ערך זה עוסק בעיר במדינת קליפורניה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו סן פרנסיסקו (פירושונים).

סן פרנסיסקו
San Francisco

סמל סן פרנסיסקו דגל סן פרנסיסקו
פוטומונטז’ של סן פרנסיסקו
מדינה	ארצות הברית
מדינה	קליפורניה
מחוז	העיר והמחוז סן פרנסיסקו
ראש העיר	לונדון בריד
רשות מחוקקת	San Francisco Board of Supervisors
תאריך ייסוד	29 ביוני 1776
שטח	121.4 קמ”ר
גובה	16 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ בעיר	805,235 (נכון ל־1 באפריל 2010)
‑ במטרופולין	4,516,276 (2013)
‑ צפיפות	7,174 נפש לקמ”ר
קואורדינטות	37°46′N 122°26′W
אזור זמן	UTC -8
www.sfgov.org
מפת מיקום מפה מפורטת   וושינגטון ניו יורק לוס אנג’לס שיקגו אטלנטה דאלאס יוסטון בוסטון סיאטל מיאמי ה א ט ל נ ט י ה ש ק ט מפרץ מקסיקו קנדה מקסיקו איי בהאמה סן פרנסיסקו (למפת ארצות הברית מוגדלת) (למפת קליפורניה רגילה)
הצגהדמוגרפיה

סן פרנסיסקו (באנגלית: San Francisco; בשמה הרשמי: City and County of San Francisco – העיר והמחוז סן פרנסיסקו) היא העיר הרביעית בגודלה במדינת קליפורניה שבארצות הברית. נכון לשנת 2018, בעיר מתגוררים כ- 883,305 תושבים^[1], וגודלה הוא כ-121 קמ”ר. העיר ממוקמת בקצה הצפוני של חצי האי סן פרנסיסקו, וצפיפות האוכלוסין בה היא כ-6,898 איש לכל קילומטר רבוע. צפיפות האוכלוסין בעיר היא הגבוהה ביותר במדינת קליפורניה, והשנייה בגובהה בארצות הברית כולה. המטרופולין של העיר הוא ה-13 בגודלו בארצות הברית, ומתגוררים בו כ-4.5 מיליון תושבים. סן פרנסיסקו נחשבת למרכז הכלכלי, התרבותי והתעבורתי של אזור מפרץ סן פרנסיסקו, אזור בו מתגוררים כ-7.4 מיליון תושבים.

בשנת 1776, הקימו המתיישבים הספרדים מבצר באזור שער הזהב ומיסיון על שמו של פרנציסקוס מאסיזי בסמוך לו. הבהלה לזהב לאזור מדינת קליפורניה בשנת 1848, גררה עמה תקופה של התרחבות משמעותית לאזור, והביאה לעליית מספר התושבים בו בשנה אחת מ-1,000 ל-25,000. התרחבות זו הפכה את העיר לגדולה ביותר באזור החוף המערבי באותה התקופה. בשנת 1906, התרחשה בעיר רעידת אדמה חזקה, שהביאה לשריפות ענק ולהשמדתם של כשלושה רבעים מן העיר. למרות זאת נבנתה העיר מחדש והתאוששה במהירות, ותשע שנים לאחר ההרס התארחה בעיר התערוכה לכבוד פתיחתה של תעלת פנמה. במהלך מלחמת העולם השנייה שימשה סן פרנסיסקו כנמל להעברת חיילים מארצות הברית לחזית האוקיינוס השקט. לאחר המלחמה, חזרתם והתמזגותם של החיילים, ההגירה המסיבית למדינה, ועמדות יותר ויותר ליברליות בנושאים רבים בנוסף לגורמים נוספים הביאו את קיץ האהבה ואת התנועה לזכויות הלהט”ב לעיר. גורמים אלו הפכו את העיר למרכז האקטיביזם הליברלי החברתי בארצות הברית.

כיום סן פרנסיסקו היא מוקד תיירות פופולרי בינלאומי, הידוע בשל הערפל הקיצי הקריר שלה, הגבעות והכבישים התלולים שבגבולותיה והשילוב האקלקטי בין אדריכלות ויקטוריאנית לאדריכלות מודרנית. אתריה המפורסמים של העיר כוללים את גשר שער הזהב, קרון הכבל של העיר וצ’יינהטאון. העיר היא גם מרכז כלכלי ובנקאי, וביתם של למעלה משלושים מוסדות כלכליים בינלאומיים, וכן מרכז של תעשיית ההייטק הבינלאומית.

נכון לשנת 2019, סן פרנסיסקו היא העיר האמריקאית בעלת הדירוג הגבוה ביותר בדירוג מחייה עולמי.^[2]

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

מיסיון סן פרנסיסקו דה אסיס

היישוב הקדום ביותר בסביבות העיר מתוארך לשנת 3000 לפנה”ס. אנשים משבטי האוהלון החלו להתיישב בצפון קליפורניה, ובין היתר באזור סן פרנסיסקו מתחילת המאה השישית לספירה. על אף שהספרדים הכריזו בעלות על אדמתם כבר במאה ה-16, לשבטי האוהלון כמעט לא היה קשרים עם האירופאים עד לשנת 1769, כשמשלחת מחקר נשלחה לאזור אלטה קליפורניה, כחלק מניסיון ליישב את האזור בידי הספרדים.

שבע שנים לאחר מכן, בשנת 1776, בחרה משלחת נוספת בהנהגתו של חואן בטיסטה דה אנזה באתר זה להקמתו של מרכז צבאי, לצורך ההשתלטות על האזור. זמן קצר לאחר מכן נבחר חוזה חואקין מורגה להקימו. מאוחר יותר באותה השנה הקים המיסיונר הפרנציסקני פרנסיסקו פלו בקרבת המרכז הצבאי את המיסיון סן פרנסיסקו דה אסיס. שבט הילמו מאנשי האולון היו לראשונים ששועבדו במיסיון ושהמירו את דתם לנצרות קתולית.

בשנת 1821, לאחר קבלת העצמאות מספרד, הפך השטח לחלק ממקסיקו. תחת השלטון המקסיקני קטנה בהדרגה מערכת המיסיון ושטחיה הופרטו. בשנת 1835 היה ויליאם א. ריצ’רדסון לראשון שהקים אחוזה פרטית בעיר על יד מעגן ספינות, בקרבת כיכר פורסמות’ המודרנית. יחד עם פרנסיסקו דה הארו (שהיה עתיד להיות ראש העירייה הראשון), הוא תיכנן מערך רחובות להתיישבות המתרחבת, ומאוחר יותר לעיירה שנקראה ירבה בואנה (Yerba Buena, ספרדית “עשב טוב”), שהחלה למשוך מתיישבים אמריקאים.

הקומודור ג’ון ד. סלוט תבע בעלות אמריקנית על קליפורניה ב-7 ביולי 1846, במהלך מלחמת ארצות הברית-מקסיקו. יומיים לאחר מכן הגיע הקפטן ג’ון ב. מונטגומרי למקום ותבע בעלות אמריקאית על ירבה בואנה. שנה לאחר הכיבוש שונה שם העיירה לסן פרנסיסקו, ומדינת מקסיקו מסרה רשמית את השטח לארצות הברית עם חתימת הסכם גואדלופה הידלגו. על אף מיקומה האסטרטגי כנמל ובסיס ימי, נותרה סן פרנסיסקו התיישבות קטנה בעלת שטח פנים לא ידידותי.

 

כיכר פורסמות’ בשנת 1851

הבהלה לזהב לקליפורניה משכה לאזור זרם של מחפשי אוצרות. מחפשי האוצרות העדיפו להתאסף באזור סן פרנסיסקו, על פני אזור בניסיה – שהייתה המתחרה לחיפוש הזהב. העדפה זו גרמה לקפיצה בגודל האוכלוסייה בסן פרנסיסקו מ-1,000 בשנת 1848 ל-25,000 בדצמבר 1849. סיפורי העושר שבסביבת סן פרנסיסקו היו כה מבטיחים, עד שצוותי האוניות שהגיעו לסן פרנסיסקו נטשו את אוניותיהם ורצו לשדות הזהב, משאירים מאחוריהם עשרות אוניות נטושות במפרץ סן פרנסיסקו.^{[דרוש מקור]} קליפורניה קיבלה במהרה מעמד מדינה והצטרפה לארצות הברית. לאחר ההצטרפות בנה צבא ארצות הברית את מבצר פוינט בשער הזהב וכן מבצר נוסף על האי אלקטרז כדי להבטיח את בטיחותו של מפרץ סן פרנסיסקו. גילוים של מצבורי כסף באזור העיר הגביר את התפתחות האוכלוסין המהירה באזור. עדרי מחפשי האוצרות הביאו עמם פורענות והפקרות חוק לעיר, וחופי העיר קיבלו מוניטין כגן עדן לפשע, זנות והימורים.

יזמים רבים מסן פרנסיסקו ניסו להפיק תועלת מהעושר שנוצר כתוצאה מהבהלה לזהב. מבין הזוכים הייתה תעשיית הבנקאות, שזכתה בהקמתם של בנק וולס פרגו בשנת 1852 ובנק קליפורניה בשנת 1864. התפתחותו של נמל סן פרנסיסקו ביסס את העיר כמרכז מסחרי. עובדים זרים שהחלו לזרום לעיר הפכו אותה למרכז רב לשוני, ובהם העובדים הסיניים, שהחלו בהקמתה של רובע הצ’יינהטאון בעיר. קרון הכבל הסיע לראשונה את תושבי העיר במעלה רחוב קליי בשנת 1873. בעיר החלו להיבנות בתים ויקטוריאניים רבים, והמנהיגים העירוניים של העיר החלו לדרוש את הקמתו של פארק ציבורי בעיר, מה שגרם לשרטוט תוכניות להקמתו של פארק שער הזהב. תושבי העיר החלו בהקמתם של בתי ספר, כנסיות, תיאטראות, ושאר חותמות לחיים עירוניים. המרכז הצבאי בעיר התפתח למתקן הצבאי האמריקני החשוב ביותר בחוף המערבי. בסופה של המאה, הייתה סן פרנסיסקו לעיר גדולה שנודעה בסגנון ראוותני, בבתי מלון מפוארים, באחוזות המפוארות שנבנו בראשה של גבעת נוב, ובסצנת אומנות משגשגת.

