מדינות עולם - שאלה 49
סרדיניה
| |||
 | |||
| מגדל שנבנה על ידי הפיזאים בשנת 1305 במקום הגבוה ביותר בעיר קליארי | |||
| מדינה |  איטליה | ||
|---|---|---|---|
| מושל | רנאטו סורו | ||
| רשות מחוקקת | האסיפה האזורית של סרדיניה  | ||
| נפות במחוז | קליארי קרבוניה איגלסיס מדיו קאמפידנו נואורו אוליאסטרה אולביה טמפיו אוריסטנו סאסארי | ||
| ערים במחוז | 377 | ||
| בירת המחוז | קליארי | ||
| שטח | 24,821 קמ”ר | ||
| גובה | 334 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ במחוז | 1,639,591 (נכון ל־2019) | ||
| ‑ צפיפות | 69 נפש לקמ”ר | ||
| קואורדינטות | 40°03′00″N 9°05′00″E | ||
| אזור זמן | UTC+1 | ||
| http://www.regione.sardegna.it | |||
  | |||
סרדיניה (בסרדו: Sardigna או Sardinna, באיטלקית: Sardegna) הוא אי בים התיכון ומחוז אוטונומי בעל מעמד מיוחד באיטליה. יש המשערים כי האי נקרא על שם השרדנה, עם שחי בעת העתיקה.
האי הוא השני בגודלו בים התיכון, (אחרי סיציליה), והוא נמצא 12 ק”מ דרומית לקורסיקה, במרחק של כ-200 ק”מ מחופי חצי האי האיטלקי, ומחוף תוניסיה שבאפריקה. העיר החשובה באי היא קליארי, שהיא גם בירת הפרובינציה הקרויה בשמה. העיר השנייה בחשיבותה היא סאסארי.
סרדיניה היא מחוז אוטונומי בעל מעמד מיוחד ברפובליקה האיטלקית לפי החוקה משנת 1948, בשל התרבות בעלת המאפיינים האתניים והלשוניים הייחודיים. הביטוי המעשי של האוטונומיה הוא בהצגה והבלטה של האופי המיוחד של האזור בתחומי המינהל, החינוך והתרבות.
השפות המדוברות באי הן איטלקית וסרדית – שפה שמקורה בלטינית עם השפעות של שפות נוספות. בצפונו של האי השפה המדוברת היא קורסיקאית. באי סן פייטרו השפה היא עגה של ליגורית, שפת העיר ג’נובה. כ-40% מתושבי העיר אלגרו שבצפון האי מדברים בניב מקומי של קטלאנית.
באי קיימים מספר מכרות זהב וכסף, אולם עיקר כלכלת האי מתבססת על תיירות וייצור יין.
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרדיניה הוא האי השני בגודלו בים התיכון ושטחו 23,821 קמ”ר. אורכו 270 ק”מ ורוחבו 145 ק”מ. האי ביחד עם האיים הקטנים שסביבו, מהווים את מחוז סרדיניה אשר שטחו הכולל כ-24,821 קמ”ר.
האי שוכן 200 ק”מ מערבית לחצי האי האפניני, והים הטירני מפריד ביניהם. כ-200 ק”מ מפרידים גם בין סרדיניה לבין תוניסיה שמדרום. מצפון לאי שוכנת קורסיקה, הצרפתית, ובין האיים מפריד מצר בוניפאצ’יו, שרוחבו 12 ק”מ. האי משתרע בין קווי הרוחב 41°-38°, וקו האורך 40° חוצה אותו במרכזו.
מבנה פיזי[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרדיניה היא אי הררי, ולמעלה מ-80% משטחה הוא הרים או גבעות. בסמוך לחופי הים אזורים מישוריים מועטים. הפסגה הגבוהה באי היא פונטה לה מרמורה, וגובהה 1,834 מעל גובה פני הים.
מצפון לדרום מצויים רכסי ההרים הבאים:
- לימבארה (Limbara)- גובה 1,362 מטר.
- אלא די סרדי (Alà dei Sardi) – גובה 1,090 מטר.
- ראזו (Monte Rasu) – גובה 1,259 מטר.
