מדינות עולם - שאלה 50
רומא
ערך זה עוסק בעיר רומא. אם התכוונתם לפירושים אחרים, ראו
| |||
 | |||
| הקולוסיאום בלילה. מצד שמאל ניתן לראות את הקטע שנשאר שלם מהקיר החיצוני המקורי | |||
| מדינה |  איטליה | ||
|---|---|---|---|
| מחוז |  לאציו | ||
| נפה | רומא | ||
| ראש העיר | וירג'יניה ראג'י | ||
| רשות מחוקקת | מועצת עיריית רומא  | ||
| שפה רשמית | איטלקית | ||
| תאריך ייסוד | 21 באפריל 753 לפנה"ס | ||
| שטח | 1,287.36 קילומטר רבוע | ||
| גובה | 21 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 2,872,800 (2018) | ||
| ‑ במטרופולין | 4,355,725 (2018) | ||
| ‑ צפיפות | 2,236 נפש לקמ"ר | ||
| קואורדינטות | 41°53′35″N 12°28′58″E | ||
| אזור זמן | UTC +1 | ||
| www.comune.roma.it | |||
  | |||
רומא (באיטלקית ולטינית: Roma (מידע • עזרה)) היא בירת איטליה. העיר משתרעת על פני שתי גדותיו של נהר הטיבר באזור לאצְיוֹ. בעברה הייתה הבירה של הרפובליקה הרומית ואחר כך של האימפריה הרומית ששלטה על שטחים נרחבים באירופה ומסביב לים התיכון. לאחר התמוטטות האימפריה המשיכה רומא לשמש כמרכז של הדת הנוצרית הקתולית, וכן כמרכז תרבותי, כלכלי ובעיקר תיירותי ברמה עולמית. ברומא נמצאת קריית הוותיקן, שהיא הדוגמה היחידה למדינה בתוך עיר.
ברומא עצמה מתגוררים כ-2.7 מיליון תושבים, והיא העיר הרביעית המאוכלסת ביותר באיחוד האירופי. במטרופולין של רומא מתגוררים 4,355,725 תושבים, והוא המטרופולין המאוכלס ביותר באיטליה. מרכז העיר פרוש בין שבע גבעות ממזרח לטיבר. מצדו השני של הנהר מצויה גבעת הוותיקן, אשר שייכת גם היא לרומא. מסביב למרכז הצפוף פרושים פרוורים ברדיוס עצום מהעיר. בין הפרוורים פזורים שדות חקלאיים ושטחים פתוחים רבים, חלקם בטווח של קילומטרים ספורים מהמרכז.
סמלה של העיר רומא מכיל את ראשי התיבות SPQR. ראשי תיבות אלו, שהיו גם סמל הלגיונות של האימפריה הרומית, מסמלים את האמרה הלטינית: Senatus Populusque Romanus – "הסנאט והעם של רומא". ראשי תיבות אלו מופיעים במקומות רבים בעיר כולל עמודים ומכסי ביוב.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
רומא העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – רומא העתיקה
העיר רומא הוקמה באמצע המאה ה-8 לפני הספירה על ידי שבט הלטינים. בני שבט זה התיישבו באזור הפורה ליד נהר הטיבּר בתחילת האלף הראשון לפני הספירה. פרנסתם העיקרית הייתה חקלאות. התושבים נקראו רומאים על שם עירם, ושפתם הייתה לטינית – על שם השבט. בחפירות בעיר רומא, נתגלו התיישבויות שקדמו לרומאים, שהחלו בתקופת האבן.
לפי המסורת הרומאית, נוסדה העיר ב-21 באפריל בשנת 753 לפנה"ס על ידי רוֹמוּלוּס שרצח תוך כדי כך את אחיו התאום, רֶמוּס. רומולוס הקים את העיר בגבעת הפאלאטיום, במקום בו ניצלו שניהם על ידי זאבה שהניקה אותם לאחר שהונחו בסל על נהר הטיבר במצוות אמוליוס דודם. הזאבה המיניקה ושני התינוקות הם הסמל של העיר רומא עד היום. לפי המסורת, העיר בה נולדו רמוס ורומולוס נוסדה על ידי איניאס בן אחת ממשפחות המלוכה בעיר טרויה שנדד באיטליה אחרי נפילתה של עירו.
ברבות הימים התפתחה העיר רומא והשתלטה על כל שטח איטליה. בהמשך, במהלך המאה ה-2 לפנה"ס גיסותיה של העיר ביססו את שליטתה ברוב אגן הים התיכון ואירופה תוך שהם מייצאים את התרבות והשפה הלטינית של בני רומא.
במאה הראשונה והשנייה לספירה גדלה אוכלוסיית רומא בצורה משמעותית, חלק מהמצטרפים היו עבדים/שבויי מלחמה שהובאו לעיר והועבדו בה וחלק היו מהגרים מרצון שהגיעו מכל רחבי האימפריה, כולל יהודים שחיזקו את הקהילה היהודית הקיימת בעיר.
בשנת 313 פרסם קיסר רומא קונסטנטינוס את צו מילאנו שהפך את דת הנצרות האסורה לדת מותרת באימפריה וייסד את הכנסייה הקתולית שמרכזה ברומא. בכך הפכה העיר להיות מרכז הדת הנוצרית שתמשיך להשפיע עליה ולקבע אותה כמרכז עולמי עד העת החדשה. בשנת 391 הפכה הנצרות ל"דת המדינה", הדת הרשמית של הקיסרות הרומאית.
בשנת 395 פוצלה האימפריה הרומית בין האימפריה הרומית המזרחית שנודעה יותר מאוחר לאחר קצה, בכנוי אימפריה הביזנטית והאימפריה הרומית המערבית שרומא המשיכה לשמש כמרכזה. אימפריה זו התפרקה במהלך המאה החמישית ורומא נשלטה על ידי מלכים אוסטרוגותים שישבו צפונית לה. מלכים אלו היו בני שבטים גרמאנים גותים שהתיישבו בצפון איטליה.
המאה השישית הייתה הרסנית לעיר רומא. היא עברה כמה פעמים מידי המלכים האוסטרוגותים לידי האימפריה הביזנטית. תוך כדי הכיבושים היא נבזזה ומעמדה הכלכלי והצבאי דעך. בהמשך אותה מאה גם פגעה בעיר מגפה.
מנפילת האימפריה לעיר האפיפיורים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 598 נחתם הסכם שלום שהכיר באפיפיור כ"פטריארך של רומא" ובכך הקנה לעיר מעמד מוגן ועצמאי. בשנים שלאחר מכן, עם העברת שטחים לשליטה ישירה של האפיפיורים, הפכה רומא לבירת מדינת האפיפיור.
במשך כל ימי הביניים הייתה רומא נתונה באופן רשמי לשליטת האפיפיור אף על פי שבפועל היו מאבקי כוח בין האפיפיורים לאצולה המקומית ולקיסר של האימפריה הרומית הקדושה ששטחיה היו חופפים במידה רבה לגרמניה של היום אך ראתה בנצרות הקתולית וברומא את מקור סמכותה והייתה מחויבת להגן על הכנסייה. שני אירועים בולטים חרגו מהסדר הזה במהלך ימי הביניים. הראשון מביניהם היה העברת מקום מושבם של האפיפיורים לאביניון שבצרפת ביוזמת האפיפיור קלמנס החמישי[1] למשך חמישים שנה והשני היה מרד שפרץ בניסיון לא מוצלח לכונן ברומא רפובליקה בשנת 1434.
שלטון האפיפיורים קיבע את מעמדה של רומא כמרכז הנצרות וכמוקד כוח פוליטי. כתוצאה מכך הייתה העיר גם מרכז כלכלי ותרבותי. בעוד פירנצה הייתה מרכז הרנסאנס רומא הייתה מרכז תקופת הבארוק שטבעה את חותמה על הארכיטקטורה של העיר לאורך המאה ה-17.
איחוד איטליה[עריכת קוד מקור | עריכה]
שלטון האפיפיורים ברומא הופרע לראשונה מאז ימי הביניים כאשר כוננה בעיר רפובליקה קצרת יומין בשנת 1798 בעקבות המהפכה הצרפתית.
בשנת 1848, שנת "אביב העמים" החלו ברחבי חצי האי האיטלקי מרידות מקומיות כנגד אוסטריה ששלטה בצפון איטליה וכנגד נסיכויות מקומיות. בהשראת מרידות אלו הוקמה ברומא, פעם נוספת "הרפובליקה של רומא". גם רפובליקה זו לא האריכה ימים והיא הסתיימה בחזרתו של האפיפיור מלווה בצבא הצרפתי שהתגייס למשימה מכיוון שנשיא צרפת, לואי נפוליאון (לימים שינה שמו לנפוליאון השלישי) היה זקוק לתמיכת הקתולים.
זרעי המרידות השפיעו על איחוד איטליה במהלך שנות ה-60 של המאה ה-19. בגלל ההגנה הצרפתית על מדינת האפיפיור, נמנעו מובילי האיחוד לכלול בו את רומא וכך כללה הממלכה החדשה את כל חצי האי מלבד ליבו, רומא.
מלחמת צרפת–פרוסיה שפרצה בשנת 1870 החלישה את צרפת ואפשרה לצבא האיטלקי לכבוש את רומא ולספח אותה לממלכת איטליה. רק שנה לאחר כיבושה הוכתרה רומא באופן רשמי כבירת איטליה המאוחדת לאחר שפירנצה נשאה בתואר זה במשך מספר שנים.
המעמד של האפיפיור, ו"מדינת האפיפיור" שלו נשאר לא מוגדר במשך כ-60 שנים. האפיפיור הכריז על עצמו כ"אסיר בואתיקן" בעוד המדינה האיטלקית לא מתנכלת לו אבל גם לא מכירה בקיומו או בריבונות שלו. ב-1922 עלה בניטו מוסוליני לשלטון באיטליה לאחר המצעד על רומא. תחת משטרו הכירה איטליה בוותיקן בהסכמים הלטרניים משנת 1929. מ"מדינת האפיפיור" ששלטה ברוב איטליה במשך אלף שנים נותרה רק עיר קטנה בשטח של 440 דונם.
מאז איחוד איטליה עד למלחמת העולם השנייה גדלה אוכלוסיית רומא מ-212,000 ליותר ממיליון נפש. ב-4 ביוני 1944 שוחררה רומא והייתה הבירה הראשונה של מדינות הציר שנתפסה על ידי בעלות הברית.
תרבות, אמנות ותיירות[עריכת קוד מקור | עריכה]
רומא היא אחת הערים העשירות בעולם באמנות, היסטוריה ודת. רומא היא גם מרכז גדול של מסחר, בתי דפוס, הוצאה לאור וייצור. רומא המודרנית עדיין מכילה מונומנטים רבים מעברה, כולל בזיליקת פטרוס הקדוש, בזיליקת סנטה מריה מג'ורה ובזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו. יותר מכל עיר אחרת בעולם, רומא משלבת את ההיסטוריה שלה באופן אינטגרלי בחיי היום יום. רוח העבר-בתוך-הווה חיה ומשגשגת במטרופולין איטלקי מסוגנן זה, ולכן מגיעים אליה תיירים רבים.
בשנת 1980 הכריז אונסק"ו על המרכז ההיסטורי של רומא כאתר מורשת עולמית.
בתוך רומא נמצאת מדינת הוותיקן – מדינת האפיפיור, שקטנה בשטח ואוכלוסייה אך עשירה ביצירות אמנות נדירות ויקרות.
כבר בשנת 1303 הוקמה בעיר אוניברסיטה ספיאנצה שפועלת עד היום ונחשבת לאוניברסיטה הגדולה באירופה עם מעל 140 אלף סטודנטים. במטרה להקטין לחץ עליה, בשנת 1982 הוקמה אוניברסיטה נוספת – אוניברסיטת תור ורגטה של רומא.
תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בעברה נודעה רומא כמרכז של רשת הדרכים המסועפת של האימפריה הרומית עליהן נאמר "כל הדרכים מובילות לרומא". אמרה זו נכונה במידה מסוימת גם כיום אך הדרכים מובילות לכביש הטבעת של רומא. קוטרו של הכביש, המכונה Grande Raccordo Anulare, הוא 20 קילומטר ולצידיו נמצאות ערי הלוויין של רומא ומרכזים עסקיים רבים.
רומא עצמה מקושרת לרשת הרכבות האיטלקית עם מספר תחנות רכבת שהמרכזית ביניהם היא רומא טרמיני שלצידה מסוף אוטובוסים נרחב. במרכז העיר מצויים גם שלושה קווי רכבת תחתית של הרכבת התחתית של רומא. תכנון הרכבת התחתית החל בשנות ה-30 של המאה ה-20, החל שירות הרכבות החל לפעול רק ב-1955. בסוף שנת 2018 הוחל בבניית קו הרכבת התחתית הרביעי[2]. ברומא כמה קווי חשמליות (tram).
בגלל הצפיפות הנמוכה של הפרברים של רומא ומעבר עסקים רבים לפארקים ליד כביש הטבעת, תושבים רבים משתמשים בכלי רכב פרטיים לצורכי הגעה לעבודה. מסיבה זו נאסר בימים ושעות מסוימים על כלי רכב פרטיים להיכנס למרכז העיר. כביש הטבעת שמקיף את העיר פקוק גם הוא רוב שעות היום.
שדה התעופה של רומא הוא נמל התעופה לאונרדו דה וינצ'י על שם לאונרדו דה וינצ'י (אף על פי שהוא התגורר ברומא רק שש שנים ורוב פעילותו הייתה בצפון איטליה). שדה התעופה ידוע גם כ-"פיוּמיצ'ינוֹ" על שם עיירת החוף שלידה הוא שוכן. סמלו הוא FCO. השדה מרוחק יחסית מהעיר ומקושר אליה בכביש מהיר ובקו רכבות.
יהדות רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יהדות רומא
יהדות רומא היא אחת הקהילות היהודיות הוותיקות בעולם וקיימת כמעט אלפיים ומאתיים שנה. בשנת 161 לפנה"ס נוצר הקשר הראשון בין היהודים לבין רומא כאשר הגיעו לרומא שליחי החשמונאים. ב-1555 הורה אפיפיור פאולוס הרביעי הוא ג'אן פּיָיטרוֹ קָראפָה כי ליהודים מותר לגור רק באזור הסגר היהודים שכונה בדיעבד גטו רומא. עם הכרזת עצמאות איטליה, חשו יהודי רומא איטלקים לכל דבר, אך "בני דת משה", ונבחרו למשרות שלטוניות בכירות.
ב-1938, עם חקיקת חוקי הגזע באיטליה, חלה הרעה במצבם של יהודי איטליה וניטלו מהם חלק מזכויותיהם האזרחיות. בשנת 1943 הצבא הגרמני הגיע לרומא ושלח יהודים למחנות ההשמדה. עד לשחרור העיר על ידי בעלות הברית נרצחו כ-2,000 מיהודי רומא, מחציתם במחנות השמדה.
כיום קיימת בעיר הקהילה הגדולה ביותר של יהודי איטליה ומוסדות יהדות איטליה. הקהילה מונה כ-15,000 יהודים ויש בעיר עשרה בתי כנסת, שהגדול והחשוב בהם הוא בית הכנסת הגדול של רומא.
ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]
רומא אירחה את אולימפיאדת 1960.
אצטדיון הסטאדיו אולימפיקו שבעיר אירח את גמר מונדיאל 1990, שנערך באיטליה. כמו כן, האצטדיון הוא מגרשן הביתי של קבוצות הכדורגל של העיר, א.ס. רומא וס.ס. לאציו. האצטדיון יארח את משחק הפתיחה של יורו 2020.
בכל שנה בחודש מאי נערכת בעיר "אליפות איטליה הפתוחה" בטניס כחלק מסדרת המאסטרס. הג'ירו ד'איטליה, מרוץ האופניים השני בחשיבותו בעולם, הסתיים פעמיים ברומא, ב-1989 וב-2000. קבוצת הכדורסל של העיר, פלקנסטרו וירטוס רומא, זכתה בגביע אירופה לאלופות בשנת 1984.
בנוסף, משרדיה הראשיים של פדרציית הקריקט האיטלקית, הגוף המפקח על תחרויות הקריקט המתרחשות באיטליה, נמצא בעיר.
אתרים בעלי עניין[עריכת קוד מקור | עריכה]
 | |
| מדינה | איטליה,  קריית הוותיקן |
|---|---|
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותיים בשנת 1980, לפי קריטריונים 1, 2, 3, 4, 6 | |
| קואורדינטות | 41°53′35″N 12°28′58″E |
 | |
| | |
רומא העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ארה פקיס
- ביתן הזהב
- גבעת הקפיטולין
- הפורום של רומא העתיקה
- הפנתאון
- הקולוסיאום
- ויה אפיה
- ויה ונטו
- מרחצאות דיוקלטיאנוס
- מרחצאות קרקלה
- קירקוס מקסימוס
- עמוד טראיאנוס
- שער הניצחון של טיטוס
- שער הניצחון של טיטוס בקירקוס מקסימוס
- שער הניצחון של ספטימיוס סוורוס
- קשת קונסטנטינוס – שער הניצחון של קונסטנטינוס
- תיאטרון מרקלוס
- אמות המים של רומא
- ערך מורחב – אדריכלות רומית
רומא של ימי הביניים והרנסאנס[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיכרות ברומא[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פיאצה די ספניה (הכיכר הספרדית) והמדרגות הספרדיות
- קמפו די פיורי
- פיאצה נאבונה
- מזרקת טרווי
- מזרקת טריטון
- פיאצה ונציה
- פיאצה דל פופולו
- פיאצה דלה רפובליקה
אנדרטאות ופסלים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- פי האמת – "בוקא דל וריטא"
ארמונות ברומא[עריכת קוד מקור | עריכה]
כנסיות ובזיליקות ברומא[עריכת קוד מקור | עריכה]
- איל ג'סו
- בזיליקת יוחנן הקדוש בלטראנו
- בזיליקת סנטה מריה מג'ורה
- סנטה מריה דלה ויטוריה – מריה הקדושה של הניצחון
- פנתאון – מרים של הקדושים המעונים
- בזיליקת פאולוס הקדוש מחוץ לחומות
- סנטה סבינה
- סנטה מריה דל אנימה – מריה הקדושה של הנפשות
- בזיליקה די סנטי אפוסטולי (השליחים הקדושים)
- סן מארקו
- בזיליקה די סן קלמנטה (קלמנטוס הקדוש)
- סאנטי קווטרו קורונאטי
- סאנטי קוזמה אי דמיאנו (קוסמאס ודמיאנוס הקדושים)
- סן ברנרדו אלה טרמה
- סן לורנצו אין לוצינה
- סן מרטינו איי מונטי
- סן סבא
- סן סבסטיאנו פיורי לה מורה
- סן אנגס פיורי לה מורה (בזיליקת אנגנס הקדושה שמחוץ לחומות)
- סנט אנדראה דלה פראטה
- סן פייטרו אין וינקולי – פטרוס הקדוש בשלשלאות
- סנטה מריה אין ארצ'לי
- סנטה מריה דל פופולו
- סנטה מריה אין טרסטוורה
- סנטה מרידה דליי אנג'לי אי דאי מרטירי
- סנטה מריה סופרה מינרווה
- סנטה סבינה
- סנטה פרסדה
- סנטה קרוצ'ה אין ג'רוזלמה (הצלב הקדוש בירושלים)
רבעי רומא[עריכת קוד מקור | עריכה]
כיום החלוקה האדמיניסטרטיבית היא ל-15 רבעים:
- רובע 1 (Municipio Roma I) – המרכז ההיסטורי של העיר.
- רובע 2 (Municipio Roma II) - Parioli/Nomentano
- רובע 3 (Municipio Roma III) - Monte Sacro
- רובע 4 (Municipio Roma IV) - Tiburtina
- רובע 5 (Municipio Roma V) - Prenestino/Centocelle
- רובע 6 (Municipio Roma VI) - Roma Delle Torri
- רובע 7 (Municipio Roma VII) - Appio-Latino/Tuscolano/Cinecittà
- רובע 8 (Municipio Roma VIII) - Appia Antica
- רובע 9 (Municipio Roma IX) - Esposizione Universale Roma (EUR)
- רובע 10 (Municipio Roma X) - Ostia/Acilia
- רובע 11 (Municipio Roma XI) - Arvalia/Portuense
- רובע 12 (Municipio Roma XII) - Monte Verde
- רובע 13 (Municipio Roma XIII) - Aurelia
- רובע 14 (Municipio Roma XIV) - Monte Mario
- רובע 15 (Municipio Roma XV) - Cassia/Flaminia
מוסדות יהודיים ברומא[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזיאונים ברומא[עריכת קוד מקור | עריכה]
הוותיקן[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]
ניו יורק, ארצות הברית
פריז, צרפת
טוקיו, יפן
בייג'ינג, הרפובליקה העממית של סין
סיאול, קוריאה הדרומית
קהיר, מצרים
ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]
עיינו גם בפורטל
פורטל רומא הוא שער לכל הערכים והנושאים אודות רומא. בפורטל ניתן למצוא קישורים שימושיים לשלל הערכים העוסקים ברומא על כל רבדיה: גאוגרפיה, היסטוריה, חברה, תרבות ועוד. |
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מילוני בוויקימילון: 
ציטוטים בוויקיציטוט: 
מדריך למטייל בוויקימסע: 
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: 
אתר האינטרנט הרשמי של רומא
רומא, ברשת החברתית פייסבוק
רומא, ברשת החברתית טוויטר- אתר עיריית רומא – כולל עזרה לתיירים ורשימת אירועים
- מידע בעברית על רומא
- מאיר בלייך, רומא אקספרס, באתר nrg, 31 באוקטובר 2009
- לה דולצ'ה ויטה: הכל על רומא, באתר nrg, 22 בנובמבר 2011
רן לוי, ההיסטוריה של הקולוסיאום ברומא, באתר "עושים היסטוריה" (שידור של הפודקאסט וטקסט מלא שלו)- שחר פרנהיימר, מדריך לתייר ברומא: איך לאכול כמו מקומי, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2018
- קרן הבר, רומא עם הילדים: המדריך השלם לטיול משפחתי, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2018
- ג'ייסון הורוביץ, ניו יורק טיימס, רומא טובעת בזבל, באתר הארץ, 27 בינואר 2019
- אורי חרש, שלא יעבדו עליכם: המרכז האמיתי של רומא, באתר הארץ, 11 במרץ 2019
- מפות עתיקות של רומא, מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ האנציקלופדיה הקתולית
- ^ אליזבטה פובולדו, שרידי ארוחות ופיל פרהיסטורי: עבודות הרכבת התחתית ברומא מזמנות ממצאים יוצאי דופן, באתר הארץ, 20 בדצמבר 2017
סיציליה
 | יש להשלים ערך זה: בערך זה חסר תוכן מהותי. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. | |
| |||
 | |||
| תמונת לוויין של סיציליה – הנקודה הלבנה מימין היא הר הגעש אטנה | |||
| מדינה | איטליה | ||
|---|---|---|---|
| מושל | רוסריו קרוצ'טה | ||
| רשות מחוקקת | האסיפה האזורית הסיציליאנית | ||
| נפות במחוז | אגריג'נטו אנה טרפאני מסינה סירקוזה פלרמו קטניה קלטניסטה רגוזה | ||
| בירת המחוז | פלרמו | ||
| תאריך ייסוד | 15 במאי 1946 | ||
| שטח | 25,832.39[1] קמ"ר | ||
| גובה | 3,340 מטרים | ||
| ‑ הנקודה הגבוהה | אטנה | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ במחוז | 4,983,478 (נכון ל־2019) | ||
| ‑ צפיפות | 196.43 נפש לקמ"ר | ||
| קואורדינטות | 37°38′33″N 14°11′34″E | ||
| אזור זמן | UTC+1 | ||
| http://pti.regione.sicilia.it/ | |||
| | |||
.svg)
סיציליה (Sicilia בלטינית קלאסית: סיקיליה. באיטלקית: סיצ'יליה) היא האי הגדול ביותר בים התיכון, שטחו כ-26,000 קילומטר רבוע. הוא המחוז הגדול ביותר בשטחו באיטליה, אחד מחמשת האזורים האוטונומיים במדינה, ומאכלס חמישה מיליון תושבים.
