fbpx

מדינות עולם - שאלה 15

סאן פאולו היא עיר ב...
ניתן לגלול מטה וללמוד יותר.
בסיום, סגור את הדפדפן כדי לחזור למשחק.
הקודם
הבא

ספרד

 
 
קפיצה לניווטקפיצה לחיפוש
ממלכת ספרד
Reino de España[1]
Flag of Spain.svgEscudo de España (mazonado).svg
דגלסמל
מוטו לאומיעוד מעבר
המנון לאומיהמארש המלכותי
 
יבשתאירופהאפריקה
שפה רשמיתספרדית[2]
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
מדריד
40°26′N 3°42′W
משטרמונרכיה חוקתית
ראש המדינה
– מלך
– ראש ממשלה
מלך
פליפה השישי
פדרו סנצ’ס
הקמה
– תאריך

1492
ישות קודמתספרד (1945-1977) המדינה הספרדית
שטח[4]
– דירוג עולמי
– אחוז שטח המים
505,370 קמ”ר 
53 בעולם
1.04%
אוכלוסייה[5]
(הערכה ליולי 2020)
– דירוג עולמי של אוכלוסייה
– צפיפות
– דירוג עולמי של צפיפות

50,015,792 נפש 
29 בעולם
98.97 נפש לקמ”ר
112 בעולם
אוכלוסייה לפי גילים
תמ”ג (PPP)[6]
(הערכה לשנת 2017)
– דירוג עולמי
– תמ”ג לנפש
– דירוג עולמי לנפש

1,778,000 מיליון $ 
15 בעולם
35,549 $
54 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[7]
(2018)
– דירוג עולמי

0.893 
25 בעולם
מטבעאירו[3] ‏ (EUR)
אזור זמןUTC +1
סיומת אינטרנט.es
קידומת בינלאומית34

ספרד (בספרדיתEspaña (מידע • עזרה) ״אֶסְפַנְיַה״) או ממלכת ספרד (בספרדית: Reino de España, תעתיק: “ריינו דה אספניה”) היא מדינה בדרום מערב אירופה ושטחה נפרש על פני מרבית שטחו של חצי האי האיברי, אותו היא חולקת עם פורטוגלאנדורה והטריטוריה הבריטית גיברלטר.

חלק גדול מאדמתה נושק בדרום ובמזרח לים התיכון, למעט קו גבול יבשתי קצר עם גיברלטר; בצפונה, לאורך שרשרת הרי הפירנאים, היא גובלת בצרפת ובנסיכות הקטנה אנדורה ולחופי מפרץ ביסקאיה; במערב וצפון-מערב היא גובלת בפורטוגל ובאוקיינוס האטלנטי. בטריטוריה הספרדית כלולים האיים הבלאריים בים התיכון, הסמוכים לחוף המזרחי של חצי האי (בהם מיורקה ואיביזה), והאיים הקנריים באוקיינוס האטלנטי, הסמוכים לחופי יבשת אפריקה. בנוסף, בשטחי ריבונותה של ספרד שתי הערים האוטונומיות סאוטה ומלייה, מעבר למצר גיברלטר, ומהוות מובלעות ספרדיות בצפון אפריקה, הגובלות במרוקו ובים התיכון. שטח המדינה נפרש על פני 505,370 קמ”ר והיא המדינה השנייה בגודלה במערב אירופה ובאיחוד האירופי, אחרי צרפת.

עקב מיקומו היה שטח ספרד נתון להשפעות חוץ ממקורות שונים, לעיתים בו-זמנית, הן בתקופה הפרהיסטורית, והן לאורך השנים הארוכות בהן התגבשה ספרד לכדי ישות מדינית אחת. מאידך, הייתה לספרד השפעה חשובה מחוץ לגבולותיה ואף מעבר לים, בעיקר בעידן המודרני (בין המאה ה-16 למאה ה-19). בשנים אלה, הייתה האימפריה הספרדית רחבת ההיקף מעצמה עולמית, ועקב כך שגורה כיום שפתה העיקרית, הספרדית, בפיהם של מעל 400 מיליון בני אדם בעולם, רובם באמריקה הלטינית. החל משנת 1978, עקב מותו של החנרליסימו פרנקו שלוש שנים קודם לכן, ספרד היא דמוקרטיה פרלמנטרית הכפופה למונרכיה חוקתית. במונחים של תוצר לאומי גולמי ואיכות חיים (על פי מדד הפיתוח האנושי) נחשבת ספרד למדינה מפותחת. המדינה חברה באומות המאוחדותהאיחוד האירופינאטוהארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי וארגון הסחר העולמי ומשתייכת לפי הגדרת כלכלנים לקבוצת מדינות ה-PIGS במדינות גוש האירו.

ספרד מחולקת ל-17 קהילות אוטונומיות ושתי ערים אוטונומיות.

אטימולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בחוקה הספרדית אין קביעה באשר לכינויה הרשמי של ספרד, אף על פי שהכינויים “España” (ספרד), “Estado español” (המדינה הספרדית) ו-“Nación española” (האומה הספרדית) לחלופין שגורים הם בפי הספרדים. בשנת 1984, פרסם משרד החוץ הספרדי תקנה לפיה “הכינויים “ספרד” ו-“ממלכת ספרד” תקפים באותה המידה לצורך אזכורה של המדינה בחוזים בינלאומיים.

מקור השם הרומי “היספניה”[עריכת קוד מקור | עריכה]

השם הרומי “היספניה” (hispania) מתייחס לחצי האי האיברי. קיימות מספר השערות לגבי מקור השם. לפי אחת ההשערות, השם הוא שיבוש של השם הפיניקי שאנשי קרתגו נתנו למושבה שלהם בחצי האי, אשר פרחה בין המאה השמינית לבין המאה השלישית לפני ספירת הנוצרים. משמעות השם הפיניקי היא “אי השפנים“,[8][9] בדומה לעברית. בנוסף, נמצאו מספר מטבעות רומיים בספרד שעליהן כתוב “hispania” בלטינית, ומוטבע עליהן דמות ארנבון (נראה שאז קראו למה שאנו קוראים היום ארנבון – שפן).

מקור השם העברי “ספרד”[עריכת קוד מקור | עריכה]

שמה העברי הנוכחי של היספניה, ספרד לקוח מהתנ”ך“וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים, עַד-צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלַים אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב.” (ספר עובדיהפרק א’פסוק כ’). ההגייה המקורית של השם נשמרה, כנראה, בתרגום השבעים: סְפַרְד (Sfard) – שמה הלידי של בירת ממלכת לידיה שבמערב אסיה הקטנה (כיום במערב טורקיה), ששמה היווני היה סרדיס ושמה הפרסי היה ספרדה. המסורה היהודית שהועלתה על הכתב מאות שנים מאוחר יותר מנקדת: סְפָרַד. אלא שכבר תרגום יונתן בן עוזיאל לפסוק בעובדיה מזהה את ספרד עם ‘אספמיא‘, וכך המשיכו היהודים לזהותה בימי הביניים (ראה המפרשים לעובדיה, שם). רוב החוקרים מונים שתי סיבות לכך: ראשית, בכך שייכו את עצמם לשבט יהודה ונהנו מיוקרתו; ושנית, מכיוון שגלות היהודים לספרד המקראית קדמה לייסוד הנצרות, היה השיוך כתב הגנה בפני טענות הנוצרים, כיוון שתפוצת ספרד יכלה לטעון כי היא עצמה לא הייתה עוד בארץ ישראל בזמנו של ישו ובעת צליבתו, ועל כן אין היא חולקת באשמת שאר היהודים. אף על פי כן, הסברים אלו דחוקים במקצת,[10] ואף חכמי התלמוד קראו לארץ ‘אספמיא‘ כשמה, כדוגמת הביטוי “חלום באספמיא” (תלמוד בבלימסכת נידהדף ל’, עמוד ב’), ובדומה לזה ניתן למצוא גם בימי הביניים.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאוגרפיה של ספרד
 
מפת תבליט של ספרד

ספרד ממוקמת במערב אירופה ושטחה משתרע על פני מרבית חצי האי האיברי. היא גובלת בפורטוגל, בצרפת ובאנדורה. בצפון מזרח המדינה נמצא רכס הרי הפירנאים, המהווה גבול טבעי עם צרפת.

כן נתונים תחת ריבונותה של ספרד שני ארכיפלגים עיקריים – האיים הקנריים שבאוקיינוס האטלנטי, השוכנים למול חופי מרוקו והאיים הבלאריים בים התיכון והן הערים הספרדיות סאוטה ומלייה, הנמצאות במובלעות בצפון אפריקה, אשר גובלות במרוקו. בנוסף, לספרד איים ואיונים השוכנים מול חופי חצי האי האיברי, דוגמת האיים הקולומברטיים. בנוסף, נמצאים תחת תחום שיפוטה של ספרד מספר טריטוריות בלתי יבשתיות קטנות אף יותר כגון האיים הצ’פריניים, האיון ולס דה לה גומרה והאיון אלהוסמס, השוכנים כולם מול חופי צפון אפריקה.

מבחינת היקף שטחה, ספרד היא המדינה הרביעית בגודלה באירופה, אחרי רוסיה (החלק האירופי של שטחה), אוקראינה וצרפת. מבין מדינות האיחוד האירופי, היא מדורגת שנייה אחרי צרפת.

גבולותיה הפיזיים של ספרד הם כדלקמן: במערב – פורטוגל והאוקיינוס האטלנטי; במזרח – הים התיכון; בדרום – מצר גיברלטר, האוקיינוס האטלנטי והים התיכון; בצפון – הרי הפירנאים, והים הקנטברי שהוא חלקו הדרומי של מפרץ ביסקאיה.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
חוף סרדינרו, בעיר סנטנדרקנטבריה

בספרד אקלים מגוון ביותר כשהנפוץ הוא האקלים הים תיכוני. לחופיה הדרומיים והים-תיכוניים אקלים המכונה אקלים ים-תיכוני של חופים, אשר שורר אף בעמק גוואדלקיביר. אקלים זה מתאפיין בטמפרטורות נעימות ובשפע משקעים במשך רוב השנה, מלבד בקיץ. ככל שמרחיקים פנימה אל תוך היבשת הופך האקלים לקיצוני יותר, והאקלים הוא ים תיכוני יבשתי, השורר ברוב שטח חצי האי – טמפרטורות נמוכות בחורף, טמפרטורות גבוהות בקיץ וכמויות משקעים משתנות, בהתאם למיקום הגאוגרפי. באופן כללי, בצפון-מערב הארץ כמות משקעים רבה יותר מאשר במזרח. בהתאם לכך, בגליסיה וסמוך לחופי הים הקנטברי שורר אקלים ימי המתאפיין בשפע משקעים במשך כל השנה, במיוחד בחורף, ובטמפרטורות מתונות.

באזורים גבוהים ניתן להבחין באקלים הררי, בהרים הקנטבריים, בהרי הפירנאים, בשרשרת ההרים האיברית, בשרשראות ההרים המרכזית ובזו של בטיקה, כמו גם באזורים הגבוהים של האיים הקנריים, בהם שוררות טמפרטורות נמוכות (חורף קר או קר מאוד) ושפע משקעים.

באזורים מסוימים במזרח חצי האי שורר אקלים צחיח או צחיח למחצה (פחות מ-300 מ”מ משקעים בשנה): מחוז אלמריה (בפרט מדבר טאברנאס) או הפארק הלאומי קאבו דה גאטה-ניחאר (בו נרשמים פחות מ-200 מ”מ גשם בשנה), גרנדהגוואדיקסמורסיהאליקנטה, ועמק נהר אברו, שבו נובעות כמויות המשקעים הקטנות מאפקט פן.

באיים הקנריים שורר אקלים סובטרופי, עם טמפרטורות גבוהות כל השנה ומעט משקעים. האיים המערביים שופעים יותר במשקעים. אקלים זה שורר גם בחופיו הדרומיים של חצי האי – במלגה, גרנדה, אלמריה, שבהן שוררות טמפרטורות נוחות יחסית במשך כל השנה, אף שנמדדות בהן כמויות משקעים גבוהות יותר במידת מה מאשר באיים הקנריים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של ספרד

פרהיסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

שרידים מאובנים של בני-אדם קדומים שנמצאו באתרים ארכאולוגים בספרד מתוארכים לתקופה הפלאוליתית התחתונה, החל מגיל של יותר ממיליון שנה לפני זמננו. הם מסווגים למינים הומו אנטקסור והומו היידלברגנסיס, והותירו אחריהם כלי אבן מסותתים מן התעשייה האשלית. בתקופה הפלאוליתית התיכונה, כ־100 אלף עד 40 אלף שנה לפני זמננו, חיו בספרד הניאנדרטלים. הם הוחלפו בתקופה הפלאוליתית העליונה, כ-35 עד 10 אלף שנים לפני זמננו, על ידי בני המין האנושי המודרני, שהותירו יצירות אמנות פרהיסטוריות, דוגמת ציורי המערות שנתגלו במערת אלטמירה, בצפון ספרד.

העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך האלף הראשון לפני הספירה הייתה הגירה לספרד בעיקר מכיוון צפון, דרך הפירנאים, אך גם בדרך הים, של עמים שונים: קלטיםקלטיבריםטרטסיםפיניקיםיווניםקרתגיםרומאים. אלה הצטרפו לשבטים של איבֶרים ילידים. בחציו השני של האלף הראשון לפני הספירה ספרד הייתה שדה הקרב היבשתי העיקרי במלחמה בין רומא וקרתגו. לאחר ניצחון הרומאים במלחמה הפכה ספרד למושבה רומית בשם ספניה וסופחה לאימפריה שזה עתה קמה. בשנת 23 לפנה”ס הפך כל חצי האי האיברי להיות תחת שלטון רומי. השלטון הרומי הביא עמו את השפה הלטינית, אשר ממנה התפתחה הספרדית לצידן של הפורטוגזית, הקטלאנית ושפות איבריות נוספות.

הרומאים כרו בחצי האי האיברי כסף וזהב בכמויות גדולות.

התקופה הוויזיגותית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-409 פלשו שבטים גרמאניים: הסואבים, הונדלים והאלאנים לחצי האי האיברי. ב-416 הגיעה הפלישה של הוויזיגותים. אלו גרשו את הונדלים והאלאנים והשתלטו על כל חצי האי, למעט האזור שבצפון מערב שנשאר בשלטון הסואבים.[11] התקופה הוויזיגותית בספרד נמשכה כ-300 שנה, עד הכיבוש המוסלמי בעשור השני של המאה השמינית.

תקופת שלטונם של הוויזיגותים הייתה רצופה במאבקים עם הסואבים, הבסקים, הפרנקים ואף עם האימפריה הביזנטית, שהשתלטה על דרום חצי האי והחזיקה בו בין 552 ל-628. בחצי השני של המאה ה-6 השתלט המלך הוויזיגותי לאוויגילד על השטחים שבהם ישבו הסוואבים.

הוויזיגותים שהיו במקורם נוצרים אריאנים עברו בשנת 589 לנצרות הקתולית .

מהכיבוש המוסלמי ועד הרקונקיסטה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
טירת סגוביה (Alcázar de Segovia). טירה זו נבנתה בתחילה כמבצר בידי המורים המוסלמים, וזכה לתוספות בניה מאוחר יותר כשנשלט בידי נוצרים. כיום, מעט מאוד נותר משרידי המבצר המורי המקורי.
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכיבוש המוסלמי של ספרד

במאה ה-8 לספירה, הופיעו בספרד מוסלמים ממוצא ערבי-ברברי בהנהגתו של טארק בן זיאד. לאחר הניצחון על הצבא הוויזיגותי בקרב גואדאלטה בשנת 711 (בו נהרגו עיקר אצילי הוויזיגותים ובראשם המלך רודריק), הכוח תוגבר על ידי מוסא אבן נוסייר, המושל המוסלמי של צפון אפריקה, וכבש את עיקר השטח של חצי האי הספרד תוך שלוש שנים, עובדה שנזקפת לפילוג בקרב הוויזיגותים. בשנת 732 המוסלמים המורים חצו את הרי הפירנאים צפונה אל תוך צרפת והגיעו עד עמק הלואר אך שם נבלמו בקרב טור. מנקודה זו המורים נהדפו על ידי הפרנקים אל הפירנאים ובהמשך נסוגו גם משם.

במהלך כיבוש ספרד נוצרו עימותים בין הפלגים הערבים השונים ובנוסף התעוררה מרידה של הברברים שהחלה בשטחי צפון אפריקה והתפשטה לתוך ספרד. במקרים מסוימים מרידות אלו פגעו במאמצי הכוחות המוסלמים. המרידה הסתיימה בפשרה בין הפלגים שבעקבותיה מונה ב-747 יוסוף בן עבד א-רחמן א-פיהרי למושל אנדלוסיה לתקופה קצובה ולאחריה הוחלף בידי נציג פלג אחר. א-פיהרי לא עמד בסיכום והחזיק בכוח בשלטון 9 שנים.

ב-750 מרבית שושלת בית אומיה, ששלטה עד כה בחליפות, חוסלה בידי בית עבאס שתפסו את השליטה בחליפות בדמשק. צאצא של השושלת, עבד א-רחמן הראשון, הצליח לברוח מדמשק לקורדובה שבספרד, אליה הגיע ב-756 כאשר לצידו פמלייה גדולה ומפוארת, רובם נאמנים לשלטון אומיה. בהגיעו לספרד, הצליח לקחת את השלטון מידי א-פיהרי ומיסד את אמירות אל-אנדלוס כיישות עצמאית ונפרדת מהחליפות בדמשק שנשלטה בידי בית עבאס. עברו 25 שנים עד שא-רחמן הצליח להשתלט על החלקים הצפוניים של ספרד.

בימי בית אומיה (מ-756 ועד 1031), הייתה האמירות ממלכה משגשגת ביותר. חינוך חינם לעניים, יחסי שלום עם בני דתות אחרות בתוך ספרד, ספריותאוניברסיטה מוסלמית ראשונה מסוגה, ומסחר פורה הפכו אותה לממלכה המצליחה ביותר באירופה. התרבות המקומית הושפעה עמוקות מימי השלטון הרומאי ומימי השלטון הוויזיגותי. לאחר נפילת החליף האחרון ב-1031 התפצלה החליפות למספר ממלכות קטנות (נסיכויות טאיפה).

הרקונקיסטה היא תקופת כיבושה מחדש של ספרד מידי המוסלמים. ראשית התקופה בשנת 722, לאחר ניצחונו של האציל הנוצרי פלאיו (Pelayo) בקרב קובדונגה וסיומה בכיבוש גרנדה, המעוז המוסלמי האחרון שנותר בספרד, ב-2 בינואר 1492. בשנת 1469 נישאו המלכים הקתולייםאיזבלה הראשונה מלכת קסטיליה ופרננדו השני מלך ארגון. שניהם החליטו על גירוש היהודים מארצותיהם ב-1492.

האימפריה הספרדית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – האימפריה הספרדית
 
ספינת גליאון ספרדית. תחריט בן המאה ה-16. באמצעות ספינות מסוג זה ייבאה ספרד לאירופה במאה ה-16 את העושר הרב שריכזו מושבותיה שבעולם החדש.

בשנת 1492, שנת השלמת הרקונקיסטה, גילה כריסטופר קולומבוס, מחדש,[12] את האיים הקאריביים ובעקבותיהם, לאחר מספר שנים, גם את יבשת אמריקהחוזה טורדסיאס משנת 1494 חילק את העולם החדש בין ספרד ופורטוגל.

התפתחויות אלה, השלמת הניצחון על המוסלמים בחצי האי האיברי וגילוי אמריקה מחדש בתקופה זו, הפכו את ספרד למעצמה אירופית ואף עולמית מובילה במאות ה-16 וה-17, תקופה המכונה תור הזהב של ספרד.

האימפריה הספרדית, שהחריבה את האימפריות של האינקה והאצטקים, שלטה על מרבית אמריקה הדרומית והמרכזית, על חלק מהאיים הקאריביים ועל דרומה של אמריקה הצפונית. ספרד שיעבדה את תושביה המקוריים של אמריקה, הקימה בה מושבות ונהנתה מזרם שוטף של חומרי גלם, ובעיקר כסף וזהב. התפשטותה הקולוניאלית לא הייתה מוגבלת לאמריקה בלבד, ובמהלך עידן התגליות פתחו מגלי ארצות בשירות ספרד נתיבי מסחר והתיישבות לאיי האוקיינוס השקט ולכמה אזורים בדרום מזרח אסיה, דוגמת הפיליפינים. כל זאת, לצד שכניהם מפורטוגל, שהיו אף הם בעיצומה של בניית אימפריה קולוניאלית מסחרית-ימית משלהם – האימפריה הפורטוגזית – שחלשה על מושבות ותחנות סחר בברזיל, באפריקה, בהודו, בסין, ביפן ובאיים באוקיינוס ההודי.

ספרד חיזקה את השפעתה גם בתוך אירופה. באמצעות קשרי נישואין נקשר הכתר הספרדי לבית הבסבורג, ששלט באימפריה הרומית הקדושה (שמרכזה באוסטריה של ימינו). קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מלך בעצמו גם על ספרד בשנים 15161556; לאחר שלטונו פוצלו כתרי אוסטריה וספרד, אך השתיים, תחת שלטון ההבסבורגים, נשארו בעלות ברית קרובות. בהמשך הובאה ספרד באיחוד פרסונלי עם השכנה פורטוגל (15801640), ובכך חלש שלטונה בשנים אלה גם על מושבות האימפריה הפורטוגזית ותחנות הסחר שלה. תחת שלטון ספרד הובאו גם חלקים נרחבים מאיטליה וכן ארצות השפלה, הולנד ובלגיה של ימינו.

ואולם, לריבוי הנכסים האימפריאליים נודעו גם השלכות שליליות. בהיותה כוח אדיר ומאיים קנתה לה ספרד של בית הבסבורג אויבים רבים, ונמצאה כמעט באופן רציף במלחמה עם אחת או יותר מיריבותיה: צרפתאנגליההולנדהאימפריה העות’מאנית (בים) ונסיכויות גרמניות. ראוי לציון המאבק הממושך נגד הולנד, שהחל במרד הולנדי נגד שלטון ספרד ב-1566, והתפתח למלחמת שמונים השנה. בתקופת הרפורמציה, הובילה ספרד, לצד אוסטריה, את המחנה הקתולי נגד הפרוטסטנטים, בעיקר בגרמניה ובארצות השפלה. מבחינה כלכלית, לא השכילה האימפריה הספרדית לנצל את שטף המתכות היקרות מאמריקה לפיתוח כלכלי, חברתי וטכנולוגי של ארץ האם. המלחמות הממושכות דלדלו את אוצר המלוכה, ומדינות אירופיות יריבות חלפו על פני ספרד במידת התפתחותן הכלכלית, ובהדרגה – גם בעצמתן הצבאית.

מלחמת הירושה הספרדית שהתחוללה בתחילת המאה ה-18 הייתה נקודת ציון חשובה בהיסטוריה הספרדית. במלחמה זו, נאבקו בריטניה ואוסטריה שבשלטון בית האבסבורג נגד צרפת בעניין כתרי צרפת וספרד: פיליפ מאנז’ו מבית בורבון, נכדו של לואי ה-14, קיבל בירושה גם את ספרד. בריטניה, האויבת הגדולה של צרפת וספרד גם יחד, נאבקה בירושת הענק. אוסטריה הצטרפה אליה. בתום המלחמה, בחוזה אוטרכט (1713) נקבע כי פיליפ יהפוך לפליפה מלך ספרד בלבד וחל איסור על איחוד המדינות.