- אלבו (Monte Albo) – גובה 1,127 מטר.
- סופרמונטה (Supramonte), שבו הר קורסי (Monte Corràsi) והר אוליאנה (Oliena) – גובה 1,463 מטר.
- לינס (Linas) – בגובה 1,236 מטר.
- איגלינסטבה (Monti dell’Iglesiente), שבו הר מרגנאי (Marganai).
המים הזורמים בנהרות נחסמים בדרכם על ידי סכרים, היוצרים אגמים מלאכותיים, מהם שואבים מים להשקיה. ישנו רק אגם טבעי אחד, מצפון לאלגרו, אגם באראץ. הנהר הגדול ביותר באי הוא הטירזו, אשר אורכו 151 ק”מ. שאר נהרות האי הם פלומנדוסה, אל קוז’ינס, ואל סרדינו אל טמו.
לאורך החוף ישנם מעט מפרצים המשמשים לעגינה ולנופש. רוב החופים מסולעים ואינם נוחים כחופי רחצה. בחופים בדרום ובמערב האי יש משטחי סלעים נמוכים, שאותם הים מכסה והם בעלי חשיבות אקולוגית עקב היותם בתי גידול לחי ולצומח.
תושבי האי מעבדים 18.5% משטחו. מישורי הגידול החקלאי מצויים באזור קאמפיאנו, בין הרי הצפון לבין הרי איגלינסטבה. עוד אזור מישורי חקלאי נמצא בפרובינציית נאורה, בצפון מערב האי, בקרבת העיר סאסארי.
מסביב לאי סרדיניה איים קטנים נוספים, הבולטים שבהם: אסינרה, סנט פטר, סנט’אנטיוכו, טבולרה, והארכיפלג של מדאללנה, הכולל את האי קאפררה.
גאולוגיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
נסיבות היווצרותו של האי, בהתאם לתאוריה הגאולוגית זהים לזו של האי השכן, קורסיקה. תהליך היווצרות האיים החל בתקופת הקרטיקון התחתון, לפני זמן משוער של 100 מיליון שנה, כאשר התנגשו היבשות לאוראסיה וגונדוואנה. בין שתי היבשות נוצר ים טתיס, לימים הים התיכון.
בתקופת האוליגוקן, לפני 13 עד 35 מיליון שנה, נוצר שקע, שמיקומו הנוכחי הוא ברצועה מחופי קטלוניה שבספרד במערב, עד חופי ליגוריה שבאיטליה במזרח. סלעי הגרניט שמקורם באירוע גאולוגי זה חשופים כיום בספרד, בצורה מאסיבית בחוף הצרפתי שבין קאן לבין פר’גוס, בחוף הדרומי-מערבי של האי קורסיקה ובצפון וצפון-מערב האי סרדיניה.
בעקבות יצירת שקע זה נוצרו האיים קורסיקה וסרדיניה וכן האיים הבלאריים. תנועה סיבובית של הפלטה של האיים סרדיניה וקורסיקה הביאה לידי התרוממות הקרקע בדרום אירופה אשר גרמה ליצירת הרי האפנינים והאלפי אפואנה בצפון איטליה והתרחקות האי מחצי האי האיטלקי. המשכו של תהליך היפרדות זה הביא ליצירת הים הטירני.
סלעי יסוד כגון גרניט נפוצים בסרדיניה, כתוצאה מנסיבות היווצרות האיים. יחד עמם מצויים סלעים מותמרים מסוג צפחה, ומבני העיר ודרכיה בנויים מאבן זו. כן מצויים באי גם סלעים וולקניים. בדרום מזרח האי יש ריכוז של סלעי שיסט. גם סלעי משקע נוצרו באי והודות להם מרבצים של פחם התגלו בדרומו, באזור העיר קרבונה. מלבד מרבצי הפחם התגלו באי גם מרבצי עופרת וכסף, שנוצלו עוד בתקופת רומא העתיקה.
האקלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
באי שורר אקלים ים-תיכוני עם קיץ חם ולח וחורף המאופיין ברוחות חזקות. האקלים בהרים קריר יותר, והשלג שכיח.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
להיסטוריה של סרדיניה קשר הדוק למיקומה האסטרטגי במרכז מערבו של הים התיכון והיותה בסיס לקשרים בין הארצות השוכנות סביבה, שהשפיעו על תרבותה. האי היה מיושב עוד מהתקופה הפרה-היסטורית, ובין העמים שחיו בו בהמשך היו השרדנה, הפיניקים, היוונים, הרומאים, הספרדים ולבסוף האיטלקים.
העידן הפרהיסטורי[עריכת קוד מקור | עריכה]
תושביו הראשונים של האי, שהגיעו בסירות מהיבשה, היו ציידים-לקטים. באי נמצאו שרידים פלאוליתיים מועטים מאוד ושנויים במחלוקת. לפיכך, מקובל להניח שיישוב האי החל רק בתקופה המזוליתית, לפני כ-11,000-10,000 שנה.[1]
במערת קורבדו שבאולאנה נמצאו שרידים של האדם הקדמון מהתקופה שבין שנת 6,000 לפנה”ס לבין שנת 2,700 לפנה”ס. עד אותה העת בני האדם באי גרו במערות פתוחות, גידלו בעלי חיים, השתמשו בכלי צור, צדו עופות ודגו דגים. נמצאה קרמיקה מסוג “קארדיום אדיול”, מהתרבות המכונה “ציווילטה קרדיאל” שהתפתחה עד שנת 4,500 לפנה”ס. כן התגלו כלים מברונזה המתוארכים לסביבות 1,600 לפנה”ס (סוף התקופה הנאוליתית).
באי נמצאו מבני אבן ייחודיים אשר נקראים נוראגה. הנוראגה הגדול והידוע ביותר הוא סו נוראז’י די ברומיני שאף הוכרז כאתר מורשת עולמית בשנת 1997. מבנים אלו ידועים בתור התרבות הנוראגנית. הנוראגים הוקמו בעיקר במהלך תקופת הברונזה, בין שנת 1500 ל-1100 לפנה”ס.
העת העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במאה ה-8 לפנה”ס הגיעו לסרדיניה יורדי ים פיניקים מצור, שהקימו נמלים לאורך חופי האי. הם הקימו עיר בשם “קארליס”, כיום העיר קליארי, וכן שלוש ערים נוספות: סולסיס, נורה, וטארוס. במאה ה-5 לפנה”ס עברה השליטה במושבות לידי קרתגו, בעקבות מלחמה בין הפיניקים לבין תושביו הילידים של האי.
מיקומה האסטרטגי של קליארי, בין אפריקה לרומא, ביחד עם הנמל המוגן שלה, הביא את הרומאים להתיישב בה בשנת 238 לפנה”ס.
במלחמה הפונית השנייה (218 – 201 לפנה”ס), שהתרחשה בין הרפובליקה הרומית לקרתגו, הייתה העיר מושבו של הפְּרָאיְטוֹר ט. מאנליוס, וממנה ניהל את המערכות נגד התושבים המקומיים, שקיימו קשרים עם קרתגו, וכן נגד קרתגו עצמה. העיר שימשה בסיס ימי בעת המלחמה. ההיסטוריון הרומאי פלורוס כינה את העיר בשם “urbs urbinum” – בירת סרדיניה. בתקופה זו קרליס, שמה החדש של קליארי, הייתה לבירת הפרובינקיה החדשה. מתקופה זו נותרו מבנים כמו האמפיתיאטרון ב”וילה די טיגליו”. תושבי העיר הוכרו כאזרחיה של רומא עצמה. עם זאת, עדיין נותרו באי קיני התנגדות לשלטון הרומי, והקיסר טיבריוס גירש אליו כ-4,000 צעירים יהודים במטרה להילחם במורדים ובשודדים, ולהיטמע באוכלוסייה המקומית.
