוגיה של ישראל עשירה ומורכבת מאירועים גאולוגיים רבי עצמה שהשאירו את חותמם בסלעים ובגאומורפולוגיה המקומית, בין היתר בקמטי הקשת הסורית המצויים לכל אורכה של ישראל. אירועים אלה אינם רק נחלת ההיסטוריה – מיקומה בנקודת המפגש בין שלושה לוחות טקטוניים מותיר אותה חשופה להשפעתם של תהליכים המתקיימים גם כעת, אשר מתבטאים בעיקר ברעידות אדמה.
אקלים
- ערך מורחב – אקלים ארץ ישראל
ארץ ישראל, ומדינת ישראל בתוכה, נמצאת במזרח החבל הים תיכוני המקיף את אגן הים התיכון. באזור זה שורר אקלים ים-תיכוני המתאפיין בשתי עונות עיקריות: חורף קצר וגשום וקיץ ארוך, חם ושחון. החבל הים תיכוני משתרע על מרבית חלקה הצפוני של ארץ-ישראל. הוא מגיע במישור החוף עד לאשקלון ובחבל ההר – עד לדרום הרי יהודה, להוציא את מדרונותיהם המזרחיים של הרי השומרון והרי יהודה – באזורים אלה מתחלף החבל הים תיכוני בשוליו המערביים של האזור האירנו-טורני. גם רצועות רחבות בחרמון ובנגב התיכון נחשבות כחלק מהאזור האירנו-טורני. ברוב חלקי האזור הזה שורר אקלים יבשתי וקיצוני ביותר: החורף קר ומושלג, אביב וסתיו גשומים וקיץ חם ויבש, אך בישראל התנאים האלה כמעט שאינם מורגשים כיוון שהיא נמצאת בשולי האזור ונתונה להשפעה הממתנת של הים התיכון. הצמחייה עשירה מאוד במספר מיניה והצומח הוא של יער ערבתי דליל, בתות וערבות דגניים, וכן צומח ים תיכוני.
מדרום לחבל האירנו-טורני וממזרח לו משתרע החבל הסהרו-ערבי. בישראל הוא כולל את מדבריות יהודה והנגב. האקלים באזור זה הוא דו-עונתי. עונת הגשמים שלו קצרה מאוד ועונת היובש ארוכה מאוד, החורף נוח והקיץ חם ויבש מאוד. כמות הגשמים בו מועטה ביותר ומאפשרת חקלאות בסיסית בלבד. ברוב שטחיו לא קיים צומח אלא בערוצים ובשקעים, האוגרים את המים היורדים מהרמות. צמחיית האזור היא ענייה, ומספר מיניה נאמד ב-1,400 בלבד. הצומח הוא מדברי קיצוני ומקורו באזורי הסהרה, סיני וערב. החבל הסהרו-ערבי הוא הגדול ביותר בשטחו מבין החבלים הגאוגרפים בישראל, אך מספר המינים בו קטן.
החי והצומח בישראל
- ערכים מורחבים – צמחיית ארץ ישראל, החי של ארץ ישראל
הצומח בארץ מתאפיין בגיוון רב עקב ריבוי אזורי האקלים השונים של ארץ ישראל. החל מההאזור האירנו-טורני המאפיין את צפון ישראל וכלה באקלים המדברי של הנגב. צורות הצומח הנפוצות בארץ ישראל הם החורש הים-תיכוני, הבתה והגריגה. העצים האופייניים לארץ ישראל הם הזית, האלון, האלה, התאנה, החרוב והשיטה. בארץ ישראל מספר עצים עתיקים, שנשמרו הודות לפולחן מקומות וקברים קדושים וכן חקלאות מצד תושבי הארץ לאורך ההיסטוריה. עם הקמת מדינת ישראל החלה קרן קיימת לישראל בנטיעת יערות רבים, רובם הם יערות מחטניים.
בארץ ישראל פרחים רבים, כאשר האהובים והידועים ביותר ביניהם הם כלנית מצויה,[15] רקפת מצויה, אירוסי ההיכל, צבעוני, נרקיס, תורמוס ההרים ושושן צחור – כולם צמחים מוגנים בישראל. לצידם פורחים בשפע גם חרציות, סביונים, לוטם, פרג אגסני, חרדל השדה, פשתה שעירה, מרגנית השדה ומספר מינים פולשים בהם החמציץ הנטוי וטיונית החולות.
ארץ ישראל הייתה מאז ומעולם ארץ המגשרת בין אפריקה, אסיה ואירופה; ועל כן גם מיני החי הם מארצות שונות. נוסף על כך, שינויי הנוף: המדבר, השדות, הביצות, הנוף העירוני וההרים הגבוהים (דוגמת החרמון) הם גורם חשוב במפגש מינים שונים. בין מיני המדבר (רובם מאפריקה) ניתן למנות את השרקרק הירוק, היעל, הצבי, ישימונית, הראם הלבן, תנין היאור, נמר המדבר, צבוע מפוספס, יחמור, יחמור פרסי, ארבע קו מובהק ועקרב צהוב; מבין מיני השדות ניתן למנות את מושית השבע, פרחית נעמי, דבורת הדבש, שבלול השדה העגור האפור, אנפית הבקר ואדום-החזה; מבין מיני הביצות ניתן למנות את הסיקסק והלוטרה; מבין מיני ההרים ניתן למנות את שבלול החרמון, צפע החרמון וירגזי החרמון; ומבין מיני הנוף העירוני ניתן למנות את חתול הבית, חולדה מצויה, עטלף פירות מצוי, העורב האפור, הדרור והעורבני. יש מספר מינים המזדמנים לישראל לעיתים כגון הפלמינגו המצוי, שניתן לראותו בבריכות המלח שליד אילת, והפלמינגו הזוטר שנצפה בפעם האחרונה בישראל ב-2006. בישראל מצויים 33 מיני עטלפים: מהם 32 מיני עטלפי חרקים בסכנת הכחדה ואחד עטלף פירות מצוי הנפוץ בכל הארץ.
במפרץ אילת חיים 1270 מיני דגים, מעל 3000 מינים של חסרי חוליות ואלמוגים, עשרות מיני עופות, 4 מיני צבי ים, ומעל 10 זנים של יונקים ימיים. מפרץ אילת הוא קטן. ממדיו מגיעים לכדי 1% משטחו הכללי של הים האדום, שאף הוא איננו גדל בממדים עולמיים. כמותו הוא עמוק – 1860 מ’ – ופתחו אל הים האדום עצמו רדוד וצר. טמפרטורות המים גבוליות: פחות מ-20 מעלות בחורף, וגם המליחות קיצונית, 4.1% מלחים. שני אלה מגבילים מאד את תפוצת החי והצומח שבו. למרות כל אלה, שוניות הים האדום ומפרציו ידועות בעושרן והמגוון הביולוגי שלהן, והאחוז הגבוה של מינים אנדמיים (30%-35%). עיקר העושר הביולוגי במפרץ אילת הוא בשונית האלמוגים, שקיום תחומה בעיקר בשטח שמורת חוף האלמוגים בדרום אילת.
ישראל נמצאת על נתיב הנדידה של עופות רבים, בהם עגורים, חסידות, שקנאים ומיני ברווזים. רבים מהם עוצרים בישראל לנוח ולאכול, בעיקר ליד מקווי מים כמו אגמון חולה. מסיבה זו הפכה ישראל ליעד צפרות עולמי חשוב.[16] הציפור הלאומית של ישראל היא הדוכיפת. בשנות האלפיים, התרבו בישראל מינים פולשים – בעיקר עורב אפור, מיינה מצויה ודררת קרמר, הפוגעים באוכלוסיית העופות המקומית ובחקלאות עקב אופיים האגרסיבי.
מספר רב של מינים נכחדו או שנמצאים על סף הכחדה בגלל הרס בית גידול; דוגמאות לכך: ייבוש החולה, כריית חול על חופי ישראל (המפריעה לצבים להטיל ביצים) ובניית ערים, כפרים וקיבוצים למיניהם. בעלי החיים נעלמים גם מסיבות אחרות: ציד בלתי חוקי, סחר, והשתלטות של מינים פולשניים אשר לא אמורים להיות בארץ וברחו מגני חיות ומחזיקי סחר בלתי חוקי. מינים אלה דוחקים את שאר המינים לצד; חלקם אוכלים אותם, פוצעים אותם או נושכים אותם (דוגמת הנוטריה), את חלקם מהססים לאכול מאי ידיעה, וחלקם פשוט אוכלים על חשבון מינים אחרים. בנובמבר 2011 נתגלתה מחדש הצפרדע עגלשון שחור גחון, שנחשבה לנכחדת מאז ייבוש ביצת החולה.
העץ הלאומי של ישראל הוא עץ הזית, הפרח הלאומי הוא הכלנית והציפור הלאומית היא הדוכיפת.
מרבדי כלניות אדומות
זית – העץ הלאומי
דוכיפת – הציפור הלאומית
פרחי ארץ ישראל
דמוגרפיה
- ערכים מורחבים – דמוגרפיה של ישראל
על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מנתה ישראל נכון למרץ 2019, 9,009,000 תושבים. מספר זה כולל את תושבי הקבע במדינה (התושבים הערבים במזרח ירושלים, תושבי רמת הגולן וכן הישראלים הגרים ביהודה ושומרון), ולאו דווקא את האזרחים. ישראל, בשיתוף עם הרשות הפלסטינית, אחראית גם לתושבים הפלסטינים של יהודה ושומרון, אולם אלה אינם נחשבים כאזרחי המדינה או כתושבי קבע בישראל, והם בעלי מעמד אזרחי רק בתחומי הגדה המערבית ורצועת עזה.
כ-74.6% מתושבי הקבע בישראל הם יהודים (כ-6,566,200 תושבים), כ-20.9% הם ערבים מוסלמים ונוצרים (כ-1,841,700 תושבים), כ-1.7% דרוזים (כ-119,700 תושבים) וכ-4.5% אחרים (כ־401,300; רבים מהם הם עולים ובני משפחותיהם, בעלי שורשים יהודיים אך אינם יהודים על פי ההלכה היהודית; או תושבים ללא סיווג דת). בישראל שוהים גם כ-169,000 אלף עובדים זרים חוקיים. נכון ל-2009, 72% מהאוכלוסייה היהודית נולדה בארץ, 20% ילידי אירופה ואמריקה ו-10% ילידי אסיה ואפריקה.
לפי סקר של האקונומיסט מ-2008 ישראל ממוקמת בפסגת הטבלה העולמית במחשוב, עם 122.1 מחשבים לכל 100 תושבים.[17] אזרח ישראלי מייצר בממוצע 1.5 ק”ג של אשפה ביום.[18]
ערב הקמת המדינה היו בישראל 716,000 יהודים, שהיוו כ-7% מן העם היהודי באותה עת. מספרם המדויק של ערבים באותה עת אינו ידוע, אולם לפי הערכות כ-700,000[19] ערבים רבים עזבו את הארץ בעת מלחמת העצמאות והיו לפליטים במדינות ערב וכ-156,000 נשארו במדינה.[20]
| ראו גם – הפער העדתי בישראל |
מגילת העצמאות של ישראל וחוקי היסוד שלה קובעים מדיניות של שוויון זכויות מלא בלא הבדלי דת, גזע ומין. אף על-פי-כן, המוצא האתני הוא בעל משמעות רבה בישראל. כל ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם היו ממוצא מזרח-אירופי. שילובם של יהודים מזרחים בתפקידים בכירים, כגון שרים בכירים ובעלי עמדות בכירות בצבא, החל בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. סקרים מראים שהמשכורות הממוצעות של יהודים ממוצא אשכנזי גבוהות משל אלה שממוצא מזרחי, ונמוכות מהן משכורות הערבים.[דרוש מקור] המשכורת הממוצעת לגברים גבוהה מהמשכורת הממוצעת לנשים.[דרוש מקור]
ב-2001 הושבע השר הלא-יהודי הראשון סאלח טריף, בן המיעוט הדרוזי, לממשלה ה-29, וב-2007 מונה השר הערבי המוסלמי הראשון, ראלב מג’אדלה לממשלה ה-31.
