ערך זה עוסק במדינה קטנה בין צרפת לספרד. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו אנדורה (פירושונים).

נסיכות אנדורה Principat d’Andorra
דגל סמל
לחצו להגדלה
מוטו לאומי	כשכוחנו מאוחד אנו חזקים יותר
המנון לאומי	אל גראן קארלמאני, אבי
יבשת	אירופה
שפה רשמית	קטלאנית
עיר בירה (והעיר הגדולה ביותר)	אנדורה לה ולה 42°30′N 1°31′E
משטר	נסיכות חוקתית
ראש המדינה – נסיך-שותף צרפתי – נסיך-שותף אפיסקופלי ראש ממשלה	נסיכים עמנואל מקרון ז’ואן אנריק ויווס אי סיסיליה שאווייר אספוט זמורה
הקמה – תאריך	1278
ישות קודמת	הקיסרות הראשונה
שטח[2] – דירוג עולמי – אחוז שטח המים	468 קמ”ר[3] 196 בעולם זניח
אוכלוסייה[4] (הערכה לשנת 2019) – דירוג עולמי של אוכלוסייה – צפיפות – דירוג עולמי של צפיפות	77,000 נפש[3]  200 בעולם 164.53 נפש לקמ”ר 74 בעולם
הצגהאוכלוסייה לפי גילים
תמ”ג (PPP)[5] (הערכה לשנת 2015) – דירוג עולמי – תמ”ג לנפש – דירוג עולמי לנפש	3,327 מיליון $  186 בעולם 43,208 $ 38 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[6] (2018) – דירוג עולמי	0.857  36 בעולם
מטבע	אירו[1] ‏ (EUR)
אזור זמן	UTC +1
סיומת אינטרנט	.ad
קידומת בינלאומית	376

נְסִיכוּת אַנְדּוֹרָה (בקטלאנית: Principat d’Andorra) היא נסיכות קטנה בדרום-מערב אירופה, בפירנאים המזרחיים, בין צרפת וספרד. בעבר הייתה מבודדת, אך כיום זוכה לשגשוג, בעיקר בזכות ענף התיירות ומעמדה כמקלט מס. אנדורה היא גם חלק מהארצות הקטלאניות; זוהי המדינה העצמאית היחידה, ששפתה הרשמית היא הקטלאנית. תוחלת החיים הממוצעת באנדורה היא מהארוכות בעולם, ועומדת על 82.36 שנים, נכון לשנת 2010.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – היסטוריה של אנדורה

על פי המסורת, קרל הגדול העניק כתב זכויות לאנשי אנדורה בתמורה למלחמתם במורים. השליטה בטריטוריה הועברה לרוזן מאורחל (בקטאלנית: Urgell) שבקטלוניה, ספרד, ולאחר מכן לבישוף של אורחל. במאה ה-11 התעוררה מחלוקת על אנדורה בין הבישוף ובין שכנו הצפוני מצרפת.

בשנת 1278 נפתר הקונפליקט בחתימת ה”שוויון” (pareage) – חוזה שקבע שהשלטון באנדורה יהיה משותף בין רוזן פווה (Foix) הצרפתי (שתוארו עבר, בסופו של דבר, לשליט צרפת) והבישוף של אורחל, שבמחוז האוטונומי קטלוניה בספרד^[7]. הפאראג’ הוא מוסד פאודלי המכיר בעקרון השוויון בין שני השליטים, שנתן לנסיכות הקטנה את שטחה ודרכה הפוליטית.

לאורך השנים עבר התואר למלכי נווארה, ותחת מלך צרפת אנרי הרביעי הוצא צו בשנת 1607 לפיו ראש המדינה בצרפת ובישוף אורחל יהיו הנסיכים-שותפים של אנדורה^[7].

בשנת 1933 סערה פוליטית וחברתית הובילה לכך שהרפתקן רוסי בשם בוריס סקוסירף (Boris Skossyreff) תפס את השלטון, הכתיר את עצמו כעל המלך בוריס הראשון והכריז מלחמה על בישוף אורחל, אולם עד מהרה הוא נעצר. הצבא הצרפתי כבש את אנדורה, פיזר את הממשל המקומי והציב את הוויגוארים, הם נציגי הנסיכים, בשלטון.

עקב בידודה היחסי, אנדורה התקיימה מחוץ לקו המרכזי של ההיסטוריה האירופית, עם קשרים מועטים עם מדינות אחרות פרט לצרפת ולספרד. עם זאת, בשנים האחרונות, תעשיית התיירות המקומית והשתכללות אמצעי התחבורה והתקשורת הוציאו את המדינה מבידודה והמערכת הפוליטית שלה עודכנה משמעותית בשנת 1993.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – פוליטיקה של אנדורה

שיטת הממשל באנדורה היא דמוקרטיה ייצוגית פרלמנטרית המבוססת על מערכת רב-מפלגתית. בראשות המדינה עומדים שני נסיכים-שותפים, אך להם תפקידים סמליים בלבד. כוח הביצוע בנסיכות מופקד בידי ראש הממשלה. סמכות החקיקה נתונה בידי הפרלמנט – המועצה הכללית של העמקים. הרשות השופטת באנדורה היא גוף עצמאי.

עד ראשית שנות ה-90 של המאה ה-20 לא הייתה חלוקת כוח ברורה באנדורה בין הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת. בשנת 1992, הפגינו תושבי אנדורה ודרשו הגדרה ושלטון עצמי. הממשלה התפטרה ונערך משאל עם שבו הוחלט על ביטול המשטר הפיאודלי ועל קיום בחירות.

בשנת 1993 התקבלה חוקה באנדורה, המסדירה את המשטר בה כדמוקרטיה ייצוגית פרלמנטרית.