שקיעת האימפריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במאה ה-19 ספרד החלה לשקוע מכל עבר: בדרום אמריקה ובמרכזה הכריזו המדינות עצמאות; פלורידה אבדה לה לטובת ארצות הברית בתחילת המאה; נפוליאון ריסק אותה והשליט לזמן מה את אחיו ז’וזף כמלך; ובסוף המאה גזלה ממנה מלחמת ספרד-ארצות הברית את מושבותיה האחרונות- קובהפוארטו ריקו והפיליפינים. באפריקה, נותרה ספרד עם המושבות גינאה המשווניתאיפני (מושבה זעירה בדרום מערב מרוקו), וסהרה הספרדית (כיום סהרה המערבית). בתחילת המאה ה-20, החליטו ספרד וצרפת לכבוש את מרוקו ולחלקה, וספרד קיבלה את צפון מרוקו – מרוקו הספרדית.

ספרד המשיכה בשקיעתה, ובתחילת המאה ה-20 כבר נחשבה למדינה נחשלת. בשנת 1931 הודח מלכה האחרון של ספרד ותמו 439 שנות שלטון מלוכני בספרד (1492– 1931). באותה השנה קמה הרפובליקה הדמוקרטית של ספרד.

אולם, לאחר שהולאמו רכושם והונם של האצילים, הכנסייה, משפחת המלוכה וקציני צבא בכירים החליטו הם יחדיו (ללא משפחת המלוכה) לצאת להילחם בכוח במשטר וב”בולשביזציה“.

מלחמת האזרחים בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מלחמת האזרחים בספרד
 
לוחמי מיליציה רפובליקנים בחבל הבסקים, 1936

ב-1936 פרצה מלחמת אזרחים בספרד. במלחמה התקוממו חלק מיחידות הצבא כנגד הממשלה הרפובליקאית. מקרב הנהגת הצבא התבלט הגנרל פרנסיסקו פרנקו, שעמד, בסופו של דבר, בראש ההתקוממות. המורדים, שכינו עצמם “לאומנים”, זכו לתמיכת מגזרים שמרניים מקרב החברה הספרדית, כגון הכנסייה, תומכי המלוכה ומפלגות הימין, ונתמכו בידי כוחות איטלקיים וגרמניים. מנגד התגוננו ה”רפובליקאים”, שכללו את מרבית יחידות הצבא הסדיר, מפלגות השמאל ומרבית המיעוטים העיקריים בספרד, דוגמת הבאסקים והקטלאנים. כוחות אלו נתמכו בידי ברית המועצות ומתנדבי הבריגדות הבינלאומיות. לאחר כשלוש שנות מלחמה, בשנת 1939, תמה מלחמת האזרחים בניצחונם של הלאומנים.

ימי פרנקו[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – המדינה הספרדית

הגנרליסמו פרנסיסקו פרנקו, “אל קאודייו“, היה מנהיג פופוליסטי ימני, בעל אידאולוגיה שמרנית, המושפעת מן הקורפורטיזם והפאשיזם. משטרו הרודני מיסודו נשען על גורמים שונים ועוינים במידת מה זה לזה, שפרנקו תימרן ביניהם במיומנות: הצבא וזרועות הביטחון, הכנסייה, ובפרט אנשי מסדר אופוס דאי, מפלגת ה”פלאנחה” הפאשיסטית, חוגים מלוכניים שונים ואליטה עסקית וטכנוקרטית. המדינה הגבילה קשות את חירויותיהם הפוליטיות של האזרחים, ובין היתר אסרה על כל גילוי של זהות לאומית בקרב המיעוטים הקטלונים והבסקים.

על אף הקרבה האידאולוגית לגרמניה הנאצית ולאיטליה הפאשיסטית, שסייעו לניצחונו במלחמת האזרחים, נמנע פרנקו ממעורבות פעילה של ספרד במלחמת העולם השנייה. ספרד נהנתה מקשרי מסחר עם שני הצדדים, שסייעו לכלכלתה ההרוסה לאחר מלחמת האזרחים. בראשית המלחמה נקטה ספרד במדיניות של נייטרליות אוהדת כלפי מעצמות הציר, שאף התבטאה במשלוח כוח המתנדבים “הדיוויזיה הכחולה” לחזית הרוסית. כאשר נטתה הכף לטובת בעלות הברית, נעשתה מדיניותה של ספרד פרו-מערבית יותר, אך לא עד כדי הכרזת מלחמה על גרמניה.

לאחר המלחמה ובשנות החמישים סבלה ספרד של פרנקו מבדידות פוליטית וכלכלית. מאחר שהמשטר היה אנטי-דמוקרטי ואנטי-קומוניסטי, לא ברית המועצות ולא מדינות המערב כוננו קשרים טובים עם ספרד. ב-14 בדצמבר 1955 הצטרפה ספרד לאו”ם אך רק בשנות ה-60 הבינו ארצות הברית וחברות ברית נאט”ו את חשיבותה של ספרד במלחמה הקרה, והדבר הביא להתפתחותם ההדרגתית של הקשרים בין ארצות המערב לספרד. כסף זר החל לזרום בצורה שוטפת לספרד וענף התיירות החל להתרומם, בד בבד עם המגזר התעשייתי.

בימיו האחרונים, ביקש פרנקו מחואן קרלוס, נכדו של אלפונסו ה-13, אחרון מלכי ספרד, להיות יורשו לאחר מותו ולהנהיג מלוכה חוקתית בספרד. פרנקו עצמו הלך לעולמו בשנת 1975.

ספרד הדמוקרטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

לאחר מותו של פרנקו עלה חואן קרלוס לכס המלוכה. בתמיכת המלך עברה המדינה תהליך מהיר של דמוקרטיזציה, ללא שפיכות דמים. השלטון המרכזי הגיע להסדרים עם המיעוטים הבאסקי והקטלאני, שהכירו בזכויותיהם הלשוניות והתרבותיות והעניקו להם מידה רבה של אוטונומיה. נחקקו שורת חוקים סוציאליסטים לטובת השכבות החלשות. ב-1978 חוקקה החוקה הספרדית. ב-1982 הצטרפה ספרד לנאט”ו וב-1986 לאיחוד האירופי.

למרות זאת, המשיכה המחתרת הבסקית, אט”א (ETA), לבצע פיגועי טרור בספרד, החל מסוף שנות ה-60 ועד תחילת שנות ה-2000. ב-2011 הכריזה אט”א על הפסקת פעילותה האלימה.

סמלים לאומיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

דגל ספרד הוא דגל בעיצוב פס ספרדי המוטען בסמל ספרד. הדגל כולל שלושה פסים: שני הפסים העליון והתחתון בצבע אדום והפס המרכזי אשר רוחבו כפול מרוחב הפסים הצרים בצבע צהוב. הדגל הוכרז כדגל ספרד בחוקת ספרד משנת 1978. הסמל המוטען במרכזו של הדגל הוא שלט אצולה הכולל אלמנטים המשלבים בין הממלכות ההיסטוריות אשר הרכיבו את ספרד: אריה בעבור ממלכת לאוןטירה בעבור ממלכת קסטיליה; ארבעה פסים אדומים על מגן זהב בעבור ממלכת אראגון; שרשרת זהב על מגן אדום בעבור ממלכת נווארה ורימון בעבור ממלכת גרנדה הנוצרית. במרכז המגן מופיע סמל בית בורבון-אנז’ו (שממנו יצאה שושלת מלכי ספרד), שלוש חבצלות מוזהבות על רקע כחול וגבול אדום. כתומכים מופיעים עמודי הרקולס מוכתרים ועליהם המוטו עוד מעבר ובראש הסמל מופיע כתר ממלכת ספרד.

ההמנון הלאומי הוא המארש המלכותי אשר הוא אחד ההמנונים הבודדים שאין להם מילים רשמיות. בנוסף לכך, לא ידוע מה מקור מנגינת ההמנון. בשנת 1770, גילה מלך ספרד קרלוס השלישי את השיר שכונה אז “La Marcha Granadera” (המארש הגרנדירי) והחליט להחשיב אותו כ”מארש הכבוד”. את השיר ניגנו בכל טקס ציבורי, ומכיוון שהשיר נוגן בכל אירוע מלכותי, העם הספרדי התייחס אליו כהמנון – כמארש המלכותי.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של ספרד
 
עותק מקורי של החוקה הספרדית
 
בניין קונגרס הנציגים

ספרד היא מונרכיה חוקתיתדמוקרטית המתנהלת לפי החוקה שהתקבלה ב-1978 אחרי תום השלטון הדיקטטורי של פרנסיסקו פרנקו.

בראש המדינה עומד מלך ספרד. כיום הוא פליפה השישי. בדומה למדינות מערביות אחרות בעלות מונרכיה חוקתית, למלך יש תפקיד סמלי בלבד. אף על פי שהוא מוגדר כראש המדינה וכמפקד העליון של הכוחות המזוינים, כל החלטותיו חייבות לקבל את אישור ראש ממשלת ספרד ויושב ראש הקונגרס (הבית התחתון).

הרשות המחוקקת היא ה”קורטס חנרלס” (“Cortes Generales”) אשר מורכב משני בתים: קונגרס הנציגים (“Congreso de los Diputados”) שהוא הבית התחתון ואשר לו סמכויות רבות יותר, והסנאט (“Senado”) שהוא הבית העליון. חברי הבית התחתון נבחרים בשיטה אזוריות-יחסית, בה לכל מחוז בחירה יש כמה נציגים שמתחלקים בין רשימות המפלגות באופן יחסי לתוצאות במחוז. רוב חברי הבית העליון נבחרים בבחירות אישיות, והיתר ממונים על ידי בתי המחוקקים של הקהילות האוטונומיות

המפלגות הראשיות הן “מפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית” (PSOE) משמאל, והמפלגה העממית (PP) מימין, ובנוסף יש עוד מספר מפלגות קטנות, רבות מהן מקומיות. מאז-2011 המפלגה העממית נמצאת בשלטון.

בראש הרשות המבצעת עומד ראש הממשלה אשר זקוק לאמון הבית התחתון של הפרלמנט (הקורטס חנרלס). מאז 2018 ראש הממשלה הוא פדרו סנצ’ס מהמפלגת הפועלים הסוציאליסטית הספרדית

מערכת המשפט היא מערכת עצמאית שבנוסף אליה קיים בית משפט חוקתי.

בנוסף לשלטון המרכזי, לקהילות האוטונומיות שמרכיבות את ספרד יש סמכויות שלטוניות שמשתנות בין קהילה לקהילה. ספרד אינה מוגדרת רשמית כפדרציה, אך מבחינה מעשית השלטון בה מבוזר יותר מאשר במרבית מדינות המערב, וסמכויות רבות מסורות לידי הקהילות האוטונומיות.

צבא וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – הלגיון הספרדיהכוחות המזוינים של ספרד

ספרד הצטרפה לנאט”ו ב-30 במאי 1982.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כלכלת ספרד המודרנית היא מדינת רווחה באופיה והיא אחת הכלכלות הגדולות והמשמעותיות באירופה. נכון ל-2017, מדורגת ספרד ככלכלה ה-14 בגודלה בעולם והחמישית בגודלה באירופה. התמ”ג לנפש בה עומד על קרוב ל-38,000 דולר. ספרד, שבעברה הייתה מדינה חקלאית בעיקרה, היא כיום בעלת מגזר יצרני הנמנה בין החשובים במערב אירופה. זאת בשל קצב הצמיחה הגבוה בענפי התעשייה השונים ממנו נהנתה ספרד מאז שנות ה-50.

עם עלייתו של פרנקו לשלטון בשנות ה-30 הייתה כלכלת ספרד כלכלה נחשלת וריכוזית. בשנים 1959‏-1973, אירע מה שכונה בשם “הנס הספרדי”, כאשר ספרד ידעה צמיחה כלכלית מהירה. מאז, הלך ופחת לאורך השנים כובד המשקל של מגזר החקלאות בכלכלתה של ספרד. פרנקו עודד תהליך זה על ידי כך שהפחית במידה ניכרת את ריכוזיות המשק בשנים אלו. עם זאת, נותר המשק ריכוזי בסטנדרטים מערביים. תהליך זה הואץ בזכותה של תמיכה אמריקאית מסיבית, שניתנה בתמורה להצבת טילים ובסיסים אמריקאיים בשטח ספרד, שלא נכללה אז במסגרת נאט”ו, על רקע המלחמה הקרה.

אחת מתוצאותיו החשובות של תהליך זה הייתה היווצרותה של שכבת ביניים רחבה, שהקלה על המעבר לשלטון דמוקרטי בעשורים הבאים. החל משנת 1964 ביצעה ספרד בהצלחה סדרה של רפורמות שנועדו להמריץ את המשק ולעודד את התפתחותו. חרף זאת, לקראת סוף שנות השבעים נתן משבר הנפט העולמי את אותותיו גם בספרד ובדומה למדינות רבות בעולם אף היא שקעה במיתון עמוק. יחד חברו לזאת גם ההרעה שחלה במאזן המסחרי, שנבעה מיבוא מוגבר של הסחורות לתחומי המדינה, וכן חזרתה של הדמוקרטיה לספרד ופתיחת גבולותיה.

עם נפילת המשטר הדיקטטורי בספרד עמד התוצר הלאומי לנפש על 80% בערך מהממוצע המערב-אירופי. מאז שנות ה-80, בעידוד האיחוד האירופי, פיתחה המדינה את כלכלתה, שיפרה את התשתיות, הפכה את התעשייה למודרנית ועידכנה חוקים שונים כדי שיתאימו לקווים המנחים של האיחוד האירופי. כתוצאה מהרפורמות השונות, הסקטור הפרטי התחיל לגדול והשקעות חוץ לא איחרו לבוא.

באיחור מה, בהשוואה למדינות אחרות במערב אירופה, התפתחו בספרד גם תעשיות הפלדה, המספנות, הטקסטיל והמחצבים. כיום, בכלכלתה של ספרד מיוחס למגזר השירותים פלח נכבד. הדבר מתבטא בבירור הן בנתון התוצר המקומי הגולמי (בשנת 2005 – 67% מסך התמ”ג) והן בשיעורי תעסוקה לפי מגזרים (65%). ההכנסות מענף התיירות מאפשרות להטות את הכף בשיפור מאזן התשלומים.

בסוף שנות ה-90 של המאה ה-20 ותחילת שנות המאה ה-21, עודדה הממשלה הימנית ליברליזציההפרטה, דה-רגולציה והקטנת שיעור המס. ב-1 בינואר 1999 הייתה ספרד בקבוצה הראשונה של המדינות באיחוד האירופי, שהחליפו את המטבע שלהן באירו. לאחר הבחירות של 2004 הפחיתה המדינה עוד יותר את המעורבות הממשלתית בעסקים, נלחמה ביתר שאת בהונאות מס, ועודדה יצירתיות, מחקר ופיתוח. עם זאת, סובלת ספרד משיעור אבטלה גבוה מאד (21% ב-2011), בעיקר בקרב צעירים, מגרעון ממשלתי, ומבועת נדל”ן שהובילה בין 1995 ל-2007 לזינוק של יותר מ-200% במחירי הבתים.

משבר החוב האירופי החמיר את מצבה הכלכלי של ספרד, כפי שהשפיע על שאר מדינות ה-PIGS, בשל הגידול החד בחוב החיצוני של ספרד והתחזית לצמיחה נמוכה, אשר יחד עם הורדת דירוג האשראי של ספרד על ידי סוכנויות הדירוג הביא לחששות כי המדינה תגיע למצב שבו לא תוכל לפרוע את חובותיה (“פשיטת רגל“). בשנת 2010 התרחש בספרד משבר התעסוקה החמור ביותר במדינות ה-PIGS, וכ-20% מתושבי ספרד לא השתתפו במעגל העבודה. אחת מתוצאות המשבר המהווה גם אינדיקטור לחומרתו הייתה ירידת השערים ועליית התשואות של אגרות החוב של ספרד הנסחרות בבורסה ומיועדות להיפרע בעוד 10 שנים. הבנק המרכזי האירופי (ECB) הגביר את רכישות אגרות החוב שהונפקו על ידי ספרד בניסיון למתן את הירידה החדה בערכן אך המצב הכלכלי של המדינה לא השתפר.[13] ביוני 2012 הודיעה ספרד כי היא זקוקה לסיוע של האיחוד האירופי, כדי לשמור על היציבות של המערכת הפיננסית שלה. נכון לפברואר 2018 רמת האבטלה ירדה לשיעור של 15%.[14]

חקלאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד שנות ה-60 של המאה ה-20, כלכלת ספרד הייתה תלויה בעיקר בענף החקלאות, אך כיום מעסיק הענף רק כ-5% מסך האוכלוסייה הפעילה כלכלית במדינה. הגידולים העיקריים הם חיטהשעורהסלקסלק סוכרתירסתפוחי אדמהדגני שיפוןשיבולת שועלאורזעגבניות ובצל. ספרד התברכה גם בכרמים, בפרדסי הדרים ובמטעי זיתים נרחבים. סך התוצרת של דגנים לשנת 2005 עמד על 14 מיליון טונות; מתוכם 3.8 מיליון טונות חיטה, 8.3 מיליון טונות שעורה, 4 מיליון טונות תירס ו-126,1 אלף טונות שיפון. סך התוצרת השנתית של גידולים אחרים באותה השנה: 6.7 מיליון טונות סלק סוכר, 2.6 מיליון טונות תפוחי אדמה, 5.9 מיליון טונות ענבים, 3.8 מיליון טונות עגבניות, כמעט 3 מיליון טונות של תפוזים ומעט פחות ממיליון טונות בצל.

עקב תנאי האקלים השוררים בספרד והתוואי הטופוגרפי הייחודי לה, נחשבת חקלאות הבעל ככורח המציאות ברוב שטחה. החקלאות במחוזות הנושקים לחוף הים התיכון מסתייעת מזה זמן רב במערכות השקיה. כך הפכה רצועת חוף זו מאזור שלפנים שרר בו אקלים שחון, לאחד האזורים הפוריים ביותר בענף החקלאות בספרד, ולעיתים קרובות ניתן להבחין בו בגידולי חממה.

בעמק נהר האברו בוצעו פרויקטים של השקיה בהם שולבו גם תחנות כוח הידרואלקטריות. אזורים נרחבים באקסטרמדורה מושקים במי נהר גוואדיאנה באמצעות מערכות השקיה שהותקנו במסגרת פרויקטים ממשלתיים (“תוכנית בדאחוס” ו”regadíos de Coria”, בין היתר). מיזמי השקיה בהיקף מצומצם יותר משמשים במידה נרחבת יותר את החקלאים באזורים בהם שורר אקלים לח יותר וכן בפרדסים שסביב הערים מורסיה וולנסיה.

משק החי, יערנות ודיג[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
ערימות שעם ביער בספרד. חומר גלם זה הוא משאב היערנות העיקרי של המדינה.

לגידולי כבשים וחזירים נודעת חשיבות רבה במשק החי בספרד. בשנת 2005 מנו עדרי משק החי שלה 22.7 מיליון ראשי כבשים, 25.1 מיליון ראשי חזירים, 6.5 מיליון ראשי בקר, 3 מיליון ראשי יעלים, 240,000 ראשי סוסים ו-131 מיליון ראשי עופות לסוגיהם. בשנת 2001 יוצרו בספרד 32 מיליון קילוגרמים של דבש.

שעם הוא משאב היערנות העיקרי של ספרד. בשנת 2001 הסתכמה סך תוצרת השעם ב-57,581 טונות. סך התפוקה של עיסת תאית ועצים מיערות ספרד אינו מספק את כל צורכי המדינה.

חשיבותה של תעשיית הדיג בספרד פחותה כיום יחסית לעבר. עם זאת, גם כיום נמנית ספרד בין המדינות המובילות באירופה בענף הדיג, הן במונחים של היקף צי הדיג והן במונחים של כמות הדגה. בשנת 2004 הסתכמה כמות הדגה השנתית בספרד ב-1.2 מיליון טונות. מרבית הדגה ופירות הים מורכבת מדגי טונהדיונונים, דגי בקלהסרדינים (בויגו ובאי כריסטינה), אנשובי (בנמלי מפרץ ביסקאיה), דגי מקרלעיט הים וצדפות.

26% מסך דגי הטונה נדוגו ב-2004 בשיטת אלמדרבה (almadraba) הנהוגה בדרום ספרד, המנצלת את נדידתם הלוך וחזור של להקות דגי טונה בין האוקיינוס האטלנטי לים התיכון. דיג הטונה בספרד עומד על 60% מהסך הכולל באיחוד האירופי, כמות המציבה את ספרד במקום שני בעולם בדייג טונה.

מזה מספר עשורים חלה התפתחות ניכרת בחקלאות הימית בספרד, הן בים והן במקווי מים מתוקים ביבשה. מיני דגי גידול בולטים הם: דגי זהב, דגי לברק, צדפות מאכל, דגי שמך, דגי פוטית וסלמון; סך התוצרת בשנת 2003 הייתה 311,287 טונות.

מחצבים[עריכת קוד מקור | עריכה]

החל משנת 1996 הסתמנה בתעשיית המחצבים בספרד מגמה של צמצום עקבי ומדורג בהפקת פחם וכן חל קיפאון מסוים בפעילות הכרייה של מתכות. לעומת זאת, גברה בהתמדה פעילות החציבה של מינרלים וסלעים שונים (כגון סלסטיטנתרן גופרתיספיוליטפלואוריטטיחפלדשפטואידפצלותשישגרניט ועוד.). בשנת 2003, הסתכמה סך התפוקה השנתית הכוללת (בטונות) בכ-20,6 מיליוני טונות פחם וליגניט (פחם חום), 265,000 טונות עפרות ברזל, 70,000 טונות עפרות אבץ, 2,000 טונות עופרת, 6,5 מיליוני טונות טיח ו-2,409,554 חביות נפט גולמי בשנה.

בשנת 2001 היוו הליגניט (פחם חום) והפחם הביטומני (פחם שחור) משאבי המחצבים העיקריים המשמשים את משק האנרגיה בספרד; בתחום המתכות בלטה תפוקת האבץ ובין המינרלים ומוצרי המחצבים התעשייתיים בלטו הנתרן הכלורי (מלח שולחן רגיל) וחרסיות מיוחדות. מכרי הפחם העיקריים נמצאים במחוז אסטוריאס ובצפון מחוז לאון; מרבצי עפרות הברזל העיקריים ממוקמים סביב הערים סנטנדר ובילבאו; בעיירה אלמדן שבסביבות סיודאד ריאל נרשמה בעבר תפוקה משמעותית של המתכת כספית; יותר מכל, בולט חבל אנדלוסיה בו מופקת יותר ממחצית הכמות של מתכות בספרד כולה.

תעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

כ-40 % מהאוכלוסייה עוסקים בתעשייה.[דרוש מקור] בספרד מיוצרים, בין היתר, מוצרי טקסטיל, מוצרי ברזל ופלדה, כלי רכבכימיקלים, מוצרי ביגוד והנעלה, כלי שיט, תזקיקי נפט ומלט. בולטים בחשיבותם בין ענפי התעשייה – ענף המזון והמשקאות וענף כלי התחבורה, שמביניהם ראוי לציין את תעשיית המכוניות ואת התעשייה האווירית בספרד. ספרד נמנית בין יצרניות היין החשובות ביותר בעולם; בשנת 2003 עמדה סך התפוקה של יין במדינה על 30 מיליון הקטוליטרים. לפני הרפורמות שעבר ענף הפלדה של ספרד בשנות התשעים, רוכזה תעשייה זו בעיקר בבילבאו, בסנטנדר, באוביידו ובאווילס.