 

סן פרנסיסקו במהלך השריפות

 

תנועה ברחוב בסן פרנסיסקו. 1906

בשעה 5:12 בבוקר ב-18 באפריל 1906 הכתה בעיר רעידת אדמה חזקה בעוצמה מוערכת של כ-7.9 בסולם ריכטר. בעקבות קריסת הבניינים לה גרמה הרעידה, התבקעו צינורות הגז של העיר והציתו שריפות ענק שהתפשטו לכל רחבי העיר והשתוללו ללא הפסקה במשך מספר ימים. מאחר שצינורות המים הראשיים של העיר חדלו לתפקד, גדודי הארטילריה של העיר ניסו לחסום את השריפות באמצעות פיצוץ בניינים ובלימת השריפות לאזורים מסוימים. יותר משלושה רבעים מן העיר נותרו בהריסות, כולל רובו של מרכז העיר. ההערכות מאותו הזמן דיווחו כי כ-498 תושבים איבדו את חייהם, אך הערכות מודרניות מעריכות את מספר ההרוגים באלפים. יותר ממחצית 400,000 תושבי העיר נותרו חסרי בית. פליטים מהעיר התיישבו בהתיישבויות אוהלים זמניות בפארק שער הזהב, בפרסידיו, בחופים ובמקומות נוספים. רבים מהם נמלטו באופן זמני לאזור המפרץ המזרחי.

 

היכל האמנויות היפות שנבנה לכבוד חגיגות פתיחתה של תעלת פנמה ב-1915

הבנייה המחודשת של העיר הייתה מהירה ובממדי ענק. למרות קריאות רבות לחדש לגמרי את מבנה רחובות העיר, העדיפו תושבי העיר לסיים את התהליך במהירות. בנק איטליה של אמדאו ג’יאניני, שבמהרה הפך לבנק אמריקה, סיפק הלוואות לאלו מן התושבים ששגרת חייהם ומקום מגוריהם נהרס. הריסותיהן של האחוזות בגבעת נוב הפכו למלונות פאר. היכל העיר נבנה מחדש בהוד ובהדר, והעיר חגגה את שיקומה בחגיגות לפתיחתה של תעלת פנמה ב-1915.

בשנים שלאחר מכן גיבשה העיר את מעמדה כבירה כלכלית; עם קריסת בורסת המניות בניו יורק ב-1929, אף לא בנק אחד קרס בסן פרנסיסקו. להפך, בשיאו של השפל הגדול החליטה העיר לקחת על עצמה שני פרויקטים הנדסיים גדולים – גשר המפרץ בין אוקלנד לסן פרנסיסקו, וגשר שער הזהב, שהסתיימו ב-1936 וב-1937 בהתאמה. בנוסף לכך, באותה התקופה הוחלט כי הכלא הצבאי הקטן שעל האי אלקטרז יהפוך לכלא פדרלי לעבריינים מסוכנים ביותר, ונכלאו בו אסירים ידועים לשמצה כאל קפונה, ג’ורג’ “משינגן” קלי, ורוברט פרנקלין סטראוד, שנודע כאיש הציפורים מאלקטרז. מאוחר יותר חגגה העיר את גדולתה שנרכשה מחדש בתערוכה העולמית של שער הזהב בשנים 1939–1940, וביצירת האי המלאכותי אי המטמון במרכז המפרץ.

במהלך מלחמת העולם השנייה הפך הנמל של העיר למרכז הפעילות באזור. במקביל הפך מבצר מייסון לנמל העיקרי להעברת חיילים לחזית האוקיינוס השקט. בעקבות כך נוצרו משרות חדשות בעיר, שמשכו אליהן עובדים, רבים מהם אפרו-אמריקנים מהדרום. לאחר המלחמה החליטו להתמקם בה חיילים שחזרו מהזירה והתושבים החדשים שהגיעו לעיר למטרות עבודה. ב-1945 נכתבה ונחתמה בסן פרנסיסקו מגילת האומות המאוחדות, המסמך המכונן של ארגון האומות המאוחדות. אמנת סן פרנסיסקו סיימה באופן רשמי את המלחמה עם יפן בשנת 1951.

 

הסיירת הכבדה סן פרנסיסקו מתחת לגשר שער הזהב במהלך מלחמת העולם השנייה

פרויקטים עירוניים שקמו בשנות החמישים והשישים של המאה העשרים, הביאו לבנייתן מחדש של השכונות המערביות בעיר, ולהקמתם של כבישים מהירים חדשים בעיר, חלקם באופן לא מלא עקב התנגדות עזה מצד אזרחי העיר. בנייתה של פירמידת טרנסאמריקה הושלמה בשנת 1972, ובשנות השמונים בנייתם של רבי-קומות וגורדי שחקים שינו את פני מרכז העיר. פעילות הנמל עברה לאוקלנד, והעיר החלה לאבד משרות תעשייתיות. לכן, החלה העיר להתמקד בתיירות. כמו כן, פרברי העיר החלו בהתפתחות משמעותית. במהלך שנות ה-50, ה-60 וה-70 העיר עברה שינוי דמוגרפי משמעותי, התושבים הלבנים החלו לעזוב את העיר, ואת מקומם החלו להחליף מהגרים מאסיה ומאמריקה הלטינית. בתקופה זו, הפכה העיר למרכז תרבות הנגד של ארצות הברית. סופרי דור הביט הציפו את שכונת נורת’ ביץ’ בשנות החמישים, והחלו ברנסאנס של סן פרנסיסקו. היפים החלו להתקבץ בהייט-אשבורי בשנות השישים, והגיעו לשיאם בקיץ האהבה של 1967. בשנות ה-70 הפכה העיר למוקד מאבק תנועות זכויות הלהט”ב, עם הפיכתו של רחוב הקסטרו לכפר עירוני הומו-לסבי, בחירתו של הארווי מילק לוועד המפקח של העיר, והרצח שלו, יחד עם ראש העירייה דאז ג’ורג’ מוסקונה ב-1978.

רעידת האדמה לומה פריאטה שהתרחשה בשנת 1989, גרמה להרס ולאובדן חיים בכל אזור המפרץ. בעיר עצמה, הרעידה גרמה לפגיעה רצינית בבניינים בשכונת מרינה ובאזור שמדרום למרקט. היא גרמה להתמוטטותו של כביש אמברקדרו ופגעה בצורה חמורה בכביש המהיר המרכזי של העיר. הרעידה גרמה לפני המים לעלות לעיר והזיזה את קו החוף.

במהלך בועת הדוט-קום של שנות ה-90 המאוחרות החלו חברות סטרט-אפ רבות לקום בסן פרנסיסקו, והחיו את הכלכלה המקומית. יזמים ומפתחי יישומי מחשב רבים עברו להתגורר בעיר, ובעקבותיהם גם מומחי שוק וסוחרים רבים, ששינו את פני השטח החברתי בעיר. שכונות עניות עברו במהרה תהליך ג’נטריפיקציה. כשהבועה התפוצצה בשנת 2001, רבות מן החברות האלו נסגרו, והעובדים בהן עזבו, על אף שיזמות והיי-טק ממשיכים להיות מקור הכנסה עיקרי בכלכלה של סן פרנסיסקו.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

חצי האי סן פרנסיסקו

העיר סן פרנסיסקו ממוקמת בחוף המערבי של ארצות הברית, בקצהו של חצי האי סן פרנסיסקו וכוללת בתוך גבולותיה רצועות גדולות של מפרץ סן פרנסיסקו ושל האוקיינוס השקט. בנוסף לכך, האיים אלקטרז, אי המטמון והאי ירבה בואנה הסמוך כלולים בשטח העיר, כמו כן גם חלקים קטנים מהאי אלמדה, האי רד רוק והאי אנג’ל. כמו כן גם האי פראלון הלא מיושב כלול בשטחה. שטחה העיקרי של העיר כולל בהערכה גסה “שבע-על-שבע-מיילים-רבועים” ביטוי מקומי שנועד לבטא את צורתה של העיר, על אף ששטחה הכולל, כולל מים, הוא כמעט 600 קמ”ר.

סן פרנסיסקו נודעת בשל הגבעות עליהן היא בנויה. ישנן יותר מ-50 גבעות בשטח העיר. חלק משכונות העיר קרויות על שם הגבעה עליה הן בנויות – גבעת נוב, פסיפיק הייטס, וגבעת הרוסים. קרוב למרכז הגאוגרפי של העיר, דרום-מזרח ממרכז העיר, ישנן מספר גבעות פחות מאוכלסות. הפסגות התאומות, שתי גבעות שפסגתן הן מהנקודות הגבוהות בעיר, הן נקודת תצפית מפורסמת לעיר. הגבעה הגבוהה ביותר בעיר – הר דיווידסון – מגיע לגובה של 282 מטרים ובראשו צלב בגובה 31 מטרים שנבנה בשנת 1934. באזור זה שוכן גם מגדל סוטרו, שמשמש כמגדל לשידורי טלוויזיה ורדיו.

העתק סן אנדראס והעתק הייווארד שעוברים בקרבת העיר הם האחראיים לרעידות האדמה שפוקדות את העיר, אף שאינם עוברים בתחומה. היה זה העתק סן אנדראס שגרם לרעידות האדמה ההרסניות ב-1906 וב-1989 שהרסו חלקים גדולים מן העיר. רעידות אדמה חלשות יותר פוקדות את העיר על בסיס קבוע. האיום מרעידת אדמה גדולה נוספת משחק תפקיד עיקרי בהתפתחות תשתיות העיר. לאחרונה, עלו בעיר הדרישות לאיכות הבניינים בה, ובניינים ישנים יצטרכו לעבור שיפוצים, ובניינים חדשים שיקומו ידרשו לסטנדרטים הנדסיים מסוימים. למרות זאת, עוד ישנם בניינים קטנים שפגיעים ביותר לרעשי אדמה חזקים.