אנדורה היא אחת מהמדינות ללא צבא, וביטחון המדינה מופקד בידי צרפת וספרד. ביטחון הפנים מוטל על שירות המשטרה של אנדורה.

לנשים ניתנה זכות הצבעה בשנת 1970.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

התיירות, שהפכה לנקודת המשען העיקרית של כלכלת אנדורה, אחראית בערך ל-80% מהתל”ג. בערך תשעה מיליון תיירים מבקרים בכל שנה, נמשכים לקניות הפטורות ממכס ולאתרי הנופש הקיציים והחורפיים. היתרון היחסי של אנדורה נשחק לאחרונה לאחר פתיחת הכלכלות של ספרד וצרפת השכנות, שבהן ניתן למצוא מבחר גדול יותר של מוצרים ומכסים נמוכים.

סקטור הבנקאות, עם המעמד של מקלט מס, תורמים באופן משמעותי אף הם לכלכלה. החקלאות באנדורה מוגבלת – רק 2% משטח המדינה ראוי לעיבוד – ועל כן המדינה נאלצת לייבא את רוב מוצרי המזון. הגידולים החקלאיים העיקריים הם תבואות המסתגלות לגובה כמו שיפון ושעורה, טבק וירקות – בעיקר ירקות עליים. בנוסף יש כריתת יערות מבוקרת לצורך עיבוד עץ, וכן מנסרות.

המקנה העיקרי במדינה הוא כבשים. עיקר היצוא מהמדינה הוא סיגריות, סיגרים ורהיטים.

אנדורה מייצרת חשמל בעזרת תחנות כוח הידרו אלקטריות, ולכן פטורה מהצורך לייבא דלק להפקת חשמל.

אנדורה אינה חברה מלאה באיחוד האירופי, אך נהנית מקשרים מיוחדים עמו. לדוגמה, היא נחשבת לחברת האיחוד במה שנוגע לסחורות (אין מכסים) ולא-חברה עבור מוצרים חקלאיים. לאנדורה אין מטבע משלה, והיא משתמשת באלו של שתי שכנותיה. לפני שנת 1999 היו אלו הפרנק הצרפתי והפזטה הספרדית, שמאז הוחלפו במטבע אחיד – האירו. כמדינות קטנות אחרות באירופה, אנדורה מטביעה גם מהדורה מצומצמת של מטבעות אירו משלה.

תחבורה[עריכת קוד מקור | עריכה]

עד המאה ה-20 קשרי התחבורה של אנדורה עם שאר העולם היו מוגבלים מאוד, ופיתוח של המדינה הושפע מבידודה הפיזי. גם כיום שדות התעופה הקרובים ביותר נמצאים בטולוז שבצרפת (165 ק”מ מאנדורה) ובברצלונה שבספרד (215 ק”מ מאנדורה). ישנם שירותי אוטובוס מדי שעה משדות התעופה של ברצלונה וטולוז אל אנדורה.

לאנדורה יש רשת כבישים של 279 ק”מ, מתוכם 76 ק”מ לא סלולים. שני הכבישים העיקריים המובילים למדינות השכנות הם CG-1 לגבול הספרדי ו-CG-2 לגבול הצרפתי דרך מנהרת Envalira ליד אל פאס דה לה קאזה.

קווי האוטובוסים מכסים את כל המטרופולינים וקהילות כפריות רבות, ופועלים בתדירות של כחצי שעה או גבוהה יותר במהלך ימי השיא. ישנם שירותי אוטובוסים ארוכי טווח תכופים מאנדורה לברצלונה ולטולוז. שירותי האוטובוסים מנוהלים בעיקר על ידי חברות פרטיות, אך חלקם מופעלים על ידי הממשלה.

תחנת הרכבת הקרובה ביותר נמצאת 10 ק”מ ממזרח לאנדורה, וממנה לטולוז ולפריז ברכבות מהירות צרפתיות (TGV), המופעלות על ידי SNCF. ל- Latour-de-Carol יש קו אופקי של 1,000 מטר (3 רגל 3 3/8 אינץ’) ל- Villefranche-de-Conflent, כמו גם את קו ה-1,435 mmgauge של SNCF המתחבר לפרפיניאן, ואת ה-1,668 מ”מ של RENFE (5 רגל 5 21/32 in) – קו מד לברצלונה. יש גם רכבות אינטרסיטס נויט ישירות בין L’Hospitalet-près-l’Andorre ופריז במועדים מסוימים.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

אתר סקי באנדורה

בהתאם למיקומה בהרי הפירנאים המזרחיים, אנדורה היא בעיקר אדמת הרים טרשית בגובה ממוצע של 1,996 מטר, כשהנקודה הגבוהה ביותר בה היא הקומה פדרוסה (Coma Pedrosa) בגובה של 2,946 מטר. שטחה מבותר על ידי שלושה עמקים צרים בצורת האות Y (אחד מהם – עמק מדריאו פרפיטה קלארור) שמשתלבים לנהר אחד – נהר הוואלירה (Valira), שיוצא מהמדינה לתוך ספרד בנקודה הנמוכה ביותר במדינה, בגובה של 870 מטר. בעמק נהר הוואלירה נמצאת בירתה של המדינה, אנדורה לה ולה.

האקלים באנדורה הוא ממוזג, בדומה לשכנותיה, גובהה גורם לכך שבחורף יורד בה יותר שלג ובקיץ קריר בה יותר מבשכנותיה וגשום.