משק האנרגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תרומתו של מגזר האנרגיה בספרד לתוצר המקומי הגולמי של המדינה היא בשעור של כ-5%. עם זאת, חשיבותו היא מעבר לזו שמשתקפת בתרומתו גרידא לתפוקה הכלכלית הכוללת. זהו מגזר בעל חשיבות אסטרטגית ראשונה במעלה למשק, מכיוון שכל פעילות כלכלית תלויה באספקה סדירה של אנרגיה – בין אם בתחום מתן השירותים ובין אם ביצורן ובאספקתן של סחורות. אחת הבעיות הבולטות עימן נדרש להתמודד משק האנרגיה בספרד במאתיים השנים האחרונות הוא הדלות היחסית במקורות אנרגיה טבעיים במדינה. מחסור מתמיד זה במקורות אנרגיה דן את משק האנרגיה הספרדי למצב של גירעון תמידי באספקה ולתלות במדינות זרות. בשנת 2008, עמד שעור האספקה העצמית של אנרגיה בספרד על 25%, והוא נגזר מתוך שעור צריכה ראשוני של אנרגיה שהסתכם בשנת 2008 ב-148,070 קילוטון שווה ערך לנפט (ירידה של 3.1% לעומת 2007).

מאז שנת 2002 גדל הביקוש לאנרגיה חשמלית ב-3.5% בממוצע כל שנה, עם כמה חריגות, כמו למשל זו של שנת 2003 בה גדל הביקוש בקרוב ל-7%. בין השנים 2002 ל-2006 גדלה הצריכה מ-211,500 ג’יגהואט-שעה ל-253,600 ג’יגהואט-שעה.

50% מסך האנרגיה החשמלית שיוצרה בשנת 2008 בספרד הייתה אנרגיה גרעינית (15.368 קילוטון שווה ערך נפט), 15% מפחם, 6% אנרגיה הידרואלקטרית ו-29% הנותרים יוצרו מאנרגיות מתחדשות אחרות.

בתחום האנרגיות המתחדשות, מדורגת ספרד בשנת 2009 ראשונה בעולם בהפקה של אנרגיה סולארית ושלישית בייצור אנרגיה מרוחות.

לאחר קדחת התקנת לוחות פוטו-וולטאיים שהתרחשה בספרד במהלך שנת 2008, צפוי היה כושר הייצור הריאלי של אנרגיה סולרית במדינה להגיע ל-3,130 מגה-ואט, ובכך לעבור את גרמניה שנחשבה לפני כן למובילה בהפקת אנרגיה מהשמש, על פי נתונים של הוועד הלאומי לאנרגיה של ספרד (Comisión Nacional de la Energía, CNE).

מזה מספר שנים מוערך בספרד כי כושרה התאורטי להפיק אנרגיה מהרוח הוא רב יותר מכושרה לספק אנרגיה גרעינית מכוריה שלה, שבשנת 2008 היה כושר האספקה המותקן שלהם 16,740 מגה-ואט. בשנת 2003 הובילה ספרד את העולם כיצרן הגדול ביותר של אנרגיה מהרוח. עם זאת, צפויות ארצות הבריתגרמניה וסין להוביל את הדירוג בשנת 2010. ספרד וגרמניה אף הצליחו בשנת 2005 לייצר אנרגיה רבה יותר בחוות טחנות הרוח שלהן מאשר בתחנות הידרואלקטריות.

בשנת 2010 צפוי כושר הייצור של אנרגיה הידרואלקטרית בספרד להגיע ל-2,220 מגה-ואט, וצפויה בכך להתדרג כיצרן השני הגדול ביותר של אנרגיה הידרואלקטרית באיחוד האירופי, אחרי איטליה.

על פי דו”ח מאוקטובר 2008 של חברת ראיית החשבון העולמית Ernst & Young אודות המדינות “האטרקטיביות” ביותר בעולם להשקעות בתחומי האנרגיות המתחדשות, מדורגת ספרד כמדינה החמישית בעולם בתחום זה, אחרי ארצות הברית, גרמניה, הודו וסין.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
מפרץ גלדנה, האי מנורקה.

ספרד מדורגת שלישית בעולם, אחרי צרפת וסין, במספר התיירים הזרים המבקרים בה, על פי נתונים של הארגון העולמי לתיירות. נתח כלל התיירים בעולם המגיעים אליה עומד על 7% (נתח גדול יותר מזה של איטליה או ארצות הברית).

הכנסותיה של ספרד מתיירות בשנת 2006 הסתכמו בכ-48.2 מיליארדי יורו ולפי נתונים של משרד התעשייה, התיירות והמסחר של ספרד, סכום זה משקף עליה של 4.7% לעומת שנת 2005. בכך מובילה ספרד מבחינה זו, על צרפת ואיטליה, והיא ממוקמת שנייה אחרי לארצות הברית.

בין החודשים ינואר ודצמבר 2006, ביקרו בספרד 58.8 מיליוני תיירים זרים, 4.5% יותר ממספרם בתקופה המקבילה של שנת 2005, על פי נתונים של המשרד לענייני תעשייה, תיירות ומסחר של ספרד.

חבל קטלוניה הוא יעד התיירות המוביל בספרד. 15 מיליוני התיירים שהגיעו לחבל מהווים סך של 25.3% מסך כניסות התיירים הרשומות בספרד כולה. זוהי עליה של 6.9% לעומת התקופה המקבילה בשנה הקודמת.

יעד התיירות השני בחשיבותו בספרד הם האיים הבלאריים, אשר במהלך שנת 2006 קלטו 10.1 מיליוני תיירים (עליה של 4.7% לעומת שנת 2005). האיים הקנריים הם יעד התיירות השלישי בחשיבותו. באותה השנה ביקרו באיים אלה 9.6 מיליוני תיירים (עליה של 1.8% לעומת שנת 2005). באנדלוסיה, רביעית במספר התיירים הזרים, ביקרו ב-2006 8.5 מיליוני תיירים (עליה של 2.3% לעומת שנת 2005). בקהילה האוטונומית של ולנסיה ביקרו 5.5 מיליוני תיירים ב-2006 (1.5% לעומת 2005) ובקהילה האוטונומית של מדריד – 3.9 מיליוני תיירים ב-2006 (עליה של 14.7% לעומת השנה הקודמת). מטה הארגון העולמי לתיירות ממוקם במדריד, בירת ספרד.

על פי תחזיות של הארגון העולמי לתיירות, צפוי מספר הכניסות של תיירי חוץ לספרד לגדול ב-5% בממוצע כל שנה ב-20 השנים הבאות, ובהתאם לכך ניתן לחזות כי ספרד תקלוט בשנת 2020 75 מיליוני תיירי חוץ, כמעט 20 מיליונים יותר מאלה שביקרו בה בשנת 2005.

חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

מחוזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
מחוזות ספרד

ספרד מחולקת מבחינה אדמיניסטרטיבית ל-50 מחוזות (Provincias) שהם היחידות הטריטוריאליות הבסיסיות בספרד. רוב המחוזות נקראים על שם עיר הבירה שלהם.

המחוזות וגבולותיהם מתבססים על החלוקה שנעשתה ב-1833. מאז ועד לסוף המאה העשרים המחוזות היוו את יחידת השלטון האזורית הגדולה ביותר. עם התגבשות החלוקה של ספרד לקהילות אוטונומיות, במהלך שנות השבעים והשמונים של המאה העשרים, חשיבותם המנהלתית של המחוזות ירדה. אולם הם נותרו “אבני הבניין” מהן מורכבות הקהילות האוטונומיות.

המחוזות משמשים גם כמחוזות בחירה לבית הנבחרים, ומחוזות משפטיים.

קהילות אוטונומיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – קהילות אוטונומיות של ספרד

סעיף 2 בחוקה הספרדית משנת 1978 מבטיח את הזכות לאוטונומיה של הלאומים והאזורים שמרכיבים את “האחדות שאינה ניתנת לחלוקה” של המדינה הספרדית. עיקרון זה מבטא שינוי דרסטי לעומת משטר פרנקו הצנטרליסטי, שדיכא ביד קשה גילויים של שונוּת תרבותית. דבר זה נעשה על ידי התאגדות מחוזות שכנים ל-17 קהילות אוטונומיות (Comunidades Autónomas, ביחיד Comunidad Autónoma). מספר המחוזות (provincias) בכל קהילה אוטונומית נע בין 9 בקסטיליה ולאון, למחוז יחיד בשש מהקהילות האוטונומיות. בנוסף, לשתי הערים הספרדיות בחופי מרוקומלייה וסאוטה, יש מעמד של ערים אוטונומיות (Ciudades Autónomas).

לכל קהילה אוטונומית יש מידת אוטונומיה שונה וסמכויות שונות. מהאוטונומיה הרחבה ביותר נהנות הקהילות ה”היסטוריות”: חבל הבסקיםקטלוניהגליסיה ואנדלוסיה. קטלוניה וחבל הבסקים אף מחזיקות כוח משטרה עצמאי. כך גם חלק מהקהילות גובות את המיסים בעצמן ואף מנהלות משא ומתן עם ממשלת ספרד באשר לכמות המיסים שיועברו אליה, בעוד שאחרות מקבלות מהממשלה הקצאות כספיות. רוב השלטונות המקומיים מנהלים כיום מאבק עם השלטון המרכזי על היקף הסמכויות שיואצלו להם.

 
הקהילות האוטונומיות של ספרד

שמות האזורים הם (מצפון מזרח לדרום):

הערה: כאשר מופיעים שני שמות בלועזית, הראשון הוא בשפת האזור והשני בספרדית קסטליאנית

שתי הערים האוטונומיות הן:

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
מפת מוקדי צפיפות האוכלוסייה בספרד, 2008

אוכלוסיית ספרד מונה כיום כ-46 מיליון איש.[15] צפיפות האוכלוסייה היא 91 נפש לקמ”ר, מהנמוכות במערב אירופה, ובדירוג ה-29 בעולם. מרבית האוכלוסייה מרוכזת בעיקר במטרופולין מדריד וכן לאורך חופי המדינה. מדריד עצמה היא העיר הגדולה ביותר בספרד, עם כ-3.2 מיליון תושבים; העיר השנייה בגודלה היא ברצלונה, עם 1.6 מיליון תושבים, והשלישית בגודלה היא ולנסיה, ובה כ-800 אלף תושבים.[16] תושבים רבים התיישבו גם באיי ספרד, מתוכם הגדול ביותר כיום הוא טנריפה, עם כ-886 אלף תושבים, ואחריו מיורקה עם 884 אלף תושבים, וגראן קנריה שבאיים הקנריים עם כ-829 אלף תושבים.[17] אוכלוסייתה של ספרד הכפילה את עצמה לאורך המאה ה-20, ובמיוחד זינקה בשנות ה-60 ובראשית שנות ה-70 של המאה.

הספרדים הילידים מהווים 89 אחוזים מאוכלוסיית ספרד. בשנים האחרונות חל גידול באוכלוסייה הספרדית, במיוחד בעקבות חזרתם של ספרדים רבים למולדתם לאחר שהיגרו בשנות ה-70 לארצות אחרות באירופה ובגלל המשבר הכלכלי חלה נסיגה במספר המהגרים, שמספרם נכון ל-2011 כ-4.8 מיליון. המהגרים מהווים כ-11 אחוזים מכלל האוכלוסייה, נכון ל-2011 מעל 860,000 אלף מהגרים מוצאם מרומניה, ממרוקו 770,000, מאקוודור 360,000 ומקולומביה כ-270,000. שאר המדינות העיקריות של מהגרים לספרד הן בריטניהבוליביהגרמניהאיטליהבולגריה וסין. ההערכות הן שיש כ-200,000 מהגרים מדרום לסהרה וכי ספרד היא המדינה בעלת האחוזים הגבוהים של מהגרים באירופה אחרי קפריסין שבמקום הראשון.

גם הספרדים היגרו לאורך השנים למדינות אחרות בעולם. החל מהמאה ה-15 היגרו ספרדים ופורטוגלים רבים אל אמריקה הלטינית, וכיום הם וצאצאיהם מהווים כשליש מהאוכלוסייה באזור זה, ומכונים “אמריקאים-לטינים לבנים”. במאה ה-16 היגרו לשם כ-240 אלף ספרדים, בעיקר לפרו ולמקסיקו, ובמאה ה-17 היגרו 450 אלף ספרדים נוספים. בשנים 18461932 היגרו כחמישה מיליון ספרדים לדרום אמריקה, בעיקר לארגנטינה ולברזיל. בשנים 19601975 היגרו כשני מיליון ספרדים למדינות מערב אירופה, וכ-300 אלף לאמריקה הלטינית.[18]

שפות בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Spain languages.svg
 

החוקה הספרדית, למרות שהיא מאשרת את הריבונות של האומה הספרדית, מכירה בלאומים היסטוריים.

הספרדית שמקורה בקסטיליאנית (הקרויה español או castellano בשפה עצמה) היא השפה הרשמית ברחבי ספרד, אך שפות אזוריות אחרות גם הן מדוברות. בלא לאזכר אותן בשמן החוקה הספרדית מכירה באפשרות של שפות אזוריות כרשמיות, במקביל לספרדית, באזורים האוטונומיים המתאימים של כל שפה ושפה. השפות להלן הן השפות האזוריות הרשמיות במקביל לספרדית, בחלוקה לפי אזורים:

קטלאנית, גליסית, אוקסיטנית וספרדית קסטיליאנית התפתחו כולן מהלטינית ולכולן ניבים משלהן, שחלק מדובריהם מתייחסים אליהם כאל שפה נפרדת (כמו למשל ולנסית שהיא ניב של קטלאנית). כמו כן ישנן עוד שפות מיעוטים ששרדו משפת הרומנסה: אסטור-לאונית באסטוריאס ובחלקים מלאוןסמורה וסלמנקה, ואקסטרמדורית בקסרס ובסלמנקה, שהתפתחו שתיהן מהניב האסטור-לאוני העתיק; האראגונית (או פאבלה, fabla), המדוברת בחלקים של אראגון; הפאלה (fala) המדוברת בשלושה כפרים באקסטרמדורה; וכן מספר ניבים פורטוגזיים באקסטרמדורה ובקסטיליה-לאון. עם זאת, שלא כמו הקטלאנית, הגליסית והבסקית, אין להן כל מעמד רשמי.

חוקרי לשונות רבים טוענים כי ניבי הספרדית המדוברים באמריקה הלטינית (המקסיקני, הארגנטינאי, הקולומביאני וכו’) מקורם בספרדית של דרום מערב ספרד (אנדלוסיהאקסטרמדורה והאיים הקנריים).

באזורים התירותיים של חופי הים התיכון ובאיים הבלארייםאנגלית וגרמנית מדוברות על ידי תיירים, תושבים זרים ועובדי תיירות. מהגרים רבים מאפריקה וצאצאיהם דוברים את השפה האירופית הרשמית בארץ מוצאם (פורטוגזית, אנגלית, צרפתית ואף אפריקנס).

דת בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

בספרד 67.7% מהאוכלוסייה מוגדרים כנוצרים קתולים. 2.2% מגדרים את עצמם בני דתות אחרות בעיקר אסלאם אך גם דתות מזרח אסייתיות וזרמים נוצריים נוספים. 27.3% מהאוכלוסייה מגדירה את עצמה כלא-דתית.

יהדות ספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות ספרד

כיום יש בספרד כ-48,000 יהודים שהם כ־0.1% מכלל האוכלוסייה, מרביתם במדריד ובברצלונה. במדריד יש חמישה בתי כנסת, הגדול שביניהם ברחוב Balmes 3, בו נמצא גם בית הקהילה היהודית. בית כנסת פעיל אחר הוא בית הכנסת אהל שרה. במדריד קיים בית ספר יהודי “אבן גבירול” ובו מתחנכים כ-200 תלמידים.

ספורט בספרד[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – לה ליגהליגת העל הספרדית בכדורסל

הכדורגל בספרד מפותח מאוד, ונבחרת ספרד בכדורגל מדורגת כאחת מעשר הנבחרות הטובות בעולם. בשנת 2008 זכתה הנבחרת הספרדית באליפות אירופה ובשנת 2010 זכתה באליפות העולם בכדורגל. בשנת 2012 זכתה ספרד בפעם השנייה ברציפות באליפות אירופה, ושלישית ברציפות בטורניר גדול. גם ליגת העל הספרדית המכונה “לה ליגה” היא אחת הליגות הטובות בעולם. בין 20 הקבוצות המשחקות בה בולטות במיוחד, קבוצת ברצלונה וקבוצת ריאל מדריד שהיא הקבוצה שזכתה הכי הרבה פעמים בליגת האלופות.
בכדורסל הנבחרת הספרדית נחשבת לטובה באירופה והשנייה בטיבה בעולם (אחרי ארצות הברית). גם בליגת הכדורסל הקבוצות השולטות הן ברצלונה וריאל מדריד שזכתה הכי הרבה פעמים ביורוליג.
עוד ענפי ספורט עיקריים בספרד: כדורידכדורעףטניסמרוץ אופניים ופורמולה 1.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי של ספרד

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ שמות בשפות הרשמיות הנוספות של ספרד:
    • Reino d’Espanya
    • Reinu d’España
    • Espainiako Erresuma
    • Regne d’Espanya
    • Reino de España
    • Reiaume d’Espanha
  2. ^ באזורים מסוימים גם בסקיתגליסיתקטלאנית ואוקסיטנית (אראנית).
  3. ^ עד שנת 1999 – פסטה ספרדית.
  4. ^ דירוג שטח – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2018
  5. ^ דירוג אוכלוסייה – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  6. ^ דירוג תמ”ג – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  7. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2018 בדו”ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם ב-2019
  8. ^ באנציקלופדיה הקתולית (1913)
  9. ^ The Encyclopaedia Britannica : a dictionary of arts, sciences, literature and general information
  10. ^ מבחינה פסיכולוגית מעיד מתן השם המקראי ‘ספרד’ להיספניה על חיים בעבר ובדמיון לפייוסף חיים ירושלמי בספרו זכור ואבנר פלק בספרו A Psychoanalytic History of the Jews
  11. ^ האנציקלופדיה העברית, כרך כ”ו, עמודה 34′ 55-56
  12. ^ איים אלה, כמו יבשת אמריקה, התגלו על ידי פולשים שונים בתקופות שונות, כולל אבותיהם של בני מאיה ותרבויות ילידיות אחרות, וכן ויקינגים, כ-500 שנה לפני קולומבוס.
  13. ^ ספרד חוזרת למסיבה: תשואה על אג”ח ל-10 שנים מעל 6%, גלובס, 14 בנובמבר 2011
  14. ^ נתונים מעודדים בספרד: הכלכלה חזרה לגודלה טרם המשבר הפיננסי של 2008
  15. ^ מתוך INE, אתר המוסד הלאומי לסטטיסטיקה בספרד(הקישור אינו פעיל, 3.1.2019)
  16. ^ מתוך אתר המוסד הלאומי לסטטיסטיקה בספרד(הקישור אינו פעיל, 3.1.2019)
  17. ^ מתוך אתר המוסד הלאומי לסטטיסטיקה בספרד(הקישור אינו פעיל, 3.1.2019)
  18. ^ Focus–Migration – Spain

ברזיל

 
 
קפיצה לניווטקפיצה לחיפוש
Disambig RTL.svg המונח “ברזילאי” מפנה לכאן. אם הכוונה למשמעות אחרת, ראו ברזילי.
הרפובליקה הפדרלית של ברזיל
República Federativa do Brasil
Flag of Brazil.svgCoat of arms of Brazil.svg
דגלסמל
מוטו לאומיסדר וקידמה
המנון לאומיההמנון הברזילאי הלאומי
 
יבשתדרום אמריקה
שפה רשמיתפורטוגזית[1]
עיר בירהברזיליה[2]
15°48′S 47°54′W
העיר הגדולה ביותרסאו פאולו
משטררפובליקה פדרלית דמוקרטית
ראש המדינה
– נשיא
סגן נשיא ברזיל
נשיא ברזיל
ז’איר בולסונארו
המילטון מואוראו
הקמה
– עצמאות
– תאריך

מפורטוגל
7 בספטמבר 1822
ישות קודמתברזיל (1870-1889) האימפריה הברזילאית
שטח[3]
– דירוג עולמי
– אחוז שטח המים
8,515,770 קמ”ר 
6 בעולם
0.65%
אוכלוסייה[4]
(הערכה ליולי 2020)
– דירוג עולמי של אוכלוסייה
– צפיפות
– דירוג עולמי של צפיפות

211,715,973 נפש 
7 בעולם
24.86 נפש לקמ”ר
184 בעולם
אוכלוסייה לפי גילים
תמ”ג (PPP)[5]
(הערכה לשנת 2017)
– דירוג עולמי
– תמ”ג לנפש
– דירוג עולמי לנפש

3,248,000 מיליון $ 
8 בעולם
15,341 $
106 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[6]
(2018)
– דירוג עולמי

0.761 
79 בעולם
מטבעריאל ברזילאי ‏ (BRL)
אזור זמןUTC -2 – -5
סיומת אינטרנט.br
קידומת בינלאומית55

הרפובליקה הפדרלית של ברזיל (בפורטוגזיתRepública Federativa do Brasil, נהגה: ברזיו [bɾaˈziw] להאזנה (מידע • עזרה)) היא המדינה הגדולה ביותר בשטחה ובאוכלוסייתה בדרום אמריקה, והחמישית בשטחה ובאוכלוסייתה בעולם.

ברזיל חולשת על שטח גדול, בין מרכז היבשת לבין האוקיינוס האטלנטי; זו המדינה המזרחית ביותר ביבשת אמריקה. ברזיל גובלת בעשר מדינות- למעשה בכל מדינות דרום אמריקה, מלבד אקוודור וצ’ילה. היא גובלת בדרום באורוגוואי, בדרום-מערב בארגנטינה, במערב בפרגוואי, בבוליביה ובפרו, בצפון-מערב בקולומביה ובצפון בוונצואלה, בגיאנה, בסורינאם ובגיאנה הצרפתית.

בברזיל אדמות חקלאות פוריות וגם יערות גשם עצומים, אשר המפורסם שבהם הוא יער האמזונאס. ניצול אוצרות הטבע של המדינה והתיעוש הנרחב שהתפתח בה, הפכו את ברזיל למעצמה כלכלית מובילה בדרום אמריקה ולמנהיגה אזורית. מדד הפיתוח האנושי של ברזיל הוא גבוה יחסית לשכנותיה, על אף הפערים החברתיים הניכרים השוררים בין שכבות החברה הברזילאית.

המדינה נקראת על שם עץ הברזיל (pau-brasil) שגָּדַל בה בשפע עד אמצע המאה ה-16 (כיום בסכנת הכחדה), שהוערך על ידי ראשוני המתיישבים האירופאים כמשאב טבע חשוב. שם העץ נגזר מן המילה “בראזה” (brasa), שפירושה בפורטוגזית “גחלת”, בהשראת הגוון הכתוםאדום של ליבת גזע עץ הברזיל.

בראשיתה, הייתה ברזיל קולוניה פורטוגלית, ואף השפה הרשמית בה היא פורטוגזית, בשונה מרוב ארצות אמריקה הלטינית, בהן השפה העיקרית היא ספרדית. בעוד האימפריה הספרדית באמריקה חולקה בין מדינות רבות, נשמרה אחדות האימפריה הפורטוגזית באמריקה תחת מדינה ענקית אחת – היא ברזיל.

היסטוריה של ברזיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של ברזיל
 
פדרו אלוורש קברל, מגלה ברזיל

ההתיישבות האנושית בשטח שבו מצויה כיום מדינת ברזיל המודרנית מתחילה בהגירתם של האינדיאנים הראשונים באלף ה-6 לפנה”ס. עד המאה ה-15 אוכלסה ברזיל בשבטי נוודים למחצה, שכלכלתם התבססה על צידדיגליקוט מזון וחקלאות בלתי ממוכנת.

ברזיל התגלתה לאירופים לראשונה בשנת 1500 על ידי מגלה הארצות הפורטוגלי פדרו קברל (אף כי יש החולקים על כך ומצביעים על אחרים שגילו אותה לשיטתם לפניו), ומאז נשלטה על ידי פורטוגל והייתה למושבה פורטוגלית.