בשנת 456, לאחר מפלתה של רומא, נפלה קליארי, ביחד עם שאר האי, לידי הוונדלים, והם שלטו בו עד לשנת 534, עת נכבש על ידי האימפריה הביזנטית. השלטון הביזנטי באי לא היה אפקטיבי במיוחד, ובין המאה השישית למאה התשיעית התקיימו באי ממלכות עצמאיות של מקומיים תחת השלטון הביזנטי. החל מהמאה השמינית החלו להגיע לאי ערבים וברברים, בעיקר לאחר הכיבוש הערבי של סיציליה ב-832. הביזנטים התקשו מאוד להגן על הפרובינציה הנידחת שבבעלותם. הנציב הביזנטי הכריז על הקמת שלטון עצמאי לחלוטין באי ונמלט חזרה לקונסטנטינופול.
ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בין 900 ל-1410 חולק האי לארבעה אזורים, ובכל אזור מונו רשויות שיפוטיות עצמאיות (Giudicati sardi). עקב המלחמות בין המעצמות הימיות ששלטו בים הטירני, ג’נובה ופיזה, לא היה באי שלטון אחיד.
במאה ה-10 ננטשה קליארי עקב התקפות של שודדי ים מורים שהגיעו מצפון אפריקה. הרפובליקה של פיזה השתלטה על העיר אשר חשיבותה הייתה בשליטה על דרכי המסחר בים התיכון. לפיזה, בתור מעצמה ימית הייתה חשיבות לכך שתהיה לה נקודת אחיזה בעורקי הסחר הבינלאומי, בין איטליה לצפון אפריקה.
במאה ה-14, כבשה ממלכת אראגון את קליארי מידי הרפובליקה של פיזה. לאחר כיבוש קליארי השתלטה אראגון על שאר חלקי האי. קליארי, אשר שמה שונה ל”קאלאר”, הייתה למושב המנהלי של תת-ממלכת סרדיניה, שהייתה לאחר מכן לחלק מהאימפריה הספרדית.
העת החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1718 הפכה סרדיניה למחוז ממלכתי עצמאי של בית סבויה, ששלט גם בפיימונטה שבאיטליה. הממלכה המאוחדת כונתה “ממלכת סרדיניה” (ולעיתים – “סרדיניה – פיימונטה”). ב-1793 דרש העם הסרדי עצמאות בתמורה להשתתפותם בהגנת פיימונטה מפני צבאו של נפוליאון. ממלכת סרדיניה-פיימונטה הבטיחה להם אוטונומיה אבל לאחר שהוסר האיום הצרפתי, ההבטחה לא קוימה.
בשנת 1860 ויטוריו אמנואלה השני, מלך סרדיניה, פיימונטה וסבויה הכריז על עצמו כמלך איטליה המאוחדת.
מאז איחוד איטליה ב-1870, מצוי האי בתנופת צמיחה יחסית. הבנייה באי בתקופה זו התאפיינה בשילוב של סגנון אר נובו עם הנוהג הסרדי לקישוט בפרחים. בניין העירייה בקליארי, העשוי שיש לבן, הוא דוגמה טובה לכך.
במלחמת העולם השנייה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במהלך מלחמת העולם השנייה, נמל קליארי ואלגרו[2] הופצצו קשות על ידי בעלות הברית. תושבי הערים פונו לערים וכפרים קטנים בסביבה. תנועה זו כונתה בשם “ספולמנטו” בסרדית: נטישה. גם צפונה של האי נפגע קשות. המעבר הימי בין סרדיניה וקורסיקה, מצר בוניפאצ’יו, היה מעבר חשוב לציים בים התיכון. הנמל של לה מדלנה היה בסיס חשוב של הצי הגרמני, והוא נהרס בהפצצות כבדות. סרדיניה הוכרה כנקודת תורפה של איטליה ואיטליה עשתה הכנות להתמודדות עם פלישה של בעלות הברית. עם זאת, מוסוליני הניח שהמלריה תכה קשות בחיילים הפולשים[3].
בפברואר 1943 נפתחה מתקפה כבדה של בעלות הברית על סרדיניה[4][5] ובמהלך החודשים הבאים הופצץ האי פעמים רבות[6][7][8][9].
