fbpx

מדינות עולם - שאלה 12

"עיר הקאריביים הצפונית" היא...
ניתן לגלול מטה וללמוד יותר.
בסיום, סגור את הדפדפן כדי לחזור למשחק.
הקודם
הבא

ניו אורלינס

 
 
קפיצה לניווטקפיצה לחיפוש
ניו אורלינס
New Orleans
Seal of New Orleans, Louisiana.png
חותם ניו אורלינס
Flag of New Orleans, Louisiana.svg
דגל ניו אורלינס
New Orleans header collage.png
פוטומונטז’ של ניו אורלינס
מדינהארצות הברית  ארצות הברית
מדינהלואיזיאנה  לואיזיאנה
ראש העירלה טויה קנטרל
תאריך ייסוד1718
שטח907 קמ”ר
גובה2- עד 6 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר378,715 (נכון ל־1 ביולי 2013)
 ‑ במטרופולין1,235,650 (2009)
 ‑ צפיפות973 נפש לקמ”ר
קואורדינטות29°57′53″N 90°4′14″W
אזור זמןUTC -6
www.cityofno.com
דמוגרפיה
 

ניו אורלינס (באנגליתNew Orleans) היא העיר הגדולה ביותר במדינת לואיזיאנה שבדרום ארצות הברית, ובעבר הייתה בירת המדינה. לפני הוריקן קתרינה התגוררו בעיר כ-460,000 תושבים, בעקבות ההוריקן פונתה העיר, ומאז חזרו רוב התושבים אליה. העיר שמשתרעת על גדות נהר המיסיסיפי ידועה בססגוניותה ובפתיחות התרבותית שלה. כמו כל מדינת לואיזיאנה יש לה עבר צרפתי שמתבטא במורשת קולינרית, ובשמה של העיר הנושא את שם העיר אורליאן שבעבר נהגה ‘אורלינס’. כמו כן היא גם מרכז מוזיקה חשוב ומדי שנה מתקיימות בה חגיגות המרדי גרא. בניו אורלינס התפתח לראשונה סגנון המוזיקה ג’אז.

שם העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

את העיר הקימו מהגרים צרפתים שבאו במאה ה-18 וקראו לה “אורליאן החדשה”, על-שם העיר שנטשו בצרפת (והיא נקראת עד היום בצרפתית בשמה המקורי – נוּבֵל אורלאן – Nouvelle Orléans). שמה האנגלי הוא תרגום של זה המקורי והצרפתי.

כינויי העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

לעיר מספר כינויים:

  • “עיר הסהר” (“Crescent City”) בשל צורתה הנובעת מעיקול נהר המיסיסיפי.
  • “Big Easy” – “הנינוחה הגדולה”
  • “City that Care Forgot” – העיר שהדאגות שכחוה.

מוטו העיר הלא רשמי הוא “Laissez les bons temps rouler” שמשמעו – “שהזמנים הטובים יימשכו”.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התקופה הקולוניאלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
שלט בכיכר ג’קסון

העיר נוסדה בשנת 1718 על ידי מתיישבים צרפתיים בראשותו של ז’אן באפטיסט לה מויין דה ביינוי (Jean-Baptiste Le Moyne de Bienville) ונודעה בשם La Nouvelle-Orléans על שם העיר אורליאן שבצרפת. העיר נבנתה על גדות נהר המיסיסיפי, ליד אגם פונטצ’ארטריין, בקרבת נתיב סחר ששימש את האינדיאנים המקומיים. בשנת 1722 החליפה ניו אורלינס את בילוקסי והייתה לבירת לואיזיאנה הצרפתית.

בשנת 1763 הוחכרה העיר והועברה לשליטה ספרדית, אולם המתיישבים הצרפתיים התנגדו לשלטון הספרדי ופנו מספר רב של פעמים לשלטונות צרפת בבקשה להשיב את העיר לשליטה צרפתית.

השריפה הגדולה של שנת 1788 הרסה את מרבית בתי העיר, ושריפה נוספת פגעה בעיר בשנת 1795. לאחר השריפות נבנתה העיר מחדש. הרובע הצרפתי הידוע נבנה מחדש בתקופה זו והוא בנוי בסגנון ספרדי.

בשנת 1795 העניקה ספרד לארצות הברית זכות לסחור ולהשתמש בנמלי העיר. בשנת 1801 חזרה העיר לשליטת צרפת לאחר כיבוש ספרד על ידי נפוליאון. ב-1803 מכר נפוליאון את העיר לארצות הברית במסגרת רכישת לואיזיאנה. בעת הרכישה התגוררו בעיר כ-10,000 תושבים.

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
מפה גרמנית של ניו אורלינס משנת 1888
 
ניו אורלינס – תמונת פנורמה משנת 1919
 
רחוב קנאל – 1920
 
מבט לכיוון חלקה העליון של העיר, שנות ה-90 של המאה ה-20

במהלך המאה ה-19 התפתחה העיר והפכה למטרופולין רב תרבותי. אוכלוסיית העיר כללה אמריקאים, צרפתים קריאולים ומהגרים רבים שברחו מהאיטי לאחר המהפכה שהייתה שם.

ניו אורלינס שימשה כבירת לואיזיאנה עד 1849 ולאחר מכן בין השנים 1865 ל-1880. במלחמת 1812 שלחו הכוחות הבריטיים כוח צבאי גדול שניסה לכבוש את העיר, אולם הם נבלמו סמוך לעיר באזור צ’אלמט על ידי כוחות צבא אמריקאים בהנהגת אנדרו ג’קסון (לימים, נשיא ארצות הברית) ב-8 בינואר 1815 בקרב שנודע בשם “קרב ניו אורלינס“.

בשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-19 הוכפלה אוכלוסיית העיר והגיעה ל-102,000 תושבים. בתקופה זו הייתה ניו אורלינס העיר הרביעית בגודלה בארצות הברית, והעיר השנייה בגודלה במדינות הדרום, אחרי בולטימור. אולם עם פרוץ מגפת הקדחת הצהובה בשנת 1853 נפגעה אוכלוסיית העיר, ולמעלה מ-10,000 תושבים נפטרו מהמגפה.

עד מלחמת האזרחים שימשה העיר כנמל חשוב שהיה מרכז של סחר עבדים מחד, והייתה בה האוכלוסייה הגדולה ביותר בארצות הברית של שחורים חופשיים מאידך. במהלך מלחמת האזרחים של ארצות הברית נכבשה העיר ללא קרב על ידי כוחות האיחוד[1], ועל כן לא ניזוקה במהלך המלחמה, בניגוד לערים אחרות במדינות הדרום. בשנת 1884 נערך בעיר היריד הבינלאומי שמשך אליה תיירים רבים. בעיר היה רובע חלונות אדומים נודע שמשך אליו מבקרים רבים.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

מאחר שרוב העיר נבנתה בגובה נמוך מפני הים בין אגם פוטצ’ארטריין לנהר המיסיסיפי, עד תחילת המאה ה-20 הותרה הבנייה רק באזורים הגבוהים שלא הוצפו. מסיבה זו הייתה לעיר צורה של חצי סהר (והיא קיבלה את הכינוי “עיר חצי הסהר”). בשנת 1910 פיתח המהנדס והמדען א. בולדווין ווד מערכת משאבות ותעלות שאפשרו את ייבוש השטחים שהאגם הציף מדי שנה וכך התאפשרה בנייה נוספת מתחת לגובה פני הים. לצורך הרחבת שטח העיר היא הוקפה בסוללות עפר ששימשו כסכר. פעולת השאיבה גרמה לשקיעה של מפלס מי התהום ובעטייה גם לשקיעה של הקרקע עליה נבנתה העיר, דבר שהגדיל את הסכנה לפגיעה במקרה של פגיעה בסכרי העפר.

ניו אורלינס הפכה למרכז תיירות חשוב, בגלל הרובע הצרפתי, מועדוני הג’אז הרבים ונהר המיסיסיפי. בנוסף נבנה בעיר אצטדיון הסופרדום, אחד מן הגדולים בעולם לפוטבול.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 נעשו ניסיונות להפוך את מראה העיר ל”מודרנית” ו”מתקדמת”. השלטונות המוניציפליים החליטו להסיר את מעקי הברזל הישנים ברחוב קנאל. בשנות ה-60 הוחלט להפסיק את פעולת החשמלית החוצה את רחוב קנאל ולהפעיל במקומה רשת אוטובוסים. שתי פעולות אלה נחשבות בפרספקטיבה מאוחרת לטעויות היסטוריות אשר פגעו באופייה וביופייה של העיר. בשנות ה-90 הוחזרה החשמלית לחלק מרחוב קנאל, ובאפריל 2004 שוחזר קו החשמלית במלואו.

ברבע האחרון של המאה ה-20 הפך ענף התיירות לענף עיקרי בכלכלת העיר, ואזור הרובע הצרפתי הפך מאזור עסקים ומגורים לאזור תיירותי.

בשנת 1984 נערכה בעיר התערוכה העולמית, מאה שנה אחרי התערוכה שנערכה בעיר ב-1884.

ב-14 בדצמבר 1996 פגעה אוניית משא בקניון ובמלון ששכנו על רציף על גדת נהר המיסיסיפי. על אף שהמלון הכולל 456 חדרים ומרכז הקניות הכולל 15 חנויות נהרסו כליל, אף אדם לא נהרג.[2]

המאה ה-21: הוריקן קתרינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הוריקן קתרינה
 
ניו אורלינס מוצפת לאחר הוריקן קתרינה, במרכז התמונה אצטדיון לואיזיאנה סופרדום

ב-29 באוגוסט 2005 פגע בעיר ההוריקן קתרינה. עם התקרב הסופה צוו תושבי העיר להתפנות שכן 70 אחוז מן העיר נמצאים מתחת לגובה פני הים. עוצמת הפגיעה בעיר לא נצפתה בתחילה, מכיוון שעין הסערה הייתה מרוחקת כ-25 קילומטרים מהעיר. ב-30 באוגוסט נפרצו שתיים מסוללות העפר, ליד רחוב 17 בעיר, ומי אגם פוטצ’ארטריין החלו להציף את העיר. לעיר נגרמו נזקים רבים הן מההצפה אשר כיסתה 89% משטחי העיר, ובחלק מהמקומות הגיעה לגובה של 7.6 מטרים, הן מכמות המשקעים הרבה, והן מהרוחות העזות ששברו חלונות, העיפו גגות ותמרורים ועקרו עצים. הנזק לעיר עצמה הוערך בסכום שבין 10 ל-25 מיליארד דולר [1].

לפחות 1,836 בני אדם נספו כתוצאה מהסופה, ובכך היא הפכה לאחת הסופות הקטלנית בתולדות ארצות הברית. רוב הנספים היו בני מיעוטים עניים אשר לא הצליחו להיחלץ מהעיר בכוחות עצמם. בנוסף לכך, היו דיווחים על תופעות של ביזה ופשע. על פי הערכות, הסופה גרמה לנזק של 81 מיליארד דולר (במחירי שנת 2005), אסון הטבע היקר בהיסטוריה של ארצות הברית. אזורים רבים שנפגעו, בעיקר שכונות עוני, לא שוקמו מההריסות עד היום (2010).

גאוגרפיה ואקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
חתך אנכי של העיר מדגים את גובהם של הסכרים המגינים על העיר מהצפה, שמגיע עד שבעה מטרים

ניו אורלינס ממוקמת על גדות נהר המיסיסיפי, במרחק 150 קילומטר צפונית למפרץ מקסיקו. שטחה הכולל של העיר 907 קילומטר רבוע מתוכם 467.4 קמ”ר שטחי יבשה ו-439.4 קמ”ר (48.45%) שטחי מים.

העיר ממוקמת באזור שפלת נהר המיסיסיפי בין הנהר הנמצא מדרום לעיר לאגם פונטצ’ארטריין הנמצא בצפונה של העיר.

הנקודה הנמוכה ביותר במדינת לואיזיאנה נמצאת בתחומה של העיר ניו אורלינס (זו אחת הנקודות הנמוכות ביותר בארצות הברית, אחרי עמק המוות וים סאלטון). רוב שטח העיר נמצא בין 30 ס”מ לשלושה מטרים מתחת לפני הים. על מנת למנוע הצפת העיר, מוקפת העיר בסכרים עשויים אדמה, וסדרה של משאבות שואבת את מי הגשמים אל האגם. בשל מי התהום הגבוהים והסכנות של הצפת העיר (שעלולה להתרחש במקרה של סופה, או גשם פתאומי של יותר מ-30 מ”מ בזמן קצר), נמצאים כל בתי הקברות של העיר על עמודים.