לאחר רבע מאה של ביקורים מזדמנים בלבד, גברה ההתעניינות הפורטוגזית בברזיל, וב-1534 חולקה ברזיל ל-15 קפיטניות בניהולם של אצילים אשר היו אמורים לפתח אותן. אף על פי שרק שתיים מהקפיטניות עברו תהליכי פיתוח, הוקמה בשנת 1549 נקודת ממשל פורטוגזית מרכזית בברזיל, בעיר סלבדור. המתיישבים הפורטוגלים התמקדו בתחילה בגידול קנה סוכר בקרבת חופי היבשת. הם שעבדו מיליוני אפריקאיים לעבודות אלו, ועל כן רבים מתושבי המדינה הם ממוצא אפריקאי או ממוצא אפריקאי-אירופי. במאה ה-17 ובמאה ה-18 נתגלו מרבצי זהב ויהלומים בדרום ברזיל ובמערבה. גל מחפשי זהב מפורטוגל הרחיב את האזור המיושב ואת גבולות המדינה על חשבון שטחי הספרדים.

 
“עצמאות או מוות” – פדרו הראשון מכריז על עצמאות ברזיל מפורטוגל ב-7 בספטמבר 1822, באירוע שנודע לימים כזעקת איפירנגה.

כאשר כבשה צרפת של נפוליאון את פורטוגל בשנת 1807, נמלטה משפחת המלוכה הפורטוגזית לברזיל, הכריזה על ריו דה ז’ניירו כבירת האימפריה הפורטוגזית, ונתנה לברזיל מעמד שווה לזה של פורטוגל. בשנת 1821 חזרה משפחת המלוכה לפורטוגל, וביטלה את המעמד המיוחד שהקנתה בתקופת גלותה לברזיל. יורש העצר, פדרו, שנשאר בברזיל, תמך במחאה הברזילאית, וב-7 בספטמבר 1822 הכריז על עצמאות ברזיל, באירוע שנודע לימים כזעקת איפירנגה. ב-12 באוקטובר אותה שנה, הכריז על עצמו פדרו כפדרו הראשון קיסר ברזיל, וההכתרה התקיימה ב-1 בדצמבר. רק כעבור שלוש שנים, ב-29 באוגוסט 1825, הכירה פורטוגל רשמית במדינה החדשה. בשנת 1831, נאלץ פדרו, בלחץ העם הפורטוגלי והפרלמנט שמחו כנגד שלטונו, לחזור לפורטוגל ולוותר על השלטון, ובמקומו הומלך בנו, פדרו השני, בעודו בן חמש בלבד. כעבור עשר שנים, בשנת 1841, כשהגיע פדרו השני לבגרות מספקת, הוכתר רשמית כקיסר ברזיל.

פדרו השני הביא את ברזיל להישגים כלכליים מרשימים ביותר במהלך תקופת שלטונו (18401889), שנודעה בכינוי “האימפריה הברזילאית“, אף על פי שבתקופה זו נלחמה המדינה על גבולותיה עם שכניה מדרום וממערב. הוא ביצע עבודות תשתית והתקין מסילות רכבת, פיתח את החקלאות בכלל ואת גידול הקפה בפרט, וכן קידם את ניצול המשאבים ביער האמזונאס.

 
מסמך שביטל את העבדות בברזיל, 1888.

בשנת 1888 בא על סיומו תהליך ארוך של ביטול העבדות בברזיל, כאשר חוק הזהב שחרר סופית את העבדים האפריקניים ממשטר העבדות. צעד זה הביא למתחים רבים עם בעלי המטעים והשררה, עד שב-15 בנובמבר 1889 הודח פדרו השני מהשלטון בהפיכה צבאית, וברזיל הוכרזה כרפובליקה פדרלית שנודעה לימים בכינוי הרפובליקה הישנה – תקופה שנמשכה עד שנת 1930. במסגרת ההפיכה, נכתבה לרפובליקה חוקה המבוססת על חוקת ארצות הברית. מאז ההכרה כרפובליקה עברו על ברזיל תקופות ארוכות של מהפכות ומרידות, שרק שנים מעטות של שקט חוצצות ביניהן.

בתחילת המאה ה-20 החליף הקפה את הסוכר כמוצר הייצוא העיקרי של ברזיל. בשנת 1930 עלה לשלטון בהפיכה הנשיא ז’טוליו ורגאס. ורגאס שלט, באופן רודני לעיתים, עד לשנת 1945. בהנהגתו לחמה ברזיל במלחמת העולם השנייה לצד בעלות הברית. תקופתו של ורגאס, הידועה בכינוי “המדינה החדשה“, הייתה תקופה של תיעוש ופיתוח, שהעבירה את מרכז הכובד הכלכלי והחברתי מהאוליגרכים יצרני הקפה בסאו פאולו ובמינאס ז’ראיס לאנשי המעמד הבינוני החדש שנוצר בערים.

 
כרזת תעמולה של “המדינה החדשה

הפיכה צבאית הדיחה את ורגאס בשנת 1945, וחוקה דמוקרטית התקבלה ב-1946. התקופה שבין 1945 ו-1964 הייתה תקופה של תיעוש ופיתוח, אך גם של חוסר יציבות מדינית ומשבר כלכלי. ורגאס (שנבחר לכהונה שנייה בשנת 1950 והחזיק בנשיאות עד להתאבדותו בשנת 1954) נותר דמות מרכזית בפוליטיקה הברזילאית גם בשנות ה-50, ואף לאחר מותו. בשנת 1956 החליט הנשיא ז’וסלינו קוביצ’ק, לפתוח את מרכז המדינה להתיישבות מואצת. הוא העביר את בירת המדינה מריו דה ז’אנירו אל ברזיליה, עיר חדשה ומתוכננת, שנבנתה בחבל הסרטאו, בשטח מדינת גויאס, ובשנת 1960 הפכה רשמית לבירת המדינה.

במקביל החלה נדידה של איכרים אל האזורים המיוערים של צפון המדינה. השגת האדמות בוצעה על ידי בירוא שטחים עצומים מיערות העד של האמאזונאס. תהליך זה מעורר חששות כבדים לפגיעה חמורה באיכות האוויר של כדור הארץ כולו, מאחר שיערות אלו בעלי ריכוז גבוה של עצים מפיקי חמצן.

הפיכה צבאית העלתה לשלטון כת צבאית שהשליטה בברזיל משטר דיקטטורה צבאית בשנים 1964 עד 1985. משטר זה היה מבוסס על הפרה שיטתית של זכויות האדם. הפעילות המפלגתית צומצמה לפעולתן של שתי מפלגות, האחת בעד המשטר הצבאי, והשנייה מפלגת אופוזיציה, ונעשו הסדרים לשמירת “מפלגת המשטר הצבאי” שכונתה “ARENA”, כמנצחת העיקרית בכל מערכות הבחירות. הנשיא לא נבחר, כי אם מונה מקרב אנשי הכת הצבאית. תקופה זו הייתה תקופה של פיתוח כלכלי, שלעיתים גם כונה “הנס הכלכלי”, אך שקיעתה של ברזיל במשבר הנפט של אמצע שנות ה-70, ויצירתו של חוב חיצוני הולך וגדל, הביאה למשבר כלכלי, עמו נאלצו אנשי הכת הצבאית להתמודד.

בשנת 1985 העבירה הכת את השלטון לנשיא הנבחר טנקרדו נווס, אך זה מת בטרם החלה כהונתו. מהלך הדמוקרטיזציה וההתפתחות הושלם עם קבלת חוקה דמוקרטית בשנת 1988. כיום ברזיל היא דמוקרטיה פדרלית. נשיאה הראשון של ברזיל, שנבחר באופן דמוקרטי בבחירות כלליות וישירות לנשיאות, היה פרננדו קולור דה מלו, אך שמו הוכתם בפרשיות שחיתות, והוא התפטר מתפקידו בשנת 1992, באותו היום בו היה אמור הבית העליון בקונגרס, הסנאט הפדרלי, להצביע בעד הדחתו מתפקיד הנשיא. מאז בחירתו שלטו בברזיל אנשי מפלגות הימין והמרכז, עד לבחירתו של לואיס אינסיו דה סילבה (המכונה “לולה”) איש השמאל. בפני הממשל בברזיל עומדים אתגרים מורכבים – פערים גדולים, בין העשירים ושכבות הביניים מחד, שרמת חייהם דומה לזו של מדינות מתקדמות, לעניים מאידך, אשר לרובם רמת חיים דומה לזו של מדינות בלתי מפותחות. כנופיות הפשע המשגשגות בערים והגורמות להתפרצויות אלימות מעת לעת. גם שמו של סילבה הוכתם בפרשיית שחיתות בשנת 2005, אשר הביאה לערעור מעמדו. יורשתו דילמה רוסף לא פעלה להילחם בשחיתות הגואה ויחד עמו הייתה אחת הדמויות המרכזיות בחקירה של המשטרה הפדרלית “מבצע שטיפת רכב” שחשפה מעורבות חסרת תקדים של הממשל בשחיתות ואף שהנשיא ז’איר בולסונארו, שנכנס לתפקיד בינואר 2019 הבטיח להילחם בשחיתות, הוא סופג ביקורת רבה על מעשיו לבירוא האמזונס לטובת עבודות החקלאות ותעשיית העץ.

פוליטיקה וממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של ברזיל

לברזיל היו, החל מהקמתה, שבע חוקות. על פי החוקה האחרונה, שאושרה בשנת 1988, ברזיל היא רפובליקה פדרלית דמוקרטיתנשיאותיתייצוגיתנשיא ברזיל הוא גם ראש המדינה וגם ראש הממשלה, במערכת רב מפלגתיתהרשות המבצעת היא הממשלה, בעוד שהרשות המחוקקת היא שני בתי הקונגרס הלאומי של ברזילהרשות השופטת היא עצמאית ונפרדת מהרשות המבצעת והרשות המחוקקת. ברזיל מחולקת ל-26 מדינות, ולמחוז פדרלי.

נשיאה הנוכחי של ברזיל הוא ז’איר בולסונארו, שהחליף את מישל טמר בינואר 2019.

מלבד מפלגת הפועלים, בברזיל עוד מספר מפלגות עיקריות: מפלגת המרכז המפלגה הסוציאל-דמוקרטיתמפלגת הסוציאל-דמוקרטיה הברזילאית הנאו ליברליתמפלגת העבודה הברזילאית המתויגת כמפלגת מרכז-ימין, ומפלגת העבודה הדמוקרטית השמאלית.

ראו גםקטגוריה:ברזיל: מפלגות | רשימת נשיאי ברזיל

הרשויות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מבנה המדינה והפדרציה מבוסס על המודל של ארצות הברית. המערכת המשפטית כוללת בתי משפט פדרליים ובתי משפט של המדינות, ומבוססת על משפט קונטיננטלי שהובא מן המסורת הפורטוגזית אם כי בשנים האחרונות ניתנת חשיבות לתקדים.

ממשלת ברזיל היא הרשות המבצעת, ובראשה עומד נשיא ברזיל שנבחר לתקופת כהונה בת ארבע שנים, ורשאי להיבחר לתקופת כהונה אחת נוספת. הרשות המחוקקת היא שני הבתים של הקונגרס הלאומי של ברזיל. נציגי הבית התחתון, הוא בית הנבחרים של ברזיל, נבחרים אחת לארבע שנים על פי מפתח יחסי לפי גודל האוכלוסייה במדינות הפדרציה, בעוד שנציגי הבית העליון, הסנאט הפדרלי של ברזיל, נבחרים לתקופת כהונה בת שמונה שנים, שלושה מכל מדינה, ושלושה מהמחוז הפדרלי.

זכות בחירה ובחירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

זכות הבחירה ניתנת לכל אזרח. ההצבעה בגילאים 16 עד 18 ולאחר גיל 70 היא רשות, ובין הגילאים 18 ו-70 חלה חובת הצבעה – פרט לנכים ולמי שאינו יודע קרוא וכתוב.

בעלי תפקידים הנבחרים בבחירות ישירות, כנשיא, מושלי המדינות וראשי הערים, נבחרים בבחירות בנות שני סיבובים. אם אף מועמד אינו זוכה לרוב, שני המועמדים שקיבלו את מרב הקולות בסיבוב הראשון, מתמודדים בשנית. הנציגים לסנאט וראשי ערים בהן פחות מ-400,000 תושבים נבחרים בבחירות בנות סיבוב אחד בהן זוכה המועמד שקיבל את מספר הקולות הגדול ביותר. הנציגים לבית הנבחרים ולמועצות הערים נבחרים בבחירות יחסיות על פי מפתח מפלגתי.

מדינות ומחוזות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מדינות ברזיל
 
מקטע של מערך הכבישים המהירים אימיגראנטס (Imigrantes, בעברית – מהגרים), אחד הכבישים המהירים החשובים במדינת סאו פאולו. קומפלקס זה מחבר בין העיר סאו פאולו לפראייה גרנדה, שלחופי דרום מדינת סאו פאולו, וחולף דרך עיר הנמל סנטוס.

ברזיל מחולקת ל-26 מדינות (בפורטוגזית: אסטדוס), הנהנות ממעמד פדרלי. בנוסף למדינות, קיים מחוז פדרלי אחד, שאינו שייך לאף מדינה, שבו שוכנת הבירה ברזיליה.

מדינות ברזיל הן יחידות אוטונומיות בעלות שלטון עצמי הכוללות רשויות ממשל משלהן, ואוטונומיה כלכלית יחסית. למדינות מערכת של סמלים ודגלים בדומה למערכת של הפדרציה, ברזיל. על אף האוטונומיה הניתנת לכל מדינה, שיטת הממשל במדינות זהה לזו של הפדרציה, כפי שקובעת החוקה. על פי החוקה למדינות מערכת מיסוי משלהן, והבחירות במדינות נערכות אחת לארבע שנים,

ראש הרשות המבצעת במדינות הוא המושל (governador), ו”שרי” ממשלתו הם ה”מזכירים” (secretários). לכל מדינה “מועצה מחוקקת”, ובית משפט משלה. המושלים וחברי המועצות נבחרים, אך השופטים ממונים על ידי המושל. החוקה של 1988 מעניקה למדינות את מידת האוטונומיה הרבה ביותר בברזיל מאז ימי “הרפובליקה הראשונה” (18911930). כתוצאה מכך רב כוחם של מושלי המדינות, ולרוב המועמדים לנשיאות הם מושלי מדינות.

כל אחד מ-27 המושלים חייב להשיג יותר מחצי מהקולות, בסיבוב ראשון או בסיבוב שני. בניגוד לרמה הפדרלית, המועצה המחוקקת כוללת בית אחד, אך חבריה נבחרים באופן דומה. בחירות ברמת המדינה מתרחשות בה בעת עם הבחירות לנשיאות ברזיל ולקונגרס. ב-2002 נבחרו למשרת המושל מועמדים משמונה מפלגות שונות, ונציגי 28 מפלגות מיוצגות במועצות המחוקקות של המדינות.

רשימת המדינות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לדף הקובץ
תמונה אינטראקטיבית (לחצו להסבר)‏

מדינות ברזיל – מפה אינטראקטיבית. למידע על מדינה, לחצו על מיקומה.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – כלכלת ברזיל
 
מבט חלקי על רובע העסקים איטאים ביבי שבסאו פאולו
 
חנוכת אסדת קידוחים של פטרוברז, חברת הנפט הלאומית של ברזיל, באוקיינוס האטלנטי, בנוכחותו של נשיא ברזיל לולה.

הודות לפיתוח מואץ וממושך בתחומי המכרות, החקלאות, התעשייה והשירותים, התוצר הלאומי הגולמי של ברזיל הוא הגבוה ביותר בין מדינות אמריקה הלטינית, אף כי עודנו נמוך בהשוואה למדינות המערב. ברזיל היא החברה הדומיננטית והחזקה ביותר בארגון המרקוסור – איגוד כלכלי של מדינות דרום אמריקה והיא חברה גם בארגון הסחר העולמי. נוכחותה של ברזיל בשווקים העולמיים הולכת ומתעצמת. תעשייתה מתבססת בעיקר על תעופהקפהכלי רכבסויהברזלפלדההדרים, הנעלה, וציוד אלקטרוני. על פי הערכות ה-CIA מ-2006 הכלכלה הברזילאית היא העשירית בגודלה בעולם על פי כוח קנייה.

בשל גודלה, רמת הפיתוח והתיעוש, וכנגזר מכך גם המצב הכלכלי, שונים באזורים שונים. מרבית תעשייתה מרוכזת בדרום המדינה ובדרום-מזרחה. צפון ברזיל הוא האזור העני ביותר במדינה, אך לאחרונה החלה מגמה של השקעות גם בו.

בשנות ה-90 המוקדמות של המאה העשרים הסקטור הבנקאי היווה יותר מ-16 אחוז מן התל”ג של ברזיל. למרות השינוי החד, השירותים הפיננסים והתעשייתיים של ברזיל מהווים מוקד משיכה לעסקים המקומיים ולעסקי חוץ רבים, בהם תאגידים אמריקנים רבים. הבורסות של סאו פאולו (בורסת סאו פאולו) וריו דה ז’ניירו עוברות תהליכי מיזוג ומגזר הביטוח עובר הפרטה.

לאחר עשורים של אינפלציה בלתי מרוסנת, החלה ברזיל ביישום תוכניתו המוצלחת של רין פלן לייצוב הכלכלה. היא הצליחה להוריד את האינפלציה במדינתה מ-5000 אחוזים בשנת 1993 ל-2.5 אחוזים בלבד בשנת 1998. בשנת 2000 עמדה האינפלציה על שיעור של 6 אחוזים. סדרה של רפורמות חוקתיות הוצעו כדי לשנות את המדיניות הריכוזית הכלכלית בה החזיקה הממשלה. הקונגרס אישר מספר שינויים כדי לפתוח את הכלכלה בפני הסקטור הפרטי ומשקיעים זרים. בסוף 2003, תוכנית ההפרטה, שכללה את הפרטת תעשיות התקשורת והפלדה במדינה, הכניסה לברזיל יותר מ-90 מיליארד דולר.

בינואר 1999 הודיע הבנק המרכזי של ברזיל שאינו מחזיק עוד בדולרים. הפיחות עזר במיתון השפל בצמיחה הכלכלית ומשך משקיעים זרים. החוב של ברזיל היווה כ-48 אחוז מהתל”ג, שיעור חוב נמוך מהציפיות, שהשיב את הביטחון למשקיעים. הכלכלה צמחה ב-4.4 אחוזים בשנת 2000 אבל בעיות עם ארגנטינה ב-2001 והתחזקות ההתנגדות למנהיג השמאל לואיס אינסיו דה סילבה שנצפה כי יעלה לשלטון, גרמו למשבר אמון בכלכלה ובשל כך להאטה כלכלית.

בצד ההתפתחות הכלכלית, לברזיל מספר אתגרים כלכליים עיקריים: אוכלוסייה גדולה מאוד מתחת לקו העוני (כ-20% מן העם הברזילאי, המהווים כ-40 מיליון איש), לעיתים עד כדי כך שאינם יכולים לרכוש או לשכור בתים משל עצמם והם חיים בשכונות ארעיות – פאבלות. בנוסף לכך, גם האבטלה גבוהה. אף על פי שבנתונים הרשמיים היא עומדת על כ-9.6%, הרי שלמחצית מכוח העבודה, המוערך בכ-97.7 מיליון איש, אין עבודה מסודרת רשמית. בנוסף, השיפור הכלכלי היחסי לא הגיע כמעט אל האזורים המבודדים של ברזיל, בהם, בשונה מהמטרופולינים המתועשים והמודרניים בערי החוף, הכלכלה נשענת בעיקר על חקלאות.

תעשייה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
בברזיל תעשיית תעופה מפותחת. השקתו של מטוס מדגם E-190 של חברת אמבראר הברזילאית, יצרנית מטוסי הנוסעים השלישית בגודלה בעולם.

המגזר התעשייתי בברזיל הוא המפותח והגדול ביותר באמריקה הלטינית. הוא אחראי לשליש מהתוצר המקומי הגולמי של המדינה. התעשייה הברזילאית מגוונת, והיא כוללת מכוניות, פלדה, חומרים פטרוכימיים (ראו פטרוברז), מחשבים, מטוסים (ראו אמבראר) ומוצרים בני-קיימא. יחד עם היציבות הכלכלית הגוברת אותה מספקת “פלאנו ריאל“, עסקים פנימיים (ברזילאים) וחיצוניים (בעיקר ארצות הברית) השקיעו רבות בציוד ובטכנולוגיה חדשים.

ברזיל היא מהמובילות העולמיות בייצור אנרגיה הידרואלקטרית, כאשר הקיבולת הנוכחית עומדת על 58,000 מגה ואט. האנרגיה ההידרואלקטרית מספקת מעל 90% מהחשמל בברזיל. שני הפרויקטים ההידרואלקטריים הגדולים בברזיל הם סכר איטייפו המייצר כ-12,600 מגה וואט (נמצא על נהר הפרנה), וסכר טוקורי הנמצא בצפון ברזיל. הכור הגרעיני המסחרי הראשון בברזיל, אנגרה 1, ממוקם בסמוך לריו דה ז’ניירו, ופועל במשך יותר מ-10 שנים. אנגרה 2 נמצא בתהליכי בנייה אחרי שנים של עיכובים. בנוסף, אנגרה 3 כבר נמצא בתכנון. שלושת הכורים יחדיו יספקו כ-3,000 מגה ואט לכשתושלם בנייתם.

בברזיל קיימים גם משאבים מינרליים נרחבים – מאגרי ברזל ומנגן הם מקורות חשובים לחומרי גלם תעשייתיים. שכבות של ניקלבדילכרוםבוקסיטבריליוםנחושתעופרתטונגסטןאבץזהב ומינרלים אחרים מנוצלות גם כן.

בעיר סאו פאולו שוכן אחד מהמכונים הביו רפואיים החשובים בעולם, אשר עוסק בין השאר במציאת נוגדני ארס שונים – מכון בוטאנאן.

ברזיל מספקת בעצמה את כל תצרוכת הנפט שלה. בנוסף, נחשבת ברזיל למדינה המובילה בעולם בניצול ביו-דלקים. בשנת 2007 התגלה[7] לחופי ברזיל שדה נפט בממדים עצומים, גילוי העשוי להפוך אותה למעצמת נפט ולאחת מיצרניות הנפט הגדולות בעולם, בסדר גודל של ניגריה וונצואלה או סעודיה.

מצד שני החלה כלכלת ברזיל להדק בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21 את התלות בכלכלת ארגנטינה, סביב ייצור משותף של תעשיות שונות כמו תעשיית הרכב הדומיננטית בשתי המדינות. המצב גורם לכך שמהלכים פוליטיים כלכליים של מדינה אחת משפיעים באופן משמעותי גם על המדינה השכנה[8].

סחר עם ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נתוני מכון היצוא, היקף הסחר (יבוא + יצוא, ללא הסחר ביהלומים), בין ישראל וברזיל הסתכם בשנת 2010 בכ-1.2 מיליארד דולר, עלייה של כ־29% לעומת התקופה המקבילה אשתקד. בשנת 2009 הסתכם הסחר בסחורות בכ־921 מיליון דולר, ירידה של כ־37% לעומת השנה הקודמת. חרף העלייה המרשימה שהתקבלה בשנה האחרונה היקף הסחר עם ברזיל לא חזר לרמת השיא שנרשמה ערב המשבר. ברזיל היא שותפת הסחר ה-17 של ישראל בשנת 2010. בשנה זו פעלו במדינה 391 חברות ישראליות, גידול של כ-9% בהשוואה לשנה שעברה (360 חברות ב-2009). בשנת 2008 פעלו בברזיל 366 חברות ישראליות.