בניגוד לציפיות, לא טרחו בעלות הברית לפלוש לסרדיניה[10]. לאחר הסכם שביתת הנשק עם איטליה, ב-8 בספטמבר 1943, הצבא הגרמני השתלט על האי אך כבר ב-20 בספטמבר 1943 נמסר שהגרמנים פינו את כוחותיהם מהאי[11], לטענת בעלות הברית בלחץ של חיילים איטלקיים וכוחות מקומיים[12]. כוחות של ארצות הברית ובריטניה כבשו את האי[13].
צבא ארצות הברית השתלט על בירת האי, עקב חשיבותה הצבאית בים התיכון ובאזור קליארי ובאיי מדלנה נבנו בסיסים צבאיים רבים. בסיסים אלה עברו לאחר מכן לנאט”ו. כיום חלקם בתהליך סגירה, אך עדיין הנוכחות הצבאית של הצי האיטלקי מורגשת היטב בסרדיניה.
בשנת 1948 הוקמה הרפובליקה האיטלקית אשר החליטה להעניק למחוז מעמד אוטונומי ומיוחד. ברפורמה משנת 2001, הוכפל מספר הנפות באי מארבע לשמונה. באי מתרחש תהליך פיתוח כלכלי נרחב המבוסס בעיקר על עידוד התיירות.
מינהל ופוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
סרדיניה היא אחת מחמשת האזורים האוטונומיים באיטליה. עד 2006 היו בה ארבע נפות: אוריסטנו, נואורו, סאסארי וקליארי. באותה שנה הן פוצלו, והוקמו ארבע נפות חדשות: אוליאסטרה, אולביה טמפיו, מדיו קאמפידנו וקרבוניה-איגלסיאס.
כמה מהמפלגות הפועלות בסרדיניה הן בעלות נטייה בדלנית, והן קוראות לעצמאות מלאה. עם מפלגות אלה נמנות אינדיפינדנציה רפובליקה דה סרדיניה (“הרפובליקה העצמאית של סרדיניה”) וסרדיניה נציונה (“אומת סרדיניה”).
יהדות סרדיניה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – יהדות סרדיניה
נוכחותם של יהודים באי החלה בשנת 19 לפני הספירה כאשר הקיסר טיבריוס החליט להגלות לאי 4,000 צעירים מרומא. הם הובאו לעיר במטרה לדכא מרידות ולעבוד במכרות להפקת עפרות כסף ונטמעו באוכלוסייה המקומית. עדויות ארכאולוגיות לנוכחות זו נמצאו בקטקומבות בסנט’אנטיוכו. במוזיאונים לארכאולוגיה בקליארי ובסאסרי מוצגים מנורות שמן עם סמלים יהודיים.
לאחר הכיבוש הספרדי של האי במאה ה-12 גדלה הקהילה בקליארי והוקמה קהילה באלגרו. בשתי הערים ישנם רחובות בשם “רחוב היהודים” המעידים על קהילות אלה. בשנת 1492, עם גירוש ספרד גורשו היהודים גם מסרדיניה, ומאז חיה בה קהילה קטנה בלבד.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של סרדיניה (באיטלקית)- הספרייה הדיגיטלית של סרדיניה
- מפות אינטראקטיביות של סרדיניה
- Lucia Chiavola Birnbaum, Dark Mother, Dark Others, and a new World Case of Sardinia
- European Subcontinental Mantle as Revealed by Neogene Volcanic Rocksand Mantle Xenolith of Sardinia
- שי ארז, טיול אופנועים בסרדיניה: אי (של) שפיות, באתר וואלה! NEWS, 25 בנובמבר 2011
- רועי קייס, חופשה בסרדיניה: דווקא בזכות הטונה, באתר ynet, 4 ביוני 2013
- קרן לוי צדק, האי המסתורי, באתר מאקו, 9 ביוני 2013
- גיל ברזילי, חודש הקרנבלים הוא הזמן לביקור ססגוני בסרדיניה, באתר גלובס, 3 בפברואר 2018
- יובל אשד, המדריך הכמעט שלם לחופשה בסרדיניה, באתר הארץ, 3 ביוני 2019
- “סַרְדִינְיָא“, יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי”ב, חלק ז, עמוד 287, באתר HebrewBooks
מדריך למטייל בוויקימסע: 
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ Broodbank, C. (2006). The origins and early development of Mediterranean maritime activity. Journal of Mediterranean Archaeology, 19(2), 199.