פני העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
שכונה צבעונית בניו אורלינס
 
תצלום לוויין של ניו אורלינס (צולם על ידי נאס”א)

מרכז העסקים הראשי של ניו אורלינס ממוקם מצפון וממערב לנתיבו של נהר המיסיסיפי – באזור הקרוי “הרובע האמריקאי”. אזור זה נחשב מרכזה של העיר, ואזורים מצפון לו נקראים “מעלה העיר (uptown) ואזורים מדרום לו נקראים “מורד העיר” (downtown). אזור הרובע הצרפתי ובו מרכז אתרי התיירות נמצא מדרום למרכז העסקים, ואזור רובע הגן נמצא מצפון לו.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

אקלים העיר סובטרופי, עם חורפים מתונים וקיצים חמים ולחים.

הטמפרטורות הממוצעות:

  • בחודש ינואר – בין 6 – 17 מעלות צלזיוס.
  • בחודש יולי – בין 23 – 33 מעלות צלזיוס.

הטמפרטורה הנמוכה ביותר שנמדדה הייתה 11.6 מעלות צלזיוס מתחת ל-0 (ב-23 בדצמבר 1989). הטמפרטורה הגבוהה ביותר שנמדדה הייתה 38.9 מעלות צלזיוס (ב-22 באוגוסט 1980). כמות המשקעים הממוצעת היא 1,520 מילימטרים גשם בשנה.

שלג יורד בעיר לעיתים נדירות. הפעם האחרונה בה ירד שלג בעיר הייתה חג המולד של שנת 2004. לפני כן ירד שלג בעיר רק בשנת 1954.

דמוגרפיה ותרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2009, התגוררו בעיר 336,644 תושבים. בתחילת 2005, לפני הוריקן קתרינה, התגוררו בעיר כ-460,000 תושבים, בעקבות ההוריקן פונתה העיר, ומאז חזרו אליה רוב תושביה.

תקשורת[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיתון היומי העיקרי של העיר הוא “ניו אורלינס טיימס – פיקאיון” המוצא לאור מאז שנת 1837. כמו כן מוצאים לאור בעיר מספר שבועונים.

אזורי בילויים[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
רחוב בורבון – הרובע הצרפתי, מבט לכיוון מרכז העסקים (2012)

רחוב בורבון ברובע הצרפתי הוא אזור בילויים הידוע בחיי הלילה ומועדוני הג’אז שבו. הרחוב נמצא בלב אזור התיירות, המכונה “הרובע”.

מוזיאונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

ברובע הצרפתי נמצאת מטבעת ניו אורלינס – שהייתה בעבר סניף של המטבעה של ארצות הברית וכיום משמשת כמוזיאון. ב-6 ביוני 2000 נפתח ברובע הצרפתי המוזיאון הלאומי די – דיי המתאר את פלישת בעלות הברית לנורמנדי שבצרפת במלחמת העולם השנייה.

מוזאוני האומנות בעיר כוללים את מוזיאון ניו אורלינס לאומנות (NOMA) ומוזיאון אוגדן לאומנות דרומית. בעיר נמצא גם גן חיות – גן החיות אודובון, ואינסקטריום.

מטבח מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניו אורלינס ידועה במטבח הקייג’ון המקומי שלה. בין מאכליו הידועים: בינייטים – מיני מאפה מרובעים המוגשים עם קפה, כריכים בסגנון סיציאליני (Muffuletta), מאכלי ים (ג’מבליהגמבו ואטופי שמקורם במטבח הקראולי), ומאכלי אורז ושעועית אדומה. ישנו שימוש רב גם בתבלין הקייג’ון המפורסם של לואיזיאנה.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעיר ניו אורלינס נערכים מדי שנה אירועי המרדי גרא (יום שלישי השמן) וכן פסטיבל הג’אז והמסורת של ניו אורלינס. אירועי המרדי גרא כוללים תהלוכות ומסיבות רבות, ונערכים ברובם באזור הרובע הצרפתי של העיר.

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמה של ניו-אורלינס מתקשר עם מוזיקת הג’אז. מאז היווסדה של העיר הייתה העיר מרכז מוזיקלי. בשל מפגש התרבויות – תרבות אירופאית, אמריקה הלטינית, אפריקה והאיים הקריביים הפכה העיר מקום ליצירת מוזיקה חדשה ומקורית. הבלוז, שמקורו במוזיקה האפרו אמריקאית, התפתח בין היתר בניו אורלינס. בשנים מאוחרות יותר, התפתח לראשונה סגנון הג’אז, שבהמשך יושפע רבות מהבלוז שקדם לו. כמו כן תרמה העיר רבות להתפתחות מוזיקת הרוק. ביום ובלילה נשפכים צלילי ג’אז של עשרות להקות ותזמורות מתוך בתי הקפה והאולמות הקטנים והעתיקים אל סימטאות הרובע הצרפתי של העיר.

במהלך השנים נוצרה בעיר מוזיקה ייחודית ללוויות הכוללות תזמורת כלי נשיפה מתכתיים, המכונות “לוויות ג’ז”.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

העיר מהווה מרכז למספר קבוצות ספורט מקצועניות:

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
מכלית על נהר המיסיסיפי.

ניו אורלינס היא מרכז תעשייתי ומסחרי, ועיר נמל מרכזית בארצות הברית. נמל ניו אורילנס הוא אחד הנמלים העיקריים בארצות הברית בפרט ובעולם כולו. צבא ארצות הברית בנה את תעלת מוצא נהר המיסיסיפי למפרץ בשנות ה-50 של המאה ה-20 על מנת להקל על עומס התנועה הרב של ספינות המשא במורד נהר המיסיסיפי, בו עוברות כ-50,000 רפסודות ואוניות משא מדי שנה. דרך הנמל עוברים כ-145 מיליון טונות מטען מדי שנה, והוא הנמל הרביעי בגודלו בעולם מבחינה זו. כ-5,000 ספינות מ-60 מדינות עוגנות בנמל מדי שנה.

עיקר מוצרי הייצוא הם חיטה ודגנים מאזור המערב התיכון של ארצות הברית, מוצרי היבוא כוללים בעיקר נפט, כימיקלים, קקאו וקפה. ניו אורלינס היא מרכז של תעשיית הנפט של ארצות הברית, וקידוחי נפט רבים נמצאים על רפסודות במפרץ מקסיקו בקרבת העיר. בעיר עצמה מצויים משרדי חברות הנפט הגדולות. לנאס”א יש מתקנים רבים בקרבת העיר, וכן ללוקהיד מרטין מפעל גדול בפרוורי העיר, המייצר את הדלק של מעבורות החלל.

ניו אורלינס היא אחת הערים המתוירות ביותר בארצות הברית, ועיקר כלכלת העיר מתבססת על התיירות. הקרנבל נערך בעיר מדי שנה – המרדי גרא מביא לעיר מבקרים מכל העולם.

שלטון מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

מועצת העיר ניו אורלינס, בראשה עומד ראש העיר מיטצ’ל ג’יי לנדרו (שנבחר בפברואר 2010) מורכבת משבעה חברים (נוסף על ראש העיר): חמישה חברי מועצה הנבחרים אחד מכל רובע בעיר, ושני חברי מועצה הנבחרים בהצבעה של כלל תושבי העיר.

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

מערכת בתי הספר של העיר כוללות כ-100 בתי ספר ציבוריים בעיר עצמה, וכמאה בתי ספר נוספים בפרווריה. בעיר נמצאות מספר אוניברסיטאות ובהן אוניברסיטת טולייןאוניברסיטת לויולה ניו אורלינסאוניברסיטת דילרדאוניברסיטת סאות’רן ניו אורלינסאוניברסיטת זאבייאר לואיזיאנהאוניברסיטת ניו אורלינסבית הספר לרפואה של מדינת לואיזיאנה ומכללת הרזינג. מכללות נוספות, פחות ידועות, המצויות בעיר הן המכללה הקהילתית דלגאדוהמכון הקולינרי של ניו אורלינס והסמינר הבפטיסטי התאולוגי של ניו אורלינס.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
החשמלית של ניו אורלינס

שדה התעופה של ניו אורלינס הוא שדה התעופה הבינלאומי לואי ארמסטרונג, הממוקם מערבית לעיר. ב-2016 היו בו 127,753 המראות ונחיתות ועברו בו 11,139,421 נוסעים. שדה תעופה נוסף הנמצא בעיר הוא שדה התעופה לייקפרונט המשמש טיסות מקומיות.

לתחנת הרכבת של העיר מגיעות רכבות מניו יורק ומשיקגו וכן עוברות דרך העיר רכבות בדרכן מג’קסונווילפלורידה ללוס אנג’לסקליפורניה. כמו כן העיר משמשת מרכז לרכבות משא.

מערכת האוטובוסים של העיר מנוהלת על ידי מערכת התחבורה האזורית של ניו אורלינס (New Orleans Regional Transit Authority (“RTA”)) המפעילה קווי אוטובוסים רבים המחברים את העיר אל פרווריה, וכן את מערכות החשמליות של העיר. מערכת חשמלית זו מוזכרת במחזה הידוע של טנסי ויליאמס – “חשמלית ושמה תשוקה“, הקרויה על שם החשמלית של רחוב דזייר (רחוב תשוקה). חשמלית זו הפכה בתחילת המאה ה-20 לקו אוטובוס, אך בשנת 1948 הוחזרה החשמלית לפעולתה.

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לניו אורלינס אחת עשרה ערים תאומות:

 

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוואי

 
 
קפיצה לניווטקפיצה לחיפוש
מדינת הוואי (מדינה)
State of Hawaii
Seal of the State of Hawaii.svg
Flag of Hawaii.svg
Hawai'i.jpg
כינוי“מדינת אלוהה” – “The Aloha State”
מדינהארצות הברית  ארצות הברית
מושלדייוויד איגה (דמוקרטי)
רשות מחוקקתבית המחוקקים המדינתי של הוואי עריכת הנתון בוויקינתונים
בירת המדינה
(והעיר הגדולה ביותר)
הונולולו
שפה רשמיתאנגליתהוואית
תאריך ייסוד21 באוגוסט 1959
סדר כניסה50
שטח28,311 קמ”ר (דירוג: 43)
 ‑ שטח ואחוז מים11,664 קמ”ר 41.2%
גובה925 מטרים
 ‑ הנקודה הגבוהה4,205 מטרים
 ‑ הנקודה הנמוכהמטרים
אוכלוסייה
 ‑ במדינה1,431,603 (נכון ל־2015)
 ‑ צפיפות72.83 נפש לקמ”ר (דירוג: 13, 2010)
קואורדינטות21°18′41″N 157°47′47″W 
אזור זמןUTC -10
https://portal.ehawaii.gov/
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
 
ציור של ילדה מהוואי

הוואי (באנגליתHawaii, בהוואיתHawai’i, תעתיק: הֲוַיְאִי להאזנה (מידע • עזרה)) היא קבוצת איים באוקיינוס השקט המהווה את המדינה ה-50 בארצות הברית. זוהי המדינה הדרומית ביותר בה והיא שוכנת במרחק של כ-4,000 קילומטרים מהחוף המערבי של ארצות הברית.

על-פי מפקד האוכלוסין של שנת 2010, חיו בהוואי באותה שנה כ-1.3 מיליון איש. העיר הגדולה ביותר במדינה היא עיר הבירההונולולו.

כמדינה בארצות הברית, יש להוואי כמה מאפיינים ייחודיים: היא המדינה האחרונה שנוספה לאיחוד. היא אחת משתי המדינות היחידות מחוץ לרצף היבשתי של ארצות הברית (המדינה השנייה היא אלסקה) והיחידה שאין לה שטח על יבשת כלשהי. היא המדינה הדרומית ביותר של ארצות הברית, והיא היחידה שנמצאת כולה באקלים טרופי. הוואי נחשבת לאזור עם הגלים הטובים ביותר עבור גלישת גלים.