אזורים עירוניים עיקריים
- ערכים מורחבים – ערים בישראל
על פי נתוני האו”ם ל-2011, ישראל נחשבת לאחת המדינות הצפופות ביותר בעולם, עם 343.91 נפש לקמ”ר. בפועל הצפיפות גבוהה יותר, שכן רק 50% משטח ישראל בגבולות הקו הירוק מיושב או מעובד. חלק הארי של השטח הבלתי מיושב הוא מדבר הנגב. רוב הקרקעות הבלתי מיושבות או הבלתי מעובדות משמשות שטחי אימונים לצה”ל. בין המדינות הצפופות יותר מישראל: הודו, לבנון, יפן, בלגיה והולנד. 6% אחוז משטח מדינת ישראל מיוער, ו-27% משטחה הוא חקלאי. מאז שנות ה-70 העיר הגדולה ביותר היא ירושלים שבה מתגוררים כעשירית מאוכלוסיית המדינה.
הערים הגדולות ביותר בישראל מבחינת אוכלוסייה להן יותר מ-200 אלף תושבים הן: ירושלים, תל אביב, חיפה, ראשון לציון, אשדוד, פתח תקווה, נתניה ובאר שבע.
| הסתרה | |||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| דירוג | שם | מחוז | אוכלוסייה | דירוג | שם | מחוז | אוכלוסייה | ||
 ירושלים _-_2.jpg) תל אביב | |||||||||
| 1 | ירושלים | ירושלים | 865,700 | 11 | רמת גן | תל אביב | 152,600 |  חיפה  ראשון לציון | |
| 2 | תל אביב | תל אביב | 432,900 | 12 | רחובות | המרכז | 132,700 | ||
| 3 | חיפה | חיפה | 278,900 | 13 | אשקלון | הדרום | 130,700 | ||
| 4 | ראשון לציון | המרכז | 247,323 | 14 | בת ים | תל אביב | 128,900 | ||
| 5 | פתח תקווה | המרכז | 231,000 | 15 | בית שמש | ירושלים | 103,900 | ||
| 6 | אשדוד | הדרום | 220,200 | 16 | כפר סבא | המרכז | 96,900 | ||
| 7 | נתניה | המרכז | 207,900 | 17 | הרצליה | תל אביב | 91,900 | ||
| 8 | באר שבע | הדרום | 203,600 | 18 | חדרה | חיפה | 88,800 | ||
| 9 | חולון | תל אביב | 188,800 | 19 | מודיעין-מכבים-רעות | המרכז | 88,700 | ||
| 10 | בני ברק | תל אביב | 182,800 | 20 | נצרת | הצפון | 75,700 | ||
שפה
- ערך מורחב – מדיניות לשונית בישראל
.jpg)
הגיוון הרב באוכלוסיית ישראל מתבטא במספר השפות המדוברות בה. בישראל מדוברות כ-30 שפות, רובן בקהילות עולים ומהגרי עבודה. השפה הראשית המשמשת הן לתקשורת רשמית והן לתקשורת יומיומית בין תושבי ישראל היא עברית מודרנית. עם הקמת המנדט הבריטי בארץ ישראל בשנות ה-20 הוכרזו שלוש שפות רשמיות: אנגלית, ערבית ועברית. עם הקמת מדינת ישראל הוכנס תיקון בחוק המבטל את החובה להשתמש בשפה האנגלית ואת העדיפות המשפטית שלה. עם זאת, נשמרו זכויות השימוש בשפה בפניה לרשויות, וכן השילוט והתוויות בישראל כוללים לרוב את השפה האנגלית. מבחינה מעשית הפכה העברית לשפה הרשמית העיקרית. הערבית משמשת שפה נוספת בחלק מהפרסומים הרשמיים וניתן להשתמש בה בנאומים בכנסת או בפניות לרשויות.
העלייה הגדולה מארצות ברית המועצות לשעבר והעלייה מאתיופיה, הביאו לשימוש נרחב גם בשפה הרוסית ובאמהרית. המדיניות החדשה (בשונה מהמדיניות שנהגה בשנותיה הראשונות של המדינה) מעמידה לרשות העולים שירותים שונים בשפת ארץ מוצאם. מצד שני נעשה מאמץ להקנות לעולים את השפה העברית, בעיקר באמצעות אולפנים מיוחדים ללימוד עברית. מערכת החינוך הישראלית הממלכתית כוללת בתי ספר המלמדים בעברית ובתי ספר המלמדים בערבית.
דתות
- ערך מורחב – דת בישראל
75.3% מתושבי ישראל, כ-6,200,000 תושבים, הם יהודים. בישראל, שיועדה להיות מדינת העם היהודי, ומגדירה את עצמה כמדינה יהודית דמוקרטית, אין הפרדה ממשית בין דת למדינה, והיחסים בין הממסד הדתי לשלטונות נגזרים במידה רבה ממכתב הסטטוס קוו שנשלח בעת הקמת המדינה ועיגן את ההסכמות בין דוד בן-גוריון לממסד הרבני (ובו הוסכם בין השאר על כך שמוסדות המדינה ישמרו שבת וכשרות, ודיני האישות יתנהלו על פי ההלכה). הדת השלטת בישראל היא היהדות, ודתות המיעוטים הגדולות הן האסלאם והנצרות.
לא קיימים נתונים רשמיים לגבי האוכלוסייה הלא-דתית (דוגמת אתאיסטים ושאר השקפות בלתי-דתיות באופן משמעותי), אשר עשויה לכלול עד רבע מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל. לפי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה:[22]
- 43% “לא דתיים, חילוניים“
- 23% “מסורתיים-לא כל כך דתיים”
- 15% “מסורתיים-דתיים”
- 10% “דתיים“
- 9% “חרדים“
הערה: הנתונים מהלמ”ס, נכון ל-2011 (פורסם ב 2012), על פי הגדרה עצמית של בני 20 ומעלה. בשל כמות הילדים הגדולה יותר בכל משפחה חרדית ודתית, סביר כי אחוז הדתיים והחרדים (הכולל גם בני 19 ומטה) הוא גדול יותר בכמה אחוזים.
התפלגות מאמינים ולא מאמינים על פי מחקר המשך של מרכז גוטמן שבוצע ב 2009:
- 80% מאמינים באלוהים
- 20% לא מאמינים
20.6% מתושבי הקבע בישראל, כ-1,720,000 תושבים, (כולל תושבי מזרח ירושלים) הם ערבים, הנקראים ומחשיבים עצמם כערביי ישראל או כ”פלסטינים אזרחי ישראל”. שיעור הערבים הנוצרים בקרב הערבים בישראל הוא כ-9% ומהווה כ-2% מכלל האוכלוסייה. בנוסף ישנם דרוזים (כ-120 אלף איש, או 1.7%) וצ’רקסים, שגם הם נספרים כערבים.[23] כ-4.1% מתושבי ישראל מוגדרים כ”אחרים” (כ-327,000 תושבים). רובם המכריע הם עולים ובני משפחותיהם אשר אינם רשומים כיהודים במשרד הפנים, למשל כאלה שאמם איננה יהודיה.
חינוך
- ערך מורחב – חינוך בישראל
חוק לימוד חובה הוא אחד החוקים הראשונים שנחקקו בכנסת הראשונה ב-1949. החוק קובע שכל ילד בישראל חייב להיות במסגרת חינוך (גן ילדים או בית ספר) החל מגיל 5 ועד גיל 14 ומטיל חובה על הורי הילד לרשמו למוסד החינוכי ולדאוג להופעתו הסדירה של הילד ללימודים עד לסיום גיל חינוך חובה. החוק לא נגע להעמדת אמצעים נלווים לחינוך: ספרים, כלי כתיבה, מחברות. מאוחר יותר, הורחבה תחולת החוק בשלבים ובמאה ה-21, הכוונה ללימודים חובה חינם הכוללים שתים-עשרה שנות לימוד (עד כיתה י”ב). בישראל קיימים בתי ספר ממלכתיים, שהם בתי ספר ממשלתיים המיועדים לציבור האזרחים הכללי, בתי ספר ממלכתיים-דתיים המיועדים לציבור הדתי, מערכת חינוך חרדית, וכן רשתות חינוך פרטיות נוספות.
מערכת החינוך הממלכתית מורכבת מגן חובה, בית ספר יסודי (כיתות א’–ו’), חטיבת ביניים (כיתות ז’–ט’) וחטיבה עליונה (כיתות י’–י”ב) שנקראת גם בית ספר תיכון. ישנם בתי ספר שש-שנתיים שמשלבים את לימודי חטיבת הביניים עם לימודי החטיבה העליונה.
מערכת החינוך החרדית כוללת תלמוד תורה, בתי ספר חרדיים וישיבות, שבדרך כלל מתנהלות בנפרד מהחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי, ובדרך כלל לא כוללות לימודי ליבה של מקצועות כמו מתמטיקה, אנגלית ואזרחות. היעדר לימודי ליבה מבתי הספר החרדיים הביא לביקורת ציבורית חריפה על התבדלותו של החינוך החרדי והשפעתו על אחוזי התעסוקה הנמוכים בקרב הציבור החרדי.
אחוז ההוצאה לחינוך יחסית לתמ”ג הוא הגבוה בעולם – (7.3%).[24] אף על פי כן, יחסית למספר הילדים, ההשקעה בחינוך לתלמיד נמוכה מאשר רוב מדינות ה-OECD. ההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל עומדת על 15,696 דולר.[25]
השכלה גבוהה
- ערך מורחב – השכלה גבוהה בישראל
הקמת אוניברסיטה בישראל הייתה חלק מהחזון הציוני, והצעה לעשות זאת עלתה כבר ב-1884 בוועידת קטוביץ. חזון זה התממש לאחר מלחמת העולם הראשונה, בהקמת שני מוסדות השכלה: האוניברסיטה העברית בירושלים והטכניון בחיפה.
ההכרה במוסד כמוסד להשכלה גבוהה היא בסמכותה של המועצה להשכלה גבוהה, ופתיחתו של מוסד כזה מצריכה היתר של המועצה. מוסדות להשכלה גבוהה בישראל פועלים ברבדים אחדים:
- אוניברסיטאות, שבהן עוסקים במחקר ובהוראה לכל התארים האקדמיים, במגוון רחב מאוד של תחומים.
- מכללות אקדמיות, העוסקות בהוראה למגוון מצומצם יותר של תחומים, בדגש על מקצועות ממוקדים, ומעניקות רק תואר ראשון או שני.
- מכללות מקצועיות, המעניקות הכשרה והסמכה במקצועות מסוימים, ללא מתן תואר אקדמי.
- שלוחות של אוניברסיטאות זרות הפועלות בישראל.
בישראל פועלות תשע אוניברסיטאות: האוניברסיטה העברית בירושלים, הטכניון, מכון ויצמן למדע, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, האוניברסיטה הפתוחה ואוניברסיטת אריאל בשומרון.
פריון
הגיל החציוני של האוכלוסייה הוא 28.3, ושיעור המבוגרים מעל גיל 65 הוא כ-10% מהאוכלוסייה. שיעור הילדים ובני הנוער באוכלוסיית המדינה גבוה יחסית ועומד על כ-30%, לעומת כ-20% במערב אירופה. שיעור הילודה בישראל עומד על 19 לידות לשנה לכל אלף נפשות, השיעור הגבוה ביותר מבין כל המדינות המפותחות.[26] האוכלוסיות בעלות שיעור הילדים הגבוה ביותר הן הציבור הערבי-מוסלמי והציבור הדתי ובעיקר החרדי. לפי נתוני הלמ”ס הגיל החציוני לנישואין ראשונים עולה בהתמדה לגברים 26.9 ולנשים 23.9. תוחלת החיים בלידה היא 78.9 שנים לגברים ו-83.4 לנשים.[26]
בשנותיה הראשונות של ישראל שיעור הפריון של נשים ערביות היה גבוה באופן משמעותי משיעור הפריון של נשים יהודיות. אולם, מגמה זו השתנתה ובשנת 2015, לראשונה שיעור הפריון הכולל של הנשים הערביות והיהודיות היה זהה ועמד על 3.13 ילדים בממוצע לאישה.