קו החוף של סן פרנסיסקו עלה על גבולותיו הטבעיים. שכונות שלמות כמרינה וכהאנטרס פוינט, וכמו כן גם חלקים נכבדים מהאמברקדרו, בנויים על מטמנות. אי המטמון בנוי מחומרי בנייה שנחצבו מהמפרץ ומחומרים שנחצבו במהלך חפירת התעלה באי ירבה בואנה במהלך בניית גשר המפרץ. סוגי אדמות שכאלו הן מאוד לא יציבות במהלך רעידות אדמה; התוצאה מכך היא המסה של האדמה, ופגיעה בבניינים שבנויים עליו; הוכחה לכך ניתנה במהלך רעידת האדמה לומה פריאטה בשנת 1989.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

הערפל המכסה את העיר. שעות הזריחה

ציטוט מפורסם המיוחס באופן שגוי למארק טוויין הוא “החורף הקר ביותר שחוויתי מעודי, היה קיץ בסן פרנסיסקו”. האקלים בסן פרנסיסקו מאופיין באקלים ים-תיכוני קיצי-קריר, המאפיין באופן כללי את חופי קליפורניה, בחורפים מתונים וגשומים ובקיצים יבשים. מאחר שהיא מוקפת בשלושה מכיווניה במים, האקלים של סן פרנסיסקו מושפע בעיקר מן הזרמים הקרים של האוקיינוס השקט שנוטים למתן במידה ניכרת את הטמפרטורות בעיר כמעט בכל חלקי השנה, עם שינוי מינורי לפי העונה.

בקרב הערים הגדולות בארצות הברית, לסן פרנסיסקו יש את ממוצע הטמפרטורות הנמוך ביותר, הטמפרטורות הגבוהות ביותר, והטמפרטורות הנמוכות ביותר בחודשים יוני, יולי ואוגוסט. במהלך חודשי הקיץ, זרמי אוויר חם שנוצרים בעמקיה הפנימיים של קליפורניה יוצרים שקע ברומטרי באזור, שסוחף רוחות מהרמה הברומטרית בצפון האוקיינוס השקט לעיר דרך שער הזהב, מה שיוצר את הרוחות הקרות ואת הערפל הסמיך המאפיינים את העיר בשעות הבוקר. הערפל פחות מורגש בשכונותיה המזרחיות של העיר, ובמהלך הקיץ המאוחר ותחילת הסתיו, שהן התקופות החמות ביותר בעיר.

בעקבות הטופוגרפיה הייחודית וההשפעות הימיות על העיר, היא חווה מיקרו-אקלים רבים ומגוונים. הגבעות הגבוהות במרכזה הגאוגרפי של העיר גורמות להבדל של כ-20% במשקעים השנתיים בין חלקיה השונים של העיר. הגבעות גם מגנות על השכונות המזרחיות של העיר מפני הערפל והרוחות הקרירות שחווים שאר חלקי העיר. לאלו החיים בצידה המזרחי של העיר, סן פרנסיסקו היא הרבה יותר חמימה, עם ממוצע של כ-260 ימים בהירים בשנה, ורק 105 ימים מעוננים.

מידות החום בעיר עולות על 24 מעלות צלזיוס, רק ב-28 ימים בשנה בממוצע. התקופה החמה שבין מאי לאוקטובר היא מתונה וחמימה, עם טמפרטורות גבוהות יחסית של 18–22 מעלות צלזיוס בממוצע, אך עשויות להגיע גם למעלות נמוכות של 11–13 מעלות צלזיוס בממוצע. התקופה הגשומה שבין נובמבר לאפריל היא מעט יותר קרה כשהטמפרטורות הגבוהות מגיעות ל-14–18 מעלות צלזיוס והנמוכות מגיעות ל-8–11 מעלות צלזיוס. בממוצע, העיר חווה כ-67 ימים גשומים בשנה, עם כמות משקעים שמגיעה ל-518.16 מילימטרים. שלג בעיר הוא נדיר במיוחד, ורק 10 פעמים תועדו משנת 1852, כשהאחרונה שבהן הייתה בשנת 1976. הטמפרטורה הגבוהה ביותר שתועדה בעיר הייתה 38 מעלות צלזיוס ב-17 ביולי 1988, וב-14 ביוני 2000. הטמפרטורה הנמוכה ביותר שתועדה היא 3- מעלות צלזיוס ב-11 בדצמבר 1939.

מבנה העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

מרכז העיר מנקודת התצפית בפסגות התאומות

שכונות[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

שכונת הצ’יינהטאון של סן פרנסיסקו היא העתיקה והגדולה ביותר בכל צפון אמריקה

מרכזה ההיסטורי של העיר ממוקם בצפון-מזרחה של העיר, מצפון לשכונת המרקט. במרכז ההיסטורי ממוקם הרחוב הפיננסי של העיר, ולידו כיכר יוניון שהיא אזור קניות ומלונות עיקרי בעיר. קרוניות הכבל מעלות תיירים במעלה השיפועים התלולים לפיסגתה של גבעת נוב, בראשה ישנן אחוזות מפוארות רבות, ובמורד הגבעה לרציף הדייגים, אזור תיירותי חשוב בעיר. באותו חלק של העיר ממוקמת גבעת הרוסים, שכונת מגורים, בה נמצא רחוב לומברד המפורסם, שהוא הרחוב המפותל ביותר בעולם, שכונת נורת’ ביץ, שהיא “איטליה הקטנה” של העיר, וגבעת טלגרף, עליה ממוקם מגדל קויט.

בקרבת המקום נמצאת הצ’יינהטאון של העיר, שנוסדה בשנות הארבעים של המאה ה-19. שכונת מישן עברה תחלופות אוכלוסייה רבות במהלך השנים – במאה ה-19 היא הייתה מיושבת על ידי מהגרים מאמריקה הלטינית, גרמניה, איטליה, אירלנד וסקנדינביה ממעמד הפועלים. החל משנת 1910 הגיע לאזור גל של מהגרים ממרכז אמריקה, והחל משנות ה-50 של המאה ה-20 מהגרים מקסיקנים החלו לבלוט באזור. בשנים האחרונות החלה ג’נטריפיקציה מואצת בעיקר לאורך שכונת ולנסיה המושפע מתת-תרבות ההיפסטר. הרחובות הייט-אשבורי, המפורסמים בתרבות ההיפים המשגשגת שצמחה בהם בשנות ה-60, משמשים כיום כביתם של בוטיקים יוקרתיים, חנויות, וכמוקד תיירותי בולט בעיר, על אף שעדיין יש בו מאפיין בוהמי. האזור שכיום ידוע כרחוב הקסטרו, הוא מרכז החיים ההומו-לסביים בעיר.

שכונת הג’פאנטאון בעיר נפגעה כשרבים מתושביה נעצרו במהלך מלחמת העולם השנייה. בערך באותה התקופה, הוקמה התוספת המערבית לעיר, והתיישבו בה בעיקר תושבים אפרו-אמריקניים. “הגברות המצובעות“, שורה של בתים ויקטוריאניים משומרים, ממוקמת ליד כיכר אלאמו, והאחוזות המפוארות שהוקמו על ידי האליטה בעיר לאחר רעידת האדמה של 1906, נמצאות במעלה פסיפיק הייטס. שכונת המרינה מצפון לשם היא אזור מלא-חיים, שמיושב בעיקר על ידי צעירים.

 

שכונת המיסיון ידועה בציורי הקיר הראוותניים שבה

שכונת ריצ’מונד היא שכונה הממוקמת מצפון לפארק שער הזהב, ומגיעה עד לאוקיינוס השקט. בשכונה יש אזור הנקרא “צ’יינהטאון החדשה”, על אף שהתיישבו בו מתיישבים רבים מאזורים אחרים באסיה ומרוסיה. מדרום לפארק, שוכנת שכונת הסאנסט בה מתגוררים בעיקר תושבים אסיאתיים. שכונת בייויו-האנטרס פוינט היא החלק הדרום-מזרחי ביותר בעיר, אחת מהשכונות העניות שבה, והיא סובלת מרמת פשיעה גבוהה.

השכונה שמדרום למרקט, שבעבר הייתה מלאה בהריסות תעשייתיות של העיר, עברה שיקום משמעותי ובנייה מחדש. השכונה הייתה המוקד של בועת הדוט-קום בשלהי שנות ה-90, ומשנת 2004 החלו להיבנות בה גורדי שחקים ובתי דירות. בעקבות גדילתה והתפתחותה של שכונת סאות’ ביץ’, החלו שיפוצים נרחבים גם בשכונה הסמוכה לה, מיסיון ביי, שהחלו עם הקמתו של קמפוס נוסף של אוניברסיטת קליפורניה בשכונה. מדרום-מערב למיסיון ביי, שכונת פוטררו היל, שהיא נקודת תצפית למרכז העיר סן פרנסיסקו.

שמות הרחובות והמקומות בעיר[עריכת קוד מקור | עריכה]

היסטוריית העיר סן פרנסיסקו יכולה להשתקף בשמות רחובותיה ואתריה ההיסטוריים. בזמן שמעט מאוד מאתרי העיר קרויים על שמם של הילידים האמריקאיים, לשמות רבים ואירועים במהלך ההיסטוריה המודרנית של העיר מקודשים שלטי רחובות וכרזות. שמותיהם של מגלי ארצות ספרדיים, שליטים מקסיקניים, ימאים אמריקניים, כורי זהב ואנשי עסקים, נתונים כיום לרבים מאתריה המפורסמים של העיר.