מבחינה אתנית, היא המדינה היחידה בארצות הברית שאין בה רוב לבן, ויש בה השיעור היחסי הגבוה ביותר של אזרחים ממוצא אסיאתי מקרב מדינות ארצות הברית. הוואי היא גם הבירה העולמית של בעלי חיים בסכנת הכחדה, והמדינה היחידה בארצות הברית המייצרת קפה בכמות תעשייתית.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקור השם הוואי “Hawaii” כנראה מבוסס על שפת ילידי הוואי למילה “מולדת” (Owhyhee).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

לפי ממצאים ארכאולוגיים, איי הוואי אוכלסו לראשונה בידי פולינזים לפני כ-1,500 שנה.

למרות עדויות מעורפלות על ביקורים מוקדמים יותר, הביקור האירופי הראשון באיי הוואי נזקף בדרך-כלל לזכותו של החוקר הבריטי קפטן ג’יימס קוק, שביקר באיים בשנת 1778 והיה הראשון שפרסם את מיקומם המדויק. קוק כינה את האיים “איי סנדוויץ'”, על-שם מממן מסע המחקר שלו, ג’ון מונטגיו, הרוזן הרביעי מסנדוויץ’.

לאחר סדרת קרבות שהסתיימה בשנת 1795 אוחדו האיים בסיועה של הממלכה המאוחדת לממלכה בשנת 1810ממלכת הוואי התקיימה בין השנים 1810 עד 1893, כאשר בית המלוכה הודח. בזמן קיומו של בית המלוכה שלטו באי שתי שושלות – שושלת Kamehameha ושושלת Kalkaaua. שרשרת של הפיכות ב-184018521864 ו-1810 הביאו לכך שהשלטון המרכזי האבסולוטי של בית המלוכה נחלש ושהוקמה במקביל ממשלה נבחרת. ב-1843 ניסה האנגלי לורד גורג’ פולט (Lord George Paulet) לספח את האיים לממלכה המאוחדת בתואנה של פגיעה בנתינים בריטים. לאחר מחאות על מעשיו הכריזו בריטניה וצרפת כי הן רואות בהוואי מדינה עצמאית, והשלטון והעצמאות הוחזרו למלך הוואי. ארצות הברית סירבה להצטרף להכרזה של אנגליה וצרפת. בימי כהונתו של הנשיא ויליאם מקינלי, ב-1898, סופחה הוואי לארצות הברית והוכרזה על ידי הקונגרס של ארצות הברית כטריטוריה של ארצות הברית. כשישים שנה לאחר מכן, ב-21 באוגוסט 1959, הפכו איי הוואי למדינה ה-50 של ארצות הברית.

ב-7 בדצמבר 1941 תקפו מטוסים של האימפריה היפנית את בסיס חיל הים האמריקאי בפרל הארבור שבאי אואהו. המתקפה על פרל הארבור הובילה להצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם השנייה.

בשנת 1973 הועבר השידור החי הראשון באמצעות לוויין מחוף אל חוף מהוואי, שידור שבו הופיע הזמר אלביס פרסלי, במופע מיוחד.

באי הגדול של הוואי פועלת משנת 1992 תחנת כוח גאותרמית שנבנתה ומתופעלת על ידי החברה הישראלית אורמת.

נשיא ארצות הברית ה-44, ברק אובמה, הוא יליד הונולולו, בירת הוואי (אם כי כסנאטור הוא ייצג את מדינת מגוריו, אילינוי).

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הוואי מורכבת מ-19 איים ואטולים עיקריים במרכז האוקיינוס השקט. מניין האיים המלא, כולל האיים הקטנים יותר והאיים הקטנטנים של כל אטול, הוא 137.

הוואי היא המדינה היחידה בארצות הברית ששטחה ממשיך לגדול, בשל פעילות געשית באיים (בעיקר מהר קילוואה).

הערים העיקריות הן הונולולו (באי אואהו), הילו (באי הוואי), ליהואה (באי קאואיי) וקאהולואי (באי מאווי).

איי הוואי לפי סדר גודלם

יש עוד מספר איים בצפון-מערב אשר מיושבים רק בילידים או אינם מיושבים כלל, וכן כאלו המשמשים כבסיסים צבאיים בלבד.

הרי געש[עריכת קוד מקור | עריכה]

האי הוואי עצמו הוא נקודה חמה ויש בו שני הרי געש פעילים, מאונה לואה שהוא הר הגעש הפעיל הגדול ביותר על פני כדור הארץ, וקילוואה, אשר נחשב להר הגעש הפעיל ביותר בכדור הארץ[1] .

צוקי קאלאופאפה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הצוק הימי הגבוה ביותר (1,010 מטרים) שוכן בכפר קאלאופאפה באי מולוקאי שבהוואי. למרגלותיהם של הצוקים נמצא האוקיינוס השקט.

ממשל ופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ממשלת מדינת הוואי דומה לממשל הפדרלי של ארצות הברית עם התאמות שמקורן בתקופת ממלכת הוואי. הרשות המבצעת מונהגת על ידי מושל מדינה וסגנו, הנבחרים ביחד. שאר הממשל ממונה בידי המושל. הרשות המחוקקת היא מערכת דו-ביתית המורכבת מבית נבחרים בן 51 נציגים ומסנאט בן 25 נציגים. בשני הבתים מחזיקה המפלגה הדמוקרטית ברוב.

הוואי נוטה לתמוך במפלגה הדמוקרטית בבחירות לנשיאות. מאז מערכת הבחירות של 1960, הצביעה המדינה בקביעות למועמד הדמוקרטי (למעט שתי מערכות ב-1972 וב-1984), ונחשבת לאחת המדינות הנאמנות ביותר למפלגה. הסנאטורים המייצגים את הוואי הם מזי הירונו ובריאן שץ היהודי, חברי המפלגה הדמוקרטית. שני נציגיה של המדינה בבית הנבחרים של ארצות הברית הם דמוקרטים.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד הפיכתה של הוואי לטריטוריה של ארצות הברית, הייתה כלכלתה מבוססת על חקלאות, ענף בו הועסק מרבית כוח העבודה האזרחי במדינה. עם הסיפוח, פיתחה ארצות הברית את החקלאות, בעיקר את מטעי קנה הסוכר והאננס והמבנה התעסוקתי נשאר חקלאי בעיקרו.

במהלך מלחמת העולם השנייה הפכה הוואי לבסיס צבאי אדיר בו רוכזו כוחות אמריקאיים שנועדו לפעול נגד יפן. כחלק מהתהליך התפתחו שירותים לחיילים וכן תעשיות עזר לשוכנים ולצבא. הוואי הייתה תחת משטר צבאי, משטר שהכתיב לחלק מהתושבים תפקידי שרות בתוך בסיסי הצבא (ניקיון וכביסה למשל) והכתיב לאחרים עבודה בבתי מלאכה שקמו לטובת המאמץ המלחמתי.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קבוצות דתיות בהוואי[2]
נוצרים
פרוטסטנטים אוונגליסטים25%
פרוטסטנטים אחרים12%
קתולים20%
מורמונים3%
נוצרים אחרים3%
דתות אחרות
בודהיסטים8%
אחר3%
חסרי סיווג דתי26%
קבוצות גזעיות בהוואי[3]
אסייתים38.6%
אמריקאים ילידים10.3%
לבנים לא-היספאנים22.7%
שחורים1.6%
היספאנים8.9%
מעורב23.6%
קבוצות מוצא אתני בהוואי[4]
גרמנים6.4%
אירים4.6%
פורטוגזים4.1%
אנגלים3.8%
איטלקים2.1%
שפות מדוברות בהוואי[4]
אנגלית74.1%
ספרדית2%
אחר23.9%

הערים הגדולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת הוואי
הערים הגדולות בהוואי (נתוני 2013)[5]
דירוגשם העיראוכלוסייהחלק ממטרופולין
1הונולולו337,256הונולולו
2איסט הונולולו49,914הונולולו
3פרל סיטי47,698הונולולו
4הילו43,263הונולולו
5קאהולואי38,635קאהולואי
6ואיפאהו38,216הונולולו
7קאנאוהה34,597הונולולו
המטרופולינים הגדולים בהוואי (נתוני 2014)[6]
דירוגשם המטרופוליןאוכלוסייהמיקום
1הונולולו991,788האי אואהו
2קאהולואי163,108האי מאווי

גלריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמלי המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמלי מדינת הוואי
דגלסמלמוטוכינוי
דגל הוואי
Flag of Hawaii
סמל הוואי
Seal of Hawaii
  
Flag of Hawaii.svg
Seal of the State of Hawaii.svg
“חיי הקרקע הנציחו צדק”
“The life of the land is perpetuated in righteousness”
“מדינת אלוהה
“Aloha State”
עץפרחציפורחיה
קאנדלנט
Aleurites moluccanus
דבוקית
Hawaiian hibiscus
ברנטה ננה
Nēnē
כלב ים נזירי הוואי
Monachus schauinslandi
BCBG Aleurites moluccana 01.jpg
Maohauhele.jpg
Nene portrait.jpg
Monachus schauinslandi.jpg

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי של הוואי

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ Juvik, Sonia P. (1998) Atlas of Hawaii, University of Hawaii Press, ISBN 978-0824821258, p. 45.
  2. ^ “Hawaii”, Religious Landscape Study, Pew Research Center
  3. ^ “U.S. Census Bureau Data”. U.S. Census Bureau. 2010. Retrieved 2011-07-13.
  4. לקפוץ מעלה אל:1 2 American FactFinder – Results
  5. ^ “Annual Estimates of the Resident Population: April 1, 2010 to July 1, 2013”. United States Census Bureau. Retrieved 6 September 2014.
  6. ^ “Table 1. Annual Estimates of the Population of Metropolitan and Micropolitan Statistical Areas: April 1, 2010 to July 1, 2014” (CSV). 2014 Population Estimates. United States Census Bureau, Population Division. March 2015. Retrieved March 26, 2015.

ספרד

 
 
קפיצה לניווטקפיצה לחיפוש
ממלכת ספרד
Reino de España[1]
Flag of Spain.svgEscudo de España (mazonado).svg
דגלסמל
מוטו לאומיעוד מעבר
המנון לאומיהמארש המלכותי
 
יבשתאירופהאפריקה
שפה רשמיתספרדית[2]
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
מדריד
40°26′N 3°42′W
משטרמונרכיה חוקתית
ראש המדינה
– מלך
– ראש ממשלה
מלך
פליפה השישי
פדרו סנצ’ס
הקמה
– תאריך

1492
ישות קודמתספרד (1945-1977) המדינה הספרדית
שטח[4]
– דירוג עולמי
– אחוז שטח המים
505,370 קמ”ר 
53 בעולם
1.04%
אוכלוסייה[5]
(הערכה ליולי 2020)
– דירוג עולמי של אוכלוסייה
– צפיפות
– דירוג עולמי של צפיפות

50,015,792 נפש 
29 בעולם
98.97 נפש לקמ”ר
112 בעולם
אוכלוסייה לפי גילים
תמ”ג (PPP)[6]
(הערכה לשנת 2017)
– דירוג עולמי
– תמ”ג לנפש
– דירוג עולמי לנפש

1,778,000 מיליון $ 
15 בעולם
35,549 $
54 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[7]
(2018)
– דירוג עולמי

0.893 
25 בעולם
מטבעאירו[3] ‏ (EUR)
אזור זמןUTC +1
סיומת אינטרנט.es
קידומת בינלאומית34

ספרד (בספרדיתEspaña (מידע • עזרה) ״אֶסְפַנְיַה״) או ממלכת ספרד (בספרדית: Reino de España, תעתיק: “ריינו דה אספניה”) היא מדינה בדרום מערב אירופה ושטחה נפרש על פני מרבית שטחו של חצי האי האיברי, אותו היא חולקת עם פורטוגלאנדורה והטריטוריה הבריטית גיברלטר.