פוליטיקה וממשל
- ערכים מורחבים – פוליטיקה של ישראל, שיטת הממשל בישראל
ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. בראש המדינה עומד הנשיא, אך הוא אינו מחזיק בסמכויות ביצועיות משמעותיות, ותפקידו הוא סמלי. בין תפקידיו של הנשיא, הטלת משימת הרכבת הממשלה על ראש הממשלה. ראש הממשלה נבחר על ידי הכנסת, בתהליך דו-שלבי: לאחר הבחירות לכנסת מזמין נשיא המדינה את ראשי המפלגות להתייעצויות, אז הוא מטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת בעל הסיכויים הטובים ביותר לעמוד במשימה, ולאחר משא ומתן בין המועמד לראשי המפלגות מאשרת הכנסת או דוחה את הרכב הממשלה החדשה. חבר הכנסת שהרכיב את הממשלה ממונה לראש הממשלה והוא הנושא במרב האחריות הכרוכה בפעולותיה. החלטות הממשלה מתקבלות בישיבותיה בכל יום א’ בשבוע. לאחר שאישרה הממשלה הצעת אחד השרים כהחלטה, היא הופכת להחלטת ממשלה ועל השרים לבצעה.[27] רוב פעולות הממשלה חייבות אישור של הכנסת.
הרשות המחוקקת (הפרלמנט) היא הכנסת. היא מורכבת ממאה ועשרים חברי כנסת ונבחרת בבחירות כלליות ויחסיות, לקדנציה של ארבע שנים או עד שהכנסת מחליטה לפזר את עצמה לפני המועד, או אחריו במקרים מסוימים. כל אזרח (או אזרחית) שהוא גם תושב קבע וגילו מעל 18 שנים רשאי להצביע. ההצבעה בבחירות לכנסת היא לרשימות מועמדים, שאותן מרכיבות המפלגות הרשומות כחוק (כל מפלגה יכולה להציג רשימה אחת, אבל כמה מפלגות יכולות להציג רשימה משותפת). המועמדים ברשימה מדורגים – ככל שמיקומם ברשימה גבוה יותר, כך יש להם סיכוי רב יותר להיבחר לכנסת. כל אזרח מצביע עבור הרשימה שבה הוא תומך. רשימה שזכתה בפחות מאחוז החסימה אינה רשאית לשלוח נציג לכנסת הנבחרת. כל רשימה שזכתה בקולות מעבר לשיעור הנ”ל תשלח לכנסת נציגים בשיעור יחסי לשיעור הקולות בו זכתה. לדוגמה, אם רשימה פלונית זכתה ב-10% מהקולות, היא תשלח כ-12 נציגים לכנסת, ואלה יהיו מועמדים 1–12 ברשימה.
בשנות ה-90 של המאה ה-20 שונתה שיטת הבחירות, ונערכה הפרדה בין בחירת ראש הממשלה לבחירות לכנסת, אך החוק הושב לקדמותו לאחר מספר שנים של חוסר יציבות (ראו: חוק הבחירה הישירה).
אף על פי שבהכרזת העצמאות התחייבו החותמים לכתיבת חוקה בתוך מספר חודשים, עד היום לא נכתבה חוקה לישראל, וזאת בשל חילוקי דעות פנימיים בנוגע לאופיה של המדינה. את תפקיד החוקה ממלאים חוקי יסוד שנחקקים על ידי הכנסת ויש להם מעמד מיוחד, ופסיקותיו של בית הדין הגבוה לצדק (בג”ץ). חוקי היסוד עתידים, לפי החלטת הררי שנתקבלה בכנסת, להרכיב יחדיו חוקה שלמה.
בניגוד למדינות אירופה שבהן החלוקה בין מחנות הימין והשמאל מתבססת בעיקר על פי העמדות בתחום הכלכלי-חברתי, השיח הפוליטי בישראל נע רובו סביב הסוגיה הביטחונית-מדינית. הגושים הפוליטיים בכנסת הם השמאל, ימין, החרדים, המרכז והערבים.
- הימין (מיוצג בכנסת על ידי הליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי (מפד”ל), ובעבר גם האיחוד הלאומי, התחיה, מולדת, חרות ועוד) מזוהה עם הלאומיות היהודית ואידאולוגיה ציונית. הימין מתאפיין בגישה נצית לגבי הסכסוך הישראלי-ערבי. הם מאמינים בגישה תקיפה כנגד מדינות ערב והפלסטינים והתנגדו להסכמי אוסלו. הימין מאמין שאפשר למגר את הטרור באמצעות פעולות צבאיות. רוב הימין תומך ברעיון ארץ ישראל השלמה ומתנגד לפינוי יישובים. מפלגת הליכוד (ימין-מרכז) מתנגדת לנסיגות חד צדדיות, אך מוכנה לוויתורים תמורת שלום. למרות זאת, ראשי הממשלה מנחם בגין ואריאל שרון פינו יישובים מחצי האי סיני ורצועת עזה. חלק ניכר מן הימין בארץ הוא בעל נטייה מסורתית ופרו-דתית, אם כי יש מחנה ימין חילוני. הציונות הדתית נוטה היום ברובה לימין. מבחינה כלכלית, אין אחדות דעים בקרב מפלגות הימין. הרוב תומכות בשוק חופשי ויש הנוטות לכיוון מדינת רווחה ומדיניות קצבאות המסייעת לחלשים.[דרוש מקור] הימין הקיצוני תומך בין השאר בטרנספר של ערבים ופלסטינים מתחומי ארץ ישראל למדינות ערב. המפד”ל בהנהגת יוסף בורג הייתה בעבר מפלגת מרכז, אך ממאי 1977 היא נחשבת מפלגת ימין.
- המפלגות החרדיות (ש”ס, יהדות התורה המורכבת מאגודת ישראל ומדגל התורה) נוטות לתמוך בימין אך ישבו גם בממשלות של מפלגות השמאל. מפלגות אלו פועלות לרוב על-פי רבניהן (בהנהגת מפלגת ש”ס עומדת מועצת חכמי התורה). המפלגות מתנגדות להפרדת דת ומדינה ושמרניות מאוד בנושאי צביון המדינה והחברה. במישור הכלכלי הן בעד מדינת רווחה ומדיניות הקצבות נדיבה לחלשים. הן מתנגדות לגיוס בחורי ישיבה ולכל פגיעה אחרת ב”עולם הישיבות”.
- המרכז (יש עתיד וחוסן לישראל, בעבר: המפלגה הפרוגרסיבית, הציונים הכלליים, המפלגה הליברלית הישראלית, ליברלים עצמאיים, שלומציון (מפלגה), שינוי, מפלגת המרכז ומפלגת קדימה) – מפלגות המרכז מקבלות בדרך-כלל את גישת השמאל שלפיה יש לצמצם את הנוכחות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון אך מביע חוסר אמון במחויבות הפלסטינים לשלום עם ישראל. המרכז לרוב תומך בפעולות חד-צדדיות כגון בניית גדר ההפרדה ותוכנית ההתנתקות לצד המשך הפעולות הצבאיות (כגון סיכולים ממוקדים) ללוחמה בטרור. מבחינה כלכלית, המרכז לרוב הוא ליברלי ותומך בשיטת השוק החופשי ובגישה קפיטליסטית.
- השמאל (מפלגת העבודה, שהיא גלגול היסטורי של מפא”י; מרצ וחד”ש, ובעבר מפ”ם) נוקט בגישה יונית יותר כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. בעבר הייתה מפלגת העבודה נצית יחסית, אך מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 היא נהפכה ליונית יותר עם חתימת הסכמי אוסלו עם אש”ף. בעבר זוהה השמאל עם הסוציאליזם, אך בשנות האלפיים, הוא מזוהה עם הגישה היונית ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי. מחנה השמאל תומך בשתי מדינות לשני עמים ומאמין שהסכמי שלום ופשרות הם הדרך הטובה ביותר לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. השמאל תומך בפינוי מרבית ההתנחלויות או כולן ובהקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה. רוב מפלגות השמאל בישראל הן בעלות אוריינטציה ציונית, הרואה בהסדרים מדיניים עם המדינות והעמים השכנים דבר שעשוי לקדם את ישראל ולבסס את מעמדה כמדינה יהודית ודמוקרטית. לצדן יש בישראל תנועות שמאל רדיקליות פוסט-ציוניות שמאמינות כי הפתרון הרצוי לסכסוך שישראל נתונה בו הוא הקמת מדינה דו-לאומית בשטחי ישראל והרשות הפלסטינית או הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. מבחינת ממשל מפלגות השמאל מתאפיינות לרוב בליברליזם, והן אינן אחידות במצען הכלכלי. חד”ש (הכוללת בתוכה את מק”י הקומוניסטית) מוגדרת סוציאליסטית והעבודה ומרצ סוציאל-דמוקרטיות. מפלגות השמאל נוטות לתמוך בנושאי זכויות האדם והפרדת דת ומדינה.
- המפלגות הערביות (בל”ד, רע”ם, תע”ל וחד”ש) מאגדות בתוכן מפלגות שונות מאוד זו מזו, מחד”ש החילונית ועד רע”ם הדתית. המשותף להם הוא שעיקר מצביעיהן מגיע מהמגזר הערבי ישראלי. הנהגת מפלגת חד”ש מורכבת מנציגים יהודים וערביים והיא אינה מגדירה עצמה כמפלגה ערבית, אף שהיא מזוהה כך בדרך כלל בתקשורת הישראלית. כולן מתנגדות לציונות ולמדיניות ישראל בשטחים, ותומכות בהקמת מדינה פלסטינית לאחר נסיגה ישראלית לקווי 4 ביוני 1967. בחלק ממפלגות האלה רווחת הסתייגות מהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, ורואות בכך אפליה של המגזר הערבי במדינה. על כן הן מבקשות את הגדרתה של המדינה כמדינת כל אזרחיה, והנהגת אוטונומיה תרבותית למגזר הערבי. ממדי התמיכה במפלגות הערביות יציבים, בין 8 ל-11 מנדטים, אך הן מעולם לא נכנסו לקואליציה או קיבלו תפקידי שרים. לעיתים, תמכו מבחוץ בממשלות שמאל ומרכז ונתנו “רשת ביטחון” לנסיגות והסכמי שלום.
עד 1977 שלטה בישראל מפא”י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) וגלגוליה. בדרך כלל בקואליציה היו שותפות מפלגות השמאל הציוניות כגון מפ”ם, המפד”ל ומפלגת המרכז הציונים הכלליים (שהפכה לליברלים ומאוחר יותר התמזגה עם הליכוד). ב-1977 התרחש המהפך, והליכוד, בראשותו של מנחם בגין, עלה לשלטון. מאז הפכה הליכוד למפלגת השלטון המרכזית, עם הפסקות לא ארוכות שבהן מפלגת העבודה חזרה לשלטון. כ-29 שנה לאחר המהפך, בבחירות 2006, לראשונה המפלגה השלטת שנבחרה, לא הייתה מהימין או מהשמאל, אלא מפלגה שזיהתה עצמה כמרכז – מפלגת קדימה בראשותו של אהוד אולמרט. אך לאחר שלוש שנים חזר השלטון לידי הליכוד.
חלוקה מינהלית
- ערכים מורחבים – מחוזות ישראל
ישראל מחולקת לשבעה מחוזות מנהליים, בכל אחד מהם משרדי ממשלה מחוזיים, בית משפט מחוזי ומוסדות נוספים. החלוקה מתפרסמת בילקוט הפרסומים כצו ממשלתי – “הודעה על חלוקת שטח המדינה למחוזות ונפות ותיאור גבולותיהם” ועוברת תיקונים מפעם לפעם. הסמכות לקבוע מחוזות ניתנה לממשלה בסעיף 3 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש”ח–1948. שבעת המחוזות הם מחוז ירושלים, מחוז הצפון, מחוז חיפה, מחוז המרכז, מחוז תל אביב, מחוז הדרום ומחוז יהודה ושומרון.