חופי ים ופארקים[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

שביל בשטחי פארק שער הזהב

מספר מהפארקים שבשטחי העיר וכמעט כל חופיה הם חלק מפארק הנופש הלאומי שער הזהב, שהוא אחד מהפארקים המתויירים ביותר מבין מערכת הפארקים הלאומיים של ארצות הברית, עם מעל ל-13 מיליון מבקרים בשנה. מבין חלקיו העיקריים של הפארק ניתן למנות את חוף אושן, שממוקם לאורך חופי האוקיינוס השקט ומשמש כאתר גלישה מפורסם, וחוף בייקר, הממוקם במפרץ שממערב לשער הזהב וחלק מהפרסידיו, בסיס צבאי לשעבר. חלק נוסף מהפרסידיו הוא שדה קריסי, שבעברו שימש כשדה תעופה צבאי וכיום הוא שב להוות מערכת אקולוגית טבעית – מלחה.

הפארק מפקח גם על שטחי מבצר פונסטון, פארק לנדס אנד, מבצר מייסון והאי אלקטרז. שירות הפארקים הלאומיים מפקח בנפרד על הפארק ההיסטורי הלאומי הימי של סן פרנסיסקו – צי של אוניות היסטוריות ונכסי אזור החוף שמסביב למפרץ ולפארק ההיסטורי המימי.

ישנם מעל ל-200 פארקים המתוחזקים ומשומרים בידי מחלקת הנופש והפארקים של סן פרנסיסקו. הגדול והידוע ביותר מבין הפארקים בעיר הוא פארק שער הזהב, המשתרע בין מרכז העיר ועד לחופי האוקיינוס השקט. בעבר, היה מכוסה אזור הפארק בעשבים מקומיים ובדיונות חול, אולם בשנות ה-60 של המאה ה-19 הוחלט על הקמתו של פארק באזור ונשתלו בו אלפי צמחים ועצים לא מקומיים. בשטחי הפארק נמצאות אטרקציות טבעיות ותרבותיות רבות כגון חממת פרחים, גן תה יפני והגן הבוטני של העיר. אגם מרסד, אגם מים מתוקים המוקף באדמות הפארק ממוקם על יד גן החיות של העיר, הנמצא בבעלותה ומאכלס בין שעריו מעל ל-250 מיני בעלי חיים, מתוכם רבים נתונים בסכנת הכחדה. הפארק היחיד בשטחי העיר שנתון בידי מערכת הפארקים של מדינת קליפורניה הוא קנדלסטיק פוינט, שהיה לפארק הנופש האורבני הראשון בשטחי המדינה.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בשל הבהלה לזהב הפכה סן פרנסיסקו לאחד ממרכזי הבנקאות והפיננסים הגדולים בארצות הברית. העיר היא מקום מושבם של חברות היי-טק וטכנולוגיה רבות, בהן סיילספורס, טוויטר, אינסטגרם, זינגה, קרן ויקימדיה, ועוד. בנוסף, בסיסי חברות הלבשה כמו גאפ ולוי שטראוס ושות’ שוכנים בעיר. כ- 60 ק”מ דרומה לעיר ממוקם עמק הסיליקון ובו חברות תוכנה וחומרה רבות.

אוכלוסין[עריכת קוד מקור | עריכה]

נכון לשנת 2013 מתגוררים בעיר 837,442 תושבים. בעיר נמצאים 329,700 משקי בית ו-145,068 משפחות. צפיפות האוכלוסין היא 6,898 נפשות לקמ”ר. סן פרנסיסקו היא בין הערים עם מספר מחוסרי בית הגדול ביותר בארצות הברית.

קהילה הומוסקסואלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי סקר משנת 2005, 15.4% מאוכלוסיית סן פרנסיסקו הם הומוסקסואלים או לסביות. זהו השיעור הגדול ביותר מבין 50 הערים הגדולות בארצות הברית. העיר ידועה כמוקד משיכה עולמי עבור אוכלוסייה זו והיא מתרכזת בעיקר ברובע קסטרו. מצעד הגאווה של העיר הוא מהגדולים בעולם, וב-2005 ההערכה הייתה שהיו בו כמיליון צופים ומשתתפים.

בפברואר 2004 עלתה העיר לכותרות כשראש העיר, גווין ניוסם הורה לפקידי העירייה לרשום זוגות בני אותו מין לנישואין, בניגוד לחוקי מדינת קליפורניה. במשך כחודש הוציאה העירייה רישיונות נישואים לכ-4,000 זוגות חד-מיניים, שחלקם הגיעו לשם כך אל העיר ממדינות אחרות בארצות הברית ואף מארצות אחרות. מושל קליפורניה ארנולד שוורצנגר התנגד לפעולה זו ופרקליט המדינה תבע את ראש העיר והעירייה. בית המשפט קבע מאוחר יותר שראש העיר חרג מסמכותו וביטל את תוקף אותם הסכמי נישואין.

במאי 2008 קבע בית המשפט העליון של קליפורניה ברוב של 4 כנגד 3 כי נישואים חד מיניים תואמים את חוקת המדינה. בעקבות כך חזרה העיר להנהיג נישואין בין זוגות חד מיניים. בהתאם לחוקי המדינה מתירה העירייה השאת זוגות אף שאינם תושבי קליפורניה (כמו במדינת מסצ’וסטס). ב-4 בנובמבר 2008 עבר במשאל עם תיקון לחוקת קליפורניה שהפך את החלטת בית המשפט העליון והחזיר את האיסור על נישואים חד מיניים, אולם איסור זה בוטל ב-2013 וכיום נישואים חד מיניים חוקיים במדינת קליפורניה.

אתרים בעלי חשיבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

גשר שער הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

גשר הזהב

 ערך מורחב – גשר שער הזהב

גשר שער הזהב הוא גשר תלוי המחבר בין העיר סן פרנסיסקו לבין מחוז מרין שעל יד העיר סוסליטו. אורכו של הגשר 1,970 מטר; המרחק בין המגדלים הוא 1,280 מטר וגובהם 230 מטר מעל פני הים. בניית הגשר הסתיימה בשנת 1937, והוא נחשב במשך שנים רבות לגשר התלוי הארוך בעולם, עד לבניית גשר ורזאנו בניו יורק ב-1964. עד היום נחשב הגשר לאחד מהיפים בעולם ולאטרקציה תיירותית בסן פרנסיסקו.

כלא אלקטרז[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – אלקטרז

האי אלקטרז, המרוחק כשני קילומטרים מסן פרנסיסקו, אירח על אדמתו המבודדת כמה מהפושעים המסוכנים של ארצות הברית, ובהם אל קאפונה. הכלא נחשב לאחד מבתי הכלא השמורים בעולם, היה חסין כמעט לחלוטין מבריחות של אסירים, ולכך סייע בידודו של האי המוקף מכל עבריו במימיו הקפואים של האוקיינוס השקט. החזקתו של הכלא נחשבה ליקרה מאד, משום שסגל הסוהרים ובני משפחותיהם התגוררו על האי. אי לכך הוחלט לסגור את שעריו ב-1963. כיום משמש האי כאטרקציה תיירותית המוחזקת על ידי רשות הגנים הלאומיים. מרבית המבנים נשמרו, והמבקרים מגיעים אל האי בסירה היוצאת מ”פישרמנס-וורף” – פיר 41.

רחוב לומברד[עריכת קוד מקור | עריכה]

רחוב לומברד הוא רחוב ארוך למדי בסן פרנסיסקו, ששמו התפרסם בזכות קטע אחד ממנו, הנמצא ב”גבעה הרוסית” (Russian Hill) בין הרחובות הייד (Hyde) ולבנוורת’ (Leavenworth). קטע זה מדגים את הטופוגרפיה הייחודית לעיר, הבנויה על גבעות תלולות, והוא תלול במיוחד (קרוב לשלושים מעלות), וכולל שמונה פיתולים חדים. האתר פופולרי במיוחד בקרב תיירים הבאים אליו ברכב או ברגל, או בקו Powell-Hyde של רכבת הכבל.

קרון הכבל[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

קרון כבל ברחובות סן פרנסיסקו

 ערך מורחב – קרון הכבל של סן פרנסיסקו

מערכת קרונות הכבל של סן פרנסיסקו היא בראש ובראשונה מערכת להסעת נוסעים, אך עם השנים היא הפכה לאטרקציה תיירותית ולאחד מסמליה של העיר. המערכת מורכבת למעשה מקרונות בודדים, שנעים על פסי ברזל. לכל קרון נהג-מפעיל משלו, שתפקידו לחבר את הקרון אל הכבל הנע מתחת למסילה. הרכבת מותאמת במיוחד לרחובותיה התלולים של העיר, ותחנותיה ממוקמות בצמתי רחובות בהם הקרקע מישורית. הנוסעים על הקרון יושבים בתוכו או נתלים מבחוץ משני צידיו.

פארק שער הזהב[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – פארק שער הזהב

פארק שער הזהב הוא פארק עירוני גדול בצורת מלבן בגודל 4.12 קמ”ר, הדומה לסנטרל פארק שבניו יורק. הפארק מכיל את: האקדמיה למדעים של קליפורניה, מוזיאון דה יאנג, גן התה היפני, אצטדיון קזאר וחממת פרחים.

גן התה היפני[עריכת קוד מקור | עריכה]

גן התה היפני הממוקם בפארק שער הזהב הוא אתר תיירות פופולרי בסן פרנסיסקו, שנבנה בסוף המאה התשע עשרה כחלק מתערוכה עולמית. הגן נחשב לאחד מהוותיקים שבין הגנים היפנים בארצות הברית. הגן הקטן (כ-20 דונם שטחו) כולל מפלי מים, פסלים, גשרי עץ ואבן ועצים יפניים. בסוף אפריל פורחים עצי הדובדבן, ונותנים לגן את הנופך היפני המיוחד. מאקוטו האג’יוורה, מתכנן גנים ממוצא יפני, שהיה אחראי על הגן מ-1895 ועד מותו ב-1925, המציא, על פי המסופר, את עוגיית המזל, המוגשת עד היום בבית התה הקטן שבשטח הגן.