חלק גדול מאדמתה נושק בדרום ובמזרח לים התיכון, למעט קו גבול יבשתי קצר עם גיברלטר; בצפונה, לאורך שרשרת הרי הפירנאים, היא גובלת בצרפת ובנסיכות הקטנה אנדורה ולחופי מפרץ ביסקאיה; במערב וצפון-מערב היא גובלת בפורטוגל ובאוקיינוס האטלנטי. בטריטוריה הספרדית כלולים האיים הבלאריים בים התיכון, הסמוכים לחוף המזרחי של חצי האי (בהם מיורקה ואיביזה), והאיים הקנריים באוקיינוס האטלנטי, הסמוכים לחופי יבשת אפריקה. בנוסף, בשטחי ריבונותה של ספרד שתי הערים האוטונומיות סאוטה ומלייה, מעבר למצר גיברלטר, ומהוות מובלעות ספרדיות בצפון אפריקה, הגובלות במרוקו ובים התיכון. שטח המדינה נפרש על פני 505,370 קמ”ר והיא המדינה השנייה בגודלה במערב אירופה ובאיחוד האירופי, אחרי צרפת.

עקב מיקומו היה שטח ספרד נתון להשפעות חוץ ממקורות שונים, לעיתים בו-זמנית, הן בתקופה הפרהיסטורית, והן לאורך השנים הארוכות בהן התגבשה ספרד לכדי ישות מדינית אחת. מאידך, הייתה לספרד השפעה חשובה מחוץ לגבולותיה ואף מעבר לים, בעיקר בעידן המודרני (בין המאה ה-16 למאה ה-19). בשנים אלה, הייתה האימפריה הספרדית רחבת ההיקף מעצמה עולמית, ועקב כך שגורה כיום שפתה העיקרית, הספרדית, בפיהם של מעל 400 מיליון בני אדם בעולם, רובם באמריקה הלטינית. החל משנת 1978, עקב מותו של החנרליסימו פרנקו שלוש שנים קודם לכן, ספרד היא דמוקרטיה פרלמנטרית הכפופה למונרכיה חוקתית. במונחים של תוצר לאומי גולמי ואיכות חיים (על פי מדד הפיתוח האנושי) נחשבת ספרד למדינה מפותחת. המדינה חברה באומות המאוחדותהאיחוד האירופינאטוהארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי וארגון הסחר העולמי ומשתייכת לפי הגדרת כלכלנים לקבוצת מדינות ה-PIGS במדינות גוש האירו.

ספרד מחולקת ל-17 קהילות אוטונומיות ושתי ערים אוטונומיות.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוקה הספרדית אין קביעה באשר לכינויה הרשמי של ספרד, אף על פי שהכינויים “España” (ספרד), “Estado español” (המדינה הספרדית) ו-“Nación española” (האומה הספרדית) לחלופין שגורים הם בפי הספרדים. בשנת 1984, פרסם משרד החוץ הספרדי תקנה לפיה “הכינויים “ספרד” ו-“ממלכת ספרד” תקפים באותה המידה לצורך אזכורה של המדינה בחוזים בינלאומיים.

מקור השם הרומי “היספניה”[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם הרומי “היספניה” (hispania) מתייחס לחצי האי האיברי. קיימות מספר השערות לגבי מקור השם. לפי אחת ההשערות, השם הוא שיבוש של השם הפיניקי שאנשי קרתגו נתנו למושבה שלהם בחצי האי, אשר פרחה בין המאה השמינית לבין המאה השלישית לפני ספירת הנוצרים. משמעות השם הפיניקי היא “אי השפנים“,[8][9] בדומה לעברית. בנוסף, נמצאו מספר מטבעות רומיים בספרד שעליהן כתוב “hispania” בלטינית, ומוטבע עליהן דמות ארנבון (נראה שאז קראו למה שאנו קוראים היום ארנבון – שפן).

מקור השם העברי “ספרד”[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמה העברי הנוכחי של היספניה, ספרד לקוח מהתנ”ך“וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים, עַד-צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלַים אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב.” (ספר עובדיהפרק א’פסוק כ’). ההגייה המקורית של השם נשמרה, כנראה, בתרגום השבעים: סְפַרְד (Sfard) – שמה הלידי של בירת ממלכת לידיה שבמערב אסיה הקטנה (כיום במערב טורקיה), ששמה היווני היה סרדיס ושמה הפרסי היה ספרדה. המסורה היהודית שהועלתה על הכתב מאות שנים מאוחר יותר מנקדת: סְפָרַד. אלא שכבר תרגום יונתן בן עוזיאל לפסוק בעובדיה מזהה את ספרד עם ‘אספמיא‘, וכך המשיכו היהודים לזהותה בימי הביניים (ראה המפרשים לעובדיה, שם). רוב החוקרים מונים שתי סיבות לכך: ראשית, בכך שייכו את עצמם לשבט יהודה ונהנו מיוקרתו; ושנית, מכיוון שגלות היהודים לספרד המקראית קדמה לייסוד הנצרות, היה השיוך כתב הגנה בפני טענות הנוצרים, כיוון שתפוצת ספרד יכלה לטעון כי היא עצמה לא הייתה עוד בארץ ישראל בזמנו של ישו ובעת צליבתו, ועל כן אין היא חולקת באשמת שאר היהודים. אף על פי כן, הסברים אלו דחוקים במקצת,[10] ואף חכמי התלמוד קראו לארץ ‘אספמיא‘ כשמה, כדוגמת הביטוי “חלום באספמיא” (תלמוד בבלימסכת נידהדף ל’, עמוד ב’), ובדומה לזה ניתן למצוא גם בימי הביניים.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאוגרפיה של ספרד
 
מפת תבליט של ספרד

ספרד ממוקמת במערב אירופה ושטחה משתרע על פני מרבית חצי האי האיברי. היא גובלת בפורטוגל, בצרפת ובאנדורה. בצפון מזרח המדינה נמצא רכס הרי הפירנאים, המהווה גבול טבעי עם צרפת.

כן נתונים תחת ריבונותה של ספרד שני ארכיפלגים עיקריים – האיים הקנריים שבאוקיינוס האטלנטי, השוכנים למול חופי מרוקו והאיים הבלאריים בים התיכון והן הערים הספרדיות סאוטה ומלייה, הנמצאות במובלעות בצפון אפריקה, אשר גובלות במרוקו. בנוסף, לספרד איים ואיונים השוכנים מול חופי חצי האי האיברי, דוגמת האיים הקולומברטיים. בנוסף, נמצאים תחת תחום שיפוטה של ספרד מספר טריטוריות בלתי יבשתיות קטנות אף יותר כגון האיים הצ’פריניים, האיון ולס דה לה גומרה והאיון אלהוסמס, השוכנים כולם מול חופי צפון אפריקה.

מבחינת היקף שטחה, ספרד היא המדינה הרביעית בגודלה באירופה, אחרי רוסיה (החלק האירופי של שטחה), אוקראינה וצרפת. מבין מדינות האיחוד האירופי, היא מדורגת שנייה אחרי צרפת.

גבולותיה הפיזיים של ספרד הם כדלקמן: במערב – פורטוגל והאוקיינוס האטלנטי; במזרח – הים התיכון; בדרום – מצר גיברלטר, האוקיינוס האטלנטי והים התיכון; בצפון – הרי הפירנאים, והים הקנטברי שהוא חלקו הדרומי של מפרץ ביסקאיה.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
חוף סרדינרו, בעיר סנטנדרקנטבריה

בספרד אקלים מגוון ביותר כשהנפוץ הוא האקלים הים תיכוני. לחופיה הדרומיים והים-תיכוניים אקלים המכונה אקלים ים-תיכוני של חופים, אשר שורר אף בעמק גוואדלקיביר. אקלים זה מתאפיין בטמפרטורות נעימות ובשפע משקעים במשך רוב השנה, מלבד בקיץ. ככל שמרחיקים פנימה אל תוך היבשת הופך האקלים לקיצוני יותר, והאקלים הוא ים תיכוני יבשתי, השורר ברוב שטח חצי האי – טמפרטורות נמוכות בחורף, טמפרטורות גבוהות בקיץ וכמויות משקעים משתנות, בהתאם למיקום הגאוגרפי. באופן כללי, בצפון-מערב הארץ כמות משקעים רבה יותר מאשר במזרח. בהתאם לכך, בגליסיה וסמוך לחופי הים הקנטברי שורר אקלים ימי המתאפיין בשפע משקעים במשך כל השנה, במיוחד בחורף, ובטמפרטורות מתונות.

באזורים גבוהים ניתן להבחין באקלים הררי, בהרים הקנטבריים, בהרי הפירנאים, בשרשרת ההרים האיברית, בשרשראות ההרים המרכזית ובזו של בטיקה, כמו גם באזורים הגבוהים של האיים הקנריים, בהם שוררות טמפרטורות נמוכות (חורף קר או קר מאוד) ושפע משקעים.

באזורים מסוימים במזרח חצי האי שורר אקלים צחיח או צחיח למחצה (פחות מ-300 מ”מ משקעים בשנה): מחוז אלמריה (בפרט מדבר טאברנאס) או הפארק הלאומי קאבו דה גאטה-ניחאר (בו נרשמים פחות מ-200 מ”מ גשם בשנה), גרנדהגוואדיקסמורסיהאליקנטה, ועמק נהר אברו, שבו נובעות כמויות המשקעים הקטנות מאפקט פן.

באיים הקנריים שורר אקלים סובטרופי, עם טמפרטורות גבוהות כל השנה ומעט משקעים. האיים המערביים שופעים יותר במשקעים. אקלים זה שורר גם בחופיו הדרומיים של חצי האי – במלגה, גרנדה, אלמריה, שבהן שוררות טמפרטורות נוחות יחסית במשך כל השנה, אף שנמדדות בהן כמויות משקעים גבוהות יותר במידת מה מאשר באיים הקנריים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של ספרד

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידים מאובנים של בני-אדם קדומים שנמצאו באתרים ארכאולוגים בספרד מתוארכים לתקופה הפלאוליתית התחתונה, החל מגיל של יותר ממיליון שנה לפני זמננו. הם מסווגים למינים הומו אנטקסור והומו היידלברגנסיס, והותירו אחריהם כלי אבן מסותתים מן התעשייה האשלית. בתקופה הפלאוליתית התיכונה, כ־100 אלף עד 40 אלף שנה לפני זמננו, חיו בספרד הניאנדרטלים. הם הוחלפו בתקופה הפלאוליתית העליונה, כ-35 עד 10 אלף שנים לפני זמננו, על ידי בני המין האנושי המודרני, שהותירו יצירות אמנות פרהיסטוריות, דוגמת ציורי המערות שנתגלו במערת אלטמירה, בצפון ספרד.

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך האלף הראשון לפני הספירה הייתה הגירה לספרד בעיקר מכיוון צפון, דרך הפירנאים, אך גם בדרך הים, של עמים שונים: קלטיםקלטיבריםטרטסיםפיניקיםיווניםקרתגיםרומאים. אלה הצטרפו לשבטים של איבֶרים ילידים. בחציו השני של האלף הראשון לפני הספירה ספרד הייתה שדה הקרב היבשתי העיקרי במלחמה בין רומא וקרתגו. לאחר ניצחון הרומאים במלחמה הפכה ספרד למושבה רומית בשם ספניה וסופחה לאימפריה שזה עתה קמה. בשנת 23 לפנה”ס הפך כל חצי האי האיברי להיות תחת שלטון רומי. השלטון הרומי הביא עמו את השפה הלטינית, אשר ממנה התפתחה הספרדית לצידן של הפורטוגזית, הקטלאנית ושפות איבריות נוספות.

הרומאים כרו בחצי האי האיברי כסף וזהב בכמויות גדולות.

התקופה הוויזיגותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-409 פלשו שבטים גרמאניים: הסואבים, הונדלים והאלאנים לחצי האי האיברי. ב-416 הגיעה הפלישה של הוויזיגותים. אלו גרשו את הונדלים והאלאנים והשתלטו על כל חצי האי, למעט האזור שבצפון מערב שנשאר בשלטון הסואבים.[11] התקופה הוויזיגותית בספרד נמשכה כ-300 שנה, עד הכיבוש המוסלמי בעשור השני של המאה השמינית.

תקופת שלטונם של הוויזיגותים הייתה רצופה במאבקים עם הסואבים, הבסקים, הפרנקים ואף עם האימפריה הביזנטית, שהשתלטה על דרום חצי האי והחזיקה בו בין 552 ל-628. בחצי השני של המאה ה-6 השתלט המלך הוויזיגותי לאוויגילד על השטחים שבהם ישבו הסוואבים.

הוויזיגותים שהיו במקורם נוצרים אריאנים עברו בשנת 589 לנצרות הקתולית .