ברזיל היא יעד היצוא ה-11 של ישראל בשנת 2010 (לא כולל יהלומים). יצוא הסחורות הסתכם בשנת 2010 בכ־930 מיליון דולר, עלייה של כ־30% בהשוואה לתקופה המקבילה אשתקד. עקב המשבר הכלכלי העולמי והירידה בהיקפי הסחר ובהיקפי היבוא של ברזיל, רשם היצוא הישראלי למדינה ירידה חדה של כ-39% בשנת 2009 להיקף של כ-713 מיליון דולר. רובו של היבוא מישראל הוא אשלג ודשנים, שמרכזים יותר מ 80% מהיבוא השנתי.

מבחינת היקפי היבוא, ברזיל היא יעד היבוא ה-27 של ישראל בשנת 2010 (לא כולל יהלומים). בשנה זו עלה יבוא הסחורות של ישראל מברזיל בשיעור של כ-24% והוא הסתכם בכ-258 מיליון דולר. בשנת 2009 נרשמה ירידה חדה של כ-29% ביבוא הסחורות והוא הסתכם בכ-208 מיליון דולר.

בנוסף ליבוא/יצוא פועלת בברזיל חברות שירות ישראליות, בדגש על תחומי הייעוץ הביטחוני, שרותי איתור, שרותי גבייה ואבטחת מידע.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – גאוגרפיה של ברזיל
 
מפת ברזיל

ברזיל היא המדינה הגדולה בדרום אמריקה מבחינת אוכלוסייה ושטח, והחמישית בעולם. ברזיל גובלת עם כל מדינות דרום אמריקה למעט אקוודור וצ’ילה. שטחה של ברזיל – 8,514,215 קמ”ר – מהווה חלק משמעותי מיבשת דרום אמריקה. 8,456,510 קמ”ר ממנו הם שטחי יבשה ו-55,455 קמ”ר שטחי מים. השיא הרם ביותר בברזיל הוא פיקו דה נבלינה שגובהו 2,994 מטרים, והנקודה הנמוכה ביותר היא חוף המדינה לאורך האוקיינוס האטלנטי.

ברזיל גובלת (מדרום לצפון) באורוגוואיארגנטינהפרגוואיבוליביהפרוונצואלהקולומביהגיאנהסורינם וגיאנה הצרפתית.

אקלים המדינה הוא אקלים טרופי ברובו, אף שישנם אזורים בעלי אקלים ממוזג בדרום המדינה. נהר האמזונאס זורם בצפון המדינה ויער הגשם הגדל באגן ההיקוות של הנהר – יער האמזונאס – הוא הגדול בעולם, ומהווה מחצית משטחי יערות הגשם בעולם.

פני השטח[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
מפלי איגואסו הממוקמים במשולש הגבולות של ברזיל, ארגנטינה ופרגוואי

ברזיל משתרעת על פני מרבית שטחה הצפון-מזרחי של יבשת דרום אמריקה. ברזיל היא המדינה החמישית בגודלה בעולם (אחרי רוסיהקנדהסין וארצות הברית). אורכה של ברזיל 4,395 ק”מ (“20 ‘5°16 צפון ועד “30 ’33°44 דרום) ורוחבה 4,319 ק”מ (“34 ’34°47 מערב ועד “32 ’73°59 מערב). בשל גודלה מחולקת ברזיל לשלושה אזורי זמן.

מבחינת פני השטח, מחולקת ברזיל לשלושה אזורים עיקריים: רמת ברזיל במרכז הארץ ובמזרחה, רמת גיאנה שבצפון, ושפלת האמזונאס העצומה, התופסת כ-2 חמישיות משטחה של ברזיל כולה ומשתרעת על כל רוחבה של ברזיל הצפונית, בין שתי הרמות, שבה בין השאר יער האמזונאס ונהר האמזונאס.

הרי הסיירה דל סול פרושים לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי בצפונה של המדינה, והרי הסיירה דו אספינחקו נמצאים בדרומה של המדינה. ההרים הגבוהים במדינה נמצאים ברכסי הטומוקומאקה, הפאקאריימה והאימרי בצפון ברזיל לאורך גבולותיה עם גיאנה, גיאנה הצרפתית וונצואלה (גובהם עולה על 1,200 והם מהווים 0.5% משטח המדינה). 41% משטח המדינה נמוך מ-200 מטרים. מרכזה של ברזיל היא רמה מרכזית (Planalto Central) שגובהה הממוצע כ-1,000 מטרים. מישור החוף של ברזיל נרחב ומכוסה בעיקרו ביערות טרופיים, דיונות חול ויערות מנגרוב.

 
הנוף הנשקף מהר קורקובדו בריו דה ז’ניירו, ביום מעונן קיצי בדצמבר 1997. במרכז, ניתן להבחין בהר הסוכר. ריו ממוקמת צפונית לחוג הגדי (החוצה את מדינת סאו פאולו, מעט דרומה לריו), כלומר באזור הטרופי בברזיל, בו מרובים הגשמים בעונת הקיץ. בתמונה מוצג נופה של ריו ביום מעונן טיפוסי למקום בעונה זו.

בברזיל שמונה נהרות הזורמים ממערב למזרח (או דרום מזרח) בואכה האוקיינוס האטלנטי. הגדולים בנהרות אלה הם נהר האמזונס והנהרות טוקנטינס – ארגואייה. אגני נהרות אלה מכסים מחצית משטחה של ברזיל. אגן נהר האמזונס מכיל 1/5 מכמות המים המתוקים על פני כדור הארץ.

3,615 ק”מ מנהר האמזונס מצויים בשטחה של ברזיל ולאורך תוואי ארוך זה יורד גובה פני המים בכ-100 מטרים בלבד. אל נהר האמזונס זורמים הנהרות ז’אוארי, ז’ורואה, פורוס, מדיירה, טאפאז’וס, קסינגו וטוקנטינס בחלקו הדרומי, והנהרות ברנאקו, ז’פורה, ז’ארי ונגרו בחלקו הצפוני.

הרי האנדים הם הרים “צעירים” יחסית, בניגוד לתצורות הגאולוגיות העתיקות ביותר המצויות בברזיל. 36% משטח המדינה (בעיקר מרכזה) נוצרו בעידן הפרקמבריון. שטחי המדינה שאינם חלק מרכסי ההרים הם סלעי משקע.

את שטחה של ברזיל מקובל לחלק לחמישה אזורים-גאוגרפיים עיקריים:

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
חלוקה לאזורי אקלים בברזיל, על פי שיטת קפן
 
שלג בסאו ז’ואקין שבמדינת סנטה קטרינה, דרום ברזיל. סאו ז’ואקים נחשבת לעיר הקרה בברזיל, עם טמפרטורת מינימום המגיעה עד לעשר מעלות מתחת לאפס

האקלים בברזיל מגוון ביותר, אף על פי שיותר מ-90% משטחי המדינה שוכנים באזור אקלים טרופי. צפון המדינה ומרכזה, הקרובים לקו המשווה, כוסו ג’ונגלים טרופיים. האזורים הדרומיים, המצויים מדרום לחוג הגדי (קו רוחב ’23°27 דרום) ניחנים באקלים ממוזג.

בברזיל חמישה אזורי אקלים מרכזיים: אקלים משווני, אקלים טרופי, אזורים צחיחים למחצה, אזורי רמה טרופית ואזורי אקלים סובטרופי.

הטמפרטורות באזורים המשווניים גבוהות ומגיעות לממוצע של מעל 25 מעלות צלזיוס (אולם לא עוברות את ה-40 מעלות). באזור המשווני אין שינויי אקלים במהלך השנה.

באזורים הדרומיים של המדינה, בחודשי החורף (יוני – אוגוסט) יורדות הטמפרטורות ובאזורים ההרריים יורד לעיתים שלג. באזור חוג הגדי, בערים סאו פאולובלו הוריזונטי וברזיליה האקלים ממוזג והטמפרטורות נעות בין 15 ו-30 מעלות, בממוצע. זאת בעיקר בשל מיקומן של הערים בלו הוריזונטה וברזיליה על הרמה הברזילאית, שגובהה כאלף מטרים.

ערי החוף ובהן ריו דה ז’ניירורסיפה וסלבדור נהנות מאקלים חם עם טמפרטורות ממוצעות בין 23 ו-27 מעלות. רוחות הסחר הפוקדות את הערים הן חזקות ביותר. האקלים בערים פורטו אלגרה וקוריטיבה הוא סובטרופי, ובחורפים ייתכנו קרות.

כמות המשקעים בברזיל משתנה בין האזורים ונעה בין 1,000 ל-1,500 מילימטרים גשם, אשר רובם יורדים בחודשי הקיץ (דצמבר – אפריל). באזור המשווני הלח מגיעות כמויות המשקעים ל-2,000 מילימטרים של גשם בשנה באזורי החוף ול-3,000 מילימטרים גשם בשנה בקרבת העיר בלם.

טמפרטורות ומשקעים ממוצעים בבירה ברזיליה:
חודשינוארפברוארמרץאפרילמאייונייוליאוגוסטספטמבראוקטוברנובמברדצמברשנתי
הטמפ’ הגבוהה ביותר27272727262626272828272627
הטמפ’ הנמוכה ביותר17171716141111121517171715
הטמפ’ הממוצעת22222222201818202222222221
ימי גשם2118181262238162124151
מקור: Weatherbase. כל הטמפרטורות המובאות הן במעלות צלזיוס.

צמחייה, בעלי חיים ואקולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בברזיל עולם חי מגוון ביותר, המרוכז בעיקר באזור יער האמזונאס, שם מצויים חלק גדול ממיני בעלי החיים בכדור הארץ, לרבות בעלי חיים רבים שטרם זוהו. מעריכים כי אזור האמזונאס משמש בית לכ-2.5 מיליון זנים של חרקים, עשרות אלפי מיני צמחים וכ-2,000 מיני ציפורים ויונקים. מגוון זני הצמחייה הוא מהגבוהים בעולם; מומחים מעריכים כי קמ”ר אחד יכול להכיל מעל 75,000 סוגי עצים ו-150,000 סוגי צמחייה גבוהה. קמ”ר אחד ביער האמזונס יכול להכיל כ-90,000 טון של צמחייה חיה ולכן היער מהווה את אוסף זני הצמחייה ובעלי החיים הגדול בעולם. אחת מכל חמש ציפורים חיה ביער האמזונס. עד תחילת המאה ה-21 נתגלו כ-438,000 סוגי צמחייה המהווים עניין כלכלי או חברתי. בנהרות הזורמים ביער חיים דולפין האמזונאס ודולפין טוקושילוטרות ענק ומגוון עצום של דגים, בהם הפיראניה, הפיררוקו והטוקונרה. בנוסף להם ניתן למנות בין בעלי החיים בברזיל את העצלנים, ציפורי הקוליברידובי נמליםעכביש נודד ברזילאי וטפירים.

בברזיל מופקים למעלה מ-70 מיליון טונות של יבול דגנים מדי שנה. תפוקה ניכרת זו של יבול מתאפשרת בזכות פוריות האדמה הגבוהה לאחר בירוא שטחים מיערות הגשם הטרופיים. משנה לשנה פוחתת פוריות הקרקע עקב כמות המזיקים הרבה וחומציות האדמה, תהליך הגורר בירוא הולך וגובר של היערות והתפשטות האדמות החקלאיות מערבה. תהליך בירוא יערות הגשם בברזיל זוכה לביקורת עולמית רבה בשל חשיבות אותם יערות למגוון הביולוגי של כדור הארץ. בתהליך בירוא היערות מושמד יער הגשם, המכיל זנים רבים של בעלי חיים וצמחים, חלקם נדירים, בהותירו אדמה צחיחה, לאחר שנים ספורות של שימוש חקלאי בשטח. בעייתיות הבירוא עלתה על סדר היום העולמי במהלך פסגת כדור הארץ שנערכה בריו דה ז’ניירו בשנת 1992.

לחץ מצד מדינות וארגונים רבים ברחבי העולם, והמשבר הכלכלי של שנת 1987, הביאו להפחתה בהיקף בירוא היערות מ-22,000 קמ”ר לשנה במהלך שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-20, לכ-11,000 קמ”ר בין השנים 19881991. תקנות חדשות של ממשלת ברזיל ואכיפתן המוגברת בשנות ה-90 הביאו להפחתה נוספת.

בעיות אקולוגיות נוספות הפוקדות את ברזיל הן זיהום האוויר החמור ותנאי הסניטציה הירודים בערי המדינה.

ראו גםקטגוריה:ברזיל: גאוגרפיה

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
מפת צפיפות האוכלוסייה בברזיל (2007).
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דמוגרפיה של ברזיל
 
העיר סאו פאולו היא המטרופולין השנייה בגודלה בעולם ומהווה את המרכז הכלכלי, התעשייתי והעסקי החשוב בברזיל ובאמריקה הלטינית. בין מתחמי העסקים החשובים בעיר – שדרות פאוליסטה ואזור איטאים ביבי. בעיר ענף מסעדנות מפותח, משלל מטבחי תבל, הודות לגלי ההגירה הגדולים מאוד מכל העולם שנקלטו ונטמעו בה החל מסוף המאה ה-19.
 
פורטו אלגרה, בירת מדינת ריו גרנדה דו סול, הגובלת בארגנטינה ובאורוגוואי.

בטרם החלו גלי ההגירה הגדולים לברזיל במחצית השנייה של המאה ה-19, מוצאה של אוכלוסיית הברזילאים הייתה בעיקרה ממתיישבים אירופאים מוקדמים (בעיקר פורטוגזים), מאפריקנים שהביאו האירופאים כעבדים, ומבני תערובת בין אירופים לאפריקאים (מולאטים) ובין אינדיאנים (מסטיסים) (טופי וגוואראני ורבים אחרים). נישואים בין שבטיים ובין גזעיים היו נפוצים ומקובלים בברזיל מאז הניח המתיישב הפורטוגזי הראשון את כף רגלו על אדמתה. החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ברזיל הפכה ליעד הגירה למהגרים רבים ממספר מדינות, חלק גדול מהם היגרו מאיטליהגרמניה, פורטוגל, ספרדפוליןלבנון וסוריה (בעיקר נוצרים), יפן (ראו ברזילאים יפניים) אך גם מאוקראינהרוסיהליטאהונגריהרומניהארמניהסין וקוריאה ומעוד לא מעט מדינות. יהודים מארצות אשכנז, כמו גם ממוצא ספרדי, יצרו קהילות גדולות בברזיל, במיוחד בריו דה ז’ניירו ובמדינת סאו פאולו (ראו יהדות ברזיל).

צאצאיהם של המהגרים האירופאים, ובמיוחד הגרמניםאיטלקים ופולנים, מרוכזים בעיקר בחלק הדרומי והדרום מזרחי של ברזיל, במידה רבה במדינות ריו גראנדה דו סולסאנטה קטרינהפרנה וסאו פאולו. במדינות אלו, יחד עם הארצות דוברות הספרדית שלדרומה של ברזיל (ארגנטינה ואורוגוואי), יש רוב גדול לתושבים ממוצא אירופי. ביתר ברזיל, מרבית האוכלוסייה הלבנה מקורה בשושלות פורטוגזיות ותיקות יותר. במדינות הנמצאות במרכז וחלק מדרום-מזרח ברזיל, כלומר ריו דה ז’ניירואספיריטו סאנטומינאס ז’ראיסגויאסמאטו גרוסו דו סול והמחוז הפדרלי, מספר הלבנים כמעט שווה למספר האפרו ברזילאים והמולאטים. בצפון ברזיל, אליה הובאו עבדים אפריקנים רבים לשם עבודה במטעי קנה סוכר, הטבק והכותנה, יש רוב לצאצאי העובדים האפריקנים. העיר סלבדור נחשבת כאחת מהערים הגדולות בעולם של צאצאי ילידי אפריקה. בנוסף אנשים מוכי גורל רבים מצפון ברזיל היגרו דרומה, בעיקר למגלופוליסים ריו דה ז’ניירו וסאו פאולו ששימשו כור היתוך.

הברזילאים היפניים הם הקבוצה האסיאתית הגדולה ביותר בברזיל. למעשה, בברזיל חיה הקהילה היפנית הגדולה ביותר מחוץ ליפן. 1.5 מיליון יפנים מתגוררים בברזיל, רובם בעיר סאו פאולו.

בין הבעיות החברתיות עמן מתמודדת ברזיל ניתן למנות את תנאי התברואה והניקיון הגרועים בכפרים ובאזורים המרוחקים וכן אחוזי בערות ואנאלפביתיות גדולים יחסית באזורים אלו. בכפרים נידחים רבים החיים מתנהלים בצורה דומה לצורה שבה התנהלו לפני עשרות שנים. גם גודלה של המדינה הוא מן הגורמים אשר מביאים לבידודם של הכפרים והאזורים המרוחקים; במקרים אחדים אין כבישים ודרכי גישה נוחים בין מקומות שונים, כדוגמת האמזונאס. מזה עשרות שנים מתוקצבות תוכניות ממשלתיות לחיבור האזורים הנידחים למרכז ברזיל ולערים הגדולות.

בעיות נוספות הן קצב גידול האוכלוסייה הגדול יחסית (כ-1.04% בשנת 2006), כמו גם העוני והפערים הגדולים בין עשירים ובני מעמד הביניים לעניים. בברזיל פערי ההכנסה הם מהגדולים בעולם ותורמים לניתוק בין שכבות שונות בעם הברזילאי. בעיבורי חלק מהערים הגדולות בברזיל שוכנות פאבלות, רובעי עוני בלתי חוקיים שנוצרו עם השנים בגלל פערים אלה.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

בתי הספר הראשונים הידועים לנו בברזיל נוסדו על ידי הישועים בשנת 1549. הישועים היו דומיננטיים ביותר במערכת החינוך בברזיל עד 1759 עת גורשו על ידי המרקיז של פומבל. החינוך הישועי התרכז בבניית בסיס תרבותי אירופאי משותף ובמיומנויות ספרותיות ורטוריות בפורטוגזית. מעט מאוד הושקע בחינוך מדעי, בלימוד שפות זרות ובהכשרה מקצועית. בעוד ילדי הילידים והשחורים הסתפקו בחינוך המינימלי, ילדי המעמד הגבוה זכו לחינוך המתאים לאליטה תרבותית ובניהם למדו במכללות בברזיל או נשלחו ללימודים גבוהים באירופה.

עם ייסוד הרפובליקה הברזילאית חוקק חוק חינוך חובה, אך לקח שנים רבות עד אשר יושם בפועל בכל חלקי המדינה. ב-1930 הוחל בהקמת מערכת חינוך פדרלית של ברזיל, בנוסף למערכות החינוך המדינתיות ולבתי הספר הפרטיים, אשר בשנות ה-60 היוו 9% מהחינוך היסודי ו-66% מהחינוך התיכוני. ממשלת ברזיל מפקחת על בתי הספר הפרטיים בקביעת תוכנית הלימודים ובמתן תקצוב לבתי ספר העומדים בדרישותיה. תארים של בתי ספר אשר אינם עומדים בדרישות הממשלה אינם מוכרים על ידי המדינה.

בתי הספר בברזיל מחולקים לבתי ספר יסודיים בהם לומדים שמונה שנים ובתי ספר על יסודיים בהם לומדים עוד שלוש שנים. בעבר, היו בתי הספר היסודיים חמש שנים, ועד שנות ה-50 של המאה ה-20 רק ארבע שנים, ובבתי הספר העל יסודיים למדו במשך 7 שנים, ארבע שנים במעין חטיבת ביניים הנקראת Ginasio ושלוש שנים בחטיבה עליונה הנקראת Colegio. בהמשך הוכללה חטיבת הביניים בתוך מערכת החינוך היסודית.

בסביבות 1960 למדו בבתי ספר יסודיים כמחצית מהילדים בברזיל ופחות מ-10% מהילדים למדו בבתי ספר על יסודיים. בסביבות שנת 2002 כמעט כל הילדים בגילאי 7 – 10 למדו בבית ספר יסודי, וכ-30% מהתלמידים הגיעו לרמת לימודי תיכון בגילאי 15–17. אחוזים רבים מהתלמידים בברזיל לומדים בכיתות נמוכות מההתאמה לגילם (בברזיל נהוג בסוף כל שנת לימודים לברור על פי הישגים אילו תלמידים זכאים לעלות לכיתה גבוהה יותר), כך שכשליש מהתלמידים בגילאי 15–17 עדיין רשומים ללימודים בבתי ספר יסודיים. נתון מפתיע הוא שבברזיל יש כ-43 מיליון ילדים רשומים בבתי ספר בעוד בשכבות הגיל 7–17 יש רק כ-35 מיליון ילדים[דרוש מקור]. נתון זה נובע מהכמות הגדולה של תלמידים הלומדים בכיתות נמוכות מהמתאימות לגילם וכנראה מדיווחים מנופחים של מנהלי בתי ספר.

בשנת 2001 היו לאנשים ממוצא אירופאי (“לבנים“) בברזיל ממוצע של 5.75 שנות לימוד, וללא לבנים; בני תערובת או אינדיאנים, רק 4.04 שנות לימוד בממוצע. נתון זה עולה כל הזמן, בעקבות התרחבות אחוזי ההשתתפות של הילדים בלימודים בבתי ספר.

בברזיל לא מתקיימים מבחני בגרות של המדינה לקראת סיום הלימודים בבית הספר התיכון, אלא התלמידים המסיימים מקבלים תעודה המעידה על 12 שנות לימוד. מבחנים מעין תעודת הבגרות בישראל, המכונים Vestibular, נערכים במוסדות להשכלה גבוהה כמבחני קבלה.

השכלה גבוהה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
האוניברסיטה הפדרלית של פרנה, האוניברסיטה הראשונה בברזיל, אשר נוסדה בשנת 1912 בעיר קוריטיבה שבמדינת פרנה.

לימודים גבוהים הגיעו לברזיל במאה ה-19. מבחינת הממשל הקולוניאלי הפורטוגזי שימשה ברזיל מקור לחומרי גלם, ועל כן רק עם עצמאותה של ברזיל, החלו לקום בה מוסדות השכלה גבוהה בהיקף נרחב. בהתאם, עד המאה ה-19 נאלצו בני העשירים להפליג לאירופה עבור לימודים גבוהים. האימפריה הברזילאית הכניסה לימודים גבוהים במשפטיםרפואה, לימודים טכניים ואמנויות, וייסדה ב-1839 מוסד להכשרת מורים.

בשנת 1912 נוסדה בברזיל האוניברסיטה הראשונה – היא האוניברסיטה הפדרלית של פרנה, הממוקמת בעיר קוריטיבה אשר במדינת פרנה שבברזיל.

בין מאות המוסדות להשכלה בברזיל נמנית גם אוניברסיטת סאו פאולו (USP), האוניברסיטה המובילה בברזיל ובדרום אמריקה. היא נחשבת למוסד האקדמי והמחקרי הטוב בברזיל, ודורגה בשנת 2007 במקום ה-94 בין האוניברסיטאות בעולם.[דרוש מקור] היא אוניברסיטה ציבורית ורשומים בה כשבעים וחמישה אלף סטודנטים לתארים בוגרמוסמך ודוקטור. הלימודים בה מוצעים בחינם, כבכל האוניברסיטאות הציבוריות בברזיל, עליהן נאסר בחוק פדרלי לגבות שכר לימוד. עם זאת, בפני תלמידים אשר אינם עומדים בתחרות העזה על כל מקום פנוי באוניברסיטה ציבורית בתמיכה כספית ממשלתית, בהן הלימודים ברמה גבוהה, נותרת האפשרות לפנות ללימודים במסגרת אוניברסיטאות ומכללות פרטיות בברזיל, אשר גובות שכר לימוד בשיעור דומה או אף גבוה מזה הנגבה על ידי האוניברסיטאות והמכללות בישראל. על כן, נוצר מצב בו סטודנטים רבים הבאים מבתים מבוססים ואף אמידים מאוד, אשר זכו לחינוך איכותי במסגרת בתי ספר פרטיים, מתקבלים לאוניברסיטאות הציבוריות הנתמכות על ידי הממשלה ואינן גובות שכר לימוד. לעומתם, רבים מהסטודנטים הנאלצים לפנות למסגרות פרטיות נאלצים לעבוד למחייתם ולמימון לימודיהם, במקביל ללימודיהם, אף במשרה מלאה. בברזיל מתקיימים לימודים גבוהים ברוב המסגרות בלימודי בוקר וערב, כדי לאפשר לסטודנטים ללמוד במקביל לעבודה לפרנסתם. כחלק מהצעדים הננקטים בברזיל כדי להקל על גישת כלל שכבות האוכלוסייה ללימודים גבוהים, נוקטות האוניברסיטאות המסובסדות אפליה מתקנת, על פי מצב חברתי-כלכלי וקבוצה אתנית. מטרת האפליה המתקנת לפצות על הפער הכלכלי והחברתי בין צאצאי מהגרים מארצות אירופה ואפריקה, שאבותיהם נהנו ממידות שונות של נגישות למשמני הארץ, עד ראשית המאה העשרים. במסגרת ההטבות הניתנות לאלו הראויים לקידום, ננקטת הקלה בסף הקבלה לאוניברסיטאות ציבוריות מסובסדות, ולחלקם מוצעים מגורים בחינם במעונות סטודנטים וארוחות מוזלות.