אתרים נוספים[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

שדה התעופה של סן פרנסיסקו בלילה

 

כנסיית פרנציסקוס מאסיזי, סן פרנסיסקו, קליפורניה (פרט)

• צ’יינהטאון – הרובע הסיני. רובע צ’יינהטאון של סן-פרנסיסקו הוא המפותח ביותר בהשוואה לרבעים סיניים ביתר ערי ארצות הברית. הרבה מהאוכל שמוכר במערב כאוכל סיני מקורו ברובע זה. הסיבה להתפתחות הרובע, מלבד הקירבה היחסית של חופי קליפורניה אל מזרח אסיה היא רעידת האדמה והשריפה הגדולה של סן פרנסיסקו בשנת 1906. לפני האסון היה בעיר רובע סיני קטן יותר שמרבית תושביו היו מהגרים סינים. מיד לאחריו הגיעו לעיר מכל רחבי ארצות הברית מהגרים רבים שמוצאם ממזרח אסיה וטענו שהם תושבים חוקיים בעיר ושמסמכיהם נשרפו. הרובע אומנם כונה צ’יינהטאון עוד לפני השריפה אבל הבניה המחודשת והייחודית ששיקום השריפה הקנתה לו וגודלו החדש פרסמו אותו והפכו את שמו למטבע לשון.
• פישרמנ’ס וורף (רציף הדייגים) – הנקרא גם רציף 39 (Pier-39),כולל את רציפים 39–43 באזור המרינה המתויר של סן פרנסיסקו. האזור כולו מלא במסעדות, חנויות ואתרי בילוי הפזורים לאורך החוף. ברקע ניתן לראות את מפרץ סן פרנסיסקו, גשר שער הזהב והאי אלקטרז. מהרציף יוצאות ספינות לסיורים במפרץ ובאי אלקטרז.
• פירמידת טרנסאמריקה – גורד השחקים המזוהה ביותר עם העיר.
• האקדמיה למדעים של קליפורניה – ממוקמת בפארק שער הזהב והיא אחד המוסדות המדעים הוותיקים ביותר בחוף המערבי. האקדמיה מכילה בתוכה את פלנטריום מוריסון, אקווריום סטיינהארט ומוזיאון לתולדות הטבע.
• היכל האמנויות היפות – שוכן קרוב לגשר שער הזהב, הוקם לתערוכת פנמה-פסיפיק בשנת 1915. יש במקום לגונה עם טיילת ואולם תצוגה שהפך למקום משכנו של האקספלורטוריום, מוזיאון מדע עם מאות מוצגים אינטראקטיביים.
• מגדל קויט – הממוקם בשכונת טלגרף שבעיר. המגדל מתנשא לגובה של 64 מ’ וממנו ניתן להשקיף על החלק הצפון-מזרחי של העיר הכולל את רוב האתרים המפורסמים של העיר: גשר שער הזהב, כלא אלקטרז, הרובע הפיננסי של העיר, רחוב לומברד, גשר סן פרנסיסקו-אוקלנד וכל מפרץ סן פרנסיסקו.
• המוזיאון לאמנות אסיאתית (הגדול מסוגו בעולם)
• מוזיאון סן פרנסיסקו לאמנות מודרנית (SFMOMA)
• פארק פרסידיו – אחד הפארקים בעיר, סמוך לגשר שער הזהב.
• המוזיאונים לאמנות יפה של סן פרנסיסקו – הכוללים את היכל לגיון הכבוד של קליפורניה בפארק לינקולן ומוזיאון הזיכרון מ.ה. דה יאנג בפארק שער הזהב, הם המוסד הציבורי הגדול ביותר לאמנות בסן פרנסיסקו ואחד המוזיאונים הגדולים ביותר לאמנות בקליפורניה.

ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]

לסן פרנסיסקו 13 ערים תאומות:

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: סן פרנסיסקו
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סן פרנסיסקו

•  אתר האינטרנט הרשמי של סן פרנסיסקו

•  סן פרנסיסקו, ברשת החברתית פייסבוק
•  סן פרנסיסקו, ברשת החברתית טוויטר
• מוזיאון העיר סן פרנסיסקו
• סן פרנסיסקו – היסטוריה
• תחבורה בסן פרנסיסקו
• סיור וירטואלי בסן פרנסיסקו
• מדריך למתרחש בעיר ‏
• nrg מעריב, לחצות את הגשר: המדריך לסן פרנסיסקו, באתר nrg‏, 22 בינואר 2012
• אריקה גוד וקלייר קין מילר, ניו יורק טיימס, תושבי סן פרנסיסקו נגד חברות ההיי־טק: “מרחיבות פערים ומעלות את מחירי הדיור”, באתר TheMarker‏, 1 בדצמבר 2013
• נטע אחיטוב, תעשיית ההיי טייק החריבה את יופיה של סן פרנסיסקו, באתר הארץ, 7 ביולי 2016
• עומר שוברט, מסע בסן פרנסיסקו בעקבות “ורטיגו”, במלאות 60 שנה לאחד הסרטים הגדולים בתולדות הקולנוע, באתר הארץ, 23 במאי 2018
• עומר שוברט, סן פרנסיסקו למי שכבר ראה הכל, באתר הארץ, 17 ביוני 2018
• סיגלית בר, ‏לחרוש את סן פרנסיסקו: המלצות לטיול, באתר GoTravel
• “סַאנְ־פְרַאנְצִיסְקָא“, יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי”ב, חלק ז, עמוד 132, באתר HebrewBooks

 ערך זה עוסק במדינה בארצות הברית. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אריזונה (פירושונים).

אריזונה (מדינה)
Arizona

סמל אריזונה דגל אריזונה
כינוי המדינה	The Grand Canyon State (מדינת גרנד קניון), The Copper State (מדינת הנחושת)
מדינה	ארצות הברית
מושל	דאג דוסי (רפובליקני)
רשות מחוקקת	Arizona State Legislature
בירת המדינה (והעיר הגדולה ביותר)	פיניקס (אריזונה)
שפה רשמית	אנגלית
תאריך ייסוד	14 בפברואר 1912
סדר כניסה	48
שטח	295,254 קמ”ר (דירוג: 6)
‑ שטח ואחוז מים	942 קמ”ר 0.32%
גובה	1,250 מטרים
‑ הנקודה הגבוהה	3,851 מטרים
‑ הנקודה הנמוכה	21 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ במדינה	7,171,646 (דירוג: 14, 2018)
‑ צפיפות	21.54 נפש לקמ”ר (דירוג: 35, 2010)
קואורדינטות	34°17′12″N 111°39′25″W
אזור זמן	UTC -7
www.az.gov
מפת מיקום מפה מפורטת לחצו להגדלה

אריזונה (אנגלית: Arizona להאזנה (מידע • עזרה)) היא מדינה אשר נמצאת בדרום-מערב ארצות הברית. אריזונה היא מדינה עם אקלים מדברי ברוב שטחה, והיא אחת המדינות החמות ביותר בארצות הברית. הטמפרטורה בקיץ יכולה להגיע ל-52 מעלות צלזיוס ויותר.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

ההסכמה הכללית גורסת כי שמה של המדינה נגזר, מהשם הספרדי אריזונאק, שהוא שיבוש של המילה אלי סונק (alĭ ṣonak, “מעיין קטן”) בשפת אודהאם, אך ישנן גם סברות שהשם נגזר מהביטוי árida zona (אזור צחיח) בספרדית, או מהביטוי הבסקי aritz ona (האלון הטוב).

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – היסטוריה של אריזונה

האזור משך אליו מהגרים ספרדים ומקסיקנים כבר מראשית המאה ה-19, בשל אגדות על שפע המינרלים שאפשר לכרות בה.

ב-1853, ביצעה ארצות הברית את רכישת גדסדן, שבמסגרתה סופח לטריטוריית ניו-מקסיקו שטח נוסף, שעבר לאחר מכן לטריטוריית אריזונה, שהפכה לבסוף למדינת אריזונה.

ב-1864, רופא אמריקאי, אשר נשבה על ידי אינדיאנים, ריפא את אחד משוביו, ובתמורה על מעשהו, נלקח למכרה פתוח שבו טען כי “ניתן לאסוף את הזהב מהקרקע”. הסיפור הניע משלחת מחקר אמריקאית רצינית ב-1869, אך היא לא מצאה זהב, אבל היא חנתה בחווה שממנה צמחה העיר פיניקס.

במלחמת האזרחים האמריקנית הייתה אריזונה חלק מקונפדרציית המדינות של אמריקה. ב-14 בפברואר 1912 הייתה הטריטוריה למדינה ה-48 של ארצות הברית, המדינה האחרונה שהצטרפה לארצות הברית מבין 48 המדינות הסמוכות זו לזו.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

אריזונה היא המדינה השישית בשטחה בארצות הברית; לפניה מדורגת ניו מקסיקו ואחריה נבדה. מתוך כלל שטחה של המדינה, רק 15% הם בבעלות פרטית. כמו מדינות אחרות בדרום מערב ארצות הברית, יש בה רכסי הרים ורמות רבות. למרות האקלים הצחיח שלה, כ-27% משטח המדינה הוא מיוער.

האתר המפורסם ביותר בעולם הנמצא באריזונה הוא הגרנד קניון שבצפונה. זהו קניון צבעוני, עמוק ותלול, שנחצה על ידי נהר קולורדו. הוא שוכן בתוך פארק לאומי ענק, שהוא אחד הפארקים הלאומיים הראשונים בארצות הברית. אורך הקניון כ-446 ק”מ ורחבו נע בין 6 ק”מ ל-29 ק”מ. עומקו מגיע ליותר מ-1.6 ק”מ.

באריזונה נמצא מכתש מטאוריטים חשוב, כ-40 ק”מ מערבה מווינסלוו שבמחוז נאווחו. רחבו כ-1.6 ק”מ ועומקו כ-170 מטר.