חלוקה מנהלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

חלוקת אנדורה לקהילות

 

מפת אנדורה

 ערך מורחב – קהילות אוטונומיות של אנדורה

אנדורה מורכבת משבעה מחוזות המכונים באנדורה קהילות אוטונומיות (parròquies, ביחיד – parròquia):

• אנדורה לה ולה (Andorra la Vella)
• קאנילו (Canillo)
• אנקמף (Encamp)
• אסקלדס-אנגורדני (Escaldes-Engordany)
• לה מסנה (La Massana)
• אורדינו (Ordino)
• סן ג’וליה דה לוריה (Sant Julià de Lòria)

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

פחות ממחצית האוכלוסייה באנדורה מחזיקה באזרחות, שאר האוכלוסייה הם תושבים זרים, ספרדים ברובם, שנמשכו למקום בעיקר בגלל ההקלות במיסים בנסיכות.

האנדורים הם מיעוט בארצם. רק 33% מהתושבים הם בני הלאום האנדורי. הקבוצה הגדולה במדינה הם הספרדים (43%), כשאחריהם הפורטוגזים (11%) והצרפתים (7%). 6% הנותרים הם בני לאומים שונים.

השפה הרשמית היחידה במדינה היא הקטלאנית, שפת הארצות הקטלאניות שאנדורה היא אחת מהן, אותה דוברים גם בקטלוניה הסמוכה שבספרד, איתה חולקת אנדורה מאפיינים תרבותיים רבים. עם זאת, ספרדית וצרפתית נפוצות גם הן. הדת השלטת במדינה היא הנצרות הקתולית.

חינוך[עריכת קוד מקור | עריכה]

חוק חינוך חובה באנדורה חל עד סיום הכיתה העשירית (גילאי 15–16). באנדורה ישנה אוניברסיטה אחת, אוניברסיטת אנדורה, שנוסדה ב-1997. נכון לשנת 2007 לומדים בה 427 תלמידים בבית הספר לאחיות, מדעי המחשב ולימודים מרחוק מול אוניברסיטאות ספרדיות וצרפתיות.

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

 אתר האינטרנט הרשמי של אנדורה

מיזמי קרן ויקימדיה
מדריך למטייל בוויקימסע: אנדורה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אנדורה

• אנדורה, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
• פורטל של אנדורה
• ממשלת אנדורה – האתר הממשלתי הראשי (בקטאלנית)
• אנדורה אונליין – מידע על נושאים אנדוריים שונים
• מידע על אנדורה
• שטרות אנדורה
• גיא רייפנברג, ‏מסלולים בפירנאים: האגמים של אנדורה, באתר GoTravel

הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]

הסתרהמדינות אירופה

אוסטריה • אוקראינה • אזרבייג’ן 1 • איטליה • איסלנד • אירלנד • אלבניה • אנדורה • אסטוניה • ארמניה 2 • בולגריה • בלגיה • בלארוס • בוסניה והרצגובינה • גאורגיה 1 • גרמניה • דנמרק • הולנד • הונגריה • הממלכה המאוחדת • הרפובליקה הצ’כית • ותיקן • טורקיה 1 • יוון • לוקסמבורג • לטביה • ליטא • ליכטנשטיין • מולדובה • מונקו • מונטנגרו • מלטה • מקדוניה הצפונית • נורווגיה • סן מרינו • סלובניה • סלובקיה • ספרד • סרביה • פולין • פורטוגל • פינלנד • צרפת • קזחסטן 1 • קפריסין 2 • קרואטיה • רומניה • רוסיה 1 • שוודיה • שווייץ חבלי ארץ “לא מוכרים”: אבחזיה • דרום אוסטיה • טרנסניסטריה • נגורנו קרבאך • קוסובו • קטלוניה • קפריסין הצפונית 2 שטחים תלויים: אולנד • אקרוטירי ודקליה 2 • איי פארו • גיברלטר • גגאוזיה • גרנזי • יאן מאיין • ג’רזי • האי מאן • סבאלברד • חצי האי קרים הערות: 1 חלק משטח המדינה נמצא באסיה. 2 מבחינה גאוגרפית נמצאת באסיה, אך נחשבת חלק מאירופה מסיבות היסטוריות.

הסתרהמונרכיות
ממלכות	אוסטרליה • איי בהאמה • איי שלמה • אנטיגואה וברבודה • אסוואטיני • בהוטן • בחריין • בלגיה • בליז • ברבדוס • ג’מייקה • גרנדה • דנמרק • הולנד • הממלכה המאוחדת • טובאלו • טונגה • ירדן • לסוטו • מלזיה1 (נגרי סמבילן • פרליס) • מרוקו • נורווגיה • ניו זילנד • סנט וינסנט והגרנדינים • סנט לוסיה • סנט קיטס ונוויס • ספרד • ערב הסעודית • פפואה גינאה החדשה • שוודיה • תאילנד
מונרכיות נבחרות	איחוד האמירויות הערביות • מלזיה • קריית הוותיקן
נסיכויות	אנדורה • ליכטנשטיין • מונקו
סולטנויות	ברוניי • מלזיה1 (ג’והור • טרנגנו • סלנגור • פהנג • פרק • קדה • קלנטן) • עומאן
קיסרויות	יפן
אמירויות	איחוד האמירויות הערביות1 (אבו דאבי • אום אל-קיוין • דובאי • עג’מאן • פוג’יירה • ראס אל-ח’ימה • שארג’ה) • כווית • קטר
דוכסויות גדולות	לוקסמבורג
1 חלק ממונרכיה פדרטיבית.