ערים ויישובים[עריכת קוד מקור | עריכה]
הערים הגדולות באי סיציליה כוללות את בירתו פלרמו (המאכלסת 700 אלף תושבים), ובירות של הנפות קטניה, מלטה מסינה, סירקוזה, טרפאני, אנה, קלטניסטה, אגריג'נטו ורגוזה.
ערים מפורסמות נוספות הן צ'פלו, טאורמינה, ברונטה, קורלאונה, קלטג'ירונה, קסטלמר דה גולפו, מרסלה וטריפי.
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
האי סיציליה שוכן מול קלבריה (המחוז שבקצה ה"מגף" של איטליה) ומופרד מאיטליה על ידי מצר מסינה. הר הגעש אטנה, הממוקם קרוב לעיר קטניה, הוא הר הגעש הגבוה ביותר באירופה והוא מתנשא לגובה 3,320 מטר. סיציליה מוקפת איים השייכים לה מבחינה מנהלתית והם האיים הליפאריים (נקראים גם האיים האאוליים) בצפון, האיים האגאדיים והאי פנטלריה במערב, האי אוסטיקה בצפון מערב ואיי פלאגי בדרום מערב. כ-93 ק"מ מדרום נמצאים האיים של מלטה, כשביניהם מפרידה תעלת מלטה. איי מלטה שייכים לרפובליקת מלטה מ-1964 (לפניה היו שייכים לאימפריה הבריטית).
בשנת 1831, בעקבות פעילות געשית, עלה על פני המים האי פרדיננדיה, אך בשנת 1832 ירד מתחת למים, ובתחילת המאה ה-21 הוא נמצא בעומק של כשישה מטרים מתחת לפני הים.
נהר האימרה מרידיונלה (אנ'), שאורכו 144 קילומטר, הוא הנהר הארוך ביותר בסיציליה ונשפך אל הים התיכון. בדרכו הוא חוצה שלוש נפות בסיציליה – נפת פלרמו, נפת אנה ונפת קלטניסטה – שם הוא נשפך לים התיכון. נהרות נוספים בסיציליה: נהר השימתו, באורך כ-113 קילומטרים, והנהרות סימטו (אנ'), בליצ'ה (אנ'), דיטאינו (אנ') והפלטני (אנ'), שאורך כל אחד מהם עולה על 100 קילומטר. הנהר אלקנטרה (אנ') במזרח האי יצר קניון מרשים בקילוחי הבזלת של הר האטנה, ובחלקו משמש כפארק גאולוגי ובוטני בשם גולה אלקנטרה.
באלפיים השנים האחרונות ידועה סיציליה כמקור לחיטה. זיתים ויין הם מוצרים חקלאיים נוספים שהיא מייצאת. המכרות בנפת קלטניסטה הפכו למוקד לייצור גופרית במאה ה-19 אך גוועו בשנות ה-50 של המאה ה-20.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מיקומה של סיציליה בלב הים התיכון הפך אותה ליעד כיבוש לכוחות צבאיים רבים שביקשו לשלוט על אגן הים התיכון, אלו הותירו את חותמם בתרבות הסיצילאנית זמן רב לאחר חילופי המשטרים. המקור לשמה של סיציליה הם התושבים הראשונים המוזכרים בהיסטוריה של האי, שבטי הסיקניים (ביוונית Sikanoi) והסיקוליים (ביוונית Sikeloi). תושבי האי המקוריים התבוללו בתרבות היוונית.
העיר המרכזית בסיציליה בעת העתיקה הייתה סירקוסאי, כיום סירקוזה (Siracusa). סירקוסאי הייתה יישוב דורי ועירו של ארכימדס. במשך רוב שנות קיומה נלחמה נגד קרתגו. המלחמה הפונית הראשונה וכן המלחמה הפונית השנייה היו מאבק על השליטה בסיציליה בין רומא לבין קרתגו. בשנת 227 לפנה"ס הפכה סיציליה לפרובינקיה הרומית הראשונה בשם סיקיליה וגאיוס פלאמיניוס מונה למושל.
סופה של סירקוסאי בא לה במלחמה הפונית השנייה כאשר הפנתה עורף לבעלת בריתה, רומא, ונשרפה. עם פיצולה של האימפריה הרומית עברה סיציליה לחזקתה של ביזנטיון, רבים מן המוסדות החוקתיים נקבעו על ידי הקיסרות המזרחית, מוסדות אלו המשיכו בתפקודם עד לסוף ימי הביניים.
ב-535 הפך יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הביזנטית את סיציליה למחוז ביזנטי. כאשר כוחה של האימפריה הביזנטית דעך, הכוחות הערבים של הח'ליף עות'מאן בן עפאן פלשו לסיציליה ב-652, אספו שלל רב ונסוגו לסוריה. קונסטנס השני, קיסר האימפריה הביזנטית חשב להעביר את עיר הבירה מקונסטנטינופול לסירקוסה ואף העביר לשם כך ב-660 חלק מאוצרות הממלכה לסיציליה. הוא השתמש בסיציליה כבסיס לתקיפת הלומברדים.
בסוף המאה ה-7, עם הכיבוש האומיי של צפון אפריקה, נכבשה גם העיר קרתגו ושהייתם שם אפשרה לערבים לבנות מספנות ובסיס קבוע שממנו ביצעו התקפות ממושכות יותר על סיציליה. בשנת 700 לערך המוסלמים כבשו את האי פנטלריה, ורק פילוג בקרב הערבים מנע ניסיון פלישה לסיציליה. למרות הסכמי מסחר שאפשרו לסוחרים מוסלמים לסחור בנמלי סיציליה המוסלמים תקפו פעמים רבות בניסיון לכבוש את האי. האע'לבים כבשו את סיציליה מידי האימפריה הביזנטית והקימו את אמירות סיציליה המוסלמית שהתקיימה בשנים 965–1072 ובירתה הייתה פלרמו. למרות השפה הערבית והאמונה המוסלמית של הכובשים התפתחה תרבות ביזנטו-איסלמית תוך שרוב האוכלוסייה שומרת על אמונתה הנוצרית ושפתה היוונית.
במאה ה-11 נכבשה סיציליה על ידי הנורמנים בהנהגתו של רובר גיסקאר ורוג'ריו הראשון– הרוזן הגדול של סיציליה. המנהיגות הנורמנית עודדה הגירה של קתולים אך לא נעשה ניסיון לנשל את האוכלוסייה המקומית הוותיקה- המוסלמים, הנוצרים אורתודוקסים והיהודים. השושלת הנורמנית הגיעה לקיצה בשנת 1194, עם הצטרפות סיציליה לקיסרות הרומית הקדושה בהנהגתו של היינריך השישי, ששלט בסיציליה בזכות היותה של אשתו קונסטנצה בתו של מלך סיציליה. בנם של היינריך וקונסטנצה פרידריך השני השפיע על שיטת הממשל בסיציליה למשך שנים רבות. ב-1266 עברה סיציליה לשלטון צרפת תחת לואי התשיעי, וב-1282 עבר השלטון לפדרו השלישי מלך אראגון, אך סיציליה שמרה על מידה רבה של ממשל עצמי. לאחר תבוסת האצילים הסיצילאנים במרד נגד ממלכת אראגון בשנת 1392 ניתנו האחוזות הגדולות לאצילים קטלונים והתהליך הדרגתי סופחה סיציליה למרותה הישרה של ממלכת ארגון, מוסדותיה העצמאיים איבדו מכוחם ושליטה בסיציליה ניתנה בידיו של המשנה למלך בשנת 1415. בשנת 1460 אוחדו באופן פורמלי ממלכת ארגון עם האיים סרדיניה וסיציליה תחת שלטונו של פרננדו השני. אחד החוקים שנאכפו בסרדיניה היה צו גירוש היהודים משנת 1492 – גירוש ספרד.
במלחמת העולם השנייה, בטרם פלשו בעלות הברית לאיטליה, הם פלשו תחילה לסיציליה.
המאפיה המודרנית הראשונה בעולם התפתחה בסיציליה במאה ה-19.
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- אתר האינטרנט הרשמי של סיציליה
- גילי חסקין, סיציליה: האי שבו התחיל כמעט כל מה שאיטלקי, באתר ynet, 25 בספטמבר 2011
- אילנה קוריאל, סיציליה: הצעה לחופשה שלא תוכלו לסרב לה, באתר ynet, 26 ביולי 2012
- יעקב זיו, זמן סיציליה: היעד התיירותי הבא באיטליה, באתר nrg, 25 באוגוסט 2012
- יעל רגב, סיציליה, איטליה: אתרים מדהימים שאסור להחמיץ בשום אופן, באתר וואלה! NEWS, 27 באוקטובר 2013
- יוסי מדריסוביץ, העונג כולו שלכם: חוויית חושים בסיציליה, באתר ynet, 11 בנובמבר 2013
- נטע וולף, חולמים באיטלקית: ביקור קסום בסיציליה, באתר ynet, 28 ביוני 2015
- ארווין פלר, הסנדק מאוהב: האי המדהים שנמצא בשפיץ של המגף האיטלקי, באתר וואלה! NEWS, 05 ביוני 2018
- "סִיצִילְיָא", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק ז, עמודים 192–194, באתר HebrewBooks
- מירה איתן, סיציליה – עולם של יין, באתר GoTravel
- מפות עתיקות (סרוקות) של סיציליה, מאוסף המפות ע"ש ערן לאור, הספרייה הלאומית
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
נאפולי
| |||
 | |||
| נאפולי במבט מגבעת וורומו מזרחה אל הר וזוב. ניתן להבחין במרכז העסקים ובקתדרלה של העיר | |||
| מדינה | איטליה | ||
|---|---|---|---|
| מחוז |  קמפניה | ||
| נפה |  מטרופולין נאפולי | ||
| ראש העיר | לואיג'י דה מאגיסטריס | ||
| רשות מחוקקת | מועצת עיריית נאפולי | ||
| שפה רשמית | איטלקית | ||
| תאריך ייסוד | המאה ה-6 לפנה"ס | ||
| שטח | 119.02[1] קמ"ר | ||
| גובה | 17 מטרים | ||
| ‑ הנקודה הגבוהה | 470[1] מטרים | ||
| ‑ הנקודה הנמוכה | 3[1] מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 959,188[2] (2019) | ||
| ‑ במטרופולין | 3,084,890[3] (2019) | ||
| ‑ צפיפות | 8,058.83 נפש לקמ"ר[2] (2019) | ||
| קואורדינטות | 40°50′00″N 14°15′00″E | ||
| אזור זמן | UTC +1 | ||
| אתר רשמי | |||
נַאפּוֹלִי (באיטלקית: Napoli (מידע • עזרה) בנפוליטנית: Napule) היא עיר נמל ואחת הערים הגדולות באיטליה.