אריזונה היא אחת משתי המדינות הבודדות בארצות הברית שלא נוהג בה שעון קיץ (יחד עם הוואי), אך בפועל האזורים שבצפון המדינה המשתייכים לטריטוריית נוואחו משתמשים בשעון קיץ.

אריזונה היא מדינה עם סיכון נמוך עד בינוני להתרחשות של רעידות אדמה.

אריזונה גובלת ביוטה בצפון, בניו מקסיקו במזרח, במקסיקו בדרום, בקליפורניה במערב ובנבדה בצפון מערב.

אקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]

האקלים באריזונה הוא בעיקרו אקלים מדברי, החורפים מתונים עם מיעוט משקעים, ימי הקיץ לוהטים וצחיחים. בחודשים יולי אוגוסט, ממוצע הטמפרטורה המקסימלית הוא 40 מעלות צלזיוס, ויש מקרים בהם הגיעה הטמפרטורה עד 52 מעלות. קיים משרע טמפרטורות גדול, כלומר הבדל רב בין הטמפרטורה ביום והטמפרטורה בלילה. עם זאת, מחוז קוקונינו בצפון המדינה, ובירתו, העיר פלגסטף, ממוקמים בגובה רב, כאשר הפיסגה הגבוהה ביותר במדינה, פסגת המפריז (Humphreys Peak), נמצאת בגובה 3,852 מטרים. הפרשי גובה אלה גורמים לצניחת הטמפרטורות בהרים ולעיתים לשלג בחורף.

ממשל ופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בראש הרשות המבצעת עומד המושל שנבחר לקדנציה של ארבע שנים. המושל מוגבל לשתי קדנציות רצופות, אך אין הגבלה למספר הקדנציות הכוללת. הבחירות למושל מתקיימות יחד עם בחירות אמצע הקדנציה. אריזונה היא אחת מהמדינות הבודדות בהן לא קיים תפקיד סגן המושל, ובמקרה שהמושל מפסיק למלא את תפקידו מחליף אותו מזכיר המדינה.

האספה המחוקקת של אריזונה מורכבת משני בתים – בית הנבחרים בו יש 60 חברים וסנאט בו יש 30 חברים שכולם נבחרים לקדנציות בנות שנתיים. כל בוחר מצביע עבור שני מועמדים לבית הנבחרים ומועמד אחד לסנאט שייצגו את מחוז הבחירות שלו. חברים בבית המחוקקים לא יכולים לכהן יותר מארבע קדנציות רצופות.

בבית המשפט העליון של אריזונה מכהנים חמישה שופטים שממונים על ידי המושל מתוך רשימה שהמרכיבה ועדה דו-מפלגתית. נשיא בית המשפט נבחר על ידי השופטים לקדנציה של 5 שנים.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התמ”ג של מדינת אריזונה בשנת 2011 היה 259 מיליארד דולר, מה שמציב אריזונה כבעלת כלכלה גדולה יותר משל ניו זילנד, פינלנד, ואירלנד. ענפי התעסוקה הגדולים הם בריאות, תחבורה וממשלה. ההכנסה לנפש באריזונה 40,828 דולר (מדורגת במקום 39 במדינות ארצות הברית). ההכנסה החציונית לבית אב היא 50,448 דולר. לפני שנים רבות היו חמישה ענפי כלכלה בולטים באריזונה: נחושת, כותנה, בקר, הדרים ותיירות. גם בתחילת המאה ה-21 נחושת היא עדיין משאב הטבע החשוב ביותר במדינה, המספקת כשני שלישים מהנחושת הנכרית בארצות הברית כולה.

שיעור האבטלה באריזונה, נכון למרץ 2016, הוא 5.4%.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

באריזונה, הלבנים נחשבים רוב האוכלוסייה.

כמו הרבה ממדינותיה של ארצות הברית, באריזונה יש מיעוט היספני שמספרו, גדל במהירות.

קבוצות נוספות כוללים: שחורים, אסייתים, אינדיאנים (תושבים ילידים) ומעורבים.

נכון ל-2009, חמש הקבוצות האתניות הגדולות ביותר באריזונה הן: מקסיקנים(27.4%), גרמנים (16%), אירים (10.8%), אנגלים (10.1%) ואיטלקים (4.6%).

הערים הגדולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת אריזונה

בירתה של אריזונה היא העיר: פיניקס, והיא גם העיר הגדולה באריזונה.

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמלי המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמלי מדינת אריזונה
דגל	סמל	מוטו	כינוי
דגל אריזונה Flag of Arizona	סמל אריזונה Seal of Arizona	המוטו של אריזונה	הכינוי של אריזונה
		“אלוהים המעשיר” “Ditat Deus”	“מדינת הגרנד קניון“ “Grand Canyon State”
עץ	פרח	ציפור	חיה
פרקינסוניה פלורידה Parkinsonia florida	סגווארו Carnegiea gigantea	גדרון קקטוס Cactus wren	דביבון זנב-טבעת Ring-tailed cat

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

• מחוזות אריזונה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: אריזונה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אריזונה

•  אתר האינטרנט הרשמי של אריזונה
• ליאור קורן, יותר מגרנד קניון: מסע מרהיב באריזונה, באתר ynet, 3 ביולי 2014
• סיגלית בר, לא רק סופרבול: 5 אתרי החובה באריזונה, באתר ynet, 1 בפברואר 2015
• שגב ליבוביץ’, ‏אריזונה – מחוץ למסלול השחוק, באתר GoTravel

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך זה עוסק באחת ממדינות ארצות הברית. אם התכוונתם לאוניית מערכה, ראו אוניות המערכה מסדרת איווה.

ניו ג’רזי (מדינה)
New Jersey

סמל ניו ג’רזי דגל ניו ג’רזי
כינוי	מדינת הגנים – The Garden State
מדינה	ארצות הברית
מושל	פיל מרפי (דמוקרטי)
רשות מחוקקת	New Jersey Legislature
בירת המדינה	טרנטון
העיר הגדולה	ניוארק
שפה רשמית	אין (בפועל אנגלית)
תאריך ייסוד	18 בדצמבר 1787
סדר כניסה	3
שטח	22,608 קמ”ר (דירוג: 47)
‑ שטח ואחוז מים	3,378 קמ”ר 14.9%
גובה	75 מטרים
‑ הנקודה הגבוהה	550 מטרים
‑ הנקודה הנמוכה	0 מטרים
אוכלוסייה	‏
‑ במדינה	8,958,013 (נכון ל־2015)
‑ צפיפות	458 נפש לקמ”ר (דירוג: 1, 2010)
קואורדינטות	40°00′N 74°30′W
אזור זמן	UTC -5
www.state.nj.us
מפת מיקום מפה מפורטת לחצו להגדלה

ניו ג’רזי (באנגלית: New Jersey) היא מדינה בארצות הברית. המדינה, השוכנת בחוף המזרחי, היא אחת המדינות הקטנות בשטחן באיחוד והצפופה במדינות ארצות הברית. היא קרויה על שם האי ג’רזי שבאיי התעלה. ניו ג’רזי היא אחת משלוש עשרה המושבות המקוריות שמרדו בשלטון הבריטי במהלך המהפכה האמריקנית והקימו את ארצות הברית.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המהפכה האמריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתיישבים הראשונים שהתיישבו באזור ניו ג’רזי עשו זאת, ככל הנראה, בתום עידן הקרח, בסביבות שנת 10,500 לפנה”ס. מתיישבים אלה היו ככל הנראה תרבות של ציידים נוודים. ההתיישבות הראשונה המתועדת בכתב היא התיישבות של מתיישבים אירופאים. בשנת 1497 ראה המגלה האיטלקי ג’ון קבוט את חופי ניו ג’רזי. ג’ובני דה וראזאנו עבר לאורך החוף בשנת 1524 אולם לא נחת על החוף.

המגלה אשר מיפה את החופים של המדינה היה הנרי הדסון בשנת 1609. ב-4 בספטמבר 1609 נחת הדסון בכף מיי והיה האירופאי הראשון שדרך על חופי המדינה. הדסון חקר את מפרץ דלאוור, ומיפה את חופי המפרץ כאזור נוח להתיישבות. באותה עת התגוררו בשטח המדינה בני שבט הלנאפי.

ההתיישבות האירופאית הראשונה במדינה הייתה התיישבות של מתיישבים פינים ושוודים, אשר בשנת 1638 הקימו את פורט אלפסבורג ששימשה מרכז מסחרי אזורי באותה עת. בהמשך, ניו ג’רזי הפכה למושבה הולנדית, כחלק ממושבת הולנד החדשה שכללה את “אמסטרדם החדשה” (Nieuw Amsterdam) – כיום ניו יורק. אף שההולנדים לא הכירו בבעלות האינדיאנים על השטחים, הם רכשו את האדמות עליהם הם התיישבו (בין היתר את האי מנהטן). בשנת 1664 הפכה ניו ג’רזי לשטח אנגלי עם כניסת צי אנגלי בפיקודו של הקולונל ריצ’רד ניקולס למפרץ ניו יורק וכיבוש המושבה ההולנדית כמעט ללא התנגדות.

לאחר מלחמת האזרחים האנגלית חולקו המושבות של אנגליה באמריקה בין המלך צ’ארלס הראשון לאחיו, לימים המלך ג’יימס השני; ניו אינגלנד נותרה בידי צ’ארלס, ואילו אזור מרילנד וניו ג’רזי הועברו לג’יימס. ג’יימס העניק את שטח מדינת ניו ג’רזי לשני אצילים שהיו נאמנים לבית המלוכה במהלך מלחמת האזרחים: סר ג’ורג’ קרטרט והלורד ג’ון ברקלי.

 

אוניברסיטת ראטגרס שנוסדה בשנת 1766 כ”מכללת המלכה”.