רפובליקת האיטי République d’Haïti Repiblik Ayiti
דגל סמל
לחצו להגדלה
מוטו לאומי	האיחוד יוצר כוח[1]
המנון לאומי	La Dessalinienne
יבשת	אמריקה, אמריקה המרכזית
שפה רשמית	צרפתית, קריאולית האיטית
עיר בירה (והעיר הגדולה ביותר)	פורט-או-פרנס 18°32′N 72°20′W
משטר	דמוקרטיה נשיאותית
ראש המדינה – נשיא – ראש ממשלה	נשיא ג’ובנל מויס ז’אק גאי לפונטן
הקמה – עצמאות – הוכרזה – הוכרה	מצרפת 1 בינואר 1804 1825 (על ידי צרפת), 1863 (על ידי ארצות הברית)
ישות קודמת	האימפריה הצרפתית
שטח[2] – דירוג עולמי – אחוז שטח המים	27,750 קמ”ר  148 בעולם 0.7%
אוכלוסייה[3] (הערכה ליולי 2020) – דירוג עולמי של אוכלוסייה – צפיפות – דירוג עולמי של צפיפות	11,067,777 נפש  82 בעולם 398.84 נפש לקמ”ר 31 בעולם
הצגהאוכלוסייה לפי גילים
תמ”ג (PPP)[4] (הערכה לשנת 2017) – דירוג עולמי – תמ”ג לנפש – דירוג עולמי לנפש	19,970 מיליון $  150 בעולם 1,804 $ 210 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[5] (2018) – דירוג עולמי	0.503  169 בעולם
מטבע	גורד ‏ (HTG)
אזור זמן	UTC -5
סיומת אינטרנט	.ht
קידומת בינלאומית	509

רפובליקת האיטי (בצרפתית: République d’Haïti, בקריאולית האיטית: Ayiti) היא מדינה במערב האי היספניולה שבאיי הודו המערבית, הנקראים גם האיים הקריביים. במזרחה היא גובלת ברפובליקה הדומיניקנית.

בירתה ועיר הנמל הראשית בה היא פורט-או-פרנס. רוב שטחה הררי ומאוכלס בצפיפות וגודלה כ-27,750 קילומטר רבוע. כלכלתה מושתתת על חקלאות (קנה סוכר, קסאווה, אורז, קפה וקקאו) ועל תעשייה קלה. בשנת 2015 מנתה אוכלוסיית המדינה כ-10.5 מיליון תושבים, רובם קתולים.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – היסטוריה של האיטי

האירופאי הראשון שהגיע לאי היספניולה היה כריסטופר קולומבוס, ב-1492, ותבע בעלות על האי כרכוש הכתר הקסטיליאני. תושבי האי קודם לכן היו מבני הטאינו שקיימו בו חמש ממלכות, שכל אחת מהן הונהגה בידי מנהיג מקומי שכונה “קאסיקה” (Cacique). הקאסיקאים ענדו תליוני זהב, והתגוררו בבקתות מרובעות בעוד יתר התושבים התגוררו בבקתות עגולות. בעת הכיבוש הספרדי, מנו קהילות הטאינו כ-3,000 תושבים כל אחת. לאחר בוא הספרדים לאזור, הם החלו להשתלט על האזורים בהם התגוררו בני הטאינו, ודיכאו את ההתנגדות המקומית. ילידים רבים מתו כתוצאה מחשיפה למחלות שהביאו עמם הספרדים, ובהן אבעבועות שחורות. תרבותם דעכה בהדרגה, כתוצאה מתמותה, נישואי תערובת והפעילות המיסיונרית המסיבית שהנהיגה ספרד.

למן המאה ה-15 השתייכה האיטי למושבה הספרדית סנטו דומינגו. ב-1664 חברת הודו המערבית הצרפתית השתלטה על המושבה, וקראה לה בשם סן-דומינגי (Saint-Domingue), ובכך צרפת הכריזה באופן רשמי על דרישתה לבעלות על החלק המערבי של היספניולה. ב-1670 צרפת הקימה את יישוב הקבע הראשון על האי, כף פרנסואה. לפי הסכם רייסווייק (נחתם ב-1697 בין צרפת לקואליציית מדינות שהורכבה מאנגליה, ספרד, הקיסרות הרומית הקדושה ופרובינציות אחרות), ספרד העבירה באופן רשמי את השליש המערבי של היספניולה לצרפת. בסיוע עבדים אפריקאים שהביאו עמם, הצרפתים הכשירו שטחים לגידול קנה סוכר. לימים האיטי הייתה לאחת המדינות המובילות בייצור קפה וסוכר.

בשנת 1791 החלה מהפכת עבדים גורפת, בהנהגת טוסן לוברטיר, שזעזעה את האזור האטלנטי כולו. חיל משלוח צרפתי נשלח להאיטי, נחל הצלחה ראשונית, ולוברטור הסכים לשביתת נשק. הצרפתים בגדו בו והוא נשלח לגלות בכלא בהרי האלפים, שם מת ב-7 באפריל 1803.

המרד התעורר מחדש ב-1802 תחת פיקודו של ז’אן-ז’אק דסאלין, והכוחות הצרפתים שסבלו קשות מקדחת צהובה נוצחו. ב-1 בינואר 1804, הכריז דסאלין על עצמאות סן-דומינגי וקרא לה בשם האיטי, שם שפירושו בשפת האינדיאנים תושבי האי המקוריים הוא “ארץ ההרים”. האיטי הייתה המדינה המודרנית העצמאית השנייה ביבשת אחרי ארצות הברית, והיחידה בהיסטוריה שקמה כתוצאה ממרד עבדים.

מאז שלטו בה שליטים רודנים מקומיים והיא ידעה תקופות של אנרכיה ועוני.

משנת 1915 עד 1934 שלט בה צבא כיבוש אמריקני. בשנת 1957 נבחר פרנסואה דובליה לנשיא, ובסיוע כוחות המשטרה החשאית (ה”טוטון מקוט“) הנהיג שלטון דיכוי. לאחר מותו, בשנת 1971, עלה לשלטון בנו, ז’אן קלוד, והקל מעט את עול השלטון על מנת לזכות במעמד בקהילה הבינלאומית ובסיוע מארצות הברית^[6].