- ^ אניות משחית בריטיות הרעישו מטרות בסרדיניה, המשקיף, 6 באוגוסט 1941
- ^ יומן צ’יאנו, משמר, 26 ביולי 1945
- ^ אופנסיוה כוללת על סרדיניה, דבר, 9 בפברואר 1943
- ^ ההפצצות הכנה לפלישה, המשקיף, 2 באפריל 1943
- ^ סיציליה וסרדיניה מופצצות בלי הפוגות, המשקיף, 19 במאי 1943
- ^ אופנסיבה אוירית על סיציליה, סרדיניה, המשקיף, 23 במאי 1943
- ^ ההפצצות על איי איטליה נמשכות בעוז, המשקיף, 26 במאי 1943
- ^ לפני שלום נפרד עם איטליה?, המשקיף, 20 ביוני 1943
- ^ הקרב על איטליה, המשקיף, 22 בספטמבר 1943
- ^ הגרמנים פינו את סרדיניה, המשקיף, 20 בספטמבר 1943
- ^ הקרב בקורסיקה נמשך, המשקיף, 21 בספטמבר 1943
- ^ צ’רצ’יל: המלחמה באירופה תוכרע ב-1944, המשקיף, 10 בנובמבר 1943
סיציליה
 | יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
| |||
 | |||
| תמונת לוויין של סיציליה – הנקודה הלבנה מימין היא הר הגעש אטנה | |||
| מדינה | איטליה | ||
|---|---|---|---|
| מושל | רוסריו קרוצ’טה | ||
| רשות מחוקקת | האסיפה האזורית הסיציליאנית | ||
| נפות במחוז | אגריג’נטו אנה טרפאני מסינה סירקוזה פלרמו קטניה קלטניסטה רגוזה | ||
| בירת המחוז | פלרמו | ||
| תאריך ייסוד | 15 במאי 1946 | ||
| שטח | 25,832.39[1] קמ”ר | ||
| גובה | 3,340 מטרים | ||
| ‑ הנקודה הגבוהה | אטנה | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ במחוז | 4,983,478 (נכון ל־2019) | ||
| ‑ צפיפות | 196.43 נפש לקמ”ר | ||
| קואורדינטות | 37°38′33″N 14°11′34″E | ||
| אזור זמן | UTC+1 | ||
| http://pti.regione.sicilia.it/ | |||
| | |||
.svg)
סיציליה (Sicilia בלטינית קלאסית: סיקיליה. באיטלקית: סיצ’יליה) היא האי הגדול ביותר בים התיכון, שטחו כ-26,000 קילומטר רבוע. הוא המחוז הגדול ביותר בשטחו באיטליה, אחד מחמשת האזורים האוטונומיים במדינה, ומאכלס חמישה מיליון תושבים.
ערים ויישובים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערים הגדולות באי סיציליה כוללות את בירתו פלרמו (המאכלסת 700 אלף תושבים), ובירות של הנפות קטניה, מלטה מסינה, סירקוזה, טרפאני, אנה, קלטניסטה, אגריג’נטו ורגוזה.
ערים מפורסמות נוספות הן צ’פלו, טאורמינה, ברונטה, קורלאונה, קלטג’ירונה, קסטלמר דה גולפו, מרסלה וטריפי.
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האי סיציליה שוכן מול קלבריה (המחוז שבקצה ה”מגף” של איטליה) ומופרד מאיטליה על ידי מצר מסינה. הר הגעש אטנה, הממוקם קרוב לעיר קטניה, הוא הר הגעש הגבוה ביותר באירופה והוא מתנשא לגובה 3,320 מטר. סיציליה מוקפת איים השייכים לה מבחינה מנהלתית והם האיים הליפאריים (נקראים גם האיים האאוליים) בצפון, האיים האגאדיים והאי פנטלריה במערב, האי אוסטיקה בצפון מערב ואיי פלאגי בדרום מערב. כ-93 ק”מ מדרום נמצאים האיים של מלטה, כשביניהם מפרידה תעלת מלטה. איי מלטה שייכים לרפובליקת מלטה מ-1964 (לפניה היו שייכים לאימפריה הבריטית).