ברקלי מכר מחצית מהמושבה שלו ב-18 במרץ 1673 לקבוצה של קווקרים, בראשות ויליאם פן שביקשו להתיישב באזור. ניו ג’רזי חולקה לשתי מושבות – ג’רזי המערבית וג’רזי המזרחית. חלוקה זו הייתה בתוקף בין 1674–1702, עת אוחדו המושבות ומונה מושל מטעם בית המלוכה לשלוט עליהן.

המהפכה האמריקאית[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניו ג’רזי הייתה אחת מ-13 המושבות שמרדו נגד השלטון הבריטי במהלך המהפכה האמריקאית. ב-2 ביולי 1776, יומיים לפני שהקונגרס הקונטיננטלי השני הכריז על עצמאות ארצות הברית משלטון בריטניה, הכריז קונגרס המושבה על עצמו כבית המחוקקים של המדינה, וקיבל את חוקת המדינה. אולם על מנת למנוע מתחים פנימיים בין תומכי ההישארות תחת שלטון בריטניה לבין תומכי העצמאות הכריז הקונגרס כי אם ניו ג’רזי תגיע להסכמה עם בריטניה, החוקה לא תהיה בת תוקף.

נציגי ניו ג’רזי בקונגרס: ריצ’רד סטוקטון, ג’ון וית’רספון, פרנסיס הופקינסון, ג’ון הארט ואברהם קלרק חתמו על הכרזת העצמאות של ארצות הברית.

במהלך מלחמת העצמאות האמריקנית נערכו מספר קרבות במדינה, והיא עברה מידי המורדים לצבא הבריטי ושוב לידי המורדים מספר פעמים. בשל קרבות חשובים אלה מכונה המדינה “צומת הדרכים של המהפכה” (“The Crossroads of the Revolution”). ב-25 בדצמבר 1776 חצה ג’ורג’ וושינגטון עם הצבא הקונטיננטלי את נהר הדלאוור ותקף את הכוחות ההסיאנים הבלתי מוכנים שהיו בטרנטון (קרב זה מכונה כיום “קרב טרנטון“). ב-3 בינואר 1777 זכו כוחות האמריקאים בניצחון נוסף בקרב טרנטון השני, והביסו את הפרשים של קורנוואליס. זמן קצר לאחר מכן הפתיע וושינגטון את הכוחות הבריטיים בפרינסטון וכבש את העיר. בקרב מונמאות’ לא הצליחו כוחותיו של וושינגטון להביס את כוחותיו של הנרי קלינטון.

בשנת 1783 התכנס הקונגרס הקונטיננטלי באולם נאסאו שבאוניברסיטת פרינסטון ובכך הפכה פרינסטון לבירת ארצות הברית למשך ארבעה חודשים.

ניו ג’רזי הייתה המדינה השלישית שאישררה את חוקת ארצות הברית, שהייתה מאוד פופולרית בניו ג’רזי מכיוון שאסרה על מדינות ניו יורק ופנסילבניה להטיל מכסים על סחורות מניו ג’רזי, אבל התירה לניו ג’רזי להטיל מכסים על סחורות שיובאו למדינה מאירופה. ב-20 בנובמבר 1789 הייתה ניו ג’רזי המדינה הראשונה שאשררה את מגילת הזכויות של ארצות הברית.

חוקת המדינה משנת 1776 נתנה זכות הצבעה לכל אזרחי המדינה שהיו להם נכסים מעל סכום מסוים. בפועל, החוקה נתנה זכות הצבעה לנשים ושחורים, אך לא לנשים נשואות שבאותה עת לא יכלו להיות בעלים על נכסים היות שכל נכסי המשפחה נרשמו על שם הבעל. בשנת 1807 העביר הקונגרס המדינתי חוק שפירש את החוקה כך שזכות ההצבעה תחול רק על גברים לבנים.

המאה ה-19[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-15 בפברואר 1804 הייתה ניו ג’רזי האחרונה ממדינות הצפון שהחליטה על ביטול העבדות. ביטול זה לא היה מיידי, והחוק קבע תקופת זמן וביטול חלקי של העבדות. עם תום מלחמת האזרחים של ארצות הברית נותרו בניו ג’רזי כתריסר עבדים. עם זאת, ניו ג’רזי סרבה בתחילה לאשרר את התיקונים לחוקה האוסרים על עבדות בכל שטחי ארצות הברית.

במהלך מלחמת האזרחים לא נערכו קרבות בשטח המדינה, אולם כ-80,000 מתושבי המדינה נלחמו עם כוחות הצפון.

בשנת 1844 נחקקה חוקת המדינה השנייה, והמחוזות של המדינה הפכו אזורי בחירה עבור סנאט המדינה.

במהלך המהפכה התעשייתית הפכה העיר פאטרסון למרכז תעשייתי. כלכלת המדינה עברה מבסיס חקלאי לבסיס תעשייתי, בעיקר ייצור טקסטיל, והתחבורה במדינה השתפרה עם הנחת מסילות ברזל וייסוד קווי ספינות קיטור.

המאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

במהלך שנות ה-20 צמחה כלכלת המדינה, אולם הכלכלה נפגעה בצורה קשה בשפל הכלכלי הגדול.

בשנות ה-30 איפשרה המדינה לקבצנים לקבץ נדבות ברחובות במקום להשתמש בתקציב המדינה לשפר את המצב הקשה. במהלך שתי מלחמות העולם הפכה ניו ג’רזי למרכז תעשייתי, ולמרכז לבניית ספינות מלחמה. סמוך לפרוץ מלחמת העולם השנייה עלה הצפלין הינדנבורג באש ליד לייקהרסט.

בשנות ה-60 אירעו במדינה מספר מהומות על רקע גזעי, הראשונה שבהם ב-2 באוגוסט 1964, ומספר מהומות נוספות בשנת 1967 ו-1971. בשנת 2012 בין התאריכים 23/10/12-25/10/12 פגעה סופת ההוריקן סנדי במדינת ניו ג’רזי, בסופה נספו עשרות בני אדם ונגרם נזק לרכוש במיליארדי דולרים.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניו ג’רזי גובלת בצפונה במדינת ניו יורק, במזרחה באוקיינוס האטלנטי, בדרומה בדלאוור ובמערבה בפנסילבניה.

ניו ג’רזי מחולקת לשלושה אזורים גאוגרפיים: ניו ג’רזי הצפונית, המרכזית והדרומית. ניו ג’רזי הצפונית מהווה חלק ממטרופולין העיר ניו יורק, ותושבי האזור מיוממים לניו יורק (עובדים במהלך היום בניו יורק ושבים בלילה לבתיהם). מרכז ניו ג’רזי הוא אזור פרוורי ברובו, בעוד שדרום ניו ג’רזי מהווה חלק ממטרופולין פילדלפיה שבפנסילבניה.

ממשל ופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערכים מורחבים – מושל ניו ג’רזי, בית המחוקקים של ניו ג’רזי

 

וודרו וילסון, מושל ניו ג’רזי והנשיא ה-28 של ארצות הברית

בירת מדינת ניו ג’רזי היא העיר טרנטון. מושל המדינה הנוכחי הוא פיל מרפי מהמפלגה הדמוקרטית. מושל ניו ג’רזי נחשב למושל בעל הסמכויות הרבות ביותר מכל מושלי מדינות ארצות הברית. המושל נבחר בבחירות כלל מדינתיות ובסמכותו למנות בעלי תפקידים רבים. עד שנת 2006 כיהן המושל גם כיו”ר סנאט המדינה, ובכך שלט למעשה גם על סדר היום של הרשות המחוקקת. תיקון לחוקת המדינה משנת 2005 שינה מצב זה.

בניו ג’רזי יש כיום 566 ערים ועיריות. כל שטחי המדינה שייכים לערים ועיריות אלה ואין שטחים שאינם שטח עירוני מסוג זה. ישנם חמשה סוגי שלטון מקומי בניו ג’רזי. מרבית ההבדלים הם היסטוריים וכיום ההבדלים המהותיים העיקריים הם בין רבעים, ערים ועיירות.

בבחירות לנשיאות ארצות הברית נוטה המדינה להצביע עבור המפלגה הדמוקרטית. הסנאטורים המייצגים את ניו ג’רזי בסנאט הם בוב מננדז וקורי בוקר, חברי המפלגה הדמוקרטית. רוב המושבים בקונגרס המדינתי של ניו ג’רזי מוחזקים בידי המפלגה הדמוקרטית.

מחוזות המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – מחוזות ניו ג’רזי

ניו ג’רזי מחולקת מבחינה אדמיניסטרטיבית ל-21 מחוזות. חלוקה זו קיימת החל מראשית המאה ה-19, והיא מתבססת על חלוקה הקיימת מהתקופה הקולוניאלית. תשעה הנבחרים של כל מחוז ומחוז נקראים “אנשים חופשיים” (Freeholder) ומכהנים יחד במועצת נבחרי האנשים החופשיים (Board of Chosen Freeholders) המנהלים כל מחוז ומחוז.

בחלק מהחוזות המועצה משמשת הן כגוף מחוקק (חקיקה מקומית) ומפקח והן כגוף מבצע. בחלק מהמחוזות המועצה היא גוף מחוקק ומפקח בלבד, ואדם נוסף “פקיד המחוז” (County Executive) הנבחר בבחירות ישירות מכהן כגוף מבצע.

חוקת מדינת ניו ג’רזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוקת המדינה^[1] אומצה בשנת 1947. החוקה קובעת כי במדינה יהיו שני בתי מחוקקים – סנאט בן 40 חברים, ואספה מכוננת של 80 חברים. כל אחד מ-40 מחוזות הבחירה בוחר סנאטור אחד ושני חברי בית נבחרים. בכל מחוז נבחר כל שנה המסתיימת בספרה זוגית שני חברי בית הנבחרים לתקופה של שנתיים. הסנטורים נבחרים כל שנה המסתיימת בספרה 1, 3 ו-7, ומכהנים בהתאמה שנתיים או ארבע שנים.