העיר היא עיר הבירה של פרובינציית נאפולי (provincia di Napoli) ובירת מחוז קמפניה. בנאפולי מתגוררים כ-959,000 תושבים ובאזור המטרופוליטני, הכולל גם חלקים מנפות קזרטה, אבלינו וסלרנו מתגוררים כ-4,000,000 תושבים. נאפולי, העיר השלישית בגודלה באיטליה מבחינת מספר תושבים (אחרי רומא ומילאנו), היא האזור האורבני השני בגודלו באיטליה אחרי מילאנו והשביעית בדירוג האזורים האורבניים המאוכלסים ביותר באירופה. כמו כן, בנאפולי שוכנת כחמישית מאוכלוסיית מחוז קמפניה, ובנפת נאפולי שוכנת יותר ממחצית מאוכלוסייתו.
"העיר הקסומה", על פי מילותיו של ויטוריו דה סיקה בסרט "מפרץ נאפולי" משנת 1954, היא אחת הערים היפות ביותר באיטליה (נאמר עליה:"לראות את נאפולי ולמות"). היא ממוקמת על מפרץ נאפולי, בין הר הגעש וזוב לבין האזור הוולקני "Campi Flegrei". המרכז ההיסטורי של נאפולי המושך אליו תיירים מכל העולם, הוכרז על ידי ארגון אונסק"ו כאתר מורשת עולמית.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| הצגהלוח תקופות היסטוריות של נאפולי |
|---|
המוצא היווני והפריחה הרומאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בני אדם יישבו את נאפולי כבר מהתקופה הנאוליתית, אך ההתיישבות המשמעותית הראשונה במקום אירעה באלף ה-2 לפנה"ס, אז קבעו כאן את מושבם מהגרים יוונים. המתיישבים היוונים הראשונים, אשר מוצאם היה כנראה מהאי רודוס, הקימו במאה ה-9 לפנה"ס נמל מסחר קטן במקום בו יושב היום קאסטל דל'אובו.[4] במאות ה-8 וה-7 לפנה"ס ההתיישבות התרחבה, ולבסוף במאה ה-6 לפנה"ס הוקמה העיר נֵאָפּוֹלִיס (ביוונית: Νεάπολις, "העיר החדשה", לעומת עיר הנמל הישנה) על מישור קרקע בקרבת החוף. העיר הפכה במהרה לאחת החשובות והבולטות בדרום איטליה, כמו גם אחת המושבות היווניות הגדולות ביוון הגדולה.[5]
במאה ה-5 לפנה"ס שגשגה נאפולי והתרחבה במהירות תחת השפעה של עיר המדינה היוונית סירקוזה רבת העוצמה. שכנה נוספת אשר תרמה לעלייתה של נאפולי היא רומא. עמידתה של נאפולי, באותן השנים כבר מרכז סחר חשוב, לצידה של הרפובליקה הרומית המתעצמת במלחמות הפוניות כנגד קרתגו, ביססו את נאפולי כבת ברית לרומאים. על אף זאת, במסגרת המלחמות הסאמניטיות, במאה ה-4 לפנה"ס, תפסו הרומאים את השליטה בעיר, החילו בה שלטון ישיר וייסדו בה מושבה משלהם.[5][6]
תחת הפיכתה של נאפולי לעיר רומאית, כיבדו הרומאים את העיר כדוגמה ומופת לתרבות הלנסטית גבוהה. במהלך התקופה הרומאית שמרו תושביה המקוריים של נאפולי על השפה ומנהגיהם היווניים, במקביל להתרחבותה של העיר בשפע של וילות אלגנטיות, אמות מים, בתי מרחץ, אמפיתיאטרון, מקדש מפואר לכבודו של דיסקורסי ודרכים סלולות אשר קישרו אותה לרומא הבירה.[5][6] באותן השנים קיסרים רומאיים רבים, כמו קלאודיוס וטיבריוס,[7] נהגו לבקר בנאפולי ולשהות בסביבתה, והמשורר הלאומי הרומאי ורגיליוס גדל והתחנך בעיר וסביבתה.[8] ההיסטוריון האנגלי אדוארד גיבון ציין שנאפולי נתפסה באותה התקופה כמקום מפלט נעים ושליו לעומת רומא הגדולה והמסואבת:
מזה זמן רב הוקרו השפה והמנהגים של המושבה היוונית; והבחירה של ורגיליוס לקחת את המפלט הנאצל והאלגנטי הזה, שמשך את אוהבי הנחת והעיון על פני הרעש, העשן, והעושר המייגע של רומא
הצגההמקור באנגלית
בסיכומו של דבר נאפולי הפכה בתקופה הרומאית למרכז של תרבות והשכלה, כאשר מתנופת הפיתוח שעברה על העיר נהנו גם יישובים רומאיים סמוכים כמו אופלונטיס, הרקולנאום ופומפיי. דבר לא הכין את האזור לאסון התפרצות הר הגעש וזוב בשנת 79. ההר עיטר במשך שנים את נופי מפרץ נאפולי ותושבי האזור סירבו לראות בהתפרצותו תרחיש מעשי, דבר אשר בא לידי ביטוי בווילות הרבות שהוקמו למרגלותיו. פומפיי החרבה מהווה היום מעין שימור של העיר הרומאית בת התקופה, ובמידה מסוימת יכולה להעיד על דומתה נאפולי של אותן השנים.[6]
בשלהי התקופה הרומאית, במאה ה-4 לספירה, הנצרות לא פסחה על נאפולי וקבעה בה יתד בין השאר על ידי הטפות של השליחים פטרוס ופאולוס.[9] מאוחר יותר פעל בעיר הבישוף ינואריוס בן העיר שהוצא להורג בשנת 305 עקב הטפתו לנצרות, ומאז נחשב למרטיר ומוכר בתור הקדוש מגן של נאפולי.[10] תבוסתה של רומא לשבטים הגרמאניים בישרה את סוף התקופה הרומאית בעיר ותחילתו של עידן אנרכי. לאחר עלייתו לשלטון של אודואקר, הקיסר הברברי הראשון ברומא, יצא הקיסר הרומאי האחרון רומולוס אוגוסטולוס לגלות בנאפולי.[6]
דוכסות עצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר ירידתה מהבמה של האימפריה הרומית המערבית עברה נאפולי לשליטתם של האוסטרוגותים הגרמאניים. תקווה חדשה הגיחה בשנת 536, עת כבש המצביא הביזנטי הידוע בליסאריוס את העיר והשיב אותה לשלטון רומאי, הפעם רומאי מזרחי תחת כנפיה של קונסטנטינופול.[11] בשנים הבאות עברה העיר מצד לצד כאשר בשנת 543 המלך האוסטרוגותי טוטילה השיב את השליטה הגרמאנית לעיר ובשנת 552 הקיסר הביזנטי יוסטיניאנוס הראשון השיב את נאפולי לשליטה בינזטית. ברקע המאבקים על השליטה בדרום איטליה ייסדו אצילים מקומיים בשנת 661 את דוכסות נאפולי והחלו בקיום שלטון עצמאי אשר הקפיד לשמור על מרחק הן מקונסטנטינופול הן מרומא. נאפולי המשיכה לשמור אמונים מסוימים לביזטנים עד לשנת 763, אז דוכס נאפולי נכנס תחת מרות האפיפיור ברומא.[12]
על אף שמירת הזיקה לרומא, במאה ה-9 ביססה כבר נאפולי את מעמדה ונהנתה מעצמאות מדינית מוחלטת. עם זאת, מצב זה לא ארך זמן רב ובשלוש מאות השנים הבאות ניהלה שורה של מאבקים על ריבונותה, כשהיא מנסה לתמרן בין תמיכה בכוחות חיצוניים מצד אחד לבין שמירה על עמדה עצמאית מהצד השני. תחילה קמו על העיר הלומברדים, כוח עולה בדרום איטליה. כנגדם נאפולי השכילה לכרות ברית עם הסרצנים המוסלמים, אשר באו לעזרתם. מנגד, בשנות ה-50 של המאה ה-9 צבא ערבי מוסלמי מסיציליה פשט על העיר ובזז אותה. לאחר הכיבוש המוסלמי תפסו הלומברדים את השליטה בעיר לתקופה קצרה.[12]
במאה ה-11 דוכסי העיר החלו לשכור את שירותיהם של שכירי חרב נורמנים מממלכת סיציליה השכנה אשר ניהלו מלחמה בלומברדים עבור נאפולי. הברית בין נאפולי לנורמנים נראתה תחילה מבטיחה עם נפילתן של שורה של נסיכויות שונות, חלקן יריבות וותיקות של נאפולי, תחת השלטון נורמני. לבסוף, בשנת 1137, זכתה העיר בגורל דומה ואיבדה את עצמאותה גם היא. הדוכס נאלץ להיכנע בפני השליט הנורמני רוג'רו השני, אשר הכריז על עצמו כמלך סיציליה שבע שנים מאוחר יותר.[12][13]
מאבקי השליטה בשיא ימי הביניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
לאחר שאיבדה את עצמאותה, תקופת שיא ימי הביניים בנאפולי אופיינה בחוסר יציבות פוליטית מתמשך. במאה ה-12 נפלה ממלכת סיציליה למאבק ירושה בין המלך טנקרד, בן לא-חוקי לשושלת הנורמנית, לבין המלך הגרמני היינריך השישי, אשר טען לזכותו על סיציליה עקב נישואיו לקונסטנצה, אחת מבנותיו של מלך סיציליה אשר מת זה מכבר. טנקרד תפס את השלטון אך בשנת 1191 היינריך פלש לתחומי הממלכה וכבש את רוב ערי דרום איטליה. נאפולי הצליחה להחזיק חודשים ספורים תחת מצור עד שנפלה וטנקרד נאסר בקאסטל דל'אובו. בשנת 1194 השלים היינריך את כיבוש ממלכת סיציליה וסילוק הנורמנים מאיטליה. בכך באה הממלכה הדרומית תחת שלטונו של בית הוהנשטאופן הגרמני עם זיקה חזקה לאימפריה הרומית הקדושה.[13][14]
במטרה לחדש את ימיה של נאפולי כמרכז אינטלקטואלי כפי שהייתה בתקופה הרומית, בשנת 1224 ייסד הקיסר פרידריך השני אוניברסיטה חשובה בעיר, אחת הוותיקות באירופה.[15] בשנת 1262, מאבקים בין האימפריה הרומית הקדושה לאפיפיור אינוקנטיוס הרביעי הביאו להכתרתו של שארל הראשון הצרפתי כמלך נאפולי וסיציליה על ידי האפיפיור. בברכת האפיפיור, שארל הראשון הכריע בקרב את מנפרד, בנו של פרידריך השני, ותפס את השלטון.[16] הוא העביר את בירת הממלכה מפלרמו שבסיציליה לנאפולי עצמה, וקבע את מקום מושבו בקאסטל נואובו, טירה גדולה אותה הקים בעיר.[17] שארל, אשר רכש עניין רב באדריכלות ורצה בבנייתה מחדש של נאפולי כעיר בירה מלכותית, העסיק אדריכלים צרפתיים רבים אשר תחת חסותו אחראיים לרבות מהדוגמאות לאדריכלות גותית בעיר,[18] כולל קתדרלת נאפולי.[19] שלוות שלטונו של שארל הופרה לבסוף בשנת 1282 עם פריצתו של מרד בסיציליה, פעם מרכז הכובד של הממלכה. המרד, בהובלתם של גואלפים סיציליאניים, הביא לפרישתה של סיציליה מהממלכה והפיכתה לממלכה תחת כתר אראגון, כאשר השטח הנותר אורגן מחדש בתור ממלכת נאפולי. עימותים בין שתי הממלכות נמשכו אל תוך המאה ה-14 עד שבשנת 1302 נחתם הסכם שלום בין הצדדים כאשר האפיפיור בוניפקיוס השמיני הכיר במלכותו של פדריקו השני על סיציליה ושל שארל השני על נאפולי.[14][20]
בין רנסאנס למהפכה[עריכת קוד מקור | עריכה]
| הצגהאוכלוסיית נאפולי לאורך ההיסטוריה |
|---|