בשנת 1831, בעקבות פעילות געשית, עלה על פני המים האי פרדיננדיה, אך בשנת 1832 ירד מתחת למים, ובתחילת המאה ה-21 הוא נמצא בעומק של כשישה מטרים מתחת לפני הים.
נהר האימרה מרידיונלה (אנ’), שאורכו 144 קילומטר, הוא הנהר הארוך ביותר בסיציליה ונשפך אל הים התיכון. בדרכו הוא חוצה שלוש נפות בסיציליה – נפת פלרמו, נפת אנה ונפת קלטניסטה – שם הוא נשפך לים התיכון. נהרות נוספים בסיציליה: נהר השימתו, באורך כ-113 קילומטרים, והנהרות סימטו (אנ’), בליצ’ה (אנ’), דיטאינו (אנ’) והפלטני (אנ’), שאורך כל אחד מהם עולה על 100 קילומטר. הנהר אלקנטרה (אנ’) במזרח האי יצר קניון מרשים בקילוחי הבזלת של הר האטנה, ובחלקו משמש כפארק גאולוגי ובוטני בשם גולה אלקנטרה.
באלפיים השנים האחרונות ידועה סיציליה כמקור לחיטה. זיתים ויין הם מוצרים חקלאיים נוספים שהיא מייצאת. המכרות בנפת קלטניסטה הפכו למוקד לייצור גופרית במאה ה-19 אך גוועו בשנות ה-50 של המאה ה-20.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיקומה של סיציליה בלב הים התיכון הפך אותה ליעד כיבוש לכוחות צבאיים רבים שביקשו לשלוט על אגן הים התיכון, אלו הותירו את חותמם בתרבות הסיצילאנית זמן רב לאחר חילופי המשטרים. המקור לשמה של סיציליה הם התושבים הראשונים המוזכרים בהיסטוריה של האי, שבטי הסיקניים (ביוונית Sikanoi) והסיקוליים (ביוונית Sikeloi). תושבי האי המקוריים התבוללו בתרבות היוונית.
העיר המרכזית בסיציליה בעת העתיקה הייתה סירקוסאי, כיום סירקוזה (Siracusa). סירקוסאי הייתה יישוב דורי ועירו של ארכימדס. במשך רוב שנות קיומה נלחמה נגד קרתגו. המלחמה הפונית הראשונה וכן המלחמה הפונית השנייה היו מאבק על השליטה בסיציליה בין רומא לבין קרתגו. בשנת 227 לפנה”ס הפכה סיציליה לפרובינקיה הרומית הראשונה בשם סיקיליה וגאיוס פלאמיניוס מונה למושל.
סופה של סירקוסאי בא לה במלחמה הפונית השנייה כאשר הפנתה עורף לבעלת בריתה, רומא, ונשרפה. עם פיצולה של האימפריה הרומית עברה סיציליה לחזקתה של ביזנטיון, רבים מן המוסדות החוקתיים נקבעו על ידי הקיסרות המזרחית, מוסדות אלו המשיכו בתפקודם עד לסוף ימי הביניים.
ב-535 הפך יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית את סיציליה למחוז ביזנטי. כאשר כוחה של האימפריה הביזנטית דעך, הכוחות הערבים של הח’ליף עות’מאן בן עפאן פלשו לסיציליה ב-652, אספו שלל רב ונסוגו לסוריה. קונסטנס השני, קיסר האימפריה הביזנטית חשב להעביר את עיר הבירה מקונסטנטינופול לסירקוסה ואף העביר לשם כך ב-660 חלק מאוצרות הממלכה לסיציליה. הוא השתמש בסיציליה כבסיס לתקיפת הלומברדים.