ב-1986 הודח ז’ן קלוד מכיסאו וגלה לצרפת^[7]. מפקד הצבא, הנרי נמפי, הוביל ממשלה לאומית שהכינה חוקה חדשה, אשר אומצה ברוב גדול במרץ 1987. בחירות שהתקיימו בנובמבר 1987 הופסקו באמצע לאחר שעשרות אנשים נורו במהלך הבחירות על ידי חיילים. בדצמבר 1990 התקיימו בחירות פעם נוספת והפעם נבחר הכומר ז’אן-ברטראן אריסטיד ברוב של יותר משני שלישים מהקולות. אולם באוגוסט 1991 הצביעו 83 נציגי פרלמנט נגדו ורק 11 הצביעו בעדו. חודש אחר כך התקיימה הפיכה צבאית אשר הדיחה את אריסטיד מתפקידו. בעקבות זאת הפעילה הקהילה הבינלאומית אמברגו על האיטי אשר נמשך עד 15 באוקטובר 1994, היום בו הושב אריסטיד לתפקידו מגלות של שלוש שנים. בשנת 1995 התקיימו בחירות אשר הוחרמו על ידי רוב המפלגות והשתתפו בהן רק 30% מבעלי זכות הבחירה. בבחירות שהתקיימו באפריל 1997 השתתפו רק 10% מבעלי זכות הבחירה^[8].

ב-12 בינואר 2010 התרחשה רעידת אדמה עזה בעוצמה 7 בסולם ריכטר שפגעה בבירה פורט או פרנס, והותירה הרס רב והרוגים רבים הנאמדים בכמאתיים אלף נפשות. בעיר הבירה נהרסו מבני שלטון רבים ובהם ארמון הנשיאות^[9][10]. ב-4 באוקטובר 2016, פגע הוריקן מת’יו ליד לס אנג’ליס. זהו ההוריקן הכבד ביותר שפגע במדינה מאז הוריקן סליאו ב-1964.

בשנת 2018 התרחשה באזור רעידת האדמה חזקה.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המשטר הנוכחי של האיטי נקבע בחוקה בשנת 1987^[11]. על פי החוקה, אזרח האיטי הוא אדם שנולד בהאיטי לאב או לאם שהם אזרחי האיטי, או מי שהתאזרח בהאיטי לאחר חמש שנות מגורים במדינה. האזרחות אובדת למי שקיבל אזרחות של מדינה אחרת, עבד בשליחות מדינה אחרת או התגורר בה ללא אישור של רשויות האיטי^[12].

להאיטי רשות מחוקקת המורכבת משני בתים: בית נבחרים וסנאט. לכל מחוז של האיטי נציג בבית הנבחרים, ולמחוזות עירוניים עד שלושה נציגים. בבית הנבחרים כולו לפחות 70 נציגים הנבחרים בבחירות כלליות במחוזותיהם^[13].

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

שטר כסף של האיטי

האיטי היא המדינה הענייה ביותר בחצי הכדור המערבי ובין העניות ביותר בעולם כולו, עם תוצר מקומי גולמי לנפש של כ-$1,300 לשנה (מותאם לכוח הקנייה). הפערים בין עשירים לעניים הם גדולים מאוד, כאשר אחוז אחד של האוכלוסייה אחראי ל-44% מהתל”ג והוא הבעלים של 60% מאדמות המדינה הראויות לעיבוד^[14].

כלכלת האיטי מבוססת בעיקר על חקלאות. בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 היה גידול בהיקף התעשייה הקלה, אך בתחילת שנות ה-2000 הייתה נסיגה בהיקף התעשייה בגלל חוסר היציבות הפוליטית של המדינה. למרות זאת, תוצרת תעשייתית היא ענף הייצוא העיקרי של האיטי. מוצרי ייצוא נוספים של האיטי הם קפה, שמן צמחי וקקאו^[15].

התעשייה בהאיטי היא בעיקר מפעלי טקסטיל בסביבת הבירה פורט-או-פרנס בבעלות חברות מארצות הברית אשר הקימו מפעלים בהאיטי בעקבות הבטחות של מנהיגה של האיטי, בייבי דוק, לכוח עבודה זול והטבות מס. אולם חלק מהמפעלים עזבו מאז את האיטי בעקבות חוסר היציבות הפוליטית, ביקורת מבית בארצות הברית על ניצול עובדים ובעיות באספקה סדירה של חשמל^[15].

כוח העבודה של האיטי מונה כ-3.6 מיליון נפש, אך כ-50% מהם מובטלים ורבים אחרים זוכים לעבודה חלקית בלבד. כ-66% מהמועסקים עובדים בחקלאות, 25% בענף השירותים ו-9% בתעשייה. בשנת 2003 שכר המינימום הועלה מכ-$1 לכ-$2 ליום עבודה^[16].

מטבע ובנקאות[עריכת קוד מקור | עריכה]

המטבע של האיטי הוא הגורד (Gourde), המתחלק ל-100 סנטים. בסוף שנת 2009 דולר אמריקאי אחד היה שווה ל-39.96^[17] גורד. במשך תקופה ארוכה היה שער הגורד בערך של חמישה גורד לדולר אמריקאי. אולם בתקופה שבין 1990-1994 ירד שערו לרמה של 15 גורד לדולר, בגלל האמברגו הבינלאומי על האיטי. במהלך השנים 1995-1999 התייצב שערו של הגורד בין 16-18 גורד לדולר אמריקאי^[18]. ממשלת האיטי אינה מטילה מגבלות על קניית מטבע חוץ והוצאת כספים אל חוץ למדינה^[19].