על אף שנאפולי איבדה את שליטתה בסיציליה לטובת אראגון, מעמדה כמרכז מסחרי חשוב נשמר. היא משכה אליה סוחרים רבים מג'נובה ובנקאים מטוסקנה, לצד אומנים בולטים בני הרנסאנס כמו ג'ובאני בוקאצ'ו,[25] פרנצ'סקו פטרארקה[26] וג'וטו די בונדונה.[27] בשנת 1442 חלקה נאפולי גורל זהה לזה של סיציליה ונפלה גם היא תחת אראגון. אף על פי שקיעתה של נאפולי ככוח מדיני, היא המשיכה לגדול כמרכז כלכלי ותרבותי. הקשרים המתהדקים עם חצי האי האיברי היטיבו עם הכלכלה המקומית, וברקע זה פעלו בעיר אומנים רבים כמו אנטונלו דה מסינה.[28] עוצמתה של נאפולי באותה התקופה התבטאה בין השאר בביקורו החשוב בעיר של לורנצו דה מדיצ'י, שליט רפובליקת פירנצה העשירה, אותו פרדיננדו הראשון מלך נאפולי מטעם אראגון אירח בעיר ב-1480.[29] בין השנים 1501 ו-1503 מאבקים על השליטה בדרום איטליה הביאו למעברה של נאפולי תחילה לשלטון צרפתי ובהמשך לשלטון ספרדי. נאפולי השתלבה כעיר חשובה בספרד ההבסבורגית, אשר שלטה עליה באמצעות משנה למלך שישב בה.[30]
תחת שלטון ספרד הפכה נאפולי לעיר בולטת בים התיכון, ובשנת 1600, עם 224,000 תושבים, היא הייתה לעיר השנייה בגודלה באירופה אחרי פריז (בה התגוררו באותה התקופה 245,000 תושבים).[22] בהתרשמות מגודלה ועוצמתה, סטנדל, מגדולי סופריה של צרפת, נהג לומר כי "יש רק שתי ערי בירה באירופה: פריז ונאפולי".[31] נאפולי המשיכה להוות מרכז תרבותי משמעותי בתקופת הבארוק, אז פעלו בה האומנים קאראווג'ו וברניני, הפילוסופים ג'ורדנו ברונו, תומאזו קמפנלה וג'אמבטיסטה ויקו. מנגד, באמצע המאה ה-17 חוותה העיר שורה של אירועים מסעירים. בשנת 1647 פרצה מהפכה בנאפולי כנגד השלטון הספרדי. המהפכה, אשר הונהגה על ידי הדייג מאזאניאלו, הביאה לעצמאות קצרת ימים ולהקמת הרפובליקה הנאפוליטנית.[32] המרד דוכא באכזריות וכעשר שנים לאחר מכן, בשנת 1656, מגפה קטלנית הביאה למותם של מחצית מ-300,000 תושבי העיר.[33]
_e_San_Martino,_Napoli,1799.jpg)
בשנת 1707 בא לקיצו השלטון הספרדי על נאפולי כתוצאה מתבוסתה של ספרד במלחמת הירושה הספרדית, והעיר עברה לשלטונו של קרל השישי האוסטרי. השלטון האוסטרי לא האריך ימים, וכעשרים שנים לאחר מכן, עקב מלחמת הירושה הפולנית, ספרד זכתה מחדש בשליטה בדרום איטליה, וממלכת נאפולי קיבלה עצמאות תחת אוניה פרסונלית עם ספרד הבורבונית. על כן, נאפולי נעשתה שוב לעיר בירה לדרום איטליה. את המאה ה-18 סיימה נאפולי כעיר רבת עוצמה הכוללת מגוון קיצוני של משכנות עוני ושכונות עשירות.[32][34]
הדי המהפכה הצרפתית הכו לבסוף גם בנאפולי. הצבא הצרפתי המהפכני פלש לאיטליה והתקרב לשערי נאפולי. פרננדו הראשון ואשתו מריה קרולינה, אשר אחותה מארי אנטואנט הוצאה להורג זה מכבר בצרפת, נמלטו על נפשם לפלרמו. העיר הידרדרה לאנרכיה והמעמדות הגבוהים שאהדו את הרעיונות המהפכניים והרפובליקאים, התקוממו בתמיכת הצבא הצרפתי, תפסו את השליטה בקאסטל סנט'אלמו, וייסדו בשנת 1799 רפובליקה קצרת ימים. חודשים ספורים לאחר מכן פרצה מהפכת נגד של המעמדות הנמוכים בעיר בהשראה דתית ובהנהגה של קרדינל מקומי אשר השיב את העיר לשליטתו של המלך פרננדו הראשון.[35] המלך הוציא להורג והגלה שורה של מהפכנים פרו-צרפתיים שהשתתפו במרד וביסס את שלטונו מחדש.[36]
למרות נסיגת הצרפתים, שלטונו של המלך פרננדו הראשון לא האריך ימים ושבע שנים לאחר מכן חוותה נאפולי פלישה צרפתית נוספת, הפעם של הצבא הקיסרי מונהג על ידי נפוליאון. משפחת המלוכה נאלצה שוב להימלט לפרלמו ובשנת 1806 הכתיר נפוליאון את אחיו הבכור, ז'וזף בונפרטה, כמלך נאפולי וסיציליה. ירש אותו בתפקיד לאחר שנתיים הגנרל הצרפתי ז'ואקים מירא אשר נפוליאון הכתיר למלך על נאפולי. השלטון הצרפתי קצר השנים בנאפולי הביא עמו רפורמות חסרות תקדים. מירא החיל בעיר את קוד נפוליאון, ביטל את זכויות היתר של הכנסייה והאצולה והקים בתי ספר עבור האוכלוסייה הכללית.[37] לבסוף, בשנת 1815, עם מפלתו של נפוליאון, פרננדו הראשון שב לשלוט בארצו, אשר אורגנה מחדש בקונגרס וינה כממלכת שתי הסיציליות. נאפולי שבה להיות בירתה של מדינה ריבונית.[36]
נאפולי המודרנית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתקופה שלאחר המלחמות הנפולאוניות, מצולק משנות המהפכה, הקפיד המלך פרננדו הראשון על הנהגת ריאקציה במדינה ולדכא באכזריות רעיונות פרוגרסיביים ודרישות לרפורמות פוליטיות וכלכליות. על אף כוונותיו, רוחות של שינוי נישאו באוויר והניסיונות להחזיר את הגלגל לאחור לחלוטין כשלו. מעמד הבורגני הולך וגדל של משכילים ויזמים הוקסם מרעיונות הלאומיות והדמוקרטיזציה שהביאו איתם הצרפתים. על מנת לרצות את ההמון העניק פרננדו לנאפולי חוקה בשנת 1820, אשר להלכה הגבילה את שלטונו של המלך. במקביל, עקב הפחד ממהפכה עממית וחוסר האמון בעמו שלו, שכר פרננדו שכירי חרב שווייצריים אשר יבצרו את שלטונו. פרננדו הראשון מת בשנת 1825, 66 שנה לאחר שהוכתר למלוכה.[36]
בעשורים הבאים ניסו מלכי נאפולי מצד אחד לשמר את הסדר החברתי והפוליטי תוך התנגדות לאחדות איטליה ולדמוקרטיה, ומהצד השני להוביל מודרניזציה ותיעוש רבתי בארצם. כך למשל בשנת 1839 נחנך בעיר קו הרכבת נאפולי-פורטיצ'י, קו הרכבת הראשון באיטליה.[38] עד אותה השנה הרחובות הראשיים של נאפולי הוארו בגז וקוו טלגרף קישר את העיר לפלרמו, העיר השנייה בחשיבותה בממלכה.[39] עמידתו של המלך פרננדו השני כנגד הלאומיות אשר כירסמה תחת הלגיטימיות של ממלכתו באה לידי ביטוי בדבריו כי "אני לא יודע מה משמעות המושג איטליה עצמאית, אני מבין רק את המושג נאפולי עצמאית". הוא נהג לומר כי "הממלכה שלי מתחילה במי הים ומסתיימת במי הקדושה" (מהים התיכון בדרום ועד למדינת האפיפיור בצפון).[36]
כאמור, לנוכח עליית הלאומיות האיטלקית ממלכת שתי הסיציליות נתפסה בתור מכשול ארכאי ומיושן העומד בפני איחודה של איטליה. בשנת 1860 הוביל הגנרל האיטלקי ג'וזפה גריבלדי את מסע האלף לנאפולי. צבא מתנדבים לאומני בהנהגת גריבלדי הביס את הכוחות של ממלכת שתי הסיציליות והביא את נאפולי תחת שלטון איטליה המאוחדת.[36][40] עם השלמת כיבוש העיר, הכוחות של גריבלדי לקחו 443.2 מיליון מטבעות זהב מהבנקים של הממלכה המפורקת, והעבירו אותו כתרומה לאוצר הלאומי האיטלקי.[41] כניסתה של נאפולי תחת כנפי איטליה המאוחדת הביאה למשבר כלכלי מתמשך. נאפולי, אשר הפכה מעיר בירה לעיר פריפריה, סבלה מגל עזיבה חסר תקדים. למרות זאת, לכל אורך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נאפולי הייתה עדיין לעיר הגדולה באיטליה עם כחצי מיליון תושבים בשנת 1881 ומעל 750,000 בשנת 1911. רק לקראת אמצע המאה ה-20 רומא ומילאנו עברו אותה במספר תושביהן.[23][42]
עקב האוכלוסייה הגדולה והצפופה, מערכת הביוב המיושנת ורמת התברואה הירודה סבלה העיר משיעור תמותה גבוה ומתפוצה רחבה של כולרה וטיפוס, כולל התפרצות מגפת כולרה קטלנית בשנת 1884. לנוכח המשבר השיקה ממשלת איטליה את "תוכנית השיקום" (risanamento). התוכנית כללה בנייה מחדש של מערכת הביוב, בניית שדרות רחבות ופתוחות ברחבי העיר ופינוי שכונות העוני שישבו סמוך לנמל. יישום התוכנית ארך זמן רב מהמתוכנן ונקלע לקשיים כלכליים ופוליטיים רבים, לרבות שחיתות רבה ובירוקרטיה נרחבת.[43][44][45][46]
.jpg)
האופטימיות הזהירה של תוכנית השיקום, אשר נשאה פירות ותוצאות חיוביות על אף ההתמהמהות בהוצאתה אל הפועל, הגיעה אל קיצה במלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. תושבי העיר התגייסו במספרים גדולים לצבא האיטלקי, ושנה לאחר פרוץ המלחמה איטליה הצטרפה אליה לצד מדינות ההסכמה. אף על פי שנאפולי עצמה לא נפגעה ישירות מהמלחמה (למעט 16 הרוגים כתוצאה מהפצצת צפלין בעיר[47]), היות שקווי החזית היו רחוקים ממנה, אווירת נכאים רווחה בעיר. עם זאת, המלחמה היטיבה עם התעשייה המקומית, אשר צמחה עקב הצורך בייצור מגוון אמצעי לחימה עבור הצבא האיטלקי.[48] אף שתום המלחמה בשנת 1918 הביא התאוששות מסוימת, היא נבלמה תוך שנים ספורות עם פרוץ השפל הגדול אשר הקשה על העיר להמריא. במקביל, ברקע האכזבות מתוצאות המלחמה, עלה לשלטון בניטו מוסוליני אשר הנהיג בארץ כולה משטר פאשיסטי, אשר בנאפולי הביא לאווירה של אופטימיות והתחדשות. בדומה לשנות מלחמת העולם הראשונה, גם הפעם התעצמות הצבא האיטלקי סייעה לתעשייה המקומית אשר הפכה את העיר למרכז ייצור של נשק ותחמושת.[48] בנוסף, המשטר חנך בעיר רכבת תחתית, הראשונה באיטליה;[49] וארגן בנאפולי בשנת 1937 תערוכה מפוארת על מנת לחגוג את הניצחון במלחמה על אתיופיה.[50]
בשנת 1940 הוביל מוסוליני את ארצו אל מלחמת העולם השנייה, הפעם לצד מדינות הציר. בדומה למלחמת העולם הראשונה סבלה העיר מגיוס המוני של תושביה.[51] אך בניגוד למלחמה הקודמת, הפעם הייתה העיר חלק ממעגל הלחימה. עקב מיקומה הדרומי והנמל החשוב שלה, נאפולי הייתה לעיר האיטלקית המופצצת ביותר במהלך המלחמה, דבר שעלה לעיר באלפי הרוגים.[52] בשנת 1943, לאחר נפילת המשטר הפאשיסטי, כוחות גרמניים תפסו את העיר. נאפולי הייתה לעיר האיטלקית הראשונה שהתקוממה כנגד השלטון הגרמני, וב-1 באוקטובר אותה השנה כוחות בריטיים ואמריקנים השלימו את שחרור העיר.[53][54] ההפצצות לאורך שנות המלחמה, הקרבות בתחומיה וההרס שהשאירו הכוחות הגרמניים הנסוגים המיטו חורבן על נאפולי.