מהכיבוש המוסלמי ועד הרקונקיסטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
טירת סגוביה (Alcázar de Segovia). טירה זו נבנתה בתחילה כמבצר בידי המורים המוסלמים, וזכה לתוספות בניה מאוחר יותר כשנשלט בידי נוצרים. כיום, מעט מאוד נותר משרידי המבצר המורי המקורי.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכיבוש המוסלמי של ספרד

במאה ה-8 לספירה, הופיעו בספרד מוסלמים ממוצא ערבי-ברברי בהנהגתו של טארק בן זיאד. לאחר הניצחון על הצבא הוויזיגותי בקרב גואדאלטה בשנת 711 (בו נהרגו עיקר אצילי הוויזיגותים ובראשם המלך רודריק), הכוח תוגבר על ידי מוסא אבן נוסייר, המושל המוסלמי של צפון אפריקה, וכבש את עיקר השטח של חצי האי הספרד תוך שלוש שנים, עובדה שנזקפת לפילוג בקרב הוויזיגותים. בשנת 732 המוסלמים המורים חצו את הרי הפירנאים צפונה אל תוך צרפת והגיעו עד עמק הלואר אך שם נבלמו בקרב טור. מנקודה זו המורים נהדפו על ידי הפרנקים אל הפירנאים ובהמשך נסוגו גם משם.

במהלך כיבוש ספרד נוצרו עימותים בין הפלגים הערבים השונים ובנוסף התעוררה מרידה של הברברים שהחלה בשטחי צפון אפריקה והתפשטה לתוך ספרד. במקרים מסוימים מרידות אלו פגעו במאמצי הכוחות המוסלמים. המרידה הסתיימה בפשרה בין הפלגים שבעקבותיה מונה ב-747 יוסוף בן עבד א-רחמן א-פיהרי למושל אנדלוסיה לתקופה קצובה ולאחריה הוחלף בידי נציג פלג אחר. א-פיהרי לא עמד בסיכום והחזיק בכוח בשלטון 9 שנים.

ב-750 מרבית שושלת בית אומיה, ששלטה עד כה בחליפות, חוסלה בידי בית עבאס שתפסו את השליטה בחליפות בדמשק. צאצא של השושלת, עבד א-רחמן הראשון, הצליח לברוח מדמשק לקורדובה שבספרד, אליה הגיע ב-756 כאשר לצידו פמלייה גדולה ומפוארת, רובם נאמנים לשלטון אומיה. בהגיעו לספרד, הצליח לקחת את השלטון מידי א-פיהרי ומיסד את אמירות אל-אנדלוס כיישות עצמאית ונפרדת מהחליפות בדמשק שנשלטה בידי בית עבאס. עברו 25 שנים עד שא-רחמן הצליח להשתלט על החלקים הצפוניים של ספרד.

בימי בית אומיה (מ-756 ועד 1031), הייתה האמירות ממלכה משגשגת ביותר. חינוך חינם לעניים, יחסי שלום עם בני דתות אחרות בתוך ספרד, ספריותאוניברסיטה מוסלמית ראשונה מסוגה, ומסחר פורה הפכו אותה לממלכה המצליחה ביותר באירופה. התרבות המקומית הושפעה עמוקות מימי השלטון הרומאי ומימי השלטון הוויזיגותי. לאחר נפילת החליף האחרון ב-1031 התפצלה החליפות למספר ממלכות קטנות (נסיכויות טאיפה).

הרקונקיסטה היא תקופת כיבושה מחדש של ספרד מידי המוסלמים. ראשית התקופה בשנת 722, לאחר ניצחונו של האציל הנוצרי פלאיו (Pelayo) בקרב קובדונגה וסיומה בכיבוש גרנדה, המעוז המוסלמי האחרון שנותר בספרד, ב-2 בינואר 1492. בשנת 1469 נישאו המלכים הקתולייםאיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה ופרננדו השני מלך ארגון. שניהם החליטו על גירוש היהודים מארצותיהם ב-1492.

האימפריה הספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האימפריה הספרדית
 
ספינת גליאון ספרדית. תחריט בן המאה ה-16. באמצעות ספינות מסוג זה ייבאה ספרד לאירופה במאה ה-16 את העושר הרב שריכזו מושבותיה שבעולם החדש.

בשנת 1492, שנת השלמת הרקונקיסטה, גילה כריסטופר קולומבוס, מחדש,[12] את האיים הקאריביים ובעקבותיהם, לאחר מספר שנים, גם את יבשת אמריקהחוזה טורדסיאס משנת 1494 חילק את העולם החדש בין ספרד ופורטוגל.

התפתחויות אלה, השלמת הניצחון על המוסלמים בחצי האי האיברי וגילוי אמריקה מחדש בתקופה זו, הפכו את ספרד למעצמה אירופית ואף עולמית מובילה במאות ה-16 וה-17, תקופה המכונה תור הזהב של ספרד.

האימפריה הספרדית, שהחריבה את האימפריות של האינקה והאצטקים, שלטה על מרבית אמריקה הדרומית והמרכזית, על חלק מהאיים הקאריביים ועל דרומה של אמריקה הצפונית. ספרד שיעבדה את תושביה המקוריים של אמריקה, הקימה בה מושבות ונהנתה מזרם שוטף של חומרי גלם, ובעיקר כסף וזהב. התפשטותה הקולוניאלית לא הייתה מוגבלת לאמריקה בלבד, ובמהלך עידן התגליות פתחו מגלי ארצות בשירות ספרד נתיבי מסחר והתיישבות לאיי האוקיינוס השקט ולכמה אזורים בדרום מזרח אסיה, דוגמת הפיליפינים. כל זאת, לצד שכניהם מפורטוגל, שהיו אף הם בעיצומה של בניית אימפריה קולוניאלית מסחרית-ימית משלהם – האימפריה הפורטוגזית – שחלשה על מושבות ותחנות סחר בברזיל, באפריקה, בהודו, בסין, ביפן ובאיים באוקיינוס ההודי.

ספרד חיזקה את השפעתה גם בתוך אירופה. באמצעות קשרי נישואין נקשר הכתר הספרדי לבית הבסבורג, ששלט באימפריה הרומית הקדושה (שמרכזה באוסטריה של ימינו). קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מלך בעצמו גם על ספרד בשנים 15161556; לאחר שלטונו פוצלו כתרי אוסטריה וספרד, אך השתיים, תחת שלטון ההבסבורגים, נשארו בעלות ברית קרובות. בהמשך הובאה ספרד באיחוד פרסונלי עם השכנה פורטוגל (15801640), ובכך חלש שלטונה בשנים אלה גם על מושבות האימפריה הפורטוגזית ותחנות הסחר שלה. תחת שלטון ספרד הובאו גם חלקים נרחבים מאיטליה וכן ארצות השפלה, הולנד ובלגיה של ימינו.

ואולם, לריבוי הנכסים האימפריאליים נודעו גם השלכות שליליות. בהיותה כוח אדיר ומאיים קנתה לה ספרד של בית הבסבורג אויבים רבים, ונמצאה כמעט באופן רציף במלחמה עם אחת או יותר מיריבותיה: צרפתאנגליההולנדהאימפריה העות’מאנית (בים) ונסיכויות גרמניות. ראוי לציון המאבק הממושך נגד הולנד, שהחל במרד הולנדי נגד שלטון ספרד ב-1566, והתפתח למלחמת שמונים השנה. בתקופת הרפורמציה, הובילה ספרד, לצד אוסטריה, את המחנה הקתולי נגד הפרוטסטנטים, בעיקר בגרמניה ובארצות השפלה. מבחינה כלכלית, לא השכילה האימפריה הספרדית לנצל את שטף המתכות היקרות מאמריקה לפיתוח כלכלי, חברתי וטכנולוגי של ארץ האם. המלחמות הממושכות דלדלו את אוצר המלוכה, ומדינות אירופיות יריבות חלפו על פני ספרד במידת התפתחותן הכלכלית, ובהדרגה – גם בעצמתן הצבאית.

מלחמת הירושה הספרדית שהתחוללה בתחילת המאה ה-18 הייתה נקודת ציון חשובה בהיסטוריה הספרדית. במלחמה זו, נאבקו בריטניה ואוסטריה שבשלטון בית האבסבורג נגד צרפת בעניין כתרי צרפת וספרד: פיליפ מאנז’ו מבית בורבון, נכדו של לואי ה-14, קיבל בירושה גם את ספרד. בריטניה, האויבת הגדולה של צרפת וספרד גם יחד, נאבקה בירושת הענק. אוסטריה הצטרפה אליה. בתום המלחמה, בחוזה אוטרכט (1713) נקבע כי פיליפ יהפוך לפליפה מלך ספרד בלבד וחל איסור על איחוד המדינות.

שקיעת האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19 ספרד החלה לשקוע מכל עבר: בדרום אמריקה ובמרכזה הכריזו המדינות עצמאות; פלורידה אבדה לה לטובת ארצות הברית בתחילת המאה; נפוליאון ריסק אותה והשליט לזמן מה את אחיו ז’וזף כמלך; ובסוף המאה גזלה ממנה מלחמת ספרד-ארצות הברית את מושבותיה האחרונות- קובהפוארטו ריקו והפיליפינים. באפריקה, נותרה ספרד עם המושבות גינאה המשווניתאיפני (מושבה זעירה בדרום מערב מרוקו), וסהרה הספרדית (כיום סהרה המערבית). בתחילת המאה ה-20, החליטו ספרד וצרפת לכבוש את מרוקו ולחלקה, וספרד קיבלה את צפון מרוקו – מרוקו הספרדית.

ספרד המשיכה בשקיעתה, ובתחילת המאה ה-20 כבר נחשבה למדינה נחשלת. בשנת 1931 הודח מלכה האחרון של ספרד ותמו 439 שנות שלטון מלוכני בספרד (1492– 1931). באותה השנה קמה הרפובליקה הדמוקרטית של ספרד.

אולם, לאחר שהולאמו רכושם והונם של האצילים, הכנסייה, משפחת המלוכה וקציני צבא בכירים החליטו הם יחדיו (ללא משפחת המלוכה) לצאת להילחם בכוח במשטר וב”בולשביזציה“.

מלחמת האזרחים בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים בספרד
 
לוחמי מיליציה רפובליקנים בחבל הבסקים, 1936

ב-1936 פרצה מלחמת אזרחים בספרד. במלחמה התקוממו חלק מיחידות הצבא כנגד הממשלה הרפובליקאית. מקרב הנהגת הצבא התבלט הגנרל פרנסיסקו פרנקו, שעמד, בסופו של דבר, בראש ההתקוממות. המורדים, שכינו עצמם “לאומנים”, זכו לתמיכת מגזרים שמרניים מקרב החברה הספרדית, כגון הכנסייה, תומכי המלוכה ומפלגות הימין, ונתמכו בידי כוחות איטלקיים וגרמניים. מנגד התגוננו ה”רפובליקאים”, שכללו את מרבית יחידות הצבא הסדיר, מפלגות השמאל ומרבית המיעוטים העיקריים בספרד, דוגמת הבאסקים והקטלאנים. כוחות אלו נתמכו בידי ברית המועצות ומתנדבי הבריגדות הבינלאומיות. לאחר כשלוש שנות מלחמה, בשנת 1939, תמה מלחמת האזרחים בניצחונם של הלאומנים.

ימי פרנקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המדינה הספרדית

הגנרליסמו פרנסיסקו פרנקו, “אל קאודייו“, היה מנהיג פופוליסטי ימני, בעל אידאולוגיה שמרנית, המושפעת מן הקורפורטיזם והפאשיזם. משטרו הרודני מיסודו נשען על גורמים שונים ועוינים במידת מה זה לזה, שפרנקו תימרן ביניהם במיומנות: הצבא וזרועות הביטחון, הכנסייה, ובפרט אנשי מסדר אופוס דאי, מפלגת ה”פלאנחה” הפאשיסטית, חוגים מלוכניים שונים ואליטה עסקית וטכנוקרטית. המדינה הגבילה קשות את חירויותיהם הפוליטיות של האזרחים, ובין היתר אסרה על כל גילוי של זהות לאומית בקרב המיעוטים הקטלונים והבסקים.