שפות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בעבר היו השפות המדוברות בברזיל שפות השבטים הדרום אמריקאיים המקומיים, על פי רוב ממשפחת שפות הטופי, בעיקר גוואראני וטופי עתיקה.

כיום השפה הרשמית היחידה בברזיל היא השפה הפורטוגזית והיא שגורה בפי רוב האוכלוסייה, וזאת בשונה משאר מדינות אמריקה הדרומית – בהן מדוברת הספרדית. הבדל זה נובע, כאמור, מכך שהפורטוגזים הם האירופאים הראשונים אשר יישבו את ברזיל, ולא הספרדים. הפורטוגזית היא השפה המדוברת באמצעי התקשורת (ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות), במערכת החינוך ובבתי הספר, ובאמצעותה מנוהלים גם רוב העסקים במדינה. הפורטוגזית עברה שינויים במהלך הדורות, ובמשך הזמן התפתח ניב ברזילאי של פורטוגזית, שההבדל בינו לבין הפורטוגזית ה”קלאסית” מפורטוגל, דומה להבדל בין האנגלית האמריקנית לאנגלית הבריטית; גם בתוך ברזיל עצמה קיים הבדל בין הניבים המדוברים במדינות המחוז השונות.

בברזיל, בעיקר בצפונה, יש שפות וניבים רבים שהם תוצר הכלאה בין הפורטוגזית לבין ניבים אינדיאנים מקומיים שונים. באזורים מרוחקים בדרומה של ברזיל, ישנן קהילות המדברות עדיין בניבים המקומיים מהתקופה הקודמת לגילוי ברזיל על ידי הפורטוגזים, אך בדרך כלל הם דוברים בד בבד גם פורטוגזית. מלבד שפות אלה, קיימות בברזיל מספר קהילות מהגרים הדוברים בשפת ארצם, בעיקר איטלקיתגרמנית ויפנית.

השפה האנגלית נלמדת בבתי הספר התיכוניים כשפה שנייה, אולם רוב הברזילאים אינם מיטיבים לדבר בה. גם השפה הספרדית מובנת, אך פחות מדוברת על ידי רוב דוברי הפורטוגזית.

קבוצות אתניות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – שבטים ילידים בברזילברזילאים יפנייםדמוקרטיה גזעית
 
מוזיאון ההגירה של מדינת סאו פאולו, סאו פאולו.

החברה ברזילאית מתאפיינת ב”עירוב גזעי״ רב מאד, מ”יסודות” האוכלוסייה הילידה, צאצאי האפריקאים שהובאו לברזיל כעבדים וצאצאי המהגרים הרבים שהגיעו אליה – בעיקר מדרום אירופה. מבדיקות DNA של מכוני מחקר שונים עולה כי החברה הברזילאית מורכבת ממיעוט אינדיאנים-ילידים (בעיקר בני הקבוצות האתניות והשבטים טופי והגוואראני); כמו גם מבני תערובת רבים של אינדיאנים ואירופאים, המכונים Mestiço מסטיסו, בנוסף, בחברה הברזילאית נראה כי יש רוב של אירופאים לבנים (בעיקר צאצאי פורטוגלים, איטלקיםגרמנים וספרדים), ומאידך אפריקנים (בעיקר בנטו ויורובה) וכמות גדולה מאד של בני תערובת של אירופאים ואפריקניים המכונים מולאטים. מיעוט קטן מן התושבים הם אסיאנים (בעיקר ברזילאים יפניים), לבנונים וסורים. כמו כן, קיימת בברזיל קהילה יהודית לא מבוטלת.

בדרומה של ברזיל אוכלוסיית האירופאים גדולה יחסית. אחוז האירופאים יורד ככל שמצפינים ובמרכזה של ברזיל מספרם זהה לבני התערובת. בבהאיה אשר בצפון מזרח ברזיל, רוב האוכלוסייה היא מצאצאי השחורים, ובצפון רובם ממוצא אינדיאני.

על פי החוקה בברזיל משנת 1998גזענות היא פשע חמור שעונש כבד בצידו.[9]

עם זאת, מדי שנה מדווחים מקרים רבים של גזענות, כולל של קבוצות נאו-נאציות וגלוחי ראש וכן של קבוצות שוליים של השמאל או הימין הרדיקלים, ושנאת זרים, שנאת הומוסקסואלים, שנאת שחורים ויהודים וביטויי איבה כלפי אוכלוסיות מצפון וצפון-מזרח ברזיל העוברות לדרום בחיפוש אחר עבודה. מדווחים מדי שנה מקרים רבים של ניצול רשת האינטרנט והתקשורת הכתובה להעברת תכנים גזעניים מסוג זה.

על פי מפקד הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה של ברזיל שנערך בשנת 2010, זוהי ההתפלגות האתנית בברזיל (שנקבעת במפקד על סמך הערכת ותשובת הנשאלים עצמם, כך שמותר להניח שאחוז הלא לבנים או ה”מעורבים” גדול יותר):

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
רובם של הברזילאים מאמינים בנצרות לסוגיה, בעיקר נצרות קתולית. בתמונה: פסל ישו המשקיף על העיר ריו דה ז’ניירו

החוקה מאפשרת חופש דת ועל הפרדת דת מהמדינה, מה שהופך ברזיל מדינה חילונית באופן רשמי. החוק אוסר על כל צורה של חוסר סובלנות דתית, אם כי הכנסייה הקתולית נהנית ממעמד מיוחס. ברזיל היא המדינה בעלת אוכלוסיית הנוצרים קתולים הגדולה בעולם: רוב אוכלוסייתה, כ-65 אחוזים, הם קתולים. לעובדה זאת הייתה השפעה רבה על החוקים בברזיל, דוגמת אי ההכרה בגירושין עד המחצית השנייה של המאה ה-20.

 
בית הכנסת קהל צור ישראל ב רסיפה, פרנמבוקו, הבכור מבין אמריקה.

מספר הנוצרים הפרוטסטנטים בעלייה ונכון לשנת 2010 עומד על כ-22 אחוזים מהאוכלוסייה, כלומר כ-26 מיליון איש. 8% מתושבי ברזיל מגדירים עצמם חסרי דת. כמו כן חיים בברזיל כ-1.2 מיליון ערבים נוצרים וכ-900,000 מורמונים, המהווים כ-0.5 אחוזים מכלל התושבים. חלק מן האוכלוסייה אוחזים באמונות שהן שילוב בין הנצרות לגווניה לבין פולחן דרום-אמריקני מסורתי; הפולחן המקורי של השבטים הילידים הוכחד כמעט כליל.

בברזיל חיים כ-107,000 יהודים (0.065 אחוזים מהאוכלוסייה) וכ-35,000 מוסלמים (כ-0.015 אחוזים).

ברזיל היא אחת ממדינות המערב בהן הריכוז הגבוה ביותר של מאמינים בדתות ואמונות מזרח-אסייאתיות מסורתיות, כדוגמת השינטו והבודהיזם – 215,000 איש; מאמיני דתות אלה מהווים חלק ניכר מהאוכלוסייה, יחסית לחלקם במדינות מערביות אחרות. כמו כן קיימות בברזיל אמונות וצורות פולחן אפריקניות מסורתיות, כמו הקנדומבלהראסטפארי והמקומבה.

יהדות ברזיל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות ברזיל

יהודים אנוסים הגיעו לברזיל מפורטוגל זמן קצר לאחר גילויה. ב-1630, הגיעו לברזיל יהודים מהולנד. רבים מהם היו צאצאים של מגורשי פורטוגל ב-1497. ב-1636, נבנה בית הכנסת הראשון ביבשת אמריקה, בית הכנסת קהל צור ישראל בעיר רסיפה. ב-1920 גברה הגירת היהודים לברזיל עם הגבלות הכניסה לארצות הברית. בגל הגירה זה התיישבו היהודים גם בארצות אחרות בדרום אמריקה, בעיקר בארגנטינה. הגירת יהודים משמעותית נוספת התרחשה עם תום מלחמת העולם השנייה.

בברזיל חיים כ-107,000 יהודים והם מהווים חלק אינטגרלי בפוליטיקה, בספורט, באקדמיה, בתעשייה, במסחר ובכל שאר תחומי החיים בברזיל. רוב היהודים הברזילאים חיים במדינת סאו פאולו, אך ישנן קהילות יהודיות גם במדינות ריו דה ז’ניירוריו גראנדה דו סול ופרנה. יהדות ברזיל נחשבת למבוססת ועשירה, ורוב היהודים במדינה חיים בביטחון כלכלי.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – תרבות ברזילפולקלור ברזילאי
 
בניין במרכז ההיסטורי של העיר סלבדור שבברזיל

ברזיל היא מדינה רב תרבותית, ואוכלוסייתה ממוצאים שונים. ככזו, תרבותה מגוונת עד מאוד, וניכרות בה השפעות מאזורים ומדינות רבות. המשפיעות העיקריות הן התרבות האינדיאנית המקורית של השבטים הילידים בברזיל, תרבות קהילות העבדים האפריקניים ותרבות אירופאית, בעיקר מפורטוגל. פרט לאלו, קיימות עוד השפעות מארצות הגירה נוספות כמו איטליהגרמניהספרדיפן וארצות ערב.

מוזיקה ומחול[עריכת קוד מקור | עריכה]

המוזיקה והמחול בברזיל הם תולדה של ערוב סגנונות מרחבי העולם, אשר הובאו על ידי מהגרים מארץ מוצאם והתמזגו במרכיבי המוזיקה והריקוד של הילידים המקומיים. במיוחד ניכרות השפעות אירופאיות שהובאו בתקופה הקולוניאליסטית על ידי הכובשים הפורטוגזים, והשפעות מקצבים אפריקניים מתקופת העבדות. התוצאה היא פיוז’ן יוצא דופן בין עידון אירופאי, עצבות המלודיות הפורטוגזיות והאינדיאניות עם חספוס פראי של הקצב האפריקני. אל כל אלה הצטרפה במאה ה-20 השפעת הג’אז האמריקני שהוסיפה את הפן ההרמוני המורכב.

מוזיקת הסמבה (שלצליליה רוקדים בקרנבל) כמו גם הבוסה נובה והשורו מקורן בברזיל. הבוסה נובה, מוזיקה מרוככת ומעודנת, הושפעה מג’אז וממקצבי סמבה והצמיחה להיטים רבים, הבולט ביניהם הוא הנערה מאיפנימה שזכה לגרסאות כיסוי רבות בברזיל ובעולם. מעבר להיותן מזוהות עם ברזיל, ניכרת גם על התפתחות המוזיקה הכלל עולמית.

פרט לסמבה התפתחו סוגי מחול נוספים בברזיל, רובם קצביים וחושניים, כמו למשל הפוחו – ריקוד עממי הפופולרי במיוחד במחוזות הצפוניים, מיועד בעיקר לריקוד בזוגות, ומלווה בנגינת אקורדיון ותוף בס.

 
ז’ילברטו ז’יל, בין המוזיקאים החשובים של ברזיל, ממניחי יסודות זרם הטרופיקליה וה-MPB. נכון ל-2008, מכהן ז’יל כשר התרבות של ברזיל בממשל לולה.

הרוק הברזילאי אף משלב לעיתים את מרכיבי הרוק המוכרים עם אלמנטים מהפולקלור הברזילאי, כמו בסגנון הטרופיקליה שפרח בברזיל בשלהי שנות ה-60, אשר מעבר להיותו גרסה מקומית למהפכת הרוק העולמית, נתן ביטוי למחאה חברתית ופוליטית נגד השלטון הדיקטטורי. בברזיל מגוון יוצרים בכל תחומי הרוק, החל מלהקות רוק כבד ומטאל כגון ספולטורה ועד הרכבים המשלבים מגוון סגנונות פופ ורוק, דוגמת ההרכבים פאטו פו ועייפתי מלהיות סקסית.

האקלים הפוליטי בו שגשגה הטרופיקליה חדל להתקיים, והמוזיקה הפופולרית הברזילאית (MBP) היא כעת שילוב סוגים שונים של מוזיקת אמצע הדרך, אם כי עדיין בשילוב מרכיבים פולקלוריסטיים.

ראוי לציון גם פסטיבל רוק בריו – פסטיבל בינלאומי של מוזיקת רוק, המתקיים מדי כמה שנים בריו דה ז’ניירו (ובליסבון שבפורטוגל). הפסטיבל התקיים שלוש פעמים בריו דה ז’ניירו, בשנים 19851991 ו-2001.

בין הזמרים והמלחינים הברזילאים המוכרים והמשפיעים ביותר ניתן למנות את קייטנו ולוזוז’ילברטו ז’ילמילטון נסימנטושיקו בוארקימריה בתניה (אחותו של ולוזו), דוריבאל קאיימיאליס רז’ינהסימוניגל קוסטהדז’וואןקסיה אלרנארה לאאואסטרוד ז’ילברטו וכן את אנטוניו קרלוס ז’וביםויניסיוס דה מוראיס וז’ואו ז’ילברטו, אבות הבוסה נובה, ואת הייטור וילה לובוס (מלחין בסגנון קלאסי). במכירות התקליטים בברזיל מוביל הזמר רוברטו קרלוס.

הקרנבל הססגוני המתקיים מדי שנה ברחבי ברזיל ומושך אליו רבבות תיירים מרחבי העולם, מהווה תצוגה מרהיבה של מגוון המחול והמוזיקה העממיים המקומיים בתהלוכות רחוב מרהיבות של בתי הספר לסמבה, הכוללות ריקודי סמבה וסגנונות ריקוד מקומיים אחרים, תלבושות ססגוניות וחושפניות ומוזיקה קצבית.

ראו גם: קטגוריה:מוזיקה ברזילאית | קטגוריה:מוזיקאים ברזילאים | קטגוריה:להקות ברזילאיות

אוכל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מטבח ברזילאי
 
הפייז’ואדה, המאכל הלאומי של ברזיל (במרכז), ומסביבה מספר מנות צדדיות נפוצות.

המטבח הברזילאי, ככלל התרבות הברזילאית, מורכב מהשפעות שהביאו איתם מהגרים מארצות מוצאם, העיקריים שביניהם: פורטוגל, גרמניהאפריקה, ארצות המזרח התיכון (בעיקר סוריה ולבנון), אך כולל גם השפעות מהשבטים הילידים. שילוב זה יצר סגנון בישול לאומי, שלמרות היותו כזה שומר על הבדלים בטעמים ובסוגי המאכלים, וזאת בשל שטחה הגדול של ברזיל.

הפייז’ואדה (בפורטוגזית feijoada), הוא תבשיל קדירה המורכב בעיקר משעועית שחורה, מאורז לבן ומבשר חזיר טחון, ונחשב למאכל הלאומי של ברזיל. מאכל זה, שנוצר כתוצאה מהשפעות אירופאיות שהביאו איתם הפורטוגזים, נפוץ גם בארצות אחרות שהיו קולוניות פורטוגזיות. לצד הפייז’ואדה, הקשאסה – סוג משקה המיוצר מקנה סוכר ומקורו בעבדים האפריקניים, נחשב למשקה הלאומי של ברזיל.

בין סוגי משקאות אחרים הנפוצים בברזיל, מלבד המשקה הלאומי, ניתן למנות את הקפיריניה – קוקטייל מסורתי העשוי מתערובת של קשאסה, לייםסוכר וקרח, וגם את הגוארנה – משקה קל בטעם פרי הגוארנה – הנפוץ מאוד בברזיל.

במטבח הברזילאי מספר מצרכים עיקריים המופיעים במגוון רב של מאכלים: בשר (עוף או בקר), שעועית (בעיקר שחורה), ירקות שורש וירקות אחרים, קמח מאניוק (manioc), ותבלינים פיקנטיים שונים, כמו גם אורזתפוחי אדמה ואגוזים. ככלל, נפוצים במטבח הברזילאי תבשילי קדירה ונזידים רבים. פירות טרופיים הנפוצים בברזיל כמו הגוארנה, אסאיקופואסומנגופפאיהקקאוקשיוגויאבהפסיפלורהאננס וספונדיאס (אנ’) משמשים להכנת משקאות, שוקולדים וגלידות. חלק מהמאכלים הברזילאים הם תוצר של מאכלי דלות ועוני שיצרו העבדים האפריקנים שהובאו לברזיל; כשחסרו להם חומרים איכותיים לבישול הם הרכיבו תבשילי קדירה המכילים מרכיבים שונים. מרכיבים אלה אינם בנמצא בכל המאכלים הברזילאים, אך הם נפוצים ברבים מהם. באזורים שונים מכינים לעיתים מאכלים דומים בסגנונות תיבול והכנה שונים.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
ריקוד קפואירה בפארק ציבורי בפורטו אלגרה.

הספורט הנפוץ ביותר בברזיל הוא הכדורגל, המשוחק על ידי כל חלקי העם; החל מעשירים ועד דיירי שכונות עוני כגון הפאבלות ואף בקרב כל המגדרים, גברים ונשים. ברזיל ידועה בעולם כולו בכדורגלנים אשר יצאו מתוכה, ביניהם ניתן למנות את פלהגארינצ’הסוקרטסזיקורומאריוריבאלדורונאלדורונאלדיניו וניימאר, משחקני הכדורגל הטובים ביותר בכל הזמנים.

נבחרת ברזיל בכדורגל היא היחידה שהשתתפה בכל המונדיאלים והיא שיאנית הזכיות כאשר לזכותה חמישה גביעי עולם בשנים: – 1958196219701994 וב-2002. גם אצטדיון המרקנה, מהגדולים בעולם, נמצא בריו דה ז’ניירו אשר בברזיל. היא אירחה את המונדיאל פעמיים, ב-1950 וב-2014.

סוגי ספורט נוספים הנפוצים בברזיל הם הכדורעף וכדורעף חופים, המשוחקים בעיקר בקרבת חופי הים במדינה; בפרט אלו של ריו דה ז’ניירו. משחקים נוספים הם גרסאות מקומיות, מעין שילוב בין כדורגל לכדור-חוף וכדור-עף. נבחרות הכדורעף וכדורעף החופים של המדינה מצליחות גם הן, באופן יחסי, בתחרויות בינלאומיות.

גם ענפי ספורט אחרים נפוצים בברזיל. נבחרתה הכדורסל הלאומית של ברזיל זכתה פעמיים באליפות העולם בכדורסל; בשנת 1959 ובשנת 1963. שחקן הכדורסל הברזילאי אוסקר שמידט נחשב אחד מטובי הכדורסלנים ששיחקו בשנות השמונים והתשעים.

גם משחק הטניס נעשה נפוץ במדינה, בעיקר מתחילת שנות האלפיים, וזאת, בין השאר, בעקבות דירוגו הממושך של שחקן הטניס הברזילאי גוסטבו קוורטן בצמרת הטניס העולמי וזכייתו שלוש פעמים באליפות צרפת הפתוחה בטניס; בשנים 19972000, ו-2001.

תחומי הספורט המוטורי, בעיקר מרוצי אופנועים ומרוצי מכוניות, אהודים ונפוצים בברזיל מזה זמן רב. ברזיל הוציאה מקרבה מספר זוכים בתחרות פורמולה 1אמרסון פיטיפאלדי בשנים 1972 ו-1974נלסון פיקה בשנים 19811983 ו-1987, ואיירטון סנה, אשר נהרג בתאונת מרוץ. סנה נחשב לאחד מנהגי הפורמולה 1 הטובים ביותר בכל הזמנים וזכה בברזיל להערצה המונית.

בתחום האתלטיקה הקלה היו לברזיל מספר הישגים לאורך השנים. במיוחד בולטים בתחום קופצי הקפיצה המשולשת. הבולטים מביניהם הם: אדהמר דה סילווה אשר שלט בתחום בשנות החמישים וזכה בשני משחקים אולימפיים במדליות זהב, וז’ואאו קרלוס דה אוליווירה אשר החזיק בשיא העולמי בקפיצה משולשת מ-1975 ועד 1985.

מספר סוגים של אמנויות לחימה שפותחו בברזיל נפוצו ונעשו לאהודים גם בשאר רחבי העולם, בהם ניתן למנות את הולה טודו (Vale tudo), ג’יו ג’יטסו ברזילאי, והמוכרת מכולם – הקפואירה.

חגים וחגיגות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תאריךשםשם מקומיהערות
1 בינוארראש השנה האזרחיתConfraternização Universal, Ano Novo
20 בינוארסאו סבסטיאוSão Sebastiãoרק בעיר ריו דה ז’ניירו
25 בינוארהקמת סאו פאולוAniversário de São Pauloרק בעיר סאו פאולו
לא קבועקרנבלCarnavalיום שלישי שלפני יום רביעי של האפר, על אף שהחגיגות מתחילות ביום השישי הקודם
לא קבוע (44 יום לפני יום שישי הטוב)יום רביעי של האפרQuarta-feira de Cinzasרק הבוקר נחשב כחג
יום שישי הקרוב לפסח היהודייום שישי הטובSexta-Feira da Paixão
21 באפרילטיראדנטס
תמיד ביום ראשון של חודש מרס אפרילפסחאPáscoa
23 באפרילסאו ג’ורג’הSão Jorgeרק בעיר ריו דה ז’ניירו
1 במאיאחד במאיDia do Trabalho
לא קבוע (62 יום אחרי יום שישי הטוב)חג הלחם והיין הקדושים
9 ביולימהפכת החוקהRevolução Constitucionalistaרק מדינת סאו פאולו
7 בספטמבריום העצמאותDia da Independência
20 בספטמברמהפכת פארופיליהRevolução Farroupilhaרק במדינת ריו גרנד’ה דו סול
12 באוקטוברגברתינו אפרסידהNossa Senhora de Aparecidaנחגג גם כ”יום הילדים”
2 בנובמבריום כל הנשמותDia de Finados
15 בנובמבריום הכרזת הרפובליקהProclamação da República
20 בנובמברזומבי מפלמארס, יום התודעה השחורZumbi dos Palmares, Dia da Consciência Negraרק במדינת ריו דה ז’ניירו
25 בדצמברחג המולדNatal

צבא וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

הכוחות המזוינים של ברזיל
Coat of arms of Brazil.svg

זרועות

צבא ברזיל
חיל האוויר הברזילאי
חיל הים הברזילאי

עיטורים ומבנה פיקודי

עיטורי הכוחות המזוינים של ברזיל
דרגות הכוחות המזוינים של ברזיל

היסטוריה צבאית

היסטוריה צבאית של ברזיל
היסטוריה של ברזיל
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכוחות המזוינים של ברזיל

הכוחות המזוינים של ברזיל מורכבים מארבע זרועות:

גיל הגיוס לצבא הוא, כמו בישראל, 18, ובברזיל כ-313,000 חיילים כשירים בגילאים 15–49, נכון לשנת 2000. תקציב הכוחות המזוינים הוא 13,408 מיליארד דולר אמריקני, שהם כ-1.9% מהתוצר הלאומי גולמי.