לאחר אינספור משברים כלכליים ותברואתיים ושתי מלחמות עולם, סיימה נאפולי מאה שנים מדממות בסימן שקיעה. במטרה לשנות את המגמה ממשלת איטליה הקימה את "הקרן למען הדרום" (Cassa per il Mezzogiorn) אשר הזרימה בין השנים 1950 ו-1984 כספים רבים לנאפולי כמו גם לשאר דרום איטליה. ההשקעה הממשלתית סייעה להתאוששות הכלכלה כמו גם בבנייה מחדש ובשחזור של חלקים רבים מהעיר שניזוקו במלחמה.[55] עם זאת, שיעור האבטלה המשיך להיות גבוה, ואף נשאר כזה גם אל תוך ראשית המאה ה-21.[56] במקביל לאבטלה סבלה נאפולי מפעילות ענפה של קבוצות מאפיה מקומית,[57] שערוריות שחיתות,[58] והצטברות אשפה ברחובות אשר תוארה ככזאת אשר הובילה למצב חירום.[59] מנגד, בעשורים שלאחר מלחמת העולם השנייה היבטים שונים בנאפולי חוו צמיחה דווקא. באותה התקופה העיר התרחבה והפכה למטרופולין רחב ידיים המתפרס על כל אזור מפרץ נאפולי.[48] בנוסף, התעשייה גדלה, במיוחד ענפי הפקת הפלדה וייצור כלי הרכב. בתוך כך הוקם בקרבת העיר מפעל גדול לייצור מכוניות של אלפא רומיאו.[48] בסיכמו של דבר על אף שנרשם שיפור בנושאים מסוימים בכלכלת העיר, המשבר הכלכלי העולמי בתחילת שנות האלפיים הוסיף לקשייה ואתגריה של נאפולי.[60]
פני העיר[עריכת קוד מקור | עריכה]
 | |
| "הטירה החדשה" במרכז נאפולי | |
| מדינה | איטליה |
|---|---|
| האתר הוכרז על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית תרבותי בשנת 1995, לפי קריטריונים 2, 4 | |
| קואורדינטות | 40°50′00″N 14°15′00″E |
| | |
חומת העיר העתיקה והמצודות הגדולות: (
): (1) קאסטל סנט'אלמו; (2) קאסטל נאובו; (3) קאסטל דל'אובוהדרכים הראשיות: (1) הדקומנו העליון; (2) הדוקמנו הגדול; (3) הדוקמנו התחתון; (4) ויה דואומו; (5) ויה טולדו; (6) קורסו אומברטו I.
הרובע הספרדי
קו החוף בעת העתיקה ובימי הביניים
קו החוף המודרני
העיר העתיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
העיר העתיקה של נאפולי, אשר היוותה את העיר כולה עד העת החדשה המאוחרת, יושבת במרכז העיר המודרנית בקרבת הנמל. שטחה של העיר העתיקה, אשר בעבר הייתה מוקפת חומה, מתפרס על רוב הרבעים פורטו (Porto) ופנדינו (Pendino), וכן על חלקים קטנים יותר מהרבעים סן לורנצו (San Lorenzo) וסן ג'וזפה (San Giuseppe). כאשר גודלה לא עולה על 2 קמ"ר בלבד, שטחה של העיר העתיקה של נאפולי היום לא עולה על 2% משטח של נאפולי המודרנית. על שטח זה מתגוררים בימינו כ-40,000 תושבים, בצפיפות אוכלוסין הגבוהה יותר מכפול מזו של נאפולי כולה.[61][62] העיר העתיקה מאופיינת כאמור בצפיפות גובהה, בנייה נמוכה יחסית, רחובות צרים ושפע של מבנים היסטוריים. בעיר העתיקה אין פארקים, שטחים פתוחים ופיאצות. עם זאת, את המתחם הצפוף והסגור מקיפות כמה מהפיאצות החשובות בנאפולי: פיאצה דל פלבשיטו (Piazza del Plebiscito) ופיאצה דנטה (Piazza Dante) ממערב, פיאצה קאבור ((Piazza Cavour מצפון, ופיאצה גריבלדי (Piazza Garibaldi) ופיאצה דל מרקאטו (Piazza del Mercato) ממזרח.
בראשיתה, עת היוונים והרומאים הקימו את נאפולי, הייתה העיר העתיקה בנויה על בסיס רשת רחובות מצטלבים המאונכים וניצבים האחד לשני. על אף השינויים הרבים שעברו על העיר, חלקים מרשת הרחובות המקורית שרדו. את העיר העתיקה כיום חוצים ממזרח למערב שלושה דקומנוסים עיקריים, אשר אז כמו היום מהווים את הרחובות הראשיים של העיר העתיקה. אלו הם הדקומנו העליון (Decumano superiore) הצפוני, הדוקמנו הגדול (Decumano maggiore) החוצה את העיר במרכז והדוקמנו התחתון (Decumano inferiore) החוצה את העיר מדרום.[63][64] אורכם של שלושת הדקומנוסים הוא כקילומטר, כאשר האמצעי ארוך מעט מהעליון והדרומי ארוך יותר מהאמצעי (עקב מבנה העיר אשר צר יותר בצפון ורחב יותר בדרום).[א] המרחק בין כל אחד מהדקומנוסים למשנהו הוא הוא כמאתיים מטר. כשלוש מאות מטר מפרידים בין הדקומנו העליון לגבול הצפוני של העיר העתיקה וכחמש מאות מטר מפרידים בין הדוקמנו התחתון לגבול הדרומי שלה. על כן אורכה של העיר העתיקה מצפון לדרום משתרע על כ-1,200. אורך זו הוא גם אורכו של הויה דואומו (Via Duomo),[ב] הרחוב העיקרי שחוצה היום את העיר מצפון לדרום ומצטלב עם כל שלושת הדקומנוסים.[66] בעבר נמתחו על פני העיר העתיקה רחובות קארדו נוספים, אך אלו נהרסו לאורך השנים. לאורך שלושת הדקומנוסים עומדים שורה אורכה של ארמונות וכנסיות מימי הביניים, הרנסאנס, הבארוק והרוקוקו.
מדרום לדוקמנו התחתון, בחלק הדרומי של העיר העתיקה, חוצה את העיר השדרה קורסו אומברטו (Corso Umberto I) היוצאת מכיכר גריבלדי לכיוון דרום מערב. עקב כיוונה האלכסוני של השדרה היא מכונה בפי התושבים רטיפילו (Rettifilo), האלכסון. קורסו אומברטו הוא הרחוב הרחב היחיד בעיר העתיקה, והוא נבנה במסגרת "תוכנית השיקום" (risanamento) בראשית המאה ה-20. במסגרת התוכנית וסלילת השדרה פונו ונהרסו שכונות עוני עתיקות רבות אשר ישבו בסמוך לנמל.[67][68]
בעת העתיקה ובימי הביניים קו החוף של נאפולי היה צפוני יותר מקו החוף הנוכחי, ונמתח מעט דרומה משדרת קורסו אומברטו I המודרנית. נמל העיר העתיקה שכן במעגן לצד קאסטל נואובו ממזרח לה. המעגן היה סגור משלושת צדדיו (המזרחי בחומות העיר, הצפוני ביבשה והמערבי בקאסטל נואובו) והיה פתוח אל הים מצידו הדרומי כאשר שובר גלים מגן על הפתח.[69] כיום שטח הנמל העתיק מכוסה כולו ביבשה, לאחר שהעיר התפשטה דרומה יחד עם קו החוף.[67] על פני רצועת חוף באורך כ-5 ק"מ, על שטח גדול בהרבה מזה של הנמל העתיק, מצוי כיום נמל נאפולי המודרני היושב לצד ויה נואובו מרינה (Via nuova Marina, "דרך הים החדשה").[70] הנמל המודרני כולל מספר רב של רציפים לצד כמה מספנות, והוא אחד הנמלים העמוסים ביותר בים התיכון.[71]
העיר החדשה[עריכת קוד מקור | עריכה]
עד לעת החדשה המרחבים שסביב העיר העתיקה הורכבו מרצף של שטחים חקלאיים, כפרים מבודדים וחורשות יער. את הגבעות עיטרו וילות ומנזרים אשר היוו מפלט שקט ונוח עבור האצולה והכמורה.[72] עד המאה ה-16 חל איסור מוחלט על בניית מבנים חדשים מחוץ לחומות העיר. עם זאת, החל מאותה המאה שליטי נאפולי פעלו ביתר שאת להרחיב את העיר מערבה וצפונה, אל מחוץ לחומות.[73] באותה התקופה בנו השליטים הספרדיים של העיר במישור שבין העיר העתיקה לגבעת וורומו את הרובע הספרדי (Quartieri Spagnoli), בו התיישבה אוכלוסייה מחצי האי האיברי. הרובע נבנה בצורת שתי וערב של כעשרה רחובות לאורך המצטלבים בכעשרים רחובות לרוחב. באותן השנים סללו הספרדים גם את אחד הרחובות הידועים והחשובים בעיר עד ימינו: ויה טולדו (Via Toledo) הנמתח מפיאצה דנטה דרומה ומפריד בין העיר העתיקה לרובע הספרדי.[74][75]
במאות ה-18 וה-19 נבנו מדרום מערב לעיר, בסן פרדיננדו (San Ferdinando), השטח שבין קאסטל נואובו לקאסטל דל'אובו, מספר מבני ציבור חשובים ומפוארים. המבנים הוקמו סביב הפיאצה המפוארת דל פלבשיטו שהוקמה גם היא באותה העת בקצה הדרומי של ויה טולדו. ממערב לפיאצה נבנתה הבזיליקה סן פרנצ'סקו די פאולה וממזרח לה הוקמו הבית האופרה העירוני והארמון המלכותי. בסוף המאה ה-19, במסגרת "תוכנית השיקום" (risanamento) בנו בסמוך לבית האופרה את גלריה אומברטו I, מרכז קניות יוצא דופן.[75][73]
כחלק מארגון מחדש של ערי איטליה, בעת החדשה המאוחרת הואצה המגמה לצרף לנאפולי כפרים סמוכים, במיוחד בתקופת השלטון הצרפתי המהפכני בראשית המאה ה-19 ובתקופת השלטון הפאשיסטי בראשית המאה ה-20. כך קו החוף של העיר התפשט הרחק מערבה ומזרחה, וכבישים נסללו לאורך חופי העיר על מנת לקשר את הכפרים שהפכו כבר לרבעים בעיר הגדלה. עד מהרה הפכו הכפרים לפרברים עבור נאפולי, ובנייני שיכונים הפכו בהם לפופולריים.