בית המשפט העליון של ניו ג’רזי[עריכת קוד מקור | עריכה]

בית המשפט העליון של ניו ג’רזי מורכב מנשיא בית המשפט העליון ומששה שופטים. כל השופטים ממונים על ידי מושל ניו ג’רזי בעצת ובהסכמת רוב חברי סנאט המדינה. השופטים מכהנים תקופה של שבע שנים, לאחריה הם יכולים להיות ממונים לתקופות נוספות של שבע שנים עד הגיעם לגיל 70.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

אטלנטיק סיטי, במבט דרומה, היא עיר נופש השוכנת לאוקיינוס האטלנטי, המהווה את מרכז תעשיית ההימורים של ניו ג’רזי

המחלקה לאנליזה כלכלית^[2] של ניו ג’רזי העריכה את התוצר הכולל של המדינה בשנת 2018 ב-640 מיליארד דולרים^[3]. ההכנסה הממוצעת לתושב בניו ג’רזי, $51,358, היא השלישית בגובהה בארצות הברית. התקציב החציוני של משק בית הוא $55,146 – הגבוה מבין מדינות ארצות הברית. שניים ממחוזות המדינה כלולים ברשימת 100 המחוזות העשירים בארצות הברית. לנשים במדינה הכנסה ממוצעת לנפש הגבוהה ביותר מבין מדינות ארצות הברית.

התוצרת החקלאית של המדינה כוללת בקר, סוסים, ירקות, פירות, אגוזים, מאכלי ים ומוצרי חלב. המדינה מייצאת בעיקר חמוציות וחצילים. העיר האמונטון בדרום המדינה ידועה בייצור האוכמניות שלה, ונחשבת “בירת האוכמניות העולמית”.

עיקר התוצרים התעשייתיים של המדינה כוללים מוצרים כימיים ותרופות, וכן מוצרי חשמל ודפוס. תיירות מהווה מרכיב חשוב בכלכלת המדינה – נכון לשנת 2001 המדינה מרוויחה למעלה מ-30 מיליארד דולר מדי שנה מתיירות.

בניו ג’רזי מצוי מתקן אחסון הנפט הגדול ביותר ביבשת אמריקה, ואין גדול ממנו באפריקה, אירופה ואוקיאנה (רק במזרח התיכון מצויים מתקני אחסון גדולים יותר).

ניו ג’רזי מובילה בין מדינות ארצות הברית במספר החברות שהנהלתן נמצאת במדינה. 100 מתוך 500 החברות הגדולות בארצות הברית ממוקמות בניו ג’רזי.

נמל התעופה הבינלאומי ניוארק ליברטי, המצוי במדינה, הוא השביעי מבין נמלי התעופה של ארצות הברית במספר העוברים בו. נמל ניוארק – אליזבת הוא נמל המכליות הגדול ביותר בעולם.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

הערים הגדולות[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

מפת צפיפות האוכלוסין של מדינת ניו ג’רזי

תרבות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מוזיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

ניו ג’רזי מהווה מרכז עיקרי של מוזיקת הרוק ומוזיקת ראפ. מוזיקאים ידועים שהחלו את דרכם המוזיקלית בניו ג’רזי או נולדו במדינה הם ג’ון בון ג’ובי, ברוס ספרינגסטין, פרנק סינטרה, ויטני יוסטון, זמר הג’אז קאונט בייסי, להקת ולווט אנדרגראונד, קווין לטיפה, My Chemical Romance, האחים ג’ונאס ועוד רבים. בתחום המוזיקה הקלאסית מייצגת התזמורת הסימפונית של ניו ג’רזי.

טלוויזיה וסרטים[עריכת קוד מקור | עריכה]

סדרות טלוויזיה רבות וסרטי קולנוע רבים צולמו או מתרחשים בניו ג’רזי. דרמת הטלוויזיה הסופרנוס מתארת את חייה של משפחת פשע מאורגן בניו ג’רזי, מצולמת ברחבי המדינה.

סצנות רבות מהסרט הסנדק משנת 1972 צולמו בניו ג’רזי, שהידועה שבהן – הסצנה בה אומרים “עזוב את האקדח, קח את הקנולי” צולמה על גדת נהר ההדסון.

הסרט ביג בכיכובו של טום הנקס משנת 1988 צולם במדינה וכן הסרט “מלחמת העולמות” משנת 2005, וזאת מאחר שתשדיר הרדיו המקורי של אורסון ולס מתרחש בעיירה גרוברז מיל במדינה. רבים מסרטיו של הבמאי קווין סמית’ מתרחשים בניו ג’רזי.

ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]

לניו ג’רזי שלוש קבוצות בליגה העליונה, אולם שתיים מהן – החברות בליגת הפוטבול הלאומית (NFL) – משייכות עצמן לעיר ניו יורק.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

גשר ג’ורג’ וושינגטון, המחבר בין ניו ג’רזי לניו יורק

הכביש הראשי העובר במדינה – הניו ג’רזי טרנפייק הוא אחד הכבישים הידועים והעמוסים ביותר בארצות הברית. כביש אגרה זה מקשר בין מדינת דלאוור לבין העיר ניו יורק, ומכונה בקיצור “הטרנפייק” (“the Turnpike” ) היינו “כביש האגרה המהיר”.

הכביש ידוע ביציאותיו המכונות על שם אנשים ידועים שמוצאם מניו ג’רזי כגון הממציא תומאס אדיסון, מזכיר המדינה והאוצר של ארצות הברית אלכסנדר המילטון, נשיאי ארצות הברית וודרו וילסון וגרובר קליבלנד, והסופרים ג’יימס פנימוק קופר, ג’וייס קילמר ווולט ויטמן.

כביש עיקרי נוסף הוא גארדן סטייט פארקווי (Garden State Parkway) העובר לאורך הגבול של המדינה עם מדינת ניו יורק ומקשר את מטרופולין ניו יורק עם אטלנטיק סיטי.

נמל התעופה הבינלאומי ניוארק ליברטי הוא אחד משדות התעופה העיקריים של ארצות הברית, ואחד משלושת שדות התעופה המשמשים את מטרופולין העיר ניו יורק.

גשר ג’ורג’ וושינגטון, היוצא מן העיר פורט לי שבמחוז ברג’ן בצפון ניו ג’רזי, מחבר בינה ובין הרובע מנהטן שבניו יורק, מעל נהר ההדסון. זהו הגשר העמוס ביותר בעולם המשמש כלי רכב מוטורים.

השכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

מגדל קליבלנד שבאוניברסיטת פרינסטון

מערכת ההשכלה הציבורית של ניו ג’רזי נחשבת לאחת הטובות ביותר בארצות הברית. בעיר פרינסטון מצויים שניים ממוסדות ההשכלה הגבוהה המובילים בעולם, אוניברסיטת פרינסטון והמכון למחקר מתקדם.

54% מבוגרי בתי הספר התיכונים ממשיכים ללמוד באוניברסיטאות ובמכללות (המדינה השנייה בהישג זה אחרי דקוטה הצפונית בה מספר מסיימי התיכון הממשיכים ללמוד במוסדות השכלה גבוהה הוא 59%). במסצ’וסטס אחוז זהה (54%) של בוגרים הממשיכים למוסדות השכלה גבוהה. בניו ג’רזי מתגוררים יותר מהנדסים ומדענים מבכל מדינה אחרת של ארצות הברית^[9].

מכללות ואוניברסיטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

מכללות קהילתיות[עריכת קוד מקור | עריכה]

בניו ג’רזי 19 מכללות קהילתיות:

• המכללה הקהילתית אטלנטיק קייפ שבמייז לנדינג
• המכללה הקהילתית ברגן שבפרמוס
• המכללה הקהילתית ברוקדייל שבלינקרופט – המכללה הקהילתית של מחוז מונמאות’
• המכללה הקהילתית בורלינגטון שבפמברטון
• המכללה הקהילתית קמדן שבבלקווד, קמדן וצ’רי היל
• המכללה המחוזית של מוריס, רנדולף
• מכללת מחוז קמברלנד, ויינלנד
• מכללת מחוז אסקס, קמפוסים בניוארק ובווסט קאלדוול
• מכללת מחוז גלאוצ’סטר, סיוול
• המכללה הקהילתית של מחוז הדסון, ג’רזי סיטי
• המכללה הקהליתית של מחוז מרסר, טרנטון
• מכללת מחוז מידלסקס, אדיסון
• מכללת מחוז אושן, טומס ריבר
• המכללה הקהילתית מחוז פאסאייק, שבפטרסון, בואנאקי, ובויין
• המכללה הקהילתית עמק רריטן, נורת’ ברנץ’
• המכללה הקהילתית סיילם, קרניז פויינט
• המכללה הקהילתית מחוז ססקס, ניוטון
• מכללת מחוז יוניון שבקנפורד, אליזבת, ובפליינפילד
• המכללה הקהילתית מחוז וורן, וושינגטון

סמלי המדינה[עריכת קוד מקור | עריכה]

סמלי מדינת ניו ג’רזי
דגל	סמל	מוטו	כינוי
דגל ניו ג’רזי Flag of New Jersey	סמל ניו ג’רזי Seal of New Jersey
		“חירות ושגשוג” “Liberty and prosperity”	“מדינת הגן” “Garden State”
עץ	פרח	ציפור	חיה
אלון אדום צפוני Northern Red Oak	סיגלית Viola	חוחית אמריקאית American goldfinch	סוס Horse

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

• מחוזות ניו ג’רזי

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: ניו ג’רזי
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ניו ג’רזי

•  אתר האינטרנט הרשמי של ניו ג’רזי
• אתר רשמי של משרד התיירות של המדינה
• רשימת האתרים המוניציפליים והמחוזיים של המדינה
• תיאור שיטות הממשל המקומי במדינה
• מידע על המדינה
• היסטריה של המדינה
• דף המדינה באתר מרשם האוכלוסין של ארצות הברית
• מידע מוזר על המדינה

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]