מלבד הכוחות המזוינים של ברזיל, סוכנות הביון הברזילאית (Agência Brasileira de Inteligência), ממשיכת דרכו של שירות המידע הלאומי הידוע לשמצה שהתפרק עם כינון המשטר הדמוקרטי, היא האחראית לתכנן, לבצע, לבקר ולתאם על מבצעי הביון במדינה, בנוגע לאיומים פנימיים או איומי חוץ.

לברזיל גם תוכנית חלל משלה, שבמסגרתה שוגרו מספר רקטות וגשושיות אל החלל. תוכנית החלל הברזילאית הייתה בשליטה הצבא עד שנת 1994, אז, בעקבות לחץ מצד ארצות הברית, היא הופרטה ונעשתה לאזרחית, ושמה שונה לסוכנות החלל הברזילאית.

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Green globe.svg אתר האינטרנט הרשמי של ברזיל

עיינו גם בפורטל

P christ.png

פורטל ברזיל הוא שער לכל הנושאים הקשורים בברזיל, המדינה הגדולה באמריקה הלטינית. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים באומה הברזילאית על כל רבדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, כלכלה, חברה, תרבות, ספורט ועוד.

אתרים רשמיים וממשלתיים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מידע וסטטיסטיקות[עריכת קוד מקור | עריכה]

תמונות וסרטונים[עריכת קוד מקור | עריכה]

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

  1. ^ קיימים הבדלים בין הפורטוגזית המדוברת בברזיל לבין הפורטוגזית של פורטוגל. למידע נוסף ראו שפות.
  2. ^ ברזיליה משמשת כעיר הבירה החל משנת 1960; לפניה הייתה ריו דה ז’ניירו במעמד זה.
  3. ^ דירוג שטח – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2018
  4. ^ דירוג אוכלוסייה – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  5. ^ דירוג תמ”ג – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
  6. ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2018 בדו”ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם ב-2019
  7. ^ סוכנויות הידיעות, גילוי שדה נפט אדיר ממדים מול חופי ברזיל עשוי להפוך אותה למעצמת נפט, The Marker,‏9 בנובמבר 2007
  8. ^ ארגנטינה בלוז: הסיפור העצוב של מעמד הביניים הארגנטינאיגלובס
  9. ^ ראו מסמך של האו”ם בנושא

איטליה

 
 
קפיצה לניווטקפיצה לחיפוש
הרפובליקה האיטלקית
Repubblica Italiana
Flag of Italy.svgEmblem of Italy.svg
דגלסמל
מוטו לאומיאין
המנון לאומישיר האיטלקים
 
יבשתאירופה
שפה רשמיתאיטלקית[1]
עיר בירה
(והעיר הגדולה ביותר)
רומא
41°54′N 12°29′E
משטררפובליקה פרלמנטרית
ראש המדינה
– נשיא
– ראש ממשלה
נשיא
סרג’ו מטרלה
ג’וזפה קונטה
הקמה
איחוד איטליה
הפיכה לרפובליקה

17 במרץ 1861
2 ביוני 1946
ישות קודמתממלכת איטליה  ממלכת איטליה
שטח[3]
– דירוג עולמי
– אחוז שטח המים
301,340 קמ”ר 
73 בעולם
2.4%
אוכלוסייה[4]
(הערכה ליולי 2020)
– דירוג עולמי של אוכלוסייה
– צפיפות
– דירוג עולמי של צפיפות

62,402,659 נפש 
23 בעולם
207.08 נפש לקמ”ר
64 בעולם
אוכלוסייה לפי גילים
תמ”ג (PPP)[5]
(הערכה לשנת 2017)
– דירוג עולמי
– תמ”ג לנפש
– דירוג עולמי לנפש

2,317,000 מיליון $ 
12 בעולם
37,130 $
50 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[6]
(2018)
– דירוג עולמי

0.883 
29 בעולם
מטבעאירו[2] ‏ (EUR)
אזור זמןUTC +1
סיומת אינטרנט.it
קידומת בינלאומית39

אִיטַלְיָה, או בשמה הרשמי: הָרֶפּוּבְּלִיקָה הָאִיטַלְקִית (באיטלקיתRepubblica Italiana, ״רֵפּֿוּבְּלִיקָה אִיטַלְיָאנָה״ להאזנה (מידע • עזרה)) היא מדינה בדרום אירופה, המכסה את רוב חצי האי האפניני, ואזורים נוספים. היא כוללת למעלה מ-20 איים, הגדולים שבהם הם סיציליה וסרדיניה. מצפון היא תחומה על ידי הרי האלפים, שם היא גובלת בצרפת, בשווייץ, באוסטריה ובסלובניה. בצפון-מרכז המדינה נמצאת המדינה הזעירה סן מרינו, ובמרכז המדינה, בתוך העיר רומא, נמצאת קריית הוותיקן. בשל צורתה הגאוגרפית המזכירה מגף היא מכונה “ארץ המגף”[7].

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – היסטוריה של איטליה

איטליה הקדם-רומית והאימפריה הרומית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערכים מורחבים – איטליה הקדם-רומיתרומא העתיקה
 
האימפריה הרומית בשיאה

בארץ שבה שוכנת היום המדינה התרחשו פעילויות אנושיות רבות-חשיבות בזמנים הפרה-היסטוריים, וברבים מחלקיה נמצאים אתרים ארכאולוגיים חשובים.

לפני התפתחות התרבות הרומית וכיבוש איטליה בידי רומא, שכנו באיטליה מספר עמים מקומיים, שזו הייתה ארץ מושבם לפחות מאז עידן הברונזה. מלבד העמים המקומיים כגון האטרוסקים או הלטינים מייסדי האימפריה הרומית, התיישבו באיטליה בני יוון הראשונים, החל מהמאה השמינית לפנה”ס. מקומות התיישבותם היו בעיקר בסיציליה ודרום איטליה, והם קיימו סחר ענף עם תושבי איטליה ואגן הים התיכון כולו.

בין המאה הרביעית לפנה”ס למאה השנייה לפנה”ס חצי-האי האיטלקי אוחד תחת שלטון רומאי. לאחר הניצחון במלחמות הפוניות נגד קרתגו, האיים השכנים גם הם באו תחת שלטון רומי עד המאה השלישית לפנה”ס. במאה הראשונה לספירה שלטה המדינה הרומית באגן הים התיכון אך נקלעה לתהליך ארוך של שקיעת הרפובליקה בליווי מלחמות אזרחים עזות שבסופו השתנה משטרה למשטר קיסרות. במאה הרביעית לספירה האימפריה פוצלה לחצי מזרחי שבירתו קונסטנטינופול ומערבי שבירתו רומא. החצי המזרחי, המכונה האימפריה הביזנטית שרד כ-1,200 שנים, אך החצי המערבי התמוטט תוך כמה מאות שנים עקב סכסוכים פנימיים ופלישות שבטים גרמאנים.

בתוך האימפריה הזו צמחה הנצרות, שנהנתה מקידום מעמדה בתקופתו קונסטנטינוס, ובהמשך הפכה לדתה הרשמית של האימפריה, ובעקבות זאת של כל אירופה. הכנסייה הקתולית והאפיפיורים שעמדו בראשה השפיעו ושלטו על איטליה במשך מאות שנים, גם לאחר נפילת האימפריה הרומית במאה ה-5 לספירה.

ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איטליה בימי הביניים

לאחר המאה החמישית, בזמן נדידת העמים הגדולה, חוותה איטליה מספר פלישות מבחוץ אשר חוללו בה הרס גדול. הראשונים שפלשו אליה היו השבטים הגרמאניים הברברים. כבר בשנת 488 נכבשה איטליה בידי שבט האוסטרוגותים הגרמאני, וב-555 בידי האימפריה הביזנטית. ב-568 כבשו הלנגוברדים הגרמאנים את רוב איטליה וב-774 סיפח קארל הגדול את מלכות הלנגוברדים לממלכת הפרנקים. תחת שלטון הפרנקים הוכנס הפיאודליזם לאיטליה והיא נחלקה לדוכסיות מורשתיות.

בשנת 827 כבשו האע’לבים את סיציליה, בשנת 828 פלשו הסרצינים לאיטליה[דרוש מקור], וכ־230 שנה מאוחר יותר (בשנת 1057) פלשו אליה הנורמנים וכבשו את הדרום ואת סיציליה. בשנת 1176 הביסו ערי לומברדיה את הקיסר פרידריך ברברוסה בקרב לניאנו, ובשנת 1183 הגיעו להסכם שלום המכונה שלום קונסטאנס ובו הכיר הקיסר בעצמאותן של ערי לומברדיה.

בצפון הצליחו באותה תקופה קיסרי גרמניה ליצור רוח של רגיעה באזור. מספר ערים איטלקיות ניצלו את המצב כדי להשיג עצמאות. מסוף המאה ה-11 ביקשו סוחרים רבים באיטליה שהתעשרו לצאת משעבוד האדונים הפיאודלים, ובמשך הזמן הצליחו לצבור כוח פוליטי ומדיני רב במספר ערים. המאבק לעצמאות רבה התחדש במאה ה-13 עם המאבק שבין האפיפיור לקיסר. ערים אלו ניצלו את המצב, הרחיבו את תחומי ריבונותן וחיזקו את מעמדן בכלכלת אירופה. במאה ה-14 נוצרו חיכוכים רבים בין הערים, ומוסד האפיפיורות חדל לפעול ברומא ועבר לפעול בדרום צרפת.

הרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הרנסאנס האיטלקי

ב-1348 פרצה מגפת המוות השחור שקטלה כשליש מאוכלוסיית איטליה. המגפה קירבה את קץ המשטר הפאודלי, והביאה לסדר החברתי והמבנה התרבותי של תקופת הרנסאנס. ההתאוששות מהאסון שגרמה המגפה הובילה לתחייה של ערים, המסחר והכלכלה, אשר עודדו תקופה של הומניזם ורנסאנס, הידוע בעיקר בשל ההישגים התרבותיים בתקופה זו. בתקופת הרנסאנס הייתה תחייה תרבותיתפילוסופית ואמנותית. הרעיונות שאפיינו את הרנסאנס מקורם בפירנצה של סוף המאה ה-13, ובמיוחד בכתביהם של הסופרים פטרארקה ודנטה וביצירותיו של האמן ג’וטו די בונדונה. הרנסאנס שהחל באיטליה התפשט בכל אירופה, ובמאות ה-15 וה-16 הפכה איטליה למרכז התרבות של אירופה, ואירעו בה התפתחויות רבות וחשובות בתחומי הציור, הפיסול והאדריכלות.

שלטון זר ומלחמות נפוליאון[עריכת קוד מקור | עריכה]

המלחמות האיטלקיות שהחלו בסוף המאה ה-15 הביאו לעשרות שנים של מתקפות צרפתיות על מדינות איטליה. עם סיומן, בשנת 1559 הייתה איטליה מחולקת למדינות שהיו בשליטה ישירה או עקיפה של ספרד ההבסבורגיתמלחמת הירושה הספרדית הביאה לשליטה אוסטרית על חלקים נרחבים של צפון איטליה. איטליה נותרה מחולקת לרפובליקות ולממלכות זעירות, תחת שלטון זר. איטליה סבלה ממעבר נתיבי הסחר מהים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. התוצאה הייתה התדרדרות יציבה במאות הבאות.

מגפות המשיכו להכות באיטליה מהמאה ה-14 ועד המאה ה-17. במגפה של 1575–1577 מתו כ-50,000 איש בוונציה. בחצי הראשון של המאה ה-17 קטלה המגפה 1,730,000 איש. בשנים 16291631 סבלה צפון איטליה מהמגפה הגדולה של מילאן, וב-1656 הכתה בנאפולי מגפה שגבתה את חייהם של 300,000 נפש.

נפוליאון בונפרטה פלש לאיטליה בשנת 1796 וייצב בה שלטון ממושך ורצוף במשך כ-18 שנים, למעט תקופה קצרה בשנת 1799 כשהאוסטרים והרוסים הצליחו להניס את הצבאות הצרפתים, אך תבוסה בקרב מרנגו הביאה לקץ השאיפות האוסטריות באיטליה עד קונגרס וינה. צרפת שלטה ישירות בחלקים נרחבים בצפון מערב איטליה, בצפון מזרח איטליה הוקמה “הרפובליקה האיטלקית” שהוחלפה לאחר מכן ב”ממלכת איטליה” שהתקיימה עד 1814. בעקבות נפילת נפוליאון השיב קונגרס וינה את הגבולות הישנים שחילקו את איטליה, והיוו רשת של מדינות זערוריות, הנשלטות באופן ישיר או עקיף בידי מעצמות אירופיות שונות, ובמיוחד אוסטריה.

איחוד איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איחוד איטליה

בעקבות הרפובליקה האיטלקית שהקים נפוליאון, שהפכה מאוחר יותר לממלכת איטליה, התגברו באיטליה הנטיות הלאומיות. הכוחות העיקריים שתמכו באיחוד איטליה היו הקרבונארי, אגודות סודיות של בני המעמד הבינוני והאינטלקטואלים שנמשכו לרעיונות המהפכה הצרפתית, ומאידך מנהיגי ממלכת סרדיניה-פיימונטה, השמרנים יותר. מנגד עמדו האימפריה האוסטרית, שלא הכירה בקיומה של איטליה כישות פוליטית, והאפיפיור, שחשש מפגיעה בכוחה של הדת. הקרבונארי וקבוצות אחרות התקוממו כמה פעמים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19, אך דוכאו פעם אחר פעם בידי האוסטרים. ב-1848, כחלק מאירועי אביב העמים, היו התקוממויות נוספות באיטליה; קרלו אלברטו, מלך סרדיניה, הכריז מלחמה על האוסטרים, אך הובס בקלות בידי כוחותיו של הגנרל רדצקי בקרב נובארה.

ב-1852 התמנה לראש ממשלת סרדיניה-פיימונטה קמילו דה קאבור, תומך נלהב באיחוד איטליה. הוא הבין שסרדיניה-פיימונטה לא תצליח להתמודד עם האוסטרים לבדה, ולכן כרת ברית עם נפוליאון השלישי קיסר צרפת. ב-1859 פרצה מלחמה בין הצדדים. בעקבות המלחמה עברה לומברדיה לידי סרדיניה-פיימונטה, אך אזור ונטו נותר בידי האוסטרים. ב-1860 סיפח קאבור את טוסקנהמודנה ופארמה, שהשתייכו לאפיפיור. ניס וסבויה הועברו לצרפתים תמורת הסכמתם למהלך.

באותה שנה החלה התקוממות נוספת בסיציליהג’וזפה גריבלדי הפליג בראש כוח בן אלף מתנדבים לסייע להתקוממות. המורדים הצטרפו לכוח ובתוך חודשיים כבשו את כל סיציליה. גריבלדי חצה את מצר מסינה אל היבשת והתקדם צפונה, בתמיכתה של האוכלוסייה המקומית. המורדים נכנסו לנאפולי, אך לא יכלו להתמודד מול צבאו הסדיר של פרנצ’סקו השני, מלך שתי הסיציליות. לשם כך בא לעזרתו ויטוריו אמנואלה השני, מלך סרדיניה-פיימונטה. בדרך לנאפולי גבר על צבאו של האפיפיור, שחשש עדיין מאובדן האוטונומיה שלו. למרות התנגדותו העיקשת נאלץ פרנצ’סקו להיכנע לאחר מצור ארוך, אך מאוחר יותר המשיך את מאבקו בלוחמת גרילה. ב-1861 הכריז ויטוריו אמנואלה על עצמו מלך איטליה. ואכן, למעט ונטו ורומא, הייתה כל איטליה תחת שלטונו.

ב-1866 התייצב ויטוריו אמנואלה לצדה של פרוסיה במלחמתה נגד אוסטריה. משניצחה פרוסיה במלחמה, הוענק לאיטלקים אזור ונטו, למרות כשלונותיהם הצורבים בשדה הקרב. באותה שנה ניסה גריבלדי לעלות על רומא, אך נבלם דווקא בידי ויטוריו אמנואלה, שהיה פרגמטי יותר, והעדיף לא להיכנס לסכסוך עם הצרפתים שהגנו על האפיפיור. ב-1867 ערך גריבלדי ניסיון נוסף, שנבלם בתבוסה לצבא האפיפיור ולצרפתים. רק ב-1870, כשהצרפתים היו עסוקים במלחמת צרפת–פרוסיה, נכנסו כוחותיו של ויטוריו אמנואלה לרומא, ושנה מאוחר יותר קבע אותה כבירת הממלכה האיטלקית החדשה.

מלחמת לוב[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראשית המאה ה-20 עקבה איטליה בקנאה אחר התחרות בין המעצמות הקולוניאליות על מושבות, והגיעה למסקנה שהגיעה השעה להגדיל את אוסף השטחים שלה מעבר לים. האימפריה העות’מאנית הייתה חלשה, קרועה במחלוקות מבית ומתמודדת עם מרידות באלבניה ובתימן, והמעצמות האחרות היו טרודות במשברים במרוקו. במשך השנים קיבלה איטליה הבטחות מבריטניה, מצרפת, מאוסטריה-הונגריה ומרוסיה, שהכירו באינטרסים המיוחדים שלה בשני המחוזות העות’מאנים בצפון אפריקהקירנייקה וטריפולי (כיום בלוב). בספטמבר 1911 הגישה איטליה לאימפריה העות’מאנית אולטימטום ופלשה לצפון אפריקה תוך נקיטת שיטות אכזריות כדי לדכא את ההתנגדות הנרחבת במקום. המעצמות הגדולות האחרות לא רצו להתערב מחשש שירחיקו את איטליה לכיוון יריבותיהן. האיטלקים שילמו מחיר כבד על כיבושיהם, עם גרעון ענקי בתקציב וכ-8000 חיילים הרוגים ופצועים בשנה הראשונה לכיבוש. מחיר כבד שילמו גם תושבי לוב. תחת שלטון האיטלקים הידרדרה לוב והייתה למדינה נחשלת. התנגדות הלובים נמשכה עד שנות העשרים, אז קם מנהיג חדש לאיטליה, בניטו מוסוליני ששם קץ להתנגדותם בצורה אכזרית ובמחיר של חמישים אלף לובים הרוגים[8].

איטליה הפאשיסטית[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – איטליה הפאשיסטית

מלחמת העולם הראשונה[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך מלחמת העולם הראשונה איטליה כרתה ברית עם צרפת ואנגליה נגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה, וב-23 במאי 1915 נכנסה למלחמה לצד מדינות ההסכמה. בתוקף ההסדר שלאחר המלחמה, איטליה קיבלה שטח אוסטרי לשעבר לאורך הגבול הצפון-מזרחי. ב–1922 הנהיג מוסוליני מנהיג המפלגה הפשיסטית את “המצעד על רומא“: הפיכה שקטה בה תפס את השלטון בפועל בעזרת הפעלת לחץ כבד על הממשל. ראש הממשלה ג’ילוטי התפטר ופינה את מקומו למוסוליני, ששהה כל אותה עת במילאנו. ההפיכה התאפשרה רבות בזכות תמיכתם של המלך ורבים מקציני הצבא, שסירבו להורות לצבא כנגד הפשיסטים. במהלך השנים הבאות חיסל מוסוליני את שאר המפלגות הפוליטיות באיטליה, אסר חירויות אישיות, והתקין דיקטטורה פשיסטית שכונתה “מדינת הקורפורט”.

ב–1929 חתם מוסוליני עם הוותיקן את הקונקורדאט, במסגרתו הנצרות הקתולית הפכה לדת המדינה. הוותיקן הפך למדינה עצמאית. כך קנה מוסוליני את אחדות העם האיטלקי ואף את תמיכת הקתולים מחוץ לאיטליה. בשנת 1935 החלה המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה. באפריל 1936 נכבשה הבירה אדיס אבבה, וקיסר אתיופיה היילה סילאסי נמלט. בעקבות המלחמה עלתה ההערצה כלפי מוסוליני לשיא, ואיטליה פרשה מחבר הלאומים בעקבות סנקציות שהוטלו עליה.

במלחמת האזרחים בספרד שפרצה ב-1936 תמכה איטליה הפאשיסטית יחד עם גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית בגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו הפשיסטי, שנלחם בספרדים הדמוקרטים שנתמכו על ידי ברית המועצות הקומוניסטית. במלחמת העולם השנייה לחמה איטליה הפאשיסטית לצד מדינות הציר יחד עם גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית. באוקטובר 1940 פתחה במלחמת איטליה–יוון כאשר פלשה ליוון, ובמקביל ניהלה לצד הנאצים מלחמה בים התיכון ובצפון אפריקה כנגד בעלות הברית. עד שנת 1943 הובס הצבא האיטלקי בצפון אפריקה ובברית המועצות. בעקבות פלישת בעלות הברית לסיציליה ב-1943, פיטר המלך את מוסוליני, אסר אותו ומינה את פייטרו באדוליו לתפקיד ראש הממשלה. בספטמבר 1943 חתם באדוליו על הסכם כניעתה ללא תנאי של איטליה, בניגוד לדעתה של גרמניה הנאצית, שמיד תפסה את רוב שטח הארץ ושחררה את מוסוליני, שהנהיג בצפון המדינה משטר קצר-חיים – הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. בעוד בעלות הברית, שנחתו בדרום, התקדמו צפונה בסדרת מבצעים שכונתה המערכה באיטליה במלחמת העולם השנייה, הוקמה מחתרת אנטי-פשיסטית פופולרית במשך שתי שנותיה האחרונות של המלחמה, והטרידה כוחות גרמניים עד גירושם באפריל 1945, אז גם תפסו הפרטיזנים האיטלקים את מוסוליני והרגו אותו.

איטליה מסוף מלחמת העולם השנייה עד ימינו[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-1946, נערך משאל עם (שבו, לראשונה באיטליה, הורשו גם נשים להצביע) סיים את המונרכיה ומועצה מחוקקת נבחרה לכתיבת חוקה לרפובליקה. הולדת הרפובליקה האיטלקית הייתה נתונה בדיון עמוק. במסגרת הסכם השלום של 1947 תיקונים קלים נערכו בגבולה של איטליה עם צרפת, אזור הספר המזרחי הועבר ליוגוסלביה והאזור מסביב לעיר טריאסטה הוכרז כטריטוריה חופשית. ב-1954 הטריטוריה, חולקה בין איטליה ליוגוסלביה, בעקרון לאורך הגבול בין האזורים. הסדר זה נעשה קבוע תחת אמנת אוזימו בין איטליה ליוגוסלביה שאושררה ב-1977 (ובימינו נדונה בין איטליה, סלובניה וקרואטיה). עוד קובע הסכם השלום כי על איטליה לשחרר את הטריטוריות שמעבר לים שלה הנמצאות במזרח אפריקה – אריתריאהסומליהאתיופיה ולוב ובאיים מסוימים במזרח הים התיכון.

אף שאיטליה לא נהנתה מיציבות פוליטית, היו שנות ה-50 וה-60 שנים של צמיחה כלכלית מהירה ושל פריחת התרבות האיטלקית. בשנות ה-70 זועזעה איטליה מהתקפות טרור של הבריגדות האדומות משמאל ושל קבוצות פשיסטיות מימין, וכן גברה פעילות המאפיה והשפעתה על מערכות השלטון. בעקבות חשיפת שערוריות וגילוי קשרים בין פוליטיקאים למאפיה נפתחה בסוף שנות ה-80 מערכה לטיהור השחיתות ומאבק במאפיה. בתחילת שנות ה-90 התחזקה הליגה הצפונית (הליגה הלומברדית), השואפת להתנתק מרומא ומהדרום העני.

איטליה נמנתה בין מייסדי ארגון נאט”ו והאיחוד האירופי, ובכך הצטרפה לתהליך הגובר של איחוד פוליטי וכלכלי של מערב אירופה, לרבות אימוץ האירו ב-1999.