בהמשך המאה ה-20 ידע מזרח העיר פיתוח ענף, במסגרתו הוקמו במקום מספר רב של פרויקטים גדולים ותשתיות נרחבות. תחנת הרכבת המרכזית של נאפולי (Stazione di Napoli Centrale), הקיימת במקום כבר מהמאה ה-19 ונבנתה מחדש בצורתה הנוכחית בשנות ה-60 של המאה ה-20, וכיום היא אחד משערי הכניסה המרכזיים לעיר.[76] שער נוסף הוא נמל התעופה הבינלאומי של נאפולי (Aeroporto di Napoli-Capodichino) אשר נבנה בשנות ה-40.[77] בין נמל התעופה מצפון לתחנת הרכבת מדרום הוקם הוקם בשנות ה-90 מרכז העסקים של נאפולי (Centro direzionale di Napoli) – רובע עסקים מודרני רווי גורדי שחקים שנבנה בתכנונו של האדריכל היפני הידוע קנזו טנגה.[78] מדרום לתחנת הרכבת שוכן אזור התעשייה של נאפולי בו מצויים מפעלים חשובים רבים, בעיר מתחומי הכימיקלים ובתי הזיקוק.[79] [80]
חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]
נאפולי מחלוקת ל-30 רבעים (quartieri) היסטוריים המתחלקים מבחינה מנהלית בין עשר מועצות (Municipalità).
| רובע | מועצה | שטח[61] (קמ"ר) | אוכלוסייה[61] (2011) | צפיפות[61] (בנפש לקמ"ר) | |
|---|---|---|---|---|---|
| 1 | קאיה (Chiaia) | 1 | 8.80 | 79,616 | 9,047 |
| 2 | סן פרדיננדו (San Ferdinando) | ||||
| 3 | פוזיליפו (Posillipo) | ||||
| 4 | אוואקאטה (Avvocata) | 2 | 4.56 | 92,272 | 20,235 |
| 5 | מונטה קאלוואריו (Montecalvario) | ||||
| 6 | סן ג'וזפה (San Giuseppe) | ||||
| 7 | פורטו (Porto) | ||||
| 8 | פנדינו (Pendino) | ||||
| 9 | מרקאטו (Mercato) | ||||
| 10 | סן קרלו אל'ארנה (San Carlo all'Arena) | 3 | 9.51 | 99,577 | 10,471 |
| 11 | סטלה (Stella) | ||||
| 12 | פוג'וראלה (Poggioreale) | 4 | 9.27 | 93,035 | 10,036 |
| 13 | ויקריה (Vicaria) | ||||
| 14 | סן לורנצו (San Lorenzo) | ||||
| 15 | אזור התעשייה (Zona Industriale) | ||||
| 16 | ארנלה (Arenella) | 5 | 7.42 | 112,425 | 15,152 |
| 17 | וומרו (Vomero) | ||||
| 18 | פונטיצ'לי (Ponticelli) | 6 | 19.28 | 112,765 | 5,849 |
| 19 | בארה (Barra) | ||||
| 20 | סן ג'ובאני א'טדוצ'ו (San Giovanni a Teduccio) | ||||
| 21 | סקונדיליאנו (Secondigliano) | 7 | 10.26 | 84,047 | 8,192 |
| 22 | מיאנו (Miano) | ||||
| 23 | סן פייטרו א'פאטיארנו (San Pietro a Patierno) | ||||
| 24 | סקאמפיה (Scampia) | 8 | 17.45 | 89,990 | 5,157 |
| 25 | פישינולה (Piscinola) | ||||
| 26 | קיאיאנו (Chiaiano) | ||||
| 27 | פיאנורה (Pianura) | 9 | 16.56 | 103,135 | 6,228 |
| 28 | סוקאבו (Soccavo) | ||||
| 29 | באניולי (Bagnoli) | 10 | 14.16 | 95,141 | 6,719 |
| 30 | פוריגרוטה (Fuorigrotta) | ||||
אתרים בולטים[עריכת קוד מקור | עריכה]
פעמים רבות תיירים בוחרים בנאפולי כנקודת התייחסות לשם ביקור באטרקציות התיירותיות שבאזור, כמו למשל פומפיי, הרקולנאום, האיים קאפרי, איסקיה, רצועת החוף האמלפיטאנית ואחרות. עם זאת, גם העיר עצמה ניחנת במורשת תרבותית עשירה העומדת בפני עצמה, בין אם מדובר במורשת עתיקת יומין, הבאה לידי ביטוי באתרים השונים ובפולקלור העשיר, ובין אם מדובר במסורות של השנים האחרונות, הבאות לידי ביטוי ביוזמות שונות של אירועי תרבות ואמנות. הידוע שבהם הוא "חודש מאי של המונומנטים" (Maggio dei Monumenti). יוזמות כגון אלה גורמות להתעניינות מחודשת בנאפולי באיטליה ומחוצה לה.
כובשים רבים הבינו את חשיבותה האסטרטגית של נאפולי ולכן נאפולי ידועה גם בזכות המצודות שבה: קאסטל דל'אובו (Castel dell'ovo), שפירושו "מבצר הביצה", אשר מהווה חלק בלתי נפרד מהנוף של מפרץ נאפולי, נבנה על ידי הנורמנים בשנת 1115; קאסטל קאפואנו אשר בנייתו החלה בהוראת גוליילמו הראשון "הרע"; מאסקיו אנג'ואינו (הידוע גם כ"קאסטל נואובו", "הטירה החדשה") – טירה החולשת על כיכר מוניצ'יפיו.
החלק העתיק של העיר נמצא בחלקה המזרחי, ברחובות הסמוכים לקתדרלה. אזור זה נקרא ספקה נאפולי (Spaccanapoli), שפירושו נאפולי החצויה והרחובות בו הם על תוואי הדקומנוס הרומאי.
סמוך למפרצהּ, נמצא האי קאפרי המושך אליו תיירים רבים בשל יופיו.
מצודות, ארמונות וכנסיות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזיאונים ואוניבסיטאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
פיאצות ופארקים[עריכת קוד מקור | עריכה]
_(15584302832).jpg)
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
יהדות נאפולי[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ערך מורחב – יהדות נאפולי
יהדות נאפולי היא קהילה קטנה של 160 נפש בעיר. היא הקהילה היחידה בדרום איטליה. הקהילה הנוכחית נוסדה בשנת 1864 . לקהילה יחסים טובים עם האוכלוסייה המקומית. עם זאת, על קירות מבנה בית הכנסת נכתבים לעיתים ביטויים אנטישמיים.
הקומה הראשונה של בית הכנסת של הקהילה היהודית הקטנה של נאפולי, נחנכה בשנת 1864. הברון קלר אדולף רוטשילד, אשר הקים נציגות למשפחה בעיר, התיישב בה ובנה את בית הכנסת. בית הכנסת של נאפולי שוחזר בשנת 1992 הודות לסיוע ממשלתי.
הקהילה היהודית של נאפולי נחשבת בין הקהילות העתיקות. ראשיתה במאה ה-1 . פרופ' ג'אנקארלו לאצ'רנצה (Giancarlo Lacerenza) מנאפולי זיהה את היישוב היהודי Vicus Iudaeorum (האזור היהודי) . בשנת 1159 עבר במקום הנוסע היהודי בנימין מטודלה ומצא בעיר 500 נפש. יצחק אברבנאל הגיע לעיר לאחר גירוש ספרד. ובשנת 1541 גורשו יהודי נאפולי. עד המאה ה-18 לא נותרו יהודים בנאפולי.
לפני מלחמת העולם השנייה היה מספר יהודי העיר כאלף. 14 נספו בשואה. 45 יהודים הסתתרו בכפרים ליד העיר בקזרטה שבמחוז קמפניה, היתר עזבו את העיר וכך נמצאו בה בתום המלחמה 540 יהודים. בסוף העשור הראשון של המאה ה-21 מונה הקהילה היהודית כ-160 נפש.
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]
ספורט[עריכת קוד מקור | עריכה]
נאפולי מתפארת במסורת ספורטיבית ארוכת שנים, אשר, עם זאת, רק לעיתים רחוקות הביאה את הקבוצות השונות לידי זכייה באליפויות ארציות או בגביעים אירופאיים (דבר נדיר לא רק בנאפולי, כי אם בדרום איטליה כולו). אף על פי כן, יוצאות דופן בהצלחתן קבוצות הכדורמים, הרוגבי וקבוצת הכדורגל של נאפולי, אשר בתקופת מרדונה זכתה פעמיים בתואר אלופת איטליה, ופעם אחת בגביע אופ"א. מזה כמה שנים, עולה אף קרנה של קבוצת הכדורסל של העיר, אשר בפברואר 2006 זכתה בפעם השנייה בתולדותיה בגביע איטליה.
ב-26 במאי 1996 נסתיים בנאפולי המקצה היומי השמיני של הג'ירו ד'איטליה בניצחונו של מריו צ'יפוליני. פחות מעשרים שנה לפני כן נעצר המירוץ גם כן בנאפולי, נקודת הסיום במקצה נגד השעון. בשנה זו זכה פרנצ'סקו מוזר.
ערים תאומות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בודפשט, הונגריה[81]
אתונה, יוון[81]
פלמה דה מיורקה, ספרד[81]
סנטיאגו דה קובה, קובה[81]
שכם, הרשות הפלסטינית[ג][81]
גאפסה, תוניסיה[81]
סיגט, רומניה[81]- קלאראסי, רומניה[81]
קרגוייבץ, סרביה[81]
נוזי בה, מדגסקר[81]
לקריאה נוספת[עריכת קוד מקור | עריכה]
- שחף הגפני, לכתוב היסטוריה בנאפולי, חולון: הוצאת אוריון, 2015
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של נאפולי
- משה גלעד, נאפולי בעקבות החברה הגאונה, באתר הארץ, 17 בדצמבר 2018
- קהילת יהודי נאפולי, באתר מוזיאון העם היהודי בבית התפוצות
סיכומי טיולים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- גיא נוימן, לראות את נאפולי ולחיות, באתר GoTravel
- ד"ר ורדה רוטשטיין מאייר, אוצרות האמנות של נאפולי, באתר GoTravel
- ליאור קורן, נאפולי – לא מה שחשבתי, באתר ynet, 28 בינואר 2019
- אוריאל קון, לראות את נאפולי ולחיות: מסע ספונטני תוסס ביום, בלילה ובגשם, באתר Xnet, 12 ביולי 2019
- ארווין פלר, ציורית, רומנטית ומלאת הפתעות: נאפולי שלא הכרתם, באתר וואלה! NEWS, 27 בספטמבר 2017
סקירות כלליות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נאפולי, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- נאפולי: חיים, מוות וניסים, אנציקלופדיה על נאפולי (באנגלית)
- נאפולי, סקירה מפורטת באתר Treccani (באיטלקית)
סקירות היסטוריות[עריכת קוד מקור | עריכה]
- נאפולי ואמלפי: ההיסטוריה המקוצרת של נאפולי, באתר מטרופוליס, 6 באפריל 2015
- תמצית ההיסטוריה של קמפניה ונאפולי, באתר University of Georgia (באנגלית)
- נאפולי, היסטוריה, באתר Lonely Planet (באנגלית)
- היסטוריה של נאפולי, באתר Visit Naples (באנגלית)
- היסטוריה של נאפולי: העיר של וזוב ובירת הדרום, סקירה מפורטת באתר Treccani (באיטלקית)
- היסטוריה תיעודית של נאפולי, סקירת סדרת ספרים על ההיסטוריה של נאפולי, באתר ITALICA PRESS (באנגלית)
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ הדוקמנו התחתון (Decumano inferiore) הוא כיום ארוך משמעותית מהשניים האחרים עקב כך שהוא היחיד שממשיך מערבה החוצה מתחומי העיר העתיקה. אורכו הוא למעשה כ-1.7 ק"מ, וביציאתו ממרכז העיר הוא חוצה את ויה טולדו ואת הרובע הספרדי ומגיע עד למרגלותיה של גבעת וורומו. כינויו הרווח בנאפולי הוא ספאקאנאפולי (Spaccanapoli), אשר פירושו מפצל נאפולי, על היותו חוצה את העיר ומפצל בין חלקה הצפוני לדרומי. או בהסברו של העיתונאי והסופר האיטלקי סטאניסלאו ניאבו זוכה פרס סטרגה: "באמצע העיר נפתחת דרך ספאקאנאפולי, קטע צר וישר של יותר מקילומטר, המחלק את הערימה העירונית הגדולה לשניים."[65]
- ^ הרחוב נקרא על שמה של קתדרלת נאפולי. פירוש המונח Duomo באיטלקית הוא קתדרלה, בדומה ל-Dom הגרמני בברלינר דום. על כן, Via Duomo פירושו דרך הקתדרלה.