השלטון המקומי בישראל מנוהל דרך חלוקתה לרשויות מקומיות, כשרשות מקומית בישראל היא היחידה הגאוגרפית-מנהלית הקטנה ביותר הנהוגה בה. נכון ל-2012, קיימות 256 רשויות מקומיות בישראל.[28]
| מחוז | בירה | העיר הגדולה ביותר | אוכלוסייה[29] | |||
|---|---|---|---|---|---|---|
| יהודים | ערבים | סה”כ | הערה | |||
| ירושלים | ירושלים | 67% | 32% | 1,083,300 | [א] | |
| צפון | נוף הגליל | נצרת | 43% | 54% | 1,401,300 | |
| חיפה | חיפה | 68% | 26% | 996,300 | ||
| מרכז | רמלה | ראשון לציון | 88% | 8% | 2,115,800 | |
| תל אביב | תל אביב | 93% | 2% | 1,388,400 | ||
| דרום | באר שבע | אשדוד | 73% | 20% | 1,244,200 | |
| יהודה ושומרון | אריאל | מודיעין עילית | 98% | 0% | 399,300 | [ב] |
- א כולל למעלה מ־200,000 יהודים ו־300,000 ערבים במזרח ירושלים.[30]
- ב אזרחי ישראל בלבד.
גבולות ישראל
- ערך מורחב – גבולות מדינת ישראל
ישראל גובלת בים התיכון ובמצרים במערב, בים האדום בדרום, בירדן במזרח, בסוריה בצפון-מזרח ובלבנון בצפון. בין ישראל למצרים, לחוף הים התיכון, נמצאת רצועת עזה, הנמצאת בשליטת חמאס. באזור ההר המרכזי שבין ישראל לירדן נמצאים הרי יהודה ושומרון (המכונים גם הגדה המערבית), הנמצאים בשליטה משולבת של ישראל והרשות הפלסטינית ומעמדם הסופי, כמו גם מעמדה של רצועת עזה, טרם הוכרע. בצפון-מזרח נמצאת רמת הגולן בשליטת ישראל, והוחלו עליה חוקי מדינת ישראל (באמצעות חוק רמת הגולן), אך סוריה ממשיכה לתבוע עליה ריבונות.
יחסי חוץ
- ערך מורחב – יחסי החוץ של ישראל
.png)
בבסיס מדיניות החוץ של ישראל מאז ראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 עומדים קשריה עם המערב המהווה מקור תמיכה וסיוע מרכזיים למדינה במישור הבינלאומי והצבאי. עד אמצע שנות ה-60 נשענה ישראל במידה רבה על תמיכתה של צרפת והחל מאמצע שנות ה-60 ובייחוד אחרי 1967 הפכה ארצות-הברית למעצמה העיקרית המעניקה תמיכה וסיוע בהיקף רחב לישראל. ארצות הברית מהווה אחת מהתומכות הבולטות ביותר של ישראל. הסיוע של ארצות הברית מתבטא בתמיכה בישראל בארגונים בינלאומיים ובסיוע כלכלי וצבאי רחב היקף של מיליארדי דולרים בשנה.
יחסי החוץ של ישראל הושפעו מהחרם הערבי שהוטל עליה ועל חברות הסוחרות איתה מצד מדינות ערב. בעקבות הסכמי השלום בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, צומצם היקף החרם הערבי ומצב יחסי החוץ של ישראל השתפר.
באו”ם לא נהנתה ישראל מתמיכה רחבה. באופן מסורתי, האו”ם תמך בישראל כשהחליטה לוותר על שטחים, אך ביקר את ישראל על פעולות צבאיות שלה שמלוות בנפגעים לצד השני. החריג הבולט באו”ם הוא ארצות הברית, המפגינה יחס ידידותי ונחשבת ל”ידידה הגדולה” של ישראל. ארצות הברית מצהירה מפעם לפעם כי היא ערבה לקיומה וביטחונה של המדינה ואף משתמשת פעמים רבות בזכות הוטו שלה כנציגה קבועה במועצת הביטחון, כדי למנוע החלטות הפוגעות בישראל. בין ידידותיה המסורתיות של ישראל נמצאת גרמניה, שלאחר תהליך ארוך שכלל את הסכם השילומים ב-1952 וכינון יחסים דיפלומטיים ב-1965 נמצאת ביחסים טובים עם מדינת ישראל,[31] ואף מעניקה לה סיוע צבאי. מדינות אחרות שנחשבות לידידות טובות של ישראל הן קנדה, צ’כיה ופולין.
ברית המועצות התייצבה בראש מדינות ערב במשך עשורים ארוכים במסגרת המלחמה הקרה בארצות הברית. נקודת שבר גדולה הייתה ב-10 בנובמבר 1975, כאשר התקבלה באו”ם החלטה 3379, הקובעת כי “הציונות היא גזענות”. הצהרה זו בוטלה ב-1991. לאחר תום המלחמה הקרה ונפילת ברית המועצות, הטונים הצורמים שהגיעו מרוסיה התמתנו. בשנות האלפיים, לישראל יחסים ענפים עם רוסיה.
עד מלחמת יום הכיפורים, ישראל עשתה ניסיונות להיחלץ מהבידוד העולמי ביצירת קשרים עם מדינות עולם שלישי מתפתחות. היחסים עם מדינות אפריקה נפסקו בין השאר בגלל לחץ ערבי וטענות מדינות אפריקה השחורה שהשליטה הישראלית בסיני משמעה כיבוש אדמה אפריקאית. כדי למצוא מדינות ידידות, ישראל קיימה יחסים מיוחדים עם מדינות שהפרו זכויות אדם או מדינות מבודדות, כמו דרום אפריקה וטייוואן.
לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, ירדן, והחתימה על הסכמי אוסלו, חל שיפור מסוים ביחסי ישראל עם חלק ממדינות ערב. קשר חשוב נוצר בין ישראל לטורקיה. לאחר יישום תוכנית ההתנתקות מדינות מוסלמיות נוספות כמו פקיסטן הודיעו על חימום יחסים. יחסי ישראל וטורקיה התקררו באופן משמעותי בעקבות אירועי המשט הטורקי ב-2010.
עד למהפכה האיסלאמית ב-1979, לאיראן היו יחסים טובים עם ישראל, אולם הם נותקו והפכו לעוינות עזה לאחריה.
פעולות צבאיות של ישראל בעקבות פריצת האינתיפאדה השנייה, גרמו לשפל בתדמיתה של ישראל ולעלייה באנטישמיות בקרב מדינות מערביות רבות, במיוחד באירופה. בישראל קיים ציבור רב הטוען כי באופן מסורתי, “כל העולם נגדנו” ומשייכים לביקורת על מדיניות ישראל אספקטים אנטישמיים. מדינאים, אקדמאים, דיפלומטים ועיתונאים אפיינו את האנטישמיות החדשה: הסתה וגל תקיפות אנטישמיות כנגד יהודים המסווה את עצמו כאנטי-ציונות והתנגדות למדינת ישראל. מתוך כך בעקבות האינתיפאדה, מספר סמלי של חברות מסחריות החליטו להחרים את ישראל, אך הייצוא הישראלי לא נפגע.
צבא וביטחון
- ערכים מורחבים – ביטחון ישראל
.jpg)
בשלושה העשורים הראשונים לקיומה, הייתה ישראל מוקפת מכל עבריה במדינות עוינות שלא הכירו בה. מצב זה החל להשתנות בהדרגה ב-1977 עם ביקורו של נשיא מצרים בישראל ונכון ל-2014 יש לישראל חוזי שלום ויחסים דיפלומטיים עם שתיים משכנותיה, מצרים וירדן, והכרה דה-פקטו מצד יתר שכנותיה. בין ישראל לסוריה ולבנון שוררים יחסי איבה ומתיחות ביטחונית. מתחילת מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 התנגשויות צבאיות קורות מפעם לפעם בגבול ישראל-סוריה, וכן תקריות מעטות בגבול עם לבנון.
האסטרטגיה הביטחונית הרשמית של ישראל היא “קונספציה הגנתית-הגבית”. ישראל ממתינה שתהיה מצד האויב תקיפה או פעילות מאיימת ורק אז פועלת בתגובה. לעיתים כמו בתקיפת הכור העיראקי, היא יוזמת מכת מנע צבאית, כדי למנוע התפתחות איום חריף יותר. ישראל נחשבת לגורם צבאי חזק באזור המזרח התיכון ויש התולים בעוצמה צבאית זו את נכונותן של ארצות ערב השכנות להכיר בה ולהיכנס למשא ומתן מדיני איתה מאז סוף שנות ה-70 של המאה ה-20.
החל משנות ה-70 של המאה ה-20 צברה ישראל ניסיון רב בלוחמה בשטח בנוי ומלחמה מול טרור, שהתבטא בפעולות שחרור בני ערובה נועזות (כגון פעולת סבנה ומבצע אנטבה), פעולות קומנדו וחבלה, מבצעים צבאיים נרחבים כנגד בסיסי טרור וסיכולים ממוקדים שבהם נהרגו טרוריסטים בכירים. לצה”ל הישגים רבים בלוחמה בטרור: דיכוי הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70, גירוש אש”ף לתוניס במלחמת לבנון הראשונה ודיכוי הטרור ביהודה ושומרון בעקבות האינתיפאדה השנייה. יחידות העילית והלוט”ר של ישראל – בהן הימ”מ, סיירת מטכ”ל, השב”כ (המפעיל סוכנים ומספק מודיעין נגד טרור), המסתערבים, שייטת 13, חבלני משמר הגבול וחיל ההנדסה הקרבית שמפעיל את יהל”ם – זכו למוניטין בינלאומי.
האיומים החדשים העיקריים שנוצרו באחרונה עבור ישראל הם מצד איראן שמתקדמת בתוכניתה לפיתוח יכולת גרעינית, ומארגוני טרור פלסטינים כמו חמאס והג’יהאד האיסלאמי וארגוני טרור בינלאומיים כמו אל-קאעידה וחזבאללה. קיים חשש שארגוני טרור פלסטינים ישפרו את יכולתם לשגר טילים מרצועת עזה ואף יפתחו יכולת שיגור טילים מיהודה ושומרון – לרבות טילים נגד מטוסים ורקטות ארוכות-טווח. החשש מליבוי מחודש של האלימות בין ישראל לפלסטינים נחשב לאיום החמור ביותר על אזרחי ישראל, לצד תוכנית הגרעין האיראנית.[דרוש מקור]
הביטחון הוא הנושא המרכזי בפוליטיקה הישראלית, ונחשב למהותי יותר מנושאי חברה וכלכלה. ישראל היא אחת המדינות הדמוקרטיות היחידות בעולם שבה רוב המנהיגים הפוליטיים וראשי הממשלה הם אנשי צבא בכירים לשעבר או בעלי קשר חזק לביטחון.[דרוש מקור]
שירותי הביטחון
מערכת הביטחון בישראל מורכבת ממספר ארגונים:
צבא הגנה לישראל (צה”ל) – הצבא של ישראל, מורכב מחיילים סדירים, אנשי קבע וצבא מילואים. השירות בו חובה לרוב האוכלוסייה. אחראי על הגנת ישראל מפני איומים חיצוניים וטרור.
שירות הביטחון הכללי (שב”כ) – ארגון חשאי האחראי על מניעת טרור וחתירה נגד המדינה.
המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים – ארגון ביון האחראי על ריגול ופעולות חשאיות במדינות זרות.
משטרת ישראל – אחראית לביטחון פנים, שמירת הסדר הציבורי ואכיפת חוק.
שירות בתי הסוהר (שב”ס) – הזרוע האחראית על אחזקת, תפעול ושמירת בתי הסוהר האזרחיים בישראל.- המטה לביטחון לאומי – גוף מייעץ ומתאם בענייני ביטחון במשרד ראש הממשלה.
- הרשות הלאומית להגנת הסייבר – גוף המתאם את הגנת הסייבר ואבטחת המידע של ישראל. לגופים שונים במערכת הביטחון – בהם צה”ל, משטרת ישראל, השב”כ והמוסד – יש יחידות סייבר, וישראל נחשבת למובילה עולמית בתחום זה.
ישראל הסתמכה ועדיין מסתמכת על צבא גדול יחסית לגודל אוכלוסייתה, זאת בהשוואה למדינות אחרות בעולם המערבי. עד תחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 היו חיילי המילואים כוח מרכזי בעיקר בשעות חירום. צה”ל מסתמך בעיקר על הכוחות הסדירים שכוללים חיילים בשירות חובה וחיילים בשירות קבע. צה”ל מתאפיין ברמת תחכום טכנולוגי גבוהה, ובציוד מתקדם, שחלקו מיוצר בישראל, אולם רובו נקנה מארצות הברית, באמצעות כספי הסיוע הביטחוני. הברית הבינלאומית המרכזית שעליה מסתמכת ישראל היא הברית עם ארצות הברית. במסגרת זו ישראל נאלצת (באופן לא-רשמי) לקבל את הסכמתה של ארצות הברית למכירת פיתוחי נשק ישראלים למדינות שנמצאות בהתנגשות אינטרסים עם ארצות הברית, למשל הרפובליקה העממית של סין. אף על פי כן, ישראל היא אחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, בעיקר למדינות מתפתחות.[32]
צה”ל נחשב לאחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון ומתבסס על יתרון בהון האנושי ויתרון טכנולוגי. חיל האוויר הישראלי נחשב לאחד החזקים והטובים בעולם. לצה”ל זרוע ימית – חיל הים הישראלי – שמפעיל סירות בט”ש, קומנדו ימי, ספינות טילים וצוללות דיזל המתקדמות מסוגן. חיל השריון של צה”ל זכה להצלחות מזהירות במבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. בעשור השני של המאה ה-21 נעשה בו שימוש בטנק המרכבה סימן 4מ שנחשב לאחד הטובים והמתקדמים בעולם. אגף המודיעין של צה”ל לוקח חלק מרכזי בהגנה על ישראל ובהספקת מודיעין צבאי איכותי מאוד שמאפשר התכוננות והיערכות לאיומים וכן מכת מנע בעת הצורך. בעשור האחרון החל צה”ל בהתעצמות בתחום הסייבר ולוחמת רשת.
חלק ניכר מהתקציב הלאומי מופנה לצורכי הביטחון (לצה”ל כ-12% ב-2017). חוק גיוס חובה שנחקק ב-1949 קובע שכל תושב קבע בישראל, גבר או אישה, חייבים לשרת בצה”ל החל מגיל 18 לתקופה של 3 שנים לגברים ושנתיים לנשים (תקופות השירות משתנות מעת לעת לפי הצורך). עם זאת, פטור גורף ניתן לכל התושבים שמוגדרים כ”בני הלאום הערבי” (כלומר לכל ערביי ישראל, למעט הדרוזים), וכן ניתן פטור פרטני לתלמידי ישיבות, בעיקר ישיבות חרדיות ולנשים אשר מצהירות שאמונתן הדתית מונעת מהן לשרת בצבא. מספר העילות הרפואיות או הסוציואקונומיות לפטור משירות צבאי עלה עם השנים ועם הגידול באוכלוסייה.
בהתבסס על נתוני צה”ל, 30% מקרקעות המדינה מיועדים לשטחי אימונים וניסויים; ב-11% מקרקע המדינה יש מגבלות בנייה מטעמי ביטחון; על 4% קרקע נוספים מוקמים מתקנים של צה”ל; ועל עוד 1% מהאדמות יש מתקנים של מערכת הביטחון. על-פי המחקר “ההשלכות הכלכליות של האחזקה והשימוש בקרקע על ידי מערכת הביטחון”, נתונים אלה אינם משקפים את ההיקף האמיתי של שיעור שימושי הקרקע לצורכי ביטחון, שכן גם בשטחים נוספים נמצאה זיקה ושימוש ביטחוני עקיף.[33]
שירותי ביטחון נוספים הנמצאים בפיקוח משרד ראש הממשלה הם המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים האחראי על פעולות ביון ואיסוף מודיעין מחוץ לגבולות המדינה, לצד דיפלומטיה חשאית ופעולות מיוחדות בארצות זרות; והשירות הביטחון הכללי (שב”כ) שאחראי על ביון ואיסוף מודיעין וכן על העברתו לצה”ל ולמשטרה בתוך גבולות המדינה ומעבר לקו הירוק.
על ביטחון הפנים ואכיפת החוק בישראל אחראית משטרת ישראל. משמר הגבול הוא הזרוע הקרבית של המשטרה ומשמש הן לפעולות בשטחים והן כעתודות באזורי הספר והפריפריה. ישראל מפעילה מספר יחידות עילית ללוחמה בטרור וחילוץ בני ערובה, הבכירה שבהן היא הימ”מ – “היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור” – שנחשבת לאחת מיחידות העילית הטובות והמקצועיות בישראל ומחוץ לה.[34][35]
טכנולוגיה צבאית ואמצעי לחימה
- ערכים מורחבים – תעשייה ביטחונית בישראל, אמצעי לחימה של צה”ל
ישראל נחשבת למעצמה של ייצור ופיתוח טכנולוגיה צבאית ואמצעי לחימה, והתעשיות הביטחוניות של ישראל – כגון רפאל – מערכות לחימה מתקדמות, התעשייה האווירית, אלביט מערכות, אלתא והתעשייה הצבאית (בשנות האלפיים, “תעש מערכות“) – נמצאות בחזית הטכנולוגית. אמצעי הלחימה של צה”ל מבוססים ברובם על אמצעי לחימה תוצרת ארצות הברית (בעיקר נשק קל, מטוסי קרב ומסוקי קרב) ועל אמצעי לחימה מפיתוח מקומי תוצרת ישראל, הכוללים טנקים, רכב קרבי משוריין, כלים ואמצעים הנדסיים, ספינות מלחמה, נשק קל, תחמושת, שריון ואמצעי מיגון מתקדמים, מערך הגנה רב-שכבתי נגד רקטות וטילים, ארטילריה רקטית, טילים מסוגים שונים, ואף כלי טיס בהם לווייני תצפית וריגול. לפי מקורות זרים ישראל היא גם מעצמה גרעינית וברשותה כמות רבה של טילים גרעיניים מתקדמים. עם זאת, ישראל מקפידה על עמימות רשמית בנושא. ראו מדיניות הגרעין של ישראל.
כלכלה
פרק זה דורש עריכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולערוך אותו. הסיבה לכך: המידע לא מחולק לפי נושאים, סוקר את ההיסטוריה של הכלכלה בצורה כרונולוגית ורק משנות האלפיים, פסקת “תשתיות מים וחשמל” צריכה להפוך לפסקת “אנרגיה” ולהכיל את נושא הגז בים, מכיל לפעמים פירוט יתר.
- ערכים מורחבים – כלכלת ישראל
ישראל הצליחה ליצור כלכלה יציבה וחזקה תוך עשורים בודדים, בתנאי אי ודאות ביטחונית תוך ניהול מספר מלחמות שדרשו גיוס מילואים כללי, ובעוד אוכלוסייתה גדלה בקצב מהיר. כלכלת ישראל בולטת בעוצמתה למול שכנותיה: התמ”ג של ישראל עמד ב-2017 על 318 מיליארד דולרים, מקום 33 בעולם.[36] והתמ”ג לנפש עמד על 40,500 דולר בשנה (נכון ל-2014),[37] ישראל ממוקמת במקום 19 במדד הפיתוח האנושי. על פי סקר הכנסות של הלמ”ס ל-2010, הכנסה ממוצעת ברוטו לחודש, עמדה על 14,385 ש”ח למשק בית, ועל 4,323 ש”ח לנפש.[38] במדד הגלובליזציה של כתב העת האמריקני Foreign Policy ישראל דורגה ב-2006 במקום ה-15 בעולם.[39]
לישראל מחצבים מועטים המהווים מקור חשוב ובסיס לתעשייה הישראלית. ישראל מפיקה מאדמתה ברום, אשלגן, גופרית, פוספט וגז טבעי שהתגלה בכמויות גדולות ב-2009 למול חופי חיפה וחדרה, והפך את ישראל לספקית גז טבעי. מחצבים אלה מספקים תשתית לפעילותם של מפעלים רבים, המהווים את עמוד השדרה של התעשייה בישראל, ועם זאת ישראל עדיין תלויה באופן רב במדינות זרות שיספקו לה מתכות ומשאבי אנרגיה – כגון נפט ופחם.[40] בשל המחצבים המועטים ושטחה הקטן, כלכלת ישראל שמה דגש על הגורם האנושי: תעשיות עתירות ידע כגון היי טק, טכנולוגיה רפואית וטכנולוגיה צבאית שאחראיות לחלק נכבד מהיצוא התעשייתי. ישראל היא מרכז הסחר הגדול בעולם ליהלומים מלוטשים, וענף זה אחראי לכ-28% מהיצוא הישראלי הכללי. הענף השני בגודלו הוא יצוא ויצור כימיקלים ומוצרים כימיים הכולל תזקיקי נפט ותרופות (24% מהיצוא הישראלי).[41]
חריגה בנוף היא התעשייה הצבאית (תע”ש, התעשייה האווירית, רפאל אלביט ועוד), שמשגשגת למרות תלותה בחומרי גלם מיובאים. ישראל השקיעה בתעשייה זו לצרכיה הפנימיים, ובשל האיכות והטכנולוגיה המתקדמת של מוצריה הצבאיים, מדינות רבות קונות מישראל את תוצרתה. המכירות מכניסות רווחים ומטבע זר למדינה, ומשפיעות על המשך המחקר הפיתוח. ישראל היא אחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם. ב-2007 רביעית,[42] וב-2009 עלתה להיות שלישית, אחרי ארצות הברית ורוסיה.[43]
בנוסף, כלכלת ישראל הצליחה לצמוח הודות למקורות כספיים שבאו מבחוץ. הסיוע האמריקני הכולל מאז הקמת המדינה מסתכם כבר ביותר ממאה מיליארד דולרים. יהודים מהתפוצות תרמו גם הם סכומי עתק למדינה ולמוסדותיה הודות להם הוקמו בתי ספר, ארגונים ומוסדות אשר תרמו להתפתחות הכלכלית המואצת של המדינה. נוסף לכך מכרה ישראל אגרות חוב ליהודים בתפוצות באמצעות ארגון הבונדס ובכך פיתחה עוד יותר את כלכלתה. עם זאת, ישראל הוציאה יותר כספים משהיו לה – על כן היא לוותה הלוואות עתק. בעשורים האחרונים, כשמדינת ישראל הפכה חזקה יותר מבחינה כלכלית, היא מחזירה בהדרגה את חובותיה. כחמישית מתקציב המדינה ב-2018 מוקדש להחזר חובות וריביות.
כלכלת ישראל מאופיינת בהוצאה ציבורית גדולה יחסית העומדת על כ-54%.[דרוש מקור] זאת בעיקר בשל תקציבי הביטחון והרווחה הגדולים. בעבר, המדינה הייתה סוציאליסטית יותר – כלומר ההוצאה הציבורית הייתה גדולה יותר, והכלכלה הייתה ריכוזית יותר. אך בעשורים האחרונים הכלכלה הישראלית מתאפיינת בליברליזציה,[44] כלומר הפחתה בשיעור המס – מס על החברות ומס על יחידים, המשק נעשה פחות ריכוזי – יותר ויותר מפעלי ממשלה מופרטים, וכן ההוצאה הציבורית מופחתת – כדוגמת ביטחון ורווחה.
ההוצאה לבריאות בישראל נמצאת במקום בינוני יחסית למדינות העולם ועומדת על 8.7% מהתמ”ג.[דרוש מקור] מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 נרשמת עלייה מתמדת בהוצאות הפרטיות על בריאות ובמקביל ירידה בהשתתפות המדינה בהוצאות האלה. ישראל מאופיינת בהוצאה נרחבת על צורכי ביטחון, כשבמהלך העשור השני של המאה ה-21 השקיעה המדינה כל שנה בביטחון כ-62 מיליארד שקל (כ-16 מיליארד דולר), ו-6.9% מהתמ”ג של המדינה.
ב-2002 ישראל הגיעה למשבר כלכלי חמור בעקבות האינתיפאדה השנייה, השפעת התפוצצות בועת הדוט-קום העולמית בשנת 2000 המיתון העולמי שפרץ בשל פיגועי 11 בספטמבר. בעקבות המצב הונהגה מדיניות חומת מגן כלכלית שנועדה להוציא את המשק מהקיפאון הכלכלי ולאושש את הכלכלה. במסגרת זו הורדו ההוצאות הציבוריות והופחתה הריכוזיות המשק.
מאז שנת 2000 קיימת מגמה של חברות ישראליות לרכוש עסקים בעולם או לפתוח סניפים של רשתות ישראליות מחוץ לגבולות המדינה. נכון ל-2013, חלק ניכר מהקניונים במזרח אירופה נמצא בבעלות אנשי עסקים ישראליים.[דרוש מקור]
במהלך 2010 עברה ישראל, חרף המשבר הכלכלי העולמי, ממעמד של כלכלה מתפתחת למדינה מפותחת. שינוי הסיווג הערים קשיים על שוק ההון הישראלי, אך הדבר היווה קפיצת מדרגה למדינת ישראל מבחינה כלכלית.[45] ב-2011 ישראל התקבלה כחברה בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי OECD.
מאז שנת 2007 חלה בישראל עלייה הדרגתית במחירי הדיור ועליית מחירים כללית. העלייה במחירים נבעה מסיבות שונות, ובהן ריבית נמוכה, מחסור מצטבר של כ-65,000 יחידות דיור[46] והחלטת משרד האוצר בשנת 2007 להגביל את הבנייה במרכז כדי לגרום לעליית מחירים ובכך לאלץ רוכשים רבים לעבור לפריפריה.[47] בעקבות זו קמו מחאות חברתיות כדוגמת המחאה החברתית ב-2011 ומחאת הקוטג’.
בשנים 2009–2012 היו כמה גילויים של מאגרי גז משמעותיים: תמר 1, לווייתן ותנין.
מדע וטכנולוגיה
- ערכים מורחבים – מדע וטכנולוגיה בישראל, תגליות והמצאות בישראל
.jpg)
הישגיהם של מדענים ישראלים בתחומי המדע והטכנולוגיה משמעותיים ובעלי חשיבות כלל עולמית. בתקופת המנדט ומאז קום המדינה עסקו ישראלים במדע, הן בתאוריה והן במעש. תרומותיה של ישראל בולטות במיוחד בגנטיקה, מדעי המחשב, פיזיקה, כימיה, אלקטרוניקה, אופטיקה, מדעי החקלאות והנדסה. בתחום הטכנולוגיה ישראל ידועה בפיתוח אמצעי לחימה וציוד צבאי, ותחום מדעי הטבע, בפיתוח שיטות חקלאיות מתקדמות; והחל משנות ה-90 של המאה ה-20 ישראל עודדה תעשיות היי-טק וחברות הזנק (סטארט אפ); כמו מחקר הרפואה בישראל הוא מהמתקדמים בעולם.
תעשיות עתירות טכנולוגיה לקחו מרכיב חשוב בכלכלת ישראל, בייחוד בשני העשורים האחרונים. המשאבים הטבעיים המוגבלים ודגש על חינוך והשכלה טכנולוגיים היוו גורם מרכזי בהכוונת התעשייה לתחומי היי-טק. כתוצאה מהצלחתה של ישראל בפיתוח חומרה, תוכנה, תקשורת ובמדעי הטבע וכתוצאה מריבוי חברות הסטארט-אפ רבים מתייחסים לישראל כעמק הסיליקון השני (שמכונה לעיתים “סיליקון ואדי“).[48] חברת אינטל פתחה מספר מפעלים בישראל בהשקעות של מיליארדי דולרים וחברות אחרות כמו מוטורולה מחזיקות בישראל גם מרכזי פיתוח.
בסוף 2005 היו בישראל 379,503 חברות רשומות,[49] כאשר החברה הישראלית הגדולה ביותר היא חברת התרופות הגנריות טבע תעשיות פרמצבטיות, שהכנסותיה בשנה זו היו כ-5 מיליארד דולר ונשאו רווח של מעל מיליארד דולר. חברות ענק אחרות בישראל עוסקות בתחום ההיי-טק, כגון צ’קפוינט, אמדוקס וקומברס, מלאנוקס, נייס.
על פי ארגון ה-OECD ההשקעה בישראל במחקר ופיתוח יחסית לתמ”ג היא הגבוהה בעולם (4.21% שהם 10.236 מיליארד דולר ב-2013).[50] ישראל מכונה “אומת הסטארטאפ” וקיימת בה תופעה של הקמת חברות הזנק ומכירתן לגורמי חוץ. בכל שנה מבוצעת מכירות של חברות כאלו, בעיקר לחברות בינלאומיות בסכום מצטבר של מיליארדי דולרים לשנה. עסקאות גדולות נעשו החל ממכירת ICQ, אנוביט ומרקורי ועד מכירת NDS וWaze. יוצאת דופן היא חברת ישקר, שאיננה חברת היי-טק, שנרכשה על ידי ברקשייר האת’וויי, המנוהלת על ידי וורן באפט, בשתי פעימות תמורת 6 מיליארד דולר. שנת 2014 הייתה שנת שיא בהשקעות זרות בחברות הזנק ישראליות – 15 מיליארד דולרים ברכישת חברות ישראליות (בהשוואה ל-7.6 מיליארד ב-2013) ו-9.8 מיליארד דולרים בגיוסי הון בבורסות חוץ לארץ (לעומת 1.2 מיליארד ב-2013)[51]
ב-2004 השקעות הון הסיכון בישראל היו גדולות מבכל מדינה באירופה.[52] ויחס ה-VC/GDP הגדול בעולם אחרי ארצות הברית. למעט ארצות הברית וקנדה לישראל יש הכי הרבה חברות הרשומות בנאסדק.[53] ישראל היא בעלת האחוז הגבוה ביותר של מחשבים אישיים לנפש.
מספר המאמרים המדעיים לנפש שנכתבו על ידי ישראלים הוא מהגבוהים בעולם.[54] היא במקום השלישי בעולם (עם שווייץ) ביחס הפטנטים הרשומים לנפש.[55]
החל מהמאה ה-21, זכו שמונה מדענים ישראלים בפרס נובל בתחומי המדעים. הביוכימאים אברהם הרשקו ואהרן צ’חנובר מהטכניון חלקו בפרס לכימיה ב-2004. דניאל כהנמן זכה בפרס לכלכלה ב-2002 וב-2005 זכה בו גם המתמטיקאי ישראל אומן (שניהם מהאוניברסיטה העברית בירושלים). ב-2009 זכתה בפרס נובל לכימיה הביוכימאית עדה יונת ממכון ויצמן למדע, ב-2011 זכה פרופסור דן שכטמן מהטכניון בפרס נובל לכימיה על גילוי קווזי-גבישים וב-2013 זכו בפרס זה גם אריה ורשל ומיכאל לויט.
ב-2010 זכה פרופסור אילון לינדנשטראוס במדליית פילדס למתמטיקה.
בשנת 2015 ישראל דורגה במקום החמישי בעולם במדד החדשנות של בלומברג, אשר מודד ביצועי מדינות בתחום המחקר והפיתוח, חינוך טכנולוגי, פטנטים ויכולות טכנולוגית נוספות.[56]
תחבורה
- ערכים מורחבים – תחבורה בישראל, כבישי ישראל
בישראל תשתית תחבורה הכוללת כבישים מהירים, מסילות ברזל לרכבת, שדות תעופה, נמלים ומספר חברות תחבורה ציבורית. שדה התעופה הראשי והבינלאומי של ישראל הוא נמל תעופה בן-גוריון הממוקם ליד לוד ולצידו שדות תעופה קטנים יותר ברחבי הארץ. נמלי הים העיקריים של ישראל הם נמל אשדוד, נמל חיפה ונמל אילת. חברות התחבורה הציבורית הגדולות בישראל הן קואופרטיב האוטובוסים “אגד“, המפעיל קווי אוטובוסים בכל רחבי הארץ, ודן חברה לתחבורה ציבורית המפעיל קווי אוטובוסים בעיקר באזור גוש דן. רכבת ישראל מפעילה רכבות נוסעים ורכבות משא, ובעשור השני של המאה ה-21 עובדת על הרחבת התשתיות ופתיחת קווי רכבת חדשים.
ב-2011 נהרגו בכבישי ישראל 412 אזרחים בתאונות דרכים. מדובר בירידה של 163 הרוגים, מ-2001, עשור לפני כן, שהיא ירידה של 28%. המגמה הכללית היא ירידה שנתית של כ-4% בממוצע במספר ההרוגים בכל שנה.
תשתיות מים וחשמל
- ערכים מורחבים – משק המים בישראל, משק החשמל בישראל
אף שישראל היא ארץ דלה במים, יש בה תשתיות מים מתקדמות. על תשתיות המים הארציות אחראית חברת מקורות, שנחשבת לאחת מחברות המים המתקדמות בעולם. את המים שואבת מקורות מהכנרת, אקוויפר ההר ואקוויפר החוף ומובילה אותם לרוב היישובים בישראל. המים מהכנרת מובלים למרכז ודרום הארץ על ידי המוביל הארצי שנבנה בשנות ה-50 ובשנות ה-60 של המאה ה-20. בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 החלה המדינה בעזרת מכרזים בהקמת מפעלי התפלה גדולים, שתפקידם להתגבר על שנות בצורת ועל המחסור במים מתוקים. מקורות מקימה את המוביל החדש, מוביל מים שמזרים מים ממפעלי ההתפלה לרשת המים הארצית. את המים מוכרת מקורות לרשויות המקומיות והן מובילות את המים לתושבים. מחסור במים גרם לישראל להיות המדינה המתקדמת ביותר בעולם בהשבת שפכים לצורכי חקלאות.[דרוש מקור] כ-70% ממי הביוב בישראל עוברים טיהור ומושבים לצורכי השקיה, וכ-60% משדות הנגב מושקים במי קולחין שעברו השבה.
רובו המכריע של החשמל בישראל מיוצר על ידי חברת החשמל לישראל. חברת החשמל היא חברה ממשלתית וציבורית שהוקמה עוד ב-1923. ישראל ייצרה ב-2006 50,372 מיליון קוט”ש (קילוואט-שעה), שהופקו ברובם מפחם ומיעוטם מדלק וממקורות אחרים.[57] נכון ל-2010 כ-36.6% מתפוקת החשמל בישראל מיוצר משריפת גז טבעי, כ-61% משריפת פחם, ורוב היתרה משריפת סולר ומזוט. כ-725 מגוט”ש יוצרו על ידי יצרנים פרטיים מתוכם 290 מגוט”ש נמכרו בחזרה לחברת החשמל.
תרבות
- ערכים מורחבים – תרבות ישראלית
.jpg)
התרבות הישראלית היא שילוב בין מסורות תרבותיות רבות, כאשר הבולטות שבהן הן התרבות היהודית והתרבות המערבית. ישראל היא מדינה יהודית וחגיה הרשמיים הם חגי ישראל בנוסף ל-5 מועדים שקבעה המדינה לציון אירועים חשובים: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום העצמאות, יום הזיכרון ליצחק רבין ויום ירושלים.
חלק ניכר מהיצירה התרבותית החילונית מוצגת באזור תל אביב, אף שרבים ממוסדות התרבות הממלכתיים נמצאים בירושלים. בזכות אוכלוסייה המורכבת מעולים מחמש יבשות ומ-100 מדינות ויותר, ובשל תרבויות אוטונומיות כמו הפלסטינית, הרוסית והחרדית, שכל אחת מהן מונה כמיליון איש ומחזיקה עיתונים ורשתות להפצת תוצרי תרבות, התרבות הישראלית מצטיינת בעושר ומגוון רב.
בסיסה של התרבות הישראלית בעליות הראשונות ממזרח אירופה. העליות שבאו לאחר מכן נאלצו לוותר על חלק מזהותן לטובת “כור היתוך” בעל תרבות משותפת. החל משנות ה-80 של המאה ה-20, “כור ההיתוך” התחלף בזירה תרבותית פתוחה ומגוונת, שהתבטאה במוזיקה הישראלית שגוונה בצלילי רוק, מוזיקה מזרחית וסגנונות נוספים, בטלוויזיה ובקולנוע הישראלי, שהחלו לעסוק בזהות הישראלית המגוונת ובהבדלי התרבויות של האוכלוסייה (למשל דרך “סרטי הבורקס“). באותן שנים התפתחה בישראל תרבות ישראלית אלטרנטיבית מפותחת, בתחומי המוזיקה, המחול, הקומיקס, השירה, האמנות, הפרינג’ ובתחומים אחרים. בשנות ה-90 של המאה ה-20, בעקבות הפיכת הטלוויזיה לרב-ערוצית עם כניסת הכבלים, ערוץ 2 והאינטרנט, התפוררה “מדורת השבט” לטובת גיוון הסגנונות ותחומי העניין התרבותיים.
עם השנים, ממשלת ישראל תומכת פחות ופחות באמנויות. אחוז התמיכה נמוך מהנהוג במדינות המערב ומגיע להרבה פחות מחצי אחוז מהתקציב.[דרוש מקור]
התזמורת הפילהרמונית הישראלית מופיעה ברחבי המדינה ולעיתים קרובות גם מנגנת בחוץ לארץ. ישראל נחשבת למעצמה בתחום המחול המודרני, עם להקות כמו בת שבע ובת דור.
הוותיק בתיאטרוני ישראל הוא הבימה, אשר נוסד ב-1917. תיאטראות חשובים נוספים הם התיאטרון הקאמרי, תיאטרון בית ליסין, תיאטרון גשר (בעברית וברוסית), התיאטרון העירוני חיפה ותיאטרון באר שבע.
בערים תל אביב, הרצליה וירושלים ישנם מוזיאונים לאמנות. מוזיאון ישראל בירושלים מאכלס בתוכו את מגילות ים המלח, כמו גם אוסף מקיף של אמנות יהודית דתית ואמנות עממית.
תקשורת
- ערך מורחב – תקשורת בישראל
בישראל יש תקשורת המונים חופשית וענפה. העיתונים הגדולים הם ישראל היום, ידיעות אחרונות, מעריב והארץ. לצידם ישנם עיתונות מגזרית המיועדת לדתיים לאומיים, חרדים, העולים מרוסיה, ערביי ישראל ועוד. הטלוויזיה בישראל נוסדה באופן ממשי רק בשנות ה-60 של המאה ה-20 עם הקמת הערוץ הראשון של רשות השידור שהוא ערוץ הטלוויזיה הממלכתי של ישראל. בשנות ה-90 של המאה ה-20 התפתחה באופן ניכר הטלוויזיה המסחרית עם תחילת שידוריו של ערוץ 2. בהמשך, נוסדו ערוצים נוספים במסגרת חברות הכבלים, yes הטלוויזיה בלוויין וערוץ 10. כיום קיימים בישראל 3 ערוצי טלוויזיה מרכזיים – כאן 11, קשת 12 ורשת 13 המשודרים באיכות HD. הרדיו בישראל ותיק מאוד, כאשר תחנות הרדיו הגדולות והפופולריות ביותר הן רשת ב’ של קול ישראל וגלי צה”ל. בעשורים האחרונים נפתחו מספר רב של תחנות רדיו אזוריות. בשנות ה-2000 התחזקה התקשורת באינטרנט והרבה כלי תקשורת מסורתיים פתחו אתרי אינטרנט, בהם בין השאר מוצגים מבזקי חדשות עדכניים.
העיתונים היומיים הגדולים יוצאים בעברית, ערבית, רוסית ואנגלית. ישנם עיתונים קטנים יותר בצרפתית, פולנית, יידיש, הונגרית רומנית וגרמנית. קיימים מקומונים בערים רבות וכתבי עת לתרבות.
בשנת 2016 הוריד “מדד חופש העיתונות” של פרידום האוס (אנ’) את דירוגה של ישראל מ”בעלת חופש עיתונות מלא” ל”חופשית בחלקה”. בסך הכל ישראל דורגה במקום 65 מתוך 200 המדינות במדד.[58] לעומת זאת, באפריל 2016, דורגה ישראל במדד חופש העיתונות של ארגון עיתונאים ללא גבולות במקום 101 מתוך 180 מדינות וטריטוריות.[59]
ספורט
- ערך מורחב – ספורט בישראל
_-_Gold_Medalist_Windsurfer_Gal_Fridman_and_Bronze_Medalist_Judoka_Arik_Ze%27evi.jpg)
הספורט מהווה חלק חשוב מן התרבות הלאומית בישראל ונתמך על ידי משרד התרבות והספורט. למרות מיקומה הגאוגרפי של ישראל ביבשת אסיה, איגודי הספורט בישראל בענפים השונים משתייכים לאיגודים האירופיים על רקע סירובן של מדינות אסיאתיות ערביות להתחרות מול ספורטאים ישראלים. בישראל חמישה מרכזי ספורט גדולים: מכבי, הפועל, בית”ר, אליצור ואס”א. ענפי הספורט הפופולריים ביותר בישראל הם הכדורגל והכדורסל. בישראל צמחו מספר שחקני כדורגל, כדורסל, טניסאים, לוחמי ג’ודו, וספורטאים ימיים אשר זכו להצלחה בינלאומית. בין ההישגים של ספורטאים ישראלים ישנם זכיות באליפויות עולמיות בענפי השייט, ג’ודו, איגרוף, היאבקות וקאנו/קיאק. ישראל היא מרכז בינלאומי לספורט היהודי ברחבי העולם והחל משנת 1932, עוד לפני קום המדינה, נערכת בישראל המכביה מדי ארבע שנים.
תקצוב הספורט בישראל נמוך ביחס למקובל במדינות המערב ובהתאם לכך, הישגי הספורט הישראלי הם נמוכים באופן יחסי. לשם השוואה, בשנת 2019 תקציב הספורט נאמד בכמיליארד ש”ח, כ-0.2 אחוז מתקציב המדינה. עם זאת, החל משנות ה-80 של המאה ה-20 חלה התפתחות בספורט התחרותי ובעיקר בספורט היחידני בישראל, עקב כניסתם של ספונסרים, משקיעים פרטיים והקמת היחידה לספורט הישגי. ישראל משתתפת באופן סדיר במשחקים האולימפיים החל משנת 1952, אך זכתה במדליה האולימפית הראשונה שלה רק באולימפיאדת ברצלונה 1992 (יעל ארד, ג’ודו) ובמדליית הזהב האולימפית הראשונה באולימפיאדת אתונה 2004 (גל פרידמן, גלישת רוח). ישראל זכתה לפחות במדליה אחת בכל אחד ממשחקי הקיץ האולימפיים מאולימפיאדת ברצלונה 1992 עד אולימפיאדת ריו 2016, למעט אולימפיאדת לונדון 2012.
ענף הספורט הפופולרי ביותר בישראל הוא הכדורגל. הישג השיא של נבחרת ישראל בכדורגל היה זכייה בגביע אסיה בכדורגל 1964. מלבד זאת, הנבחרת העפילה פעם אחת לטורניר המונדיאל (מקסיקו 1970), אך מאז כשלה בהעפלה לטורניר זה ולאליפות אירופה בכדורגל. בין ההצלחות הבולטות של הכדורגל הישראלי ניתן למנות את העפלתה של הפועל תל אביב לרבע גמר גביע אופ”א בעונת 2002 והעפלתה של מכבי חיפה לרבע גמר גביע המחזיקות בעונת 1999. בעונת 2003 הייתה מכבי חיפה לקבוצה הישראלית הראשונה שמעפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות. חיפה העפילה פעם נוספת בעונת 2010. שתי קבוצות נוספות שחזרו את ההישג: מכבי תל אביב בעונת 2005 ובעונת 2016 והפועל תל אביב בעונת 2011. המועדון המעוטר ביותר בארץ הוא מכבי תל אביב (21 אליפויות ו-23 גביעי מדינה). קבוצות מצליחות אחרות הן הפועל תל אביב (13 אליפויות ו-16 גביעים), מכבי חיפה (12 אליפויות ו-6 גביעים), בית”ר ירושלים (6 אליפויות ו-7 גביעים), הפועל פתח תקווה (6 אליפויות, מהן 5 רצופות, ו-2 גביעי מדינה), מכבי נתניה (5 אליפויות וגביע אחד) והפועל באר שבע (5 אליפויות וגביע אחד).
בכדורסל זכתה ישראל להישגים בינלאומיים רבים. היא מיוצגת בהצלחה על ידי נבחרת ישראל בכדורסל, שזכתה פעמיים באליפות אסיה והגיעה להישג השיא שלה כאשר זכתה במקום השני באליפות אירופה 1979. קבוצת מכבי תל אביב אשר נחשבת לאחד המועדונים הטובים באירופה זכתה ב-6 אליפויות אירופה, הראשונה ב-1977 והאחרונה ב-2014. בנוסף, זכתה הפועל ירושלים בגביע יול”ב פעם אחת (2004). בזירה המקומית מכבי תל אביב היא הקבוצה המצליחה ביותר, עם 52 אליפויות ליגת העל בכדורסל ו-44 גביעי מדינה. קבוצה זו שלטה במשך שנים רבות בליגה הישראלית, כשזכתה באליפות במשך 23 עונות רצופות, בין 1970 ל-1992. קבוצות מעוטרות נוספות הן הפועל תל אביב (5 אליפויות ו-4 גביעים), הפועל ירושלים (2 אליפויות ו-4 גביעים), הפועל גלבוע גליל (2 אליפויות ו-2 גביעים) והפועל חולון (אליפות ושני גביעים).
ענף פופולרי נוסף הוא הטניס. שחר פאר הייתה הטניסאית המובילה של ישראל עד לפרישתה, ודורגה בשיאה במקום ה-11 בעולם. טניסאית בולטת נוספת היא אנה סמאשנובה אשר דורגה בשיאה במקום ה-15 בעולם. בין הטניסאים הבולטים נמנים דודי סלע (29 בעולם בשיאו), שלמה גליקשטיין (22 בעולם בשיאו) ועמוס מנסדורף שדורג בשיאו במקום ה-18 בעולם ונחשב לגדול הטניסאים הישראלים. שחקני הזוגות אנדי רם ויוני ארליך דורגו בשיאם במקומות הראשונים בעולם, וזכו באליפות אוסטרליה הפתוחה בשנת 2008, הם שני הטניסאים הראשונים מישראל שזכו בטורניר גראנד סלאם. נבחרת הגברים של ישראל רשמה את הישג השיא שלה עת העפילה לחצי גמר גביע הדייוויס בשנת 2009.
ענפי השיט והג’ודו הם הענפים היחידניים המצליחים ביותר בישראל עם זכיות במדליות רבות מהמשחקים האולימפיים ומאליפויות עולם. בענפים הפופולריים אתלטיקה והתעמלות, ספורטאים ישראלים זכו במספר מדליות מאליפויות עולם ובענף השחייה הפופולרי זכו ישראלים במדליות מאליפויות אירופה. ענף השחמט בישראל הוא בעל היסטוריה ארוכת שנים ובעל הישגים בינלאומיים. משחק השחמט פופולרי מאוד בישראל ומתקיימות ליגות בין המועדונים שבערים השונות. גם תחום ספורט הנכים הוא תחום מפותח בישראל, ונציגיה זוכים במדליות רבות באולימפיאדות הנכים.
בריאות
- ערך מורחב – מערכת הבריאות בישראל
מערכת הבריאות מורכבת ממספר קטן יחסית של ארגונים גדולים המפעילים שירותי בריאות, והיא, בעיקרה, מערכת בריאות ציבורית, המבוססת על כספי מסים ותקצוב ממשלתי. מערכת הבריאות בישראל צברה ברבות השנים הישגים רבים בתחומי הרפואה והמחקר הרפואי, בריאות הציבור ונגישות הציבור לשירותי הבריאות. הרופאים הישראליים זוכים להערכה רבה בעולם ולמוניטין רב. שירותי החירום של ישראל מורכבים בעיקר ממגן דוד אדום (ארגון ההצלה הלאומי של ישראל), אך כוללים גם ארגונים התנדבותיים אחרים כמו איחוד הצלה זק”א והצלה יו”ש, לצד מספר חברות פרטיות המפעילות אמבולנסים כגון שח”ל ונטלי. התשתית של מערכת הבריאות בנויה על קופות החולים, כאשר הגדולות שבהן הן שירותי בריאות כללית ומכבי שירותי בריאות. הללו מפעילות מאות מרפאות ומרכזים רפואיים ברחבי הארץ. בישראל נמצא גם מספר רב של בתי חולים, הנמצאים ברובם או תחת בעלות המדינה (בתי חולים ממשלתיים) או תחת בעלות קופות החולים. הגדולים והידועים שבהם הם בית החולים הדסה (ירושלים), בית החולים שיבא (תל השומר), בית החולים איכילוב (תל אביב) ובית החולים רמב”ם (חיפה). ב-2013 דורגה ישראל חמישית במדד הבריאות של בלומברג, כאשר מערכת הבריאות הישראלית דורגה רביעית ביעילותה.[60]
לפי ארגון הבריאות העולמי, נכון למאי 2016, תוחלת החיים בישראל היא במקום השישי בעולם. תוחלת החיים הממוצעת של הגברים מגיעה ל-80.6 שנים ושל הנשים היא 84.3 שנים.[61] על-פי נתוני משרד הבריאות הישראלי, תוחלת החיים בארץ עלתה בין השנים 2000–2010 ב-3 שנים.[62] לפי מרכז טאוב, שירות חובה בצה”ל, המיקום הגאוגרפי ומידת הדתיות של תושביה, הובילה לתוחלת חיים ארוכה יותר בישראל.[63] בנוסף מצא המרכז שחרדים בישראל בריאים יותר ומאריכים חיים.[64]
נכון לשנת 2015, הגיל החציוני הוא 29.7, אצל הגברים הגיל החציוני הוא 28.6 ואילו בקרב הנשים 30.8.[65] שיעור הילדים ובני הנוער באוכלוסיית המדינה גבוה יחסית ועומד על כ-30%, לעומת כ-20% במערב אירופה. האוכלוסיות בעלות שיעור הילדים הגבוה ביותר הן הציבור הערבי-מוסלמי והציבור החרדי. לפי נתוני הלמ”ס הגיל החציוני לנישואין ראשונים עולה בהתמדה לגברים 26.9 ולנשים 23.9. ב-2009 נמצא כי בישראל ישנה תמותה של 2.6 תינוקות על כל 1,000 לידות.[66] בין השנים 1979–2004 חלה ירידה של 70% בשיעורי תמותת תינוקות בישראל.[67] עם זאת, פערים שונים הובילו לכך שתינוקות ערבים מתים פי 3 יותר מתינוקות יהודים.[68] תמותת התינוקות במגזר הבדואי היא הגבוהה ביותר, בה נשמר יחס של 1:4 בשיעורי תמותת תינוקות של בדואים לעומת יהודים.
בעשור השני של המאה ה-21 חלה ירידה באיכות השירותים שמספקת מערכת הבריאות[69] עקב גידול העומס בחולים לעומת הקטנת תקציב הבריאות ומחסור בתקנים. 2011 ראתה שביתה של הרופאים והמתמחים בעקבות שחיקה בשכר ובתנאי העבודה, ובעומס הגובר על קופות החולים ובתי החולים. מבחינת המשאבים המוקצים לבריאות, מצבה של ישראל ירוד יחסית ליתר מדינות ה-OECD.[70]
ראו גם
 | ספר: ישראל |
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד. | |
עיינו גם בפורטל
פורטל ישראל הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות ישראל. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים בישראל על כל רבדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, כלכלה, חברה, תרבות, ספורט ועוד. |
קישורים חיצוניים
טקסט בוויקיטקסט: 
ישראל, ברשת החברתית פייסבוק- ישראל, ברשת החברתית טוויטר
ישראל, ברשת החברתית אינסטגרם
ישראל, סרטונים בערוץ היוטיוב- ישראל, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
- אטלס ישראל – מפות וגרפים בתחומים שונים הקשורים לישראל, אתר מט”ח
- אתר המפות הממשלתי
- אתר האינטרנט הרשמי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
אוסף התצלומים הלאומי, באתר לשכת העיתונות הממשלתית- אתר תמונות היסטוריות של ארץ ישראל, המרכז למדיה דיגיטלית, ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה.
.svg){kind=icon}
הערות שוליים
- ^ על פי חוק הלאום, לשפה הערבית מעמד מיוחד
- ^ על אף שהוא מוגדר כראש המדינה, סמכויותיו של הנשיא סמליות בלבד. רוב סמכויות השלטון נמסרות על פי חוק לראש הממשלה או לממשלה כולה.
- ^ דירוג שטח – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2018
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 השטח של 22,072 קמ”ר כולל את מזרח ירושלים ואת רמת הגולן; אולם, לפי ספר העובדות העולמי של ה-CIA השטח הוא 21,937 קמ”ר בלי מז. ירושלים; אוכלוסייה של 8,675,475 לפי אתר ספר העובדות העולמי של ה-CIA איננו כולל את הישראלים תושבי יהודה ושומרון במניין תושבי ישראל, לעומת זאת, לפי ירחון למ”ס אוכלוסיית ישראל מנתה 8,893,500 תושבים בסוף דצמבר 2019
- ^ דירוג אוכלוסייה – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
- ^ לפי ירחון למ”ס אוכלוסיית ישראל מנתה 9,138,400 תושבים בסוף דצמבר 2019. לפי ספר העובדות העולמי של ה-CIA ללא תושבי יהודה ושומרון מניין תושבי ישראל הוא 8,675,475.
- ^ דירוג תמ”ג – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
- ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2018 בדו”ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם ב-2019
- ^ אוכלוסיית ישראל באתר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
- ^ הארץ, שגרירות גואטמלה עברה למשכנה החדש בירושלים, באתרהארץ, 1 במאי 2018
- ^ חוק הדגל, הסמל והמנון המדינה (תיקון מס’ 6), התשע”ו-2016, ס”ח 2537 מ-17 במרץ 2016.
- ^ בקוראן מופיע השם إسرائيل (“אסראאיל”) 41 פעמים, לרוב בתוך הצירוף بنو إسرائيل, כלומר “בני ישראל”.
- ^ מי שטבע את המונח ‘מדינת ישראל’ היה הסופר יצחק פרנהוף, אליהו הכהן, כיצד הפכה “התקווה” להמנון, באתר הספרייה הווירטואלית של מט”ח, בתוך: יואל רפל, אין זו אגדה: ציונות, הסיפור והמעשה, תל אביב: משכל, 1997).
דיון מקיף בבחירת שם המדינה ראו: רבקה בליבוים, היא מדינת ישראל: השיח הציבורי על שם המדינה, הוצאת יד יצחק בן-צבי, 2018 - ^ אביגיל אורן, דגל המדינה: המחלוקת וההחלטה, באתר הספרייה הווירטואלית של מט”ח.
- ^ סקר שערכה החברה להגנת הטבע ב-2007 מצא שהכלנית היא הפרח המוכר והאהוב ביותר בקרב הישראלים.
מירב לוי, פרח הבר האהוב ביותר על הישראלים: כלנית, באתר News1 מחלקה ראשונה, 11 בפברואר 2007
הפרח האהוב ביותר על הישראלים: כלנית, אפוק טיימס, 16.2.2007.(הקישור אינו פעיל, 5.2.2019) - ^ ארז ארליכמן, תצפית בינלאומית: הכרה עולמית לאגמון חולה, באתר ynet, 25 בפברואר 2009
- ^ אור הירשאוגה, ישראל היא שיאנית העולם במספר מחשבים לנפש, באתר TheMarker, 29 בדצמבר 2008
- ^ אילן לוקאץ’ |, מסע בעקבות האשפה הישראלית, באתר מאקו, 30 במרץ 2012
- ^ מספר הפליטים זכה לאומדנים שונים מגורמים רבים. לאחר המלחמה ציינו גורמים ערבים את המספר “900,000 או מיליון”, ואילו דובריה הרשמיים של ישראל נקבו במספר “520,000 בקירוב”. ג’ואן פיטרסטוענת בספרה מאז ומקדם שהמספר המרבי האפשרי הוא 430,000. אומדנים נייטרלים נוקבים במספרים הנמצאים בתווך בין הערכות אלה. אומדן של אונר”א העמיד את המספר על 726,000, והבריטים קבעו את המספר 810,000. בני מוריס מאמץ את האומדן “בין 600,000 ל-760,000”. למידע נוסף ראו ספרו “לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947–1949“, עמ’ 397.
- ^ נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, סוף 1948
- ^ “Population and Density per Sq. Km. in Localities Numbering 5,000 Residents and More on 31.12.2015”. Israel Central Bureau of Statistics. 2016. בדיקה אחרונה ב-3 בספטמבר 2016.
- ^ התפלגות לפי יחס לדת על פי הלמ”ס, נכון לשנת 2011(הקישור אינו פעיל, 5.2.2019)
- ^ נתונים לפי מפקד האוכלוסין
- ^ אבי בליזובסקי, ישראל מוציאה על כל תלמיד יסודי ותיכון ועל תפעול האוניברסיטאות פחות מהממוצע ה-OCED, באתר “הידען“, 13 בספטמבר 2011
- ^ ליאור דטל, ההוצאה הלאומית לחינוך לתלמיד בישראל –- מהנמוכות במערב, באתר TheMarker, 13 בספטמבר 2011
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 לפי פרסומי ה- CIA, בהערכה מעודכנת ל-2012
- ^ ראו: החלטות הממשלה, באתר ראש הממשלה.
- ^ אתר משרד הפנים
- ^ “Localities and Population, by Population Group, District, Sub-District and Natural Region”. Israel Central Bureau of Statistics. 6 בספטמבר 2017. בדיקה אחרונה ב-19 בספטמבר 2017.
- ^ “Population of Jerusalem, by Age, Religion and Geographical Spreading, 2015”. Jerusalem Institute for Israel Studies. בדיקה אחרונה ב-19 בספטמבר 2017.
- ^ ב-2009 אמר בכיר גרמני שישראל יכולה להצטרף לאיחוד אירופי בעוד כ15 שנים מתוך אתר Expatica
- ^ שירות כלכליסט, ישראל – יצואנית הנשק השביעית בגודלה בעולם, באתר כלכליסט, 10 במרץ 2015
- ^ מוטי בסוק, צבא האדמה לישראל, באתר הארץ, 21 בפברואר 2008
- ^ אבי אשכנזי, “הכי טובים” – אנשי החוק, מעריב, 29 במרץ 2010
- ^ בנוסף זכתה הימ”מ פעמיים ברציפות (2010 ו-2011) בתחרות הבינלאומית “Urban Shield” ליחידות SWAT, בה שברה שיאי ניקוד.
- ^ דוח דירוג תמ”ג עולמי (מתייחס לשנת 2016), באתר הבנק העולמי
- ^ על פי האקונומיסט הבריטי
- ^ אתר הלמ”ס(הקישור אינו פעיל, 5.2.2019)
- ^ דוד פסיג, צופן עתיד, עמ’ 106
- ^ ישראל מייבאת נפט בעיקר ממדינות ברית המועצות לשעבר, ופחם מייבאת מארצות הברית, מדרום אפריקה, מאוסטרליה, מפולין ועוד
- ^ יצוא סחורות לפי ענף כלכלי וארצות, אתר הלמ”ס
- ^ ישראל – יצואנית הנשק הרביעית בגודלה בעולם, באתר ynet, 12 בדצמבר 2007
- ^ רן דגוני, וושינגטון, ישראל – יצואנית הנשק השלישית בגודלה בעולם, באתר גלובס, 5 באוקטובר 2009
- ^ זאב רוזנהק ומיכאל שלו, הכלכלה הפוליטית של מחאת 2011: ניתוח דורי־מעמדי
- ^ עדי בן ישראל, הבשו