דו”ח של קרן המטבע הבינלאומית ציין כי 38% מההפקדות בבנקים בהאיטי היו בדולרים ו-41% מהאשראי שניתן על ידי בנקים בהאיטי היה בדולרים. שיעור ההפקדות הדולריות עלה מ-4% בספטמבר 1993 ל-10% בספטמבר 1994, בתקופה בה הייתה אינפלציה של 52%, ומאז המשיך לעלות למרות הירידה באינפלציה. בשנת 1994 היה מעבר לנקיבת מחירי נדל”ן וסחורות יקרות ככלי רכב בדולרים^[20].

היסטוריה כלכלית[עריכת קוד מקור | עריכה]

האיטי הייתה בעבר מושבת העבדים העשירה ביותר ביבשת אמריקה. אולם התהפוכות הפוליטיות הביאו אותה למצבה העגום. שלטונו הדיקטטורי של פרנסואה דובליה הביאה להגירה ניכרת של בעלי אמצעים מהאיטי ובעקבות זאת לפגיעה בכלכלתה. בשנים 1986-1987, בעקבות המעבר לדמוקרטיה, זכתה האיטי לסיוע חוץ חסר תקדים, אולם הדבר לא מנע הידרדרות במצב הכלכלי של האיטי. הייצור של קפה, קקאו, סוכר וסבון צנחו בעשרות אחוזים ותעשיית הטקסטיל הוכתה קשות בגלל ייבוא מאסיבי של בגדים משומשים זולים. פתיחת נמלי המדינה בעקבות עזיבתו של הדיקטטור ב-1986 הביאה לפריחה של ענף ההברחות שאפשרה יבוא זול של אורז ומוצרים אחרים אשר הציפו את השוק וגרמו לאובדן הכנסות של המגזר החקלאי^[21]. בעקבות ההפיכה של יוני 1988 השעו ונצואלה וצרפת את סיוע החוץ שלהן להאיטי^[22].

בשנת 1991 עמד התל”ג לנפש של האיטי על 370 דולר לשנה. בשנה זו התרחשה ההפיכה הצבאית שהביאה לאמברגו בינלאומי על האיטי, בין השנים 1991-1994, ולהרס הכלכלה של האיטי^[23]. לאחר השבת השליט הנבחר לקראת סוף 1994 התגייסה הקהילה הבינלאומית לסייע להאיטי במענקים ובהלוואות. במהלך ינואר 1995 התחייבו גורמים בינלאומיים לסייע להאיטי ב-1.1 מיליארד דולר. אולם קצב הסיוע בפועל היה נמוך מן המצופה. בשנת 1995 הגיעו כ-500 מיליון דולר, בשנת 1996 כ-400 מיליון דולר ובשנת 1997 רק כ-300 מיליון דולר. ועדת בדיקה מצאה שמחלוקות פוליטיות בפרלמנט של האיטי אשר מנעו העברת חוקים נדרשים היה בין הגורמים שהאטו את קצב השימוש בהלוואות ובמענקים. בשנת 1995 רשמה המדינה צמיחה של 4.6%, אך קצב הצמיחה ירד ל-1.5% בשנת 1997. בשנת 1997 היה התל”ג לנפש רק $260 לשנה, האינפלציה הגיעה ל-17% ושיעור האבטלה היה 60%^[24].

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – רעידת האדמה בהאיטי (2010)

המדינה ממוקמת על חציו המערבי של האי היספניולה בקריביים. על חציו השני נמצאת הרפובליקה הדומיניקנית. האי נמצא בין שני קווי שבר טקטוניים ולכן מועד לרעידות אדמה חזקות. ב-12 בינואר 2010 התרחשה בהאיטי רעידת אדמה עזה בעוצמה 7 בסולם ריכטר.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

בהאיטי מתגוררים כ-10 מיליון איש, בצפיפות של 361 איש לקמ”ר. רובם מתגוררים באזורים עירוניים, עמקים ומישורים הסמוכים לחוף. כ-90-95% מהתושבים הם ממוצא אפריקני בעיקרו, והשאר הם מולטים – ממוצא מעורב. אחוזים בודדים הם בהירי עור, רובם ערבים, אירופאים וכן מעט יהודים. כ-400 תושבים הם ממוצא מזרח אסייתי, בעיקר מסין. שבטי הטאינו המקוריים נכחדו ברובם עם הגעת הכובשים הספרדיים והניצולים הנותרים נטמעו באוכלוסייה האפריקאית. למרות העוני הרב השורר במדינה ורעידת האדמה הקשה בפורט או פרנס שגבתה חייהם של מאות אלפי בני אדם, זינקה אוכלוסיית המדינה מ 6.2 מיליון נפש במרץ 1998 ל 9.7 מיליון נפשות בפברואר 2011. בהאיטי נהוגות שתי שפות רשמיות: השפה הצרפתית, שבה לומדים התלמידים במערכת החינוך והיא משמשת גם בעולם העסקים, ומדוברת על ידי רוב תושבי האי שרכשו השכלה; והשפה הקריאולית ההאיטית, המבוססת על קריאולית-צרפתית ומושפעת משפות אפריקניות, צרפתית, ספרדית וטאינו. הקריאולית ההאיטית מדוברת כמעט על ידי כל תושבי המדינה. חלק ניכר מהתושבים דוברים גם ספרדית, אך זו אינה שפה רשמית במדינה.

כ-80% מתושבי האיטי הם נוצרים קתולים, ו-16% הם פרוטסטנטים. דת הוודו, המייחדת את תושבי האי, נפוצה כיום בקרב אחוז לא ברור של האוכלוסייה.