- ^ שתי הערים בעלות מקור שם זהה. שכם בערבית נקראת "נאבלוס" (نابلس). גם נאבלוס הערבית וגם נאפולי האיטלקית מתבססות על מקור שמן היווני: נֵאָפּוֹלִיס (Νεάπολις, כלומר "העיר או הפוליס החדשה").
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 3 Il Comune. Comune di Napoli.
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 Napoli. Statistiche Demografiche. tuttitalia.it.
- ^ Città Metropolitana di Napoli. Statistiche Demografiche. tuttitalia.it.
- ^ Port of Napoli. World Port Source
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 3 David Taylor, Greek Naples: Two Tales of One City. Naples: Life, Death, and Miracles. Mar 2003.
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 3 4 David Taylor, Roman Naples. Naples: Life, Death, and Miracles. Mar 2003.
- ^ David Taylor, The Villa & Grotto of Tiberius in Sperlonga. Naples: Life, Death, and Miracles. Jan 2018.
- ^ Bonnie Alberts, Treasures of Napoli – Virgil’s Tomb. Napoli Unplugged. 17 Jan 2012.
- ^ Vincenzo Salerno, Paul in Sicily. 2009. Best of Sicily.
- ^ Umberto Benigni, "Naples". THE CATHOLIC ENCYCLOPEDIA, Volume 10 (1913).
- ^ "Belisarius ". Encyclopædia Britannica, Volume 3 (1911). UNIVERSITY OF CAMBRIDGE.
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 3 David Taylor, Easy Steps to the Dark Ages in Naples. Naples: Life, Death, and Miracles. Aug 2019.
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 David Taylor, The Other Norman Conquest. Naples: Life, Death, and Miracles. Aug 2018.
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 David Taylor, Swabian Naples. Naples: Life, Death, and Miracles. Jan 2003.
- ^ "History". University of Naples Federico II.
- ^ "Charles I. (King of Naples)". Encyclopædia Britannica, Volume 5 (1911). UNIVERSITY OF CAMBRIDGE.
- ^ CASTEL NUOVO – MASCHIO ANGIOINO. GIRL FROM NAPLES.
- ^ Caroline Bruzelius, Charles of Anjou and Gothic Architecture in the Kingdom of Sicily. p. 402 – 420. Volume 50. Journal of the Society of Architectural Historians. January 1, 1991.
- ^ CARLO II D’ANGIÒ E L'EPOCA D'ORO DELLA BASILICA. ASILICA PONTIFICIA DI SAN NICOLA – BARI.
- ^ David Taylor, Angevin Naples — Part 1. Naples: Life, Death, and Miracles. April 2003.
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 3 Claus, Edda (June 1997). "The Rebirth of a Communications Network: Europe at the Time of the Carolingians" (PDF). Université de Montréal.
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 3 4 Lachmann, Richard (1 January 2002). Capitalists in Spite of Themselves: Elite Conflict and Economic Transitions in Early Modern Europe. p. 51. Oxford University Press. ISBN 9780195159608
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 3 4 5 6 Censimenti popolazione Napoli 1861-2011. Statistiche Demografiche. tuttitalia.it.
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 3 4 5 6 7 8 "Naples – Historical Population Data". Naples, Italy Population 1950-2019. Macrotrends.
- ^ "Boccaccio, Giovanni". Encyclopædia Britannica, Volume 4 (1911). UNIVERSITY OF CAMBRIDGE.
- ^ "Petrarch". Encyclopædia Britannica, Volume 21 (1911). UNIVERSITY OF CAMBRIDGE.
- ^ "Giotto". Encyclopædia Britannica, Volume 12 (1911). UNIVERSITY OF CAMBRIDGE.
- ^ "Antonello da Messina". Encyclopædia Britannica, Volume 2 (1911). UNIVERSITY OF CAMBRIDGE.
- ^ Lorenzo dè Medici. Vita e opere di Leonardo da Vinci.
- ^ David Taylor, Aragonese Naples. Naples: Life, Death, and Miracles. April 2018.
- ^ Macron: "Napoli per me è speciale, come diceva Stendhal: con Parigi è una delle 2 capitali d'Europa". 04 marzo 2019. La Repubblica.
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 David Taylor, The Spanish Viceroyalty — The Second Hundred Years. Naples: Life, Death, and Miracles. May 2003.
- ^ Guido Alfani, Plague in seventeenth-century Europe and the decline of Italy: an epidemiological hypothesis. European Review of Economic History, Volume 17, Issue 4, November 2013, Pages 408–430.
- ^ David Taylor, Naples Under the Double Eagle. Naples: Life, Death, and Miracles. Aug 2003.
- ^ David Taylor, The Bourbons (1). Naples: Life, Death, and Miracles. Oct 2002 .
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 3 4 5 David Taylor, The Bourbons (2). Naples: Life, Death, and Miracles. Aug 2003.
- ^ "Murat, Joachim". Encyclopædia Britannica, Volume 19 (1911). UNIVERSITY OF CAMBRIDGE.
- ^ Vera Viola, Napoli-Portici, la prima linea ferroviaria italiana a doppio binario. 3 ottobre 2019. Gruppo 24 ORE.
- ^ dott Giovanni Greco, Il Regno delle due Sicilie era dotato di un’efficiente rete di comunicazione: il primo telegrafo elettrico dell’Italia preunitaria. 9 Settembre 2017. belsalento.
- ^ David Taylor, The Bourbons (part 3). Naples: Life, Death, and Miracles. Sept 2003.
- ^ Historic B&W photos of Naples, Italy (19th century). 6 July 2015. MonoVisions Black & White Photography Magazine.
- ^ Censimenti popolazione Roma 1871-2011. Statistiche Demografiche. tuttitalia.it.
- ^ S. MANFRELLOTTI, Labor Historia Industria. Cento anni dalla legge speciale per il risorgimento economico della città di Napoli. 14. gennaio – giugno 2005. STORIA FINANZIARIA. CENTRO INTERUNIVERSITARIO DI RICERCA PER LA STORIA FINANZIARIA ITALIANA (CIRSFI).
- ^ Il 'Risanamento' che sventrò Napoli. la Repubblica. 4 settembre 2013.
- ^ Censimenti popolazione Milano 1861-2011. Statistiche Demografiche. tuttitalia.it.
- ^ ELENA MANZO, Il “Risanamento” di Napoli. Dal progetto urbano alla scala architettonica. The “Risanamento” of Naples. From urban project to the architectural dimension. ATTI E RASSEGNA TECNICA, DELLA SOCIETÀ DEGLI INGEGNERI E DEGLI ARCHITETTI IN TORINO, ANNO 151 – LXXII – N. 1 – GIUGNO 2018.
- ^ David Taylor, Air Zeppelin Raid on Naples!. Naples: Life, Death, and Miracles. Feb 2005.
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 3 4 Outline of the History of Campania and Naples. University of Georgia, Athens.
- ^ Silvio de Majo, La metropolitana e direttissima Napoli-Roma. Bicentenario della Provincia di Napoli.
- ^ campania: naples: History. Lonely Planet.
- ^ Ronald Russell, Life in World War II Naples Italy. Don Carina.
- ^ David Taylor, Air Raids on Naples in WWII. Naples: Life, Death, and Miracles. 2019.
- ^ C. Peter Chen, Naples Uprising. World War II Database.
- ^ Ann Pizzorusso, The Four Days of Naples – September 27- 30, 1943 (Le Quattro Giornate di Napoli). Napoli Unplugged. 27 Sep 2013.
- ^ Cassa per il Mezzogiorno. Treccani.
- ^ NAPOLI Disoccupazione, MERCATO DEL LAVORO,INDICATORI AI CONFINI DEL 2011. 8milaCensus.
- ^ redazione, STORIA DELLA CAMORRA – Capitolo V. Napoliflash24. 13/08/2018.
- ^ Gli scandali del mondo del calcio. Treccani.
- ^ Fraser, Christian (7 October 2007). "Naples at the mercy of the mob". BBC.
- ^ "Unemployment spawns protests across Naples". Demotix.com. 2 August 2011.
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 3 4 censimento 2011: Tavole Popolazione. Statistica. Comune di Napoli.
- ^ Map of Medieval Naples. Medieval Naples, A Documentary History, 400-1400.
- ^ Ida Artiaco, Cosa sapere sui Decumani di Napoli, le tre strade principali del centro storico. Fanpage.it. 16 MAGGIO 2017.
- ^ Lucio Boccalatte, DECUMANI IL CENTRO STORICO DI NAPOLI. Napoli Turistica. 1 Feb 2018.
- ^ Roberto Giarrusso, SPACCANAPOLI: IL MITO A CIELO APERTO. The ARTeller. 4 Ottobre 2019.
- ^ Elisabetta Cardone, Passeggiando per Napoli: via Duomo e la sua storia. Vesuvio Live. 1 Feb 2015.
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 David Taylor, Urbanology. Naples: Life, Death, and Miracles. Dec 2010.
- ^ David Taylor, The Risanamento. Naples: Life, Death, and Miracles. Oct 2003.
- ^ David Taylor, The Port of Ancient Neapolis. Naples: Life, Death, and Miracles. Feb 2009.
- ^ David Taylor, New Construction on via Marina. Naples: Life, Death, and Miracles. March 2005.
- ^ David Taylor, Molo Beverello (port of Naples). Naples: Life, Death, and Miracles. Nov 2002.
- ^ David Taylor, Stalking the Lost Villas of Naples. Naples: Life, Death, and Miracles. May 2009.
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 David Taylor, The Risanamento. Naples: Life, Death, and Miracles. Oct 2003.
- ^ David Taylor, The Spanish Quarters. Naples: Life, Death, and Miracles. Aug 2019.
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 David Taylor, Naples Today (urbanology). Naples: Life, Death, and Miracles. Oct 2003.
- ^ "Napoli Centrale". Grandi Stazioni Rail.
- ^ Carlo A.G. Tripodi, Piccola storia dell’Aeroporto di Capodichino. napoli.com. 17/1/2014.
- ^ Federico Quagliuolo, Centro Direzionale: Storia Della Prima City D’Italia. StorieNapoli. 10 Gennaio 2019.
- ^ "Zona Orientale di Napoli". Storiacity.it
- ^ GIANNI DE FALCO, TRA STORIA E CRISI: L’INDUSTRIA A NAPOLI. Qualcosa di Napoli. 30 OTTOBRE 2013.
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 3 4 5 6 7 8 9 10 Vacca, Maria Luisa. "Comune di Napoli – Gemellaggi" . Comune di Napoli.