בסוף המאה ה-7, עם הכיבוש האומיי של צפון אפריקה, נכבשה גם העיר קרתגו ושהייתם שם אפשרה לערבים לבנות מספנות ובסיס קבוע שממנו ביצעו התקפות ממושכות יותר על סיציליה. בשנת 700 לערך המוסלמים כבשו את האי פנטלריה, ורק פילוג בקרב הערבים מנע ניסיון פלישה לסיציליה. למרות הסכמי מסחר שאפשרו לסוחרים מוסלמים לסחור בנמלי סיציליה המוסלמים תקפו פעמים רבות בניסיון לכבוש את האי. האע’לבים כבשו את סיציליה מידי האימפריה הביזנטית והקימו את אמירות סיציליה המוסלמית שהתקיימה בשנים 965–1072 ובירתה הייתה פלרמו. למרות השפה הערבית והאמונה המוסלמית של הכובשים התפתחה תרבות ביזנטו-איסלמית תוך שרוב האוכלוסייה שומרת על אמונתה הנוצרית ושפתה היוונית.
במאה ה-11 נכבשה סיציליה על ידי הנורמנים בהנהגתו של רובר גיסקאר ורוג’ריו הראשון– הרוזן הגדול של סיציליה. המנהיגות הנורמנית עודדה הגירה של קתולים אך לא נעשה ניסיון לנשל את האוכלוסייה המקומית הוותיקה- המוסלמים, הנוצרים אורתודוקסים והיהודים. השושלת הנורמנית הגיעה לקיצה בשנת 1194, עם הצטרפות סיציליה לקיסרות הרומית הקדושה בהנהגתו של היינריך השישי, ששלט בסיציליה בזכות היותה של אשתו קונסטנצה בתו של מלך סיציליה. בנם של היינריך וקונסטנצה פרידריך השני השפיע על שיטת הממשל בסיציליה למשך שנים רבות. ב-1266 עברה סיציליה לשלטון צרפת תחת לואי התשיעי, וב-1282 עבר השלטון לפדרו השלישי מלך אראגון, אך סיציליה שמרה על מידה רבה של ממשל עצמי. לאחר תבוסת האצילים הסיצילאנים במרד נגד ממלכת אראגון בשנת 1392 ניתנו האחוזות הגדולות לאצילים קטלונים והתהליך הדרגתי סופחה סיציליה למרותה הישרה של ממלכת ארגון, מוסדותיה העצמאיים איבדו מכוחם ושליטה בסיציליה ניתנה בידיו של המשנה למלך בשנת 1415. בשנת 1460 אוחדו באופן פורמלי ממלכת ארגון עם האיים סרדיניה וסיציליה תחת שלטונו של פרננדו השני. אחד החוקים שנאכפו בסרדיניה היה צו גירוש היהודים משנת 1492 – גירוש ספרד.
במלחמת העולם השנייה, בטרם פלשו בעלות הברית לאיטליה, הם פלשו תחילה לסיציליה.
המאפיה המודרנית הראשונה בעולם התפתחה בסיציליה במאה ה-19.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר האינטרנט הרשמי של סיציליה
- גילי חסקין, סיציליה: האי שבו התחיל כמעט כל מה שאיטלקי, באתר ynet, 25 בספטמבר 2011
- אילנה קוריאל, סיציליה: הצעה לחופשה שלא תוכלו לסרב לה, באתר ynet, 26 ביולי 2012
- יעקב זיו, זמן סיציליה: היעד התיירותי הבא באיטליה, באתר nrg, 25 באוגוסט 2012
- יעל רגב, סיציליה, איטליה: אתרים מדהימים שאסור להחמיץ בשום אופן, באתר וואלה! NEWS, 27 באוקטובר 2013
- יוסי מדריסוביץ, העונג כולו שלכם: חוויית חושים בסיציליה, באתר ynet, 11 בנובמבר 2013
- נטע וולף, חולמים באיטלקית: ביקור קסום בסיציליה, באתר ynet, 28 ביוני 2015
- ארווין פלר, הסנדק מאוהב: האי המדהים שנמצא בשפיץ של המגף האיטלקי, באתר וואלה! NEWS, 05 ביוני 2018
- “סִיצִילְיָא“, יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי”ב, חלק ז, עמודים 192–194, באתר HebrewBooks
- מירה איתן, סיציליה – עולם של יין, באתר GoTravel
- מפות עתיקות (סרוקות) של סיציליה, מאוסף המפות ע”ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