אנשים רבים שמוצאם מהאיטי מתגוררים כיום באזורים שונים בעולם. קהילות גדולות של מהגרים מהאיטי נמצאות ברפובליקה הדומיניקנית, בארצות הברית, בקנדה, בקובה ובצרפת.

יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערך מורחב – יהדות האיטי

ראשוני היהודים הגיעו להאיטי עם המתיישבים הצרפתים במאה ה-17, ובהמשך הגיעו גם מהגרים יהודים ממדינות אירופה והמזרח התיכון. ב-1937 הוציאה ממשלת האיטי אשרות כניסה לכ-100 יהודים שנמלטו מאירופה למדינה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה ומצאו בה מקלט. בתקופה זו חיו בהאיטי כ-300 יהודים, אך רובם היגרו ממנה עם הזמן. כיום חיים במדינה כ-25 יהודים, רובם מתגוררים בבירה פורט-או-פרנס^[25][26].

 ערך זה עוסק במדינה במזרח התיכון. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו ישראל (פירושונים).

 המונח “מדינת ישראל” מפנה לכאן. לערך העוסק באוניית מעפילים, ראו מדינת ישראל (אוניית מעפילים).

ישראל
דגל סמל
המנון לאומי	התקווה
יבשת	דרום-מערב אסיה
שפה רשמית	עברית[1]
עיר בירה (והעיר הגדולה ביותר)	ירושלים 31°47′N 35°13′E
משטר	דמוקרטיה פרלמנטרית
ראש המדינה – נשיא – ראש ממשלה	נשיא[2] ראובן ריבלין בנימין נתניהו
הקמה – עצמאות – תאריך	הכרזת העצמאות מהמנדט הבריטי ה’ באייר ה’תש”ח (14 במאי 1948)
ישות קודמת	המנדט הבריטי
שטח[3] – דירוג עולמי – אחוז שטח המים	22,072 קמ”ר[4] 153 בעולם 2.1%
אוכלוסייה[5] (הערכת הלמ”ס לסוף 2019) – דירוג עולמי של אוכלוסייה – צפיפות – דירוג עולמי של צפיפות	9,138,400 נפש[4][6] 98 בעולם 393.05 נפש לקמ”ר 32 בעולם
הצגהאוכלוסייה לפי גילים
תמ”ג (PPP)[7] (הערכה לשנת 2017) – דירוג עולמי – תמ”ג לנפש – דירוג עולמי לנפש	317,100 מיליון $  54 בעולם 36,551 $ 51 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[8] (2018) – דירוג עולמי	0.906  22 בעולם
מטבע	שקל חדש ‏ (ILS)
אזור זמן	UTC +2
סיומת אינטרנט	.il
קידומת בינלאומית	972

 

 מדינת ישראל – וידאו

יִשְׂרָאֵל (בערבית: إسرائيل, אִסְרַאאִיל) היא מדינה במזרח התיכון, השוכנת על החוף הדרום-מזרחי של הים התיכון. ישראל הוקמה בשטחי ארץ ישראל, ביתו הלאומי וארץ מולדתו של העם היהודי. המדינה, שהכריזה על עצמאותה בה’ באייר תש”ח, 14 במאי 1948, היא בעלת משטר של דמוקרטיה פרלמנטרית.

שטחה של המדינה הוא 22,072 קמ”ר (כולל מזרח ירושלים ורמת הגולן), ואוכלוסייתה מנתה בספטמבר 2019, על-פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 9,092,000 תושבים.^[9] מבחינה דמוגרפית, רוב הישראלים הם יהודים, אך יש בה מיעוט ערבי גדול (כ-20.9%, מרביתו מוסלמי) וקבוצות מיעוט אחרות (4.8%). ישראל גובלת בים התיכון ובמצרים במערב, בים האדום בדרום, בירדן במזרח, בסוריה בצפון-מזרח ובלבנון בצפון. בין ישראל ומצרים, לחוף הים התיכון, נמצאת רצועת עזה, שבשליטת חמאס. באזור ההר המרכזי שבין ישראל לירדן נמצאים הרי יהודה ושומרון, המוחזקים בידי ישראל תחת תפיסה לוחמתית.

ב-1917, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כבשה האימפריה הבריטית מידי העות’מאנים את ארץ ישראל. המנדט הבריטי במקום קיבל המשך תוקף מטעם חבר הלאומים. מאבקים ממושכים בין האוכלוסיות היהודיות והערביות בארץ ישראל הביאו את בריטניה למסור את שאלת המנדט בארץ לאו”ם, שבכ”ט בנובמבר 1947 המליץ לחלק את ארץ ישראל לשתי מדינות, יהודית וערבית. בעוד שהתוכנית התקבלה על ידי הסוכנות היהודית, היא נדחתה על ידי ההנהגה הערבית שהחלה לתקוף את היישוב, עימות שהתפתח למלחמת העצמאות. קרוב לחצי שנה לאחר מכן, ב-14 במאי 1948, ה’ באייר התש”ח, הוכרזה הקמתה של מדינת ישראל. יום לאחר מכן, פלשו צבאות ערב לארץ ישראל. בתום המלחמה, שלטה ישראל במרבית שטח המנדט לשעבר, מעבר למה שהוקצה למדינה היהודית בתוכנית החלוקה. יהודה ושומרון ורצועת עזה נכבשו על ידי ירדן ומצרים, בהתאמה. ב-1967, במלחמת ששת הימים, כבשה ישראל מירדן את יהודה ושומרון, ממצרים את רצועת עזה ואת חצי האי סיני, ומסוריה את רמת הגולן. מלבד סיני, שהחזירה ישראל למצרים במסגרת הסכם השלום ביניהן, ורצועת עזה, שממנה נסוגה באופן חד-צדדי ב-2005, המשיכה ישראל לשלוט בשאר השטחים האמורים. חוקי המדינה הוחלו על מזרח ירושלים ורמת הגולן. בעקבות הסכמי אוסלו, ניתנה בכ-40% משטחי יהודה ושומרון אוטונומיה חלקית לרשות הפלסטינית. המחלוקת על מעמדו הסופי של שטח זה טרם הוכרעה, ומהווה את אחד מנושאי הליבה של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