במרץ 2020 התפרץ נגיף הקורונה באיטליה. זו הייתה התפרצות הקורונה הגדולה ביותר בעולם שגבתה את חייהם של אלפי בני אדם.

פוליטיקה וממשל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – פוליטיקה של איטליה

איטליה היא רפובליקה דמוקרטית רב-מפלגתית. ראש המדינה הוא הנשיא, שנבחר אחת לשבע שנים וממנה את ראש הממשלה. ראש הממשלה הוא לרוב מנהיג אחת המפלגות הגדולות, שהצליח ליצור לעצמו קואליציה בפרלמנט. ראש הממשלה מתפקד כנשיא מועצת השרים (Presidente del Consiglio dei Ministri), שגם הם מתמנים על ידי הנשיא. ראש הממשלה והשרים מתחילים את כהונתם רק לאחר הצבעת אמון בפרלמנט.

על פי חוקת 1948 פועל באיטליה פרלמנט (Parlamento), המחולק לשני בתים: בית הנבחרים (Camera dei Deputati) והסנאט (Senato della Repubblica). המערכת הפוליטית באיטליה אינה יציבה: הממשלות נשענות על קואליציות רופפות ומרובות מרכיבים, וחילופי ממשלות בתוך שנה או שנתיים מתחילת כהונתן מתרחשים תדיר. בין המפלגות הגדולות: הנוצרים הדמוקרטיים, ששלטו ברוב הממשלות שהוקמו מאז 1946, “פורצה איטליה” (קדימה איטליה), המפלגה הדמוקרטית (מפלגת שמאל-מרכז), והמפלגה הדמוקרטית של השמאל.

מערכת החוקים האיטלקית נבנתה על בסיס החוקים של האימפריה הרומית ושונתה על פי קוד נפוליאון במאה ה-19. שינוי נוסף בחוקים הונהג בעקבות החוקה האיטלקית וייסוד בית משפט חוקתי לאחר מלחמת העולם השנייה.

הפוליטיקה האיטלקית מושפעת ממתח בין האזורים החקלאיים העניים בדרום לבין הצפון התעשייתי והעשיר. בצפון המדינה זוכה לתמיכה מפלגת הליגה הצפונית, מפלגה ימנית בדלנית החותרת להקים מדינה עצמאית בשם פדניה בצפון.

יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]

איטליה הייתה מהמדינות המייסדות של הקהילייה האירופית – כיום האיחוד האירופי. איטליה התקבלה לאו”ם ב-1955, והיא גם חברה מייסדת של נאט”ו, חברה בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD), גאט”ט/ארגון הסחר העולמיהארגון לביטחון ולשיתוף פעולה באירופה (OSCE), מועצת אירופה והיוזמה המרכז-אירופית (CEI).

איטליה תומכת באו”ם ובפעולות הביטחון הבינלאומי שלו. כוחות איטלקיים שותפים בכוחות לשמירת שלום של האו”ם בסומליהמוזמביקמזרח טימור, ואיטליה מספקת תמיכה לפעולות נאט”ו והאו”ם בבוסניהקוסובו ואלבניה. בפברואר 2003 שלחה איטליה למעלה מ-2,000 חיילים לאפגניסטן במסגרת מבצע חירות מתמשכת. איטליה שלחה כוחות גם לעיראק במהלך מלחמת עיראק, והיא שותפה למאמצים לשיקום המדינה, אך בנובמבר 2006 הסיגה את כוחותיה הצבאיים וכיום היא מחזיקה רק עובדים הומניטריים ואזרחיים. באוגוסט 2006 שלחה איטליה 2,450 חיילים ללבנון במסגרת יוניפי”ל ככוח לשמירת השלום בעקבות מלחמת לבנון השנייה.

יחסי איטליה וישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יחסי איטליה-ישראל

יחסיהן הדיפלומטיים של ישראל ואיטליה כוננו עם הקמת מדינת ישראל ב-1948. במשך השנים הקפידה איטליה לנהל מדיניות זהירה בנוגע ליחסיה ישראל, בעיקר מתוך רצון לרכוש את אמונן של מדינות ערב ולבסס לעצמה מעמד נכבד במזרח התיכון. שיתוף הפעולה המדעי עם איטליה החל בשנת 1971 עם חתימת הסכם מסגרת בין המדינות בתחום המדע. עם היבחרו של סילביו ברלוסקוני בשנת 2001 כראש ממשלת איטליה חל קירוב רב בין ממשלות ישראל ואיטליה. ברלוסקוני עצמו הראה קרבה חסרת תקדים לראש הממשלה אריאל שרון ולממשלתו, ובביקורו בירושלים בשנת 2003, אף סירב להיפגש עם גורמי הרשות הפלסטינית ובכלל זאת עם היו”ר יאסר ערפאת. כמו כן הציע ברלוסקוני בשנת 2005 כי ישראל תצטרף לארגון נאט”ו, כדי ש”התקפה עליה מצד איראן תיחשב התקפה על אירופה כולה”, כך לדבריו. ברלוסקוני היה המנהיג האירופי הראשון שדיבר בגלוי על האפשרות שישראל תצטרף לאיחוד האירופי. בכך הפכה איטליה לאחת הידידות הקרובות של ישראל בעולם. בנובמבר 2006, חברי פרלמנט איטלקים יצאו במסע עולמי להכנסת ישראל לאיחוד האירופי[דרוש מקור]. בשנת 2011 אמר ברלוסקוני כי לא יתמוך בהקמת מדינה פלסטינית[9]. בשנים הללו גם השתפרו היחסים הצבאיים בין איטליה לישראל והמדינות אף החלו באימונים משותפים.

הסחר בין איטליה למדינת ישראל[עריכת קוד מקור | עריכה]

איטליה חברה באיחוד האירופי, ולפיכך כל ההסכמים החתומים בין ישראל לבין האיחוד מחייבים את איטליה. בנוסף בין ישראל לאיטליה קיים הסכם למניעת כפל מס והסכם מחקר ופיתוח משותף. בשנת 2010, עמד הייצוא על 1.2 מיליארד דולר, והייבוא על 2.4 מיליארד דולר. בשנת 2011 כל הייבוא מאיטליה לישראל עמד על כשלושה מיליארד דולר. נתונים אלו הפכו את איטליה לשותפת הסחר השביעית בגודלה בעולם עם ישראל, ושלישית באירופה. הסחר בין שתי המדינות, הוא סחר רחב החל מתחום התעשייה אשר מתבטא בחברות ישראליות רבות שלהן נציגויות ופעילות באיטליה ועד לתחום התקשורת והמחשוב. חברות לדוגמה: חיפה כימיקליםצ’ק פוינטקומברסישקר.

צבא וביטחון[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – הכוחות המזוינים של איטליה

האחריות להגנתה של איטליה מוטלת על הכוחות המזוינים של איטליה, גוף ארבע-זרועי צבאי הכפוף למשרד ההגנה בממשלת איטליה. נכון לשנת 2010 משרתים בכוחות ההגנה 319,529 אנשים בשירות קבע ו-41,867 אנשי מילואים.

זרועות הכוחות המזוינים הם:

ההיסטוריה הצבאית של איטליה מתחילה בסוף המאה השישית לפני הספירה, מעת ייסודה של הרפובליקה הרומית ולאחר מכן בתקופת האימפריה הרומית, המשך בפלישות של ימי הביניים, בתקופת המלחמות האיטלקיות, עבור בימי איחוד איטליה ועד השתתפותה של איטליה במלחמות העולם ובמעורבותה במלחמת האזרחים בספרד וכיבושיה הקולוניאליים באפריקה. איטליה היא מהמדינות המייסדות של ברית נאט”ו ומשתתפת במשימות השונות של הארגון ובמשימות שמירת שלום של האו”ם.

שלטון מקומי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חלוקת איטליה למחוזות ונפות
Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מחוזות איטליה

איטליה מחולקת ל-20 מחוזות שמהם חמישה הם בעלי מעמד אוטונומי מיוחד (מסומנים בכוכבית):

מחוזבאיטלקיתעיר בירהשטח (קמ”ר)אוכלוסייה
אברוצוAbruzzoל’אקווילה10,7941,324,000
ואלה ד’אאוסטה*Valle d’Aostaאאוסטה3,263126,000
פוליהPugliaבארי19,3624,076,000
בזיליקטהBasilicataפוטנצה9,992591,000
קלבריהCalabriaקטנזארו15,0802,007,000
קמפניהCampaniaנאפולי13,5955,811,000
אמיליה-רומאניהEmilia-Romagnaבולוניה22,1244,276,000
פריולי-ונציה ג’וליה*Friuli-Venezia Giuliaטריאסטה7,8551,222,000
לאציוLazioרומא17,2075,561,000
ליגוריהLiguriaג’נובה5,4211,610,000
לומברדיהLombardiaמילאנו23,8619,642,000
מארקהMarcheאנקונה9,6941,553,000
מוליזהMoliseקמפובאסו4,438320,000
פיימונטהPiemonteטורינו25,3994,401,000
סרדיניה*Sardegnaקליארי24,0901,666,000
סיציליה*Siciliaפלרמו25,7085,030,000
טרנטינו – אלטו אדיג’ה*Trentino-Alto Adigeטרנטו13,6071,007,000
טוסקנהToscanaפירנצה22,9973,677,000
אומבריהUmbriaפרוג’ה8,456884,000
ונטוVenetoונציה18,3914,832,000

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

נתונים סטטיסטיים
שנהתמ”ג (מיליארדי דולרים)אינפלציהשיעור אבטלה
19991202.401.66%%10.97
20001100.562.57%10.12%
20011118.322.32%9.12%
20021223.24%2.618.65%
20031510.05%2.818.45%
20041730.092.27%8.02%
20051780.782.21%7.7%
20061865.112.22%6.8%
20072117.522.04%6.12%
20082313.893.5%6.8%
20092089.550.75%9.1%
הנתונים על פי קרן המטבע הבינלאומית[10]

איטליה היא המשק ה-12 בגודלו בעולם ועדיין מצויה בתהליך של שינוי פוליטי וכלכלי שהחל עם נפילת העילית הפוליטית לאחר מלחמת העולם השנייה. לאיטליה כלכלה מגוונת עם תוצר לאומי ותוצר לנפש דומים בקירוב לאלו של צרפת ושל הממלכה המאוחדת. איטליה היא אחת מבין שמונה המדינות החברות בארגון המדינות המתועשות.

עד מלחמת העולם השנייה הייתה איטליה ארץ חקלאית, והתעשייה התרכזה בעיקר בצפון. המלחמה פגעה קשות בכלכלת המדינה והביאה לירידה של עשרות אחוזים בתפוקה. לאחר המלחמה התפתחה הכלכלה במהירות ואיטליה הפכה למעצמה תעשייתית. ענפי הייצור הבולטים הם ייןשמן זיתטקסטילתעשיות רכב ותעשייה כימית.

הכלכלה הקפיטליסטית של איטליה עודנה מחולקת לצפון התעשייתי המפותח יחסית, שמאופיין על ידי חברות פרטיות לרוב, ולדרום איטליה, אזור חקלאי ברובו ופחות מפותח, שבו אחוזי האבטלה עומדים על כ-20%.

לאיטליה מיובאים רוב חומרי הגלם הדרושים לתעשייה ומעל ל-75 אחוז מצרכי האנרגיה שלה.

לפי דו”ח מיוחד של קרן המטבע הבין-לאומית “הרגולציה האיטלקית מפגרת הרחק מאחורי הסטנדרטים המקובלים ב-OECD”. בדירוג עולמי הרגולציה העסקים של איטליה נמצאת במקום ה-50 והיא נחשבת “אחת המערכות המסורבלות והלא ידידותיות באירופה”. גם בתחום האשראי, איטליה מדורגת במיקום נמוך במקום ה-101 מתוך 190[11].

יצוא עיקרי[עריכת קוד מקור | עריכה]

היצוא העיקרי של איטליה בא מתחום התעשייה. התעשייה נכון ל-2004 אחראית לכ-75% מסך היצוא של המדינה. לדוגמה, חברת פיאט ביחד עם חברת הבת אלפא רומיאולנצ’יה הן אחת מחברות המכוניות הגדולות באירופה. דוגמה נוספת היא חברת פירלי אשר מייצרת צמיגים ומוצרי גומי.

תיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – תיירות באיטליה

ב-2016 ביקרו באיטליה 52 מיליון תיירים, ומספר זה הופך את איטליה למדינה עם מספר התיירים החמישי בגודלו בעולם (נכון ל-2016)[12]. רוב התיירים מגיעים למקומות הקדושים והעתיקות של איטליה. עם הערים המתוירות ביותר נמנות ונציהפירנצהמילאנונאפוליפיזה ורומא. עם האתרים הפופולריים במדינה נמנים הקולוסיאום והפורום רומאנום שברומא, הגלריות בפירנצה, היכל ורונה, העיר ההרוסה פומפייהחוף האמאלפיטאני וכן מחוז טוסקנה.

המשבר הכלכלי[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשבר הכלכלי העולמי שפרץ ב-2008, בשילוב עם גרעונות ממשלתיים גדולים ובהמשך עם משבר החוב האירופי, השפיע עמוקות על כלכלת איטליה, שהתכווצה משנת 2007 עד 2011 ב-6.76%. בתקופה זו ידעה איטליה שבעה רבעונים של מיתון. הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה באיטליה (ISTAT) פרסמה נתונים לפיהם האינפלציה באיטליה הגיעה לרמה של 3.3% בשנת 2008, לעומת 1.8% בשנת 2007. רמת האינפלציה של 2008 הייתה הגבוהה ביותר מבין 12 השנים שקדמו לה.

לאיטליה יש את יחס החוב-תוצר השני בגובהו באיחוד האירופי, אחרי יוון, והחוב הלאומי שלה הוא השלישי בגודלו בעולם והשני בגודלו באירופה: כ-116% מהתמ”ג ב-2010.

המשבר הוביל עסקים רבים במדינה לפשיטת רגל במהלך 2011, בדומה להתפתחויות בשאר מדינות ה-PIIGSפורטוגל, יוון, אירלנד וספרדסטנדרד אנד פורס ומודי’ס הורידו בצורה משמעותית את דירוג האשראי של איטליה ל-A מינוס ודירוג האג”ח של המדינה ירד אף הוא, כשהתחזית לגביו היא שהורדות נוספות הן אפשריות, בד בבד עם עליית התשואה של האג”ח לרמה הגבוהה מ-7%. ב-13 בינואר 2012 הורידה סטנדרד אנד פורס את דירוג האשראי של איטליה בשתי דרגות לרמת BBB+.

בראשית נובמבר פורסם כי החוב הציבורי של המדינה עומד על כ-1.9 טריליון דולר. במקביל, גברו הקריאות מצד גורמים שונים שדרשו את התפטרותו של ראש הממשלה סילביו ברלוסקוני. ב-4 בנובמבר הודיע ברלוסקוני שאיטליה סירבה להצעה מקרן המטבע הבינלאומית לתמיכה פיננסית. במסיבת עיתונאים שהתקיימה בסמוך לסיום פסגת ה-G-20 בקאן אמר ברלוסקוני, כי התמיכה “אינה הכרחית”, אך אישר שאיטליה ביקשה מקרן המטבע הבינלאומית לפקח על הרפורמה הכלכלית במדינה.

ב-8 בנובמבר 2011 הודיע ברלוסקוני כי יתפטר לאחר שתאושר בממשלתו תוכנית הצנע, שנכפתה על איטליה על ידי גוש האירו של מדינות האיחוד האירופי. אירופה דרשה את הרפורמות בתמורה לסיוע הכספי שהיא צפויה להגיש לאיטליה.

ב-11 בנובמבר 2011 אישר הסנאט האיטלקי תוכנית קיצוצים בסך 45.5 מיליארד אירו, 20 מיליארד בשנת 2012 ו-25.5 מיליארד ב-2013. התוכנית כוללת העלאת המע”מ באחוז ל-21%, הקפאת משכורות במגזר הציבורי עד 2014, העלאת גיל הפרישה לנשים במגזר העסקי ל-65, בדומה לגיל הפרישה של גברים, מסים חדשים על הגז והנפט, אכיפה מוגברת של גביית המס ברחבי המדינה, הקלות מס לחברות המגייסות עובדים צעירים והפחתת הבעלות הממשלתית על שירותים מקומיים. התוכנית אושרה ברוב של 156 צירים לעומת 12 מתנגדים. על מנת לזרז את תהליך ההצבעה בסנאט האיטלקי, נמנעו מפלגות האופוזיציה העיקריות מהצבעה.

ב-12 בנובמבר 2011 אישר גם הבית התחתון של הפרלמנט את תוכנית הצנע. בעד הקיצוצים הצביעו 380 מתוך 630 חברי הפרלמנט. גם כאן מפלגות האופוזיציה לא לקחו חלק בהצבעה ורק 26 חברי פרלמנט הצביעו נגד התוכנית. מאוחר יותר באותו היום הגיש ברלוסקוני את התפטרותו. נשיא איטליה העניק את המנדט להרכבת ממשלת מעבר למריו מונטי, שכיהן בעבר כנציב האיחוד האירופי לתחרות חופשית.

ב-4 בדצמבר 2011 אישרה ממשלת איטליה צעדי חירום הכוללים העלאת גיל הפרישה ל-67 לעובדים רבים, ליברליזציה של השירותים המקצועיים והעלאה של מיסים עבור העשירונים העליונים הנתפשים כמתחמקים מתשלום[דרוש מקור]. בנוסף מתכוונת איטליה להטיל מיסים חדשים על נכסים פרטיים ודיור. יקוצצו הפנסיות, ההוצאה הציבורית תפחת והמע”מ יועלה.

ב-16 בדצמבר 2011 אישר הבית התחתון של הפרלמנט האיטלקי את תקציב הצנע בסך 33 מיליארד אירו. ההצבעה עברה ברוב של 495 תומכים מול 88 מתנגדים.

עד סוף שנת 2012 העביר הבנק האירופי המרכזי לממשלת איטליה מעל 100 מיליארד אירו, באמצעות רכישת אג”ח[11].

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
מבט על הרי האפנינים מאזור אמיליה
 
מפת איטליה בספר “קוסמוגרפיה” של סבסטיאן מינסטר, 1600
 
המתחם הדתי Sacra di San Michele שעל הר Pirchiriano באיטליה

איטליה נמצאת בדרום אירופה ומורכבת מחצי האי האפניני הידוע כ”מגף האיטלקי” בשל צורתו, וממספר איים בים התיכון שהגדולים שבהם הם סיציליה וסרדיניה.

שטחה הכולל של המדינה 301,338 קמ”ר, מתוכם 294,020 קמ”ר יבשה ו-7,210 קמ”ר ימיים. איטליה גובלת בצפון-מזרח בסלובניה (232 ק”מ), בצפון באוסטריה (430 ק”מ) ובשווייץ (740 ק”מ), ובצפון-מערב בצרפת (488 ק”מ). בנוסף לשכנות החיצוניות, קיימות בתחומי איטליה שתי מובלעות במעמד של מדינות עצמאיות – הותיקן (מדינת האפיפיור) בלב העיר רומא, ורפובליקת סן מרינו בצפון מרכז המדינה.

הרי האפנינים נפרשים כמעט לכל אורך חצי האי ומתלכדים בצפון עם הרי האלפים. ממערב וממזרח להרי האפנינים נמצאים רמות ועמקים ובהם עמק הפו בצפון ורמת טוסקנה. רכס הרי האלפים הוא הגבול הצפוני של המדינה ומפריד את איטליה ממרכז אירופה. בצפון-מזרח נמצאים הרי הדולומיטים, שהם הרי גיר משוננים וחדים ושונים מן האלפים. למורדות האלפים נמצאים אגמים גדולים רבים, בהם אגם גארדהאגם מאג’ורהאגם קומו ואגם לוגאנו, הניזונים ממימי הפשרת השלגים והקרחונים. אגמים חשובים נוספים באיטליה הם אגם טראסימנו ואגם בולסנה הנמצאים במרכז איטליה.

במרבית שטחי איטליה יש אקלים ים תיכוני. אזורי הדרום ומרכז איטליה מאופיינים בכמות המים המועטה שבהם. אל הים הטירני שלחופה המערבי של איטליה זורם נהר אחד – הטיבר, העובר ברומא.

באיטליה הרי געש רבים, בהם:

הנהרות הראשיים באיטליה ואורכם:

באיטליה יש גם אגמים רבים, ובהם:

האיים סיציליה וסרדיניה שייכים גם כן לאיטליה, וכן איים קטנים יותר.

האזורים המטרופוליניים הגדולים באיטליה הם אזור רומא, מילאנו (הרביעי בגודלו באירופה) ונאפולי.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – דמוגרפיה של איטליהאיטלקים
 
מפה של איטליה מ-1905

באיטליה 61.680 מיליון תושבים, לפי ספר העובדות העולמי מ-2014[13]. האוכלוסייה הומוגנית יחסית בכל הקשור לשפה המדוברת ולדת, אולם קיים גיוון רב בנושאים התרבותיים, הכלכליים והפוליטיים.

צפיפות האוכלוסייה באיטליה היא החמישית באירופה – קרוב ל-200 איש (בערך 180) לקילומטר רבוע. אחוז האוכלוסייה האורבנית עומד על 68.4%.

הנצרות הקתולית היא הדת הדומיננטית באיטליה. כ-88% מן האוכלוסייה הם קתולים – מתוכם 37% מצהירים על עצמם כחברים פעילים בכנסייה, כ-1% משתייכים לכנסיות אורתודוקסיות וכ-1% נוספים משתייכים לכנסיות פרוטסטנטיות שונות, כ-7% אינם משתייכים לאף דת וכ-2% הם מוסלמים. עוד 1% מן האוכלוסייה משתייך לדתות אחרות, בהן יהדות. הזיקה לדת פחתה במידה משמעותית בעשורים האחרונים.

מבחינה אתנית, כ-95% מן התושבים הם איטלקים, וכ-5% הם מהגרים וצאצאיהם. פחות מאחוז מן התושבים, בעיקר באזורים הסמוכים לגבולות, הם בני מיעוטים ילידיים, בהם צרפתיםסלובניםגרמנים וצוענים.

מקורות ההגירה העיקריים הם ארצות מזרח אירופה (בראשן רומניה) וצפון אפריקה, אך מהגרים מגיעים גם מאסיה, אפריקה שמדרום לסהרהאמריקה הלטינית וכן מדינות אחרות באיחוד האירופי.

איטלקית היא שפת המדינה, המדוברת בפי כל, ולצדה מכירה המדינה ב-12 שפות מיעוטים ילידיים, מהן שמדוברות גם מחוץ לאיטליה כמו אוקסיטנית וסלובנית, ומהן מקומיות כגון פורלן. לשפות אזוריות נוספות, כגון פיימונטזית, אין הכרה רשמית, והממשלה רואה בהן דיאלקטים של איטלקית. חלק מן הניבים או השפות הללו מצויים בתהליך של היעלמות, והאיטלקית תופסת את מקומם.

אוכלוסיית ערים מרכזיות:

יהדות איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – יהדות איטליה

יהדות איטליה היא אחת הקהילות היהודיות הגדולות והחשובות מבין קהילות אירופה. הקהילות החשובות במדינה הן קהילות רומאמילאנופירנצה וטורינו. כשליש מיהודי איטליה נרצחו בשואה, אך הגירת יהודים מלוב, ממצרים ומאיראן הביאה לשמירת גודלה של יהדות איטליה. הקהילה מונה כיום כ-38,000 איש. לפי הגדרה כוללנית יותר של “Popolazione Ebraica Allargata” מגיע מספר היהודים ללמעלה מ-45,000.

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

 
פדריקו פליני נחשב לאחד מגדולי הקולנוענים של המאה ה-20

רשימה של אנשי תרבות איטלקים ידועים: