ימת באיקל

ימת באיקל
**אתר מורשת עולמית**
	מראה בימת באיקל
מדינה	רוסיה
	האתר הוכרז על ידי אונסק”ו כאתר מורשת עולמית טבעי בשנת 1996, לפי קריטריונים 7, 8, 9, 10
קואורדינטות	53°18′10″N 108°00′17″E

ימת באיקל
	האי אולחון בימה
מיקום	דרום סיביר שברוסיה
סוג	אגם בקע
שטח	31,494 קמ”ר
אורך מרבי	636 קילומטר
רוחב מרבי	79 קילומטר
עומק ממוצע	758 מטרים
עומק מרבי	1,637 מטר
נפח	23,600 קילומטר מעוקב
אורך קו החוף	2,100 ק”מ
גובה	456 מטר
נהר מזין	אנגרה העליון, ברגוזין, אודה, חילוק, צ’רקוי, סלנגה
מקור לנהר	אנגרה
אגן ניקוז	560,000 קמ”ר
מדינות באגן הניקוז	רוסיה, מונגוליה
איים	22, הגדול הוא אולחון
תקופת קיפאון	ינואר-מאי
תחלופת המים	350 שנים
קואורדינטות	53°30′N 108°12′E

ימת באיקל (ברוסית: Озеро Байка́л) היא אגם מים מתוקים בדרום סיביר שברוסיה, מצפון לגבול רוסיה-מונגוליה. ימת באיקל היא אתר מורשת עולמית.

אורכו של האגם 636 ק”מ, רוחבו כ-80 ק”מ ושטחו כ-31,500 קילומטרים רבועים (31,500,000 דונמים). הוא אגם המים המתוקים שנפחו הוא הגדול ביותר בעולם, וכן הקדום ביותר מבחינה גאולוגית עם גיל מוערך של 25–30 מיליון שנים. עומקו המרבי 1,637 מטרים (5,371 רגל) – העמוק באגמי העולם, ועומקו הממוצע 758 מטר. נפח מימיו הוא כ-23,600 ק”מ מעוקב, והוא מכיל כ-20% מכמות המים המתוקים העיליים המופשרים ביבשות כדור הארץ^[1]. האגם מכיל יותר מים מכל הימות הגדולות שבצפון אמריקה, ביחד. מבחינת שטח פנים, האגם נמצא במקום השביעי בעולם.

ההתפשטות הרוסית לאזור מסביב לאגם בשנים 1628–1658 הייתה חלק מהכיבוש הרוסי של סיביר ובוצעה ראשית על ידי הליכה לאורך נהר אנגרה וכנגד כיוון זרימתו. החוקר הרוסי הראשון שהגיע לאגם היה קורבט איבנוב בשנת 1643.

מעט מאוד היה ידוע על האגם וסביבותיו עד שהחלה הקמת מסילת הברזל הטרנס-סיבירית. לשם עקיפת הימה נדרשו 200 גשרים ו-33 מנהרות. באותה עת, 1896–1902, ערכה לראשונה משלחת הידרולוגית סקר מקיף על האגם.

מתחת לקרקעית הנוכחית של האגם ישנה שכבה של משקעי סחף בעומק של כ-7 קילומטרים, שהצטברו במהלך השנים. משמעות הדבר היא שתחתית בקע הבאיקל היא בעומק של כ-9-8 קילומטרים מפני האגם, וזהו הבקע היבשתי העמוק ביותר בקליפת כדור הארץ. בקע זה הוא בקע כושל צעיר במונחים גאולוגיים ומתרחב בכ-2 סנטימטרים מדי שנה. האזור פעיל מבחינה סיסמית וחווה רעידות אדמה משמעותיות מידי מספר שנים.

האגם מוקף הרים מסביבו ומוכרז כשמורת טבע. יש בו 22 איים, ואורכו של הגדול מביניהם, אולחון, הוא 72 ק”מ. אולחון הוא האי האגמי השלישי בגודלו בעולם. לאגם זורמים למעלה מ-300 נהרות והוא מנוקז על ידי הנהר אנגרה.

השמורה הביוספרית של ימת באיקל הוכרה בידי ארגון אונסק”ו בשנת 1986 אך פוצלה לשתי שמורות ביוספריות בשנת 2000: שמורת באיקל (הממוקמת כ-170 ק”מ דרום מערבה לאולן-אודה וכוללת את חופה הדרומי וגופי מים אחרים של הימה וכן את היערות הסמוכים); ושמורת ברגוזין (אנ’) (המשתרעת לאורך כ-100 ק”מ מחופה הצפון מזרחי של הימה, וגולשת אל המדרון המערבי של רכס הרי ברגוזין (אנ’). שטח השמורה הזו חופף למעשה את שטח אתר מורשת עולמית של הימה).

עולם החי באגם[עריכת קוד מקור | עריכה]

בידודו, גילו ועומקו של האגם תרמו להיווצרות פאונה עשירה ומיוחדת של מים מתוקים, המהווה מוקד עניין חשוב לחקר האבולוציה.

באגם חיים 1,085 מיני צמחים ו-1,550 מיני בעלי חיים, מהם מעל ל-60% אנדמיים. היונק היחיד החי באגם הוא פוסה בייקלית (Phoca sibirica). דג האומול (Coregonus autumnalis migratorius) נידוג בכמויות גדולות בבאיקל ובגרסתו המעושנת מהווה מאכל מקומי נודע.

בשנת 1959 הוקם סכר על נהר האנגרה במחוז אירקוטסק, שגרם לעליית פני המים בבאיקל במטר אחד, המפלס הורד בידי השלטונות ב-75 סנטימטר, אך מאחר שהדבר נעשה באביב, תקופת הקינון של שני מינים זעירים של דגי הגולומיאנקה, נכחדה כל הדגה הצעירה והזכרים השומרים על הקנים, שהיו על קו המים בעת הורדת המפלס. שרשרת המזון בימת באיקל הופרעה, ואוכלוסיית דגי האומול הניזונים מדגים אלו, נידלדלה אף היא. למרות חידוש מלאי הדגים באופן מלאכותי ואיסורים דרסטיים על דיג, לא שוחזרה עדיין אוכלוסיית דגי האומול והגולומיאנקה^[2].

תיור יתר[עריכת קוד מקור | עריכה]

חרף מיקומה של הימה באזור סיביר, האזור חווה פריחה תיירותית בשנים האחרונות כאשר כ-1.6 מיליון תיירים פקדו אותו בין החודשים ינואר-אוגוסט בשנת 2018. אשר על כן, יועץ הממשלה הרוסית לענייני סביבה הודיע כי תוגבל הגישה לימה, כאשר הכוונה היא ככל הנראה לתיירות חוץ. עם זאת, גורמי הזיהום רבים ואינם מוגבלים אך לתיירות, בין היתר, מדובר במערכות לקויות לטיפול בשפכים, מפעלים מזהמים בסביבת האגם ואף כאלה המרחוקים ממנו, וכן זיהום אצות שהתפתח במקום.^[3]