על אף הקרבה האידאולוגית לגרמניה הנאצית ולאיטליה הפאשיסטית, שסייעו לניצחונו במלחמת האזרחים, נמנע פרנקו ממעורבות פעילה של ספרד במלחמת העולם השנייה. ספרד נהנתה מקשרי מסחר עם שני הצדדים, שסייעו לכלכלתה ההרוסה לאחר מלחמת האזרחים. בראשית המלחמה נקטה ספרד במדיניות של נייטרליות אוהדת כלפי מעצמות הציר, שאף התבטאה במשלוח כוח המתנדבים “הדיוויזיה הכחולה” לחזית הרוסית. כאשר נטתה הכף לטובת בעלות הברית, נעשתה מדיניותה של ספרד פרו-מערבית יותר, אך לא עד כדי הכרזת מלחמה על גרמניה.

לאחר המלחמה ובשנות החמישים סבלה ספרד של פרנקו מבדידות פוליטית וכלכלית. מאחר שהמשטר היה אנטי-דמוקרטי ואנטי-קומוניסטי, לא ברית המועצות ולא מדינות המערב כוננו קשרים טובים עם ספרד. ב-14 בדצמבר 1955 הצטרפה ספרד לאו”ם אך רק בשנות ה-60 הבינו ארצות הברית וחברות ברית נאט”ו את חשיבותה של ספרד במלחמה הקרה, והדבר הביא להתפתחותם ההדרגתית של הקשרים בין ארצות המערב לספרד. כסף זר החל לזרום בצורה שוטפת לספרד וענף התיירות החל להתרומם, בד בבד עם המגזר התעשייתי.

בימיו האחרונים, ביקש פרנקו מחואן קרלוס, נכדו של אלפונסו ה-13, אחרון מלכי ספרד, להיות יורשו לאחר מותו ולהנהיג מלוכה חוקתית בספרד. פרנקו עצמו הלך לעולמו בשנת 1975.

ספרד הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של פרנקו עלה חואן קרלוס לכס המלוכה. בתמיכת המלך עברה המדינה תהליך מהיר של דמוקרטיזציה, ללא שפיכות דמים. השלטון המרכזי הגיע להסדרים עם המיעוטים הבאסקי והקטלאני, שהכירו בזכויותיהם הלשוניות והתרבותיות והעניקו להם מידה רבה של אוטונומיה. נחקקו שורת חוקים סוציאליסטים לטובת השכבות החלשות. ב-1978 חוקקה החוקה הספרדית. ב-1982 הצטרפה ספרד לנאט”ו וב-1986 לאיחוד האירופי.

למרות זאת, המשיכה המחתרת הבסקית, אט”א (ETA), לבצע פיגועי טרור בספרד, החל מסוף שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-2000. ב-2011 הכריזה אט”א על הפסקת פעילותה האלימה.

סמלים לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל ספרד הוא דגל בעיצוב פס ספרדי המוטען בסמל ספרד. הדגל כולל שלושה פסים: שני הפסים העליון והתחתון בצבע אדום והפס המרכזי אשר רוחבו כפול מרוחב הפסים הצרים בצבע צהוב. הדגל הוכרז כדגל ספרד בחוקת ספרד משנת 1978. הסמל המוטען במרכזו של הדגל הוא שלט אצולה הכולל אלמנטים המשלבים בין הממלכות ההיסטוריות אשר הרכיבו את ספרד: אריה בעבור ממלכת לאוןטירה בעבור ממלכת קסטיליה; ארבעה פסים אדומים על מגן זהב בעבור ממלכת אראגון; שרשרת זהב על מגן אדום בעבור ממלכת נווארה ורימון בעבור ממלכת גרנדה הנוצרית. במרכז המגן מופיע סמל בית בורבון-אנז’ו (שממנו יצאה שושלת מלכי ספרד), שלוש חבצלות מוזהבות על רקע כחול וגבול אדום. כתומכים מופיעים עמודי הרקולס מוכתרים ועליהם המוטו עוד מעבר ובראש הסמל מופיע כתר ממלכת ספרד.

ההמנון הלאומי הוא המארש המלכותי אשר הוא אחד ההמנונים הבודדים שאין להם מילים רשמיות. בנוסף לכך, לא ידוע מה מקור מנגינת ההמנון. בשנת 1770, גילה מלך ספרד קרלוס השלישי את השיר שכונה אז “La Marcha Granadera” (המארש הגרנדירי) והחליט להחשיב אותו כ”מארש הכבוד”. את השיר ניגנו בכל טקס ציבורי, ומכיוון שהשיר נוגן בכל אירוע מלכותי, העם הספרדי התייחס אליו כהמנון – כמארש המלכותי.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של ספרד
 
עותק מקורי של החוקה הספרדית
 
בניין קונגרס הנציגים

ספרד היא מונרכיה חוקתיתדמוקרטית המתנהלת לפי החוקה שהתקבלה ב-1978 אחרי תום השלטון הדיקטטורי של פרנסיסקו פרנקו.

בראש המדינה עומד מלך ספרד. כיום הוא פליפה השישי. בדומה למדינות מערביות אחרות בעלות מונרכיה חוקתית, למלך יש תפקיד סמלי בלבד. אף על פי שהוא מוגדר כראש המדינה וכמפקד העליון של הכוחות המזוינים, כל החלטותיו חייבות לקבל את אישור ראש ממשלת ספרד ויושב ראש הקונגרס (הבית התחתון).

הרשות המחוקקת היא ה”קורטס חנרלס” (“Cortes Generales”) אשר מורכב משני בתים: קונגרס הנציגים (“Congreso de los Diputados”) שהוא הבית התחתון ואשר לו סמכויות רבות יותר, והסנאט (“Senado”) שהוא הבית העליון. חברי הבית התחתון נבחרים בשיטה אזוריות-יחסית, בה לכל מחוז בחירה יש כמה נציגים שמתחלקים בין רשימות המפלגות באופן יחסי לתוצאות במחוז. רוב חברי הבית העליון נבחרים בבחירות אישיות, והיתר ממונים על ידי בתי המחוקקים של הקהילות האוטונומיות

המפלגות הראשיות הן “מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית” (PSOE) משמאל, והמפלגה העממית (PP) מימין, ובנוסף יש עוד מספר מפלגות קטנות, רבות מהן מקומיות. מאז-2011 המפלגה העממית נמצאת בשלטון.

בראש הרשות המבצעת עומד ראש הממשלה אשר זקוק לאמון הבית התחתון של הפרלמנט (הקורטס חנרלס). מאז 2018 ראש הממשלה הוא פדרו סנצ’ס מהמפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית

מערכת המשפט היא מערכת עצמאית שבנוסף אליה קיים בית משפט חוקתי.

בנוסף לשלטון המרכזי, לקהילות האוטונומיות שמרכיבות את ספרד יש סמכויות שלטוניות שמשתנות בין קהילה לקהילה. ספרד אינה מוגדרת רשמית כפדרציה, אך מבחינה מעשית השלטון בה מבוזר יותר מאשר במרבית מדינות המערב, וסמכויות רבות מסורות לידי הקהילות האוטונומיות.

צבא וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הלגיון הספרדיהכוחות המזוינים של ספרד

ספרד הצטרפה לנאט”ו ב-30 במאי 1982.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלת ספרד המודרנית היא מדינת רווחה באופיה והיא אחת הכלכלות הגדולות והמשמעותיות באירופה. נכון ל-2017, מדורגת ספרד ככלכלה ה-14 בגודלה בעולם והחמישית בגודלה באירופה. התמ”ג לנפש בה עומד על קרוב ל-38,000 דולר. ספרד, שבעברה הייתה מדינה חקלאית בעיקרה, היא כיום בעלת מגזר יצרני הנמנה בין החשובים במערב אירופה. זאת בשל קצב הצמיחה הגבוה בענפי התעשייה השונים ממנו נהנתה ספרד מאז שנות ה-50.

עם עלייתו של פרנקו לשלטון בשנות ה-30 הייתה כלכלת ספרד כלכלה נחשלת וריכוזית. בשנים 1959‏-1973, אירע מה שכונה בשם “הנס הספרדי”, כאשר ספרד ידעה צמיחה כלכלית מהירה. מאז, הלך ופחת לאורך השנים כובד המשקל של מגזר החקלאות בכלכלתה של ספרד. פרנקו עודד תהליך זה על ידי כך שהפחית במידה ניכרת את ריכוזיות המשק בשנים אלו. עם זאת, נותר המשק ריכוזי בסטנדרטים מערביים. תהליך זה הואץ בזכותה של תמיכה אמריקאית מסיבית, שניתנה בתמורה להצבת טילים ובסיסים אמריקאיים בשטח ספרד, שלא נכללה אז במסגרת נאט”ו, על רקע המלחמה הקרה.

אחת מתוצאותיו החשובות של תהליך זה הייתה היווצרותה של שכבת ביניים רחבה, שהקלה על המעבר לשלטון דמוקרטי בעשורים הבאים. החל משנת 1964 ביצעה ספרד בהצלחה סדרה של רפורמות שנועדו להמריץ את המשק ולעודד את התפתחותו. חרף זאת, לקראת סוף שנות השבעים נתן משבר הנפט העולמי את אותותיו גם בספרד ובדומה למדינות רבות בעולם אף היא שקעה במיתון עמוק. יחד חברו לזאת גם ההרעה שחלה במאזן המסחרי, שנבעה מיבוא מוגבר של הסחורות לתחומי המדינה, וכן חזרתה של הדמוקרטיה לספרד ופתיחת גבולותיה.

עם נפילת המשטר הדיקטטורי בספרד עמד התוצר הלאומי לנפש על 80% בערך מהממוצע המערב-אירופי. מאז שנות ה-80, בעידוד האיחוד האירופי, פיתחה המדינה את כלכלתה, שיפרה את התשתיות, הפכה את התעשייה למודרנית ועידכנה חוקים שונים כדי שיתאימו לקווים המנחים של האיחוד האירופי. כתוצאה מהרפורמות השונות, הסקטור הפרטי התחיל לגדול והשקעות חוץ לא איחרו לבוא.

באיחור מה, בהשוואה למדינות אחרות במערב אירופה, התפתחו בספרד גם תעשיות הפלדה, המספנות, הטקסטיל והמחצבים. כיום, בכלכלתה של ספרד מיוחס למגזר השירותים פלח נכבד. הדבר מתבטא בבירור הן בנתון התוצר המקומי הגולמי (בשנת 2005 – 67% מסך התמ”ג) והן בשיעורי תעסוקה לפי מגזרים (65%). ההכנסות מענף התיירות מאפשרות להטות את הכף בשיפור מאזן התשלומים.

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ותחילת שנות המאה ה-21, עודדה הממשלה הימנית ליברליזציההפרטה, דה-רגולציה והקטנת שיעור המס. ב-1 בינואר 1999 הייתה ספרד בקבוצה הראשונה של המדינות באיחוד האירופי, שהחליפו את המטבע שלהן באירו. לאחר הבחירות של 2004 הפחיתה המדינה עוד יותר את המעורבות הממשלתית בעסקים, נלחמה ביתר שאת בהונאות מס, ועודדה יצירתיות, מחקר ופיתוח. עם זאת, סובלת ספרד משיעור אבטלה גבוה מאד (21% ב-2011), בעיקר בקרב צעירים, מגרעון ממשלתי, ומבועת נדל”ן שהובילה בין 1995 ל-2007 לזינוק של יותר מ-200% במחירי הבתים.

משבר החוב האירופי החמיר את מצבה הכלכלי של ספרד, כפי שהשפיע על שאר מדינות ה-PIGS, בשל הגידול החד בחוב החיצוני של ספרד והתחזית לצמיחה נמוכה, אשר יחד עם הורדת דירוג האשראי של ספרד על ידי סוכנויות הדירוג הביא לחששות כי המדינה תגיע למצב שבו לא תוכל לפרוע את חובותיה (“פשיטת רגל“). בשנת 2010 התרחש בספרד משבר התעסוקה החמור ביותר במדינות ה-PIGS, וכ-20% מתושבי ספרד לא השתתפו במעגל העבודה. אחת מתוצאות המשבר המהווה גם אינדיקטור לחומרתו הייתה ירידת השערים ועליית התשואות של אגרות החוב של ספרד הנסחרות בבורסה ומיועדות להיפרע בעוד 10 שנים. הבנק המרכזי האירופי (ECB) הגביר את רכישות אגרות החוב שהונפקו על ידי ספרד בניסיון למתן את הירידה החדה בערכן אך המצב הכלכלי של המדינה לא השתפר.[13] ביוני 2012 הודיעה ספרד כי היא זקוקה לסיוע של האיחוד האירופי, כדי לשמור על היציבות של המערכת הפיננסית שלה. נכון לפברואר 2018 רמת האבטלה ירדה לשיעור של 15%.[14]

חקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות ה-60 של המאה ה-20, כלכלת ספרד הייתה תלויה בעיקר בענף החקלאות, אך כיום מעסיק הענף רק כ-5% מסך האוכלוסייה הפעילה כלכלית במדינה. הגידולים העיקריים הם חיטהשעורהסלקסלק סוכרתירסתפוחי אדמהדגני שיפוןשיבולת שועלאורזעגבניות ובצל. ספרד התברכה גם בכרמים, בפרדסי הדרים ובמטעי זיתים נרחבים. סך התוצרת של דגנים לשנת 2005 עמד על 14 מיליון טונות; מתוכם 3.8 מיליון טונות חיטה, 8.3 מיליון טונות שעורה, 4 מיליון טונות תירס ו-126,1 אלף טונות שיפון. סך התוצרת השנתית של גידולים אחרים באותה השנה: 6.7 מיליון טונות סלק סוכר, 2.6 מיליון טונות תפוחי אדמה, 5.9 מיליון טונות ענבים, 3.8 מיליון טונות עגבניות, כמעט 3 מיליון טונות של תפוזים ומעט פחות ממיליון טונות בצל.

עקב תנאי האקלים השוררים בספרד והתוואי הטופוגרפי הייחודי לה, נחשבת חקלאות הבעל ככורח המציאות ברוב שטחה. החקלאות במחוזות הנושקים לחוף הים התיכון מסתייעת מזה זמן רב במערכות השקיה. כך הפכה רצועת חוף זו מאזור שלפנים שרר בו אקלים שחון, לאחד האזורים הפוריים ביותר בענף החקלאות בספרד, ולעיתים קרובות ניתן להבחין בו בגידולי חממה.

בעמק נהר האברו בוצעו פרויקטים של השקיה בהם שולבו גם תחנות כוח הידרואלקטריות. אזורים נרחבים באקסטרמדורה מושקים במי נהר גוואדיאנה באמצעות מערכות השקיה שהותקנו במסגרת פרויקטים ממשלתיים (“תוכנית בדאחוס” ו”regadíos de Coria”, בין היתר). מיזמי השקיה בהיקף מצומצם יותר משמשים במידה נרחבת יותר את החקלאים באזורים בהם שורר אקלים לח יותר וכן בפרדסים שסביב הערים מורסיה וולנסיה.

משק החי, יערנות ודיג[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
ערימות שעם ביער בספרד. חומר גלם זה הוא משאב היערנות העיקרי של המדינה.

לגידולי כבשים וחזירים נודעת חשיבות רבה במשק החי בספרד. בשנת 2005 מנו עדרי משק החי שלה 22.7 מיליון ראשי כבשים, 25.1 מיליון ראשי חזירים, 6.5 מיליון ראשי בקר, 3 מיליון ראשי יעלים, 240,000 ראשי סוסים ו-131 מיליון ראשי עופות לסוגיהם. בשנת 2001 יוצרו בספרד 32 מיליון קילוגרמים של דבש.

שעם הוא משאב היערנות העיקרי של ספרד. בשנת 2001 הסתכמה סך תוצרת השעם ב-57,581 טונות. סך התפוקה של עיסת תאית ועצים מיערות ספרד אינו מספק את כל צורכי המדינה.

חשיבותה של תעשיית הדיג בספרד פחותה כיום יחסית לעבר. עם זאת, גם כיום נמנית ספרד בין המדינות המובילות באירופה בענף הדיג, הן במונחים של היקף צי הדיג והן במונחים של כמות הדגה. בשנת 2004 הסתכמה כמות הדגה השנתית בספרד ב-1.2 מיליון טונות. מרבית הדגה ופירות הים מורכבת מדגי טונהדיונונים, דגי בקלהסרדינים (בויגו ובאי כריסטינה), אנשובי (בנמלי מפרץ ביסקאיה), דגי מקרלעיט הים וצדפות.

26% מסך דגי הטונה נדוגו ב-2004 בשיטת אלמדרבה (almadraba) הנהוגה בדרום ספרד, המנצלת את נדידתם הלוך וחזור של להקות דגי טונה בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון. דיג הטונה בספרד עומד על 60% מהסך הכולל באיחוד האירופי, כמות המציבה את ספרד במקום שני בעולם בדייג טונה.

מזה מספר עשורים חלה התפתחות ניכרת בחקלאות הימית בספרד, הן בים והן במקווי מים מתוקים ביבשה. מיני דגי גידול בולטים הם: דגי זהב, דגי לברק, צדפות מאכל, דגי שמך, דגי פוטית וסלמון; סך התוצרת בשנת 2003 הייתה 311,287 טונות.

מחצבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1996 הסתמנה בתעשיית המחצבים בספרד מגמה של צמצום עקבי ומדורג בהפקת פחם וכן חל קיפאון מסוים בפעילות הכרייה של מתכות. לעומת זאת, גברה בהתמדה פעילות החציבה של מינרלים וסלעים שונים (כגון סלסטיטנתרן גופרתיספיוליטפלואוריטטיחפלדשפטואידפצלותשישגרניט ועוד.). בשנת 2003, הסתכמה סך התפוקה השנתית הכוללת (בטונות) בכ-20,6 מיליוני טונות פחם וליגניט (פחם חום), 265,000 טונות עפרות ברזל, 70,000 טונות עפרות אבץ, 2,000 טונות עופרת, 6,5 מיליוני טונות טיח ו-2,409,554 חביות נפט גולמי בשנה.

בשנת 2001 היוו הליגניט (פחם חום) והפחם הביטומני (פחם שחור) משאבי המחצבים העיקריים המשמשים את משק האנרגיה בספרד; בתחום המתכות בלטה תפוקת האבץ ובין המינרלים ומוצרי המחצבים התעשייתיים בלטו הנתרן הכלורי (מלח שולחן רגיל) וחרסיות מיוחדות. מכרי הפחם העיקריים נמצאים במחוז אסטוריאס ובצפון מחוז לאון; מרבצי עפרות הברזל העיקריים ממוקמים סביב הערים סנטנדר ובילבאו; בעיירה אלמדן שבסביבות סיודאד ריאל נרשמה בעבר תפוקה משמעותית של המתכת כספית; יותר מכל, בולט חבל אנדלוסיה בו מופקת יותר ממחצית הכמות של מתכות בספרד כולה.

תעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-40 % מהאוכלוסייה עוסקים בתעשייה.[דרוש מקור] בספרד מיוצרים, בין היתר, מוצרי טקסטיל, מוצרי ברזל ופלדה, כלי רכבכימיקלים, מוצרי ביגוד והנעלה, כלי שיט, תזקיקי נפט ומלט. בולטים בחשיבותם בין ענפי התעשייה – ענף המזון והמשקאות וענף כלי התחבורה, שמביניהם ראוי לציין את תעשיית המכוניות ואת התעשייה האווירית בספרד. ספרד נמנית בין יצרניות היין החשובות ביותר בעולם; בשנת 2003 עמדה סך התפוקה של יין במדינה על 30 מיליון הקטוליטרים. לפני הרפורמות שעבר ענף הפלדה של ספרד בשנות התשעים, רוכזה תעשייה זו בעיקר בבילבאו, בסנטנדר, באוביידו ובאווילס.

משק האנרגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרומתו של מגזר האנרגיה בספרד לתוצר המקומי הגולמי של המדינה היא בשעור של כ-5%. עם זאת, חשיבותו היא מעבר לזו שמשתקפת בתרומתו גרידא לתפוקה הכלכלית הכוללת. זהו מגזר בעל חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה למשק, מכיוון שכל פעילות כלכלית תלויה באספקה סדירה של אנרגיה – בין אם בתחום מתן השירותים ובין אם ביצורן ובאספקתן של סחורות. אחת הבעיות הבולטות עימן נדרש להתמודד משק האנרגיה בספרד במאתיים השנים האחרונות הוא הדלות היחסית במקורות אנרגיה טבעיים במדינה. מחסור מתמיד זה במקורות אנרגיה דן את משק האנרגיה הספרדי למצב של גירעון תמידי באספקה ולתלות במדינות זרות. בשנת 2008, עמד שעור האספקה העצמית של אנרגיה בספרד על 25%, והוא נגזר מתוך שעור צריכה ראשוני של אנרגיה שהסתכם בשנת 2008 ב-148,070 קילוטון שווה ערך לנפט (ירידה של 3.1% לעומת 2007).

מאז שנת 2002 גדל הביקוש לאנרגיה חשמלית ב-3.5% בממוצע כל שנה, עם כמה חריגות, כמו למשל זו של שנת 2003 בה גדל הביקוש בקרוב ל-7%. בין השנים 2002 ל-2006 גדלה הצריכה מ-211,500 ג’יגהואט-שעה ל-253,600 ג’יגהואט-שעה.

50% מסך האנרגיה החשמלית שיוצרה בשנת 2008 בספרד הייתה אנרגיה גרעינית (15.368 קילוטון שווה ערך נפט), 15% מפחם, 6% אנרגיה הידרואלקטרית ו-29% הנותרים יוצרו מאנרגיות מתחדשות אחרות.

בתחום האנרגיות המתחדשות, מדורגת ספרד בשנת 2009 ראשונה בעולם בהפקה של אנרגיה סולארית ושלישית בייצור אנרגיה מרוחות.

לאחר קדחת התקנת לוחות פוטו-וולטאיים שהתרחשה בספרד במהלך שנת 2008, צפוי היה כושר הייצור הריאלי של אנרגיה סולרית במדינה להגיע ל-3,130 מגה-ואט, ובכך לעבור את גרמניה שנחשבה לפני כן למובילה בהפקת אנרגיה מהשמש, על פי נתונים של הוועד הלאומי לאנרגיה של ספרד (Comisión Nacional de la Energía, CNE).

מזה מספר שנים מוערך בספרד כי כושרה התאורטי להפיק אנרגיה מהרוח הוא רב יותר מכושרה לספק אנרגיה גרעינית מכוריה שלה, שבשנת 2008 היה כושר האספקה המותקן שלהם 16,740 מגה-ואט. בשנת 2003 הובילה ספרד את העולם כיצרן הגדול ביותר של אנרגיה מהרוח. עם זאת, צפויות ארצות הבריתגרמניה וסין להוביל את הדירוג בשנת 2010. ספרד וגרמניה אף הצליחו בשנת 2005 לייצר אנרגיה רבה יותר בחוות טחנות הרוח שלהן מאשר בתחנות הידרואלקטריות.

בשנת 2010 צפוי כושר הייצור של אנרגיה הידרואלקטרית בספרד להגיע ל-2,220 מגה-ואט, וצפויה בכך להתדרג כיצרן השני הגדול ביותר של אנרגיה הידרואלקטרית באיחוד האירופי, אחרי איטליה.

על פי דו”ח מאוקטובר 2008 של חברת ראיית החשבון העולמית Ernst & Young אודות המדינות “האטרקטיביות” ביותר בעולם להשקעות בתחומי האנרגיות המתחדשות, מדורגת ספרד כמדינה החמישית בעולם בתחום זה, אחרי ארצות הברית, גרמניה, הודו וסין.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
מפרץ גלדנה, האי מנורקה.

ספרד מדורגת שלישית בעולם, אחרי צרפת וסין, במספר התיירים הזרים המבקרים בה, על פי נתונים של הארגון העולמי לתיירות. נתח כלל התיירים בעולם המגיעים אליה עומד על 7% (נתח גדול יותר מזה של איטליה או ארצות הברית).

הכנסותיה של ספרד מתיירות בשנת 2006 הסתכמו בכ-48.2 מיליארדי יורו ולפי נתונים של משרד התעשייה, התיירות והמסחר של ספרד, סכום זה משקף עליה של 4.7% לעומת שנת 2005. בכך מובילה ספרד מבחינה זו, על צרפת ואיטליה, והיא ממוקמת שנייה אחרי לארצות הברית.

בין החודשים ינואר ודצמבר 2006, ביקרו בספרד 58.8 מיליוני תיירים זרים, 4.5% יותר ממספרם בתקופה המקבילה של שנת 2005, על פי נתונים של המשרד לענייני תעשייה, תיירות ומסחר של ספרד.

חבל קטלוניה הוא יעד התיירות המוביל בספרד. 15 מיליוני התיירים שהגיעו לחבל מהווים סך של 25.3% מסך כניסות התיירים הרשומות בספרד כולה. זוהי עליה של 6.9% לעומת התקופה המקבילה בשנה הקודמת.

יעד התיירות השני בחשיבותו בספרד הם האיים הבלאריים, אשר במהלך שנת 2006 קלטו 10.1 מיליוני תיירים (עליה של 4.7% לעומת שנת 2005). האיים הקנריים הם יעד התיירות השלישי בחשיבותו. באותה השנה ביקרו באיים אלה 9.6 מיליוני תיירים (עליה של 1.8% לעומת שנת 2005). באנדלוסיה, רביעית במספר התיירים הזרים, ביקרו ב-2006 8.5 מיליוני תיירים (עליה של 2.3% לעומת שנת 2005). בקהילה האוטונומית של ולנסיה ביקרו 5.5 מיליוני תיירים ב-2006 (1.5% לעומת 2005) ובקהילה האוטונומית של מדריד – 3.9 מיליוני תיירים ב-2006 (עליה של 14.7% לעומת השנה הקודמת). מטה הארגון העולמי לתיירות ממוקם במדריד, בירת ספרד.

על פי תחזיות של הארגון העולמי לתיירות, צפוי מספר הכניסות של תיירי חוץ לספרד לגדול ב-5% בממוצע כל שנה ב-20 השנים הבאות, ובהתאם לכך ניתן לחזות כי ספרד תקלוט בשנת 2020 75 מיליוני תיירי חוץ, כמעט 20 מיליונים יותר מאלה שביקרו בה בשנת 2005.

חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
מחוזות ספרד

ספרד מחולקת מבחינה אדמיניסטרטיבית ל-50 מחוזות (Provincias) שהם היחידות הטריטוריאליות הבסיסיות בספרד. רוב המחוזות נקראים על שם עיר הבירה שלהם.

המחוזות וגבולותיהם מתבססים על החלוקה שנעשתה ב-1833. מאז ועד לסוף המאה העשרים המחוזות היוו את יחידת השלטון האזורית הגדולה ביותר. עם התגבשות החלוקה של ספרד לקהילות אוטונומיות, במהלך שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, חשיבותם המנהלתית של המחוזות ירדה. אולם הם נותרו “אבני הבניין” מהן מורכבות הקהילות האוטונומיות.

המחוזות משמשים גם כמחוזות בחירה לבית הנבחרים, ומחוזות משפטיים.

קהילות אוטונומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קהילות אוטונומיות של ספרד

סעיף 2 בחוקה הספרדית משנת 1978 מבטיח את הזכות לאוטונומיה של הלאומים והאזורים שמרכיבים את “האחדות שאינה ניתנת לחלוקה” של המדינה הספרדית. עיקרון זה מבטא שינוי דרסטי לעומת משטר פרנקו הצנטרליסטי, שדיכא ביד קשה גילויים של שונוּת תרבותית. דבר זה נעשה על ידי התאגדות מחוזות שכנים ל-17 קהילות אוטונומיות (Comunidades Autónomas, ביחיד Comunidad Autónoma). מספר המחוזות (provincias) בכל קהילה אוטונומית נע בין 9 בקסטיליה ולאון, למחוז יחיד בשש מהקהילות האוטונומיות. בנוסף, לשתי הערים הספרדיות בחופי מרוקומלייה וסאוטה, יש מעמד של ערים אוטונומיות (Ciudades Autónomas).

לכל קהילה אוטונומית יש מידת אוטונומיה שונה וסמכויות שונות. מהאוטונומיה הרחבה ביותר נהנות הקהילות ה”היסטוריות”: חבל הבסקיםקטלוניהגליסיה ואנדלוסיה. קטלוניה וחבל הבסקים אף מחזיקות כוח משטרה עצמאי. כך גם חלק מהקהילות גובות את המיסים בעצמן ואף מנהלות משא ומתן עם ממשלת ספרד באשר לכמות המיסים שיועברו אליה, בעוד שאחרות מקבלות מהממשלה הקצאות כספיות. רוב השלטונות המקומיים מנהלים כיום מאבק עם השלטון המרכזי על היקף הסמכויות שיואצלו להם.

 
הקהילות האוטונומיות של ספרד

שמות האזורים הם (מצפון מזרח לדרום):

הערה: כאשר מופיעים שני שמות בלועזית, הראשון הוא בשפת האזור והשני בספרדית קסטליאנית

שתי הערים האוטונומיות הן:

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
מפת מוקדי צפיפות האוכלוסייה בספרד, 2008

אוכלוסיית ספרד מונה כיום כ-46 מיליון איש.[15] צפיפות האוכלוסייה היא 91 נפש לקמ”ר, מהנמוכות במערב אירופה, ובדירוג ה-29 בעולם. מרבית האוכלוסייה מרוכזת בעיקר במטרופולין מדריד וכן לאורך חופי המדינה. מדריד עצמה היא העיר הגדולה ביותר בספרד, עם כ-3.2 מיליון תושבים; העיר השנייה בגודלה היא ברצלונה, עם 1.6 מיליון תושבים, והשלישית בגודלה היא ולנסיה, ובה כ-800 אלף תושבים.[16] תושבים רבים התיישבו גם באיי ספרד, מתוכם הגדול ביותר כיום הוא טנריפה, עם כ-886 אלף תושבים, ואחריו מיורקה עם 884 אלף תושבים, וגראן קנריה שבאיים הקנריים עם כ-829 אלף תושבים.[17] אוכלוסייתה של ספרד הכפילה את עצמה לאורך המאה ה-20, ובמיוחד זינקה בשנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 של המאה.

הספרדים הילידים מהווים 89 אחוזים מאוכלוסיית ספרד. בשנים האחרונות חל גידול באוכלוסייה הספרדית, במיוחד בעקבות חזרתם של ספרדים רבים למולדתם לאחר שהיגרו בשנות ה-70 לארצות אחרות באירופה ובגלל המשבר הכלכלי חלה נסיגה במספר המהגרים, שמספרם נכון ל-2011 כ-4.8 מיליון. המהגרים מהווים כ-11 אחוזים מכלל האוכלוסייה, נכון ל-2011 מעל 860,000 אלף מהגרים מוצאם מרומניה, ממרוקו 770,000, מאקוודור 360,000 ומקולומביה כ-270,000. שאר המדינות העיקריות של מהגרים לספרד הן בריטניהבוליביהגרמניהאיטליהבולגריה וסין. ההערכות הן שיש כ-200,000 מהגרים מדרום לסהרה וכי ספרד היא המדינה בעלת האחוזים הגבוהים של מהגרים באירופה אחרי קפריסין שבמקום הראשון.

גם הספרדים היגרו לאורך השנים למדינות אחרות בעולם. החל מהמאה ה-15 היגרו ספרדים ופורטוגלים רבים אל אמריקה הלטינית, וכיום הם וצאצאיהם מהווים כשליש מהאוכלוסייה באזור זה, ומכונים “אמריקאים-לטינים לבנים”. במאה ה-16 היגרו לשם כ-240 אלף ספרדים, בעיקר לפרו ולמקסיקו, ובמאה ה-17 היגרו 450 אלף ספרדים נוספים. בשנים 18461932 היגרו כחמישה מיליון ספרדים לדרום אמריקה, בעיקר לארגנטינה ולברזיל. בשנים 19601975 היגרו כשני מיליון ספרדים למדינות מערב אירופה, וכ-300 אלף לאמריקה הלטינית.[18]

שפות בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Spain languages.svg
 

החוקה הספרדית, למרות שהיא מאשרת את הריבונות של האומה הספרדית, מכירה בלאומים היסטוריים.

הספרדית שמקורה בקסטיליאנית (הקרויה español או castellano בשפה עצמה) היא השפה הרשמית ברחבי ספרד, אך שפות אזוריות אחרות גם הן מדוברות. בלא לאזכר אותן בשמן החוקה הספרדית מכירה באפשרות של שפות אזוריות כרשמיות, במקביל לספרדית, באזורים האוטונומיים המתאימים של כל שפה ושפה. השפות להלן הן השפות האזוריות הרשמיות במקביל לספרדית, בחלוקה לפי אזורים:

קטלאנית, גליסית, אוקסיטנית וספרדית קסטיליאנית התפתחו כולן מהלטינית ולכולן ניבים משלהן, שחלק מדובריהם מתייחסים אליהם כאל שפה נפרדת (כמו למשל ולנסית שהיא ניב של קטלאנית). כמו כן ישנן עוד שפות מיעוטים ששרדו משפת הרומנסה: אסטור-לאונית באסטוריאס ובחלקים מלאוןסמורה וסלמנקה, ואקסטרמדורית בקסרס ובסלמנקה, שהתפתחו שתיהן מהניב האסטור-לאוני העתיק; האראגונית (או פאבלה, fabla), המדוברת בחלקים של אראגון; הפאלה (fala) המדוברת בשלושה כפרים באקסטרמדורה; וכן מספר ניבים פורטוגזיים באקסטרמדורה ובקסטיליה-לאון. עם זאת, שלא כמו הקטלאנית, הגליסית והבסקית, אין להן כל מעמד רשמי.

חוקרי לשונות רבים טוענים כי ניבי הספרדית המדוברים באמריקה הלטינית (המקסיקני, הארגנטינאי, הקולומביאני וכו’) מקורם בספרדית של דרום מערב ספרד (אנדלוסיהאקסטרמדורה והאיים הקנריים).

באזורים התירותיים של חופי הים התיכון ובאיים הבלארייםאנגלית וגרמנית מדוברות על ידי תיירים, תושבים זרים ועובדי תיירות. מהגרים רבים מאפריקה וצאצאיהם דוברים את השפה האירופית הרשמית בארץ מוצאם (פורטוגזית, אנגלית, צרפתית ואף אפריקנס).

דת בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרד 67.7% מהאוכלוסייה מוגדרים כנוצרים קתולים. 2.2% מגדרים את עצמם בני דתות אחרות בעיקר אסלאם אך גם דתות מזרח אסייתיות וזרמים נוצריים נוספים. 27.3% מהאוכלוסייה מגדירה את עצמה כלא-דתית.

יהדות ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות ספרד

כיום יש בספרד כ-48,000 יהודים שהם כ־0.1% מכלל האוכלוסייה, מרביתם במדריד ובברצלונה. במדריד יש חמישה בתי כנסת, הגדול שביניהם ברחוב Balmes 3, בו נמצא גם בית הקהילה היהודית. בית כנסת פעיל אחר הוא בית הכנסת אהל שרה. במדריד קיים בית ספר יהודי “אבן גבירול” ובו מתחנכים כ-200 תלמידים.

ספורט בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – לה ליגהליגת העל הספרדית בכדורסל

הכדורגל בספרד מפותח מאוד, ונבחרת ספרד בכדורגל מדורגת כאחת מעשר הנבחרות הטובות בעולם. בשנת 2008 זכתה הנבחרת הספרדית באליפות אירופה ובשנת 2010 זכתה באליפות העולם בכדורגל. בשנת 2012 זכתה ספרד בפעם השנייה ברציפות באליפות אירופה, ושלישית ברציפות בטורניר גדול. גם ליגת העל הספרדית המכונה “לה ליגה” היא אחת הליגות הטובות בעולם. בין 20 הקבוצות המשחקות בה בולטות במיוחד, קבוצת ברצלונה וקבוצת ריאל מדריד שהיא הקבוצה שזכתה הכי הרבה פעמים בליגת האלופות.
בכדורסל הנבחרת הספרדית נחשבת לטובה באירופה והשנייה בטיבה בעולם (אחרי ארצות הברית). גם בליגת הכדורסל הקבוצות השולטות הן ברצלונה וריאל מדריד שזכתה הכי הרבה פעמים ביורוליג.
עוד ענפי ספורט עיקריים בספרד: כדורידכדורעףטניסמרוץ אופניים ופורמולה 1.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי של ספרד

Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support

אתגר הקוסם בהנחה של 79% לזמן מוגבל