בחוקי היסוד שלה מוגדרת ישראל כ”מדינה יהודית ודמוקרטית“. ישראל היא דמוקרטיה ייצוגית, עם מערכת פרלמנטרית, ייצוג בשיטה היחסית וזכות בחירה אוניברסלית. ראש הממשלה הוא ראש הרשות המבצעת והכנסת היא הרשות המחוקקת. ישראל היא מדינה מפותחת וחברה בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD), עם כ-9 מיליון אזרחים (נכון ל-2019). כלכלת המדינה דורגה ב-2016 במקום ה-34 בעולם, על פי תוצר מקומי גולמי נומינלי. לישראל כוח עבודה מיומן, והיא אחת המדינות המשכילות בעולם, על פי אחוז אזרחיה בעלי תואר דוקטור. רמת החיים בישראל היא הגבוהה ביותר במזרח התיכון, ותוחלת החיים בה היא אחת הגבוהות בעולם.

בירת ישראל והעיר הגדולה בה היא ירושלים. למדינות רבות יש הסתייגויות לגבי מעמדה של ירושלים כבירת ישראל. כתוצאה מכך, רק שגרירויות ארצות הברית וגואטמלה^[10] ממוקמות בעיר. רוב השגרירויות הזרות בישראל נמצאות בגוש דן ובפרט בתל אביב, המרכז הכלכלי והטכנולוגי של ישראל.

שם המדינה

 

מצבת מרנפתח (המאה ה -13 לפני הספירה). רוב הארכאולוגים המקראיים מתרגמים קבוצה של הירוגליפים כ”ישראל”, המקרה הראשון של תיעוד השם.

במגילת העצמאות נאמר: “אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ־ישראל, היא מדינת ישראל”. הצירוף “מדינת ישראל” נמצא בשימוש נרחב, והוא מופיע, בין השאר, על עטיפת הדרכון הישראלי. בסמל המדינה מופיע מראשיתו השם “ישראל“. במרץ 2016 נקבע בתיקון לחוק הדגל, הסמל והמנון המדינה כי שם המדינה הוא “ישראל”,^[11] וכך נקבע גם בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי. השם “ישראל” מופיע בתנ”ך יותר מאלפיים פעמים, תחילה כשמו החדש של יעקב אבינו. על מסמכים רשמיים של המדינה מופיע שם המדינה גם בערבית, שפה שיש לה מעמד מיוחד בישראל. שם המדינה בערבית, إسرائيل (תעתיק: אִסְרָאאִיל), נלקח מהאופן שבו מופיע השם “ישראל” בקוראן ובמקורות המוסלמיים,^[12] ומהאופן שבו מתועתק השם “ישראל” בתרגומי התנ”ך לערבית. על שטרות כסף, מטבעות ובולים מופיע שם המדינה בעברית, בערבית ובאנגלית: Israel.

שמה של המדינה נקבע סמוך להקמתה על-פי הצעתו של דוד בן-גוריון, ראש ההנהגה של “המדינה שבדרך“, שהיה לראש הממשלה הראשון.^[13] השם מייצג את אופיה היהודי של המדינה, בלי ליצור בעיות קשות לזהותם של אזרחים לא-יהודים ובלי להתחייב לאידאולוגיה או למציאות פוליטית מסוימת.

המדינה, ערכיה וסמליה

סמלים

 ערך מורחב – הסמלים הלאומיים של מדינת ישראל

 

תבליט בשער טיטוס המתאר את הגולים ברומא לאחר חורבן ירושלים וביזת בית המקדש, ובידיהם מנורת שבעת הקנים

דגל המדינה שנקבע בחוק הוא גם דגל התנועה הציונית. מסיבה זו התלבטה הוועדה שדנה בסמלי המדינה עם הקמתה אם לאמץ אותו, כיוון שהדבר היה עלול ליצור בעיה ליהודים ציונים שהם אזרחי מדינות אחרות. אחת ההצעות שעמדו על הפרק הייתה דגל על בסיס רעיונו של בנימין זאב הרצל, חוזה המדינה, בספרו “מדינת היהודים“,^[14] אולם לבסוף הוחלט לאמץ את הדגל הנוכחי, כיוון שהיה פופולרי מאוד ביישוב העברי בארץ ובקרב יהודים בעולם, וכיוון שראשי הסניפים הגדולים של התנועה הציונית בחוץ-לארץ עודדו זאת.

לצורך עיצוב סמל המדינה פרסמה הוועדה מכרז. במכרז נכתב כי מומלץ שימוש בסמל מנורת שבעת הקנים, שהוא סמל יהודי ותיק, אולם נשקלו הצעות שונות. בסופו של דבר נבחרה הצעתם של האחים שמיר בשינויים קלים. הסמל כולל את מנורת שבעת הקנים, כפי שהיא מופיעה בתבליט על שער טיטוס ברומא כמוקד הסמל, ומשני עבריה ענפי זית, ותחתיה המילה “ישראל” בעברית. שימוש בענפי הזית כסמל השלום הועדף על פני שימוש במוטו “שלום על ישראל”. תיאור הדומה למראה סמל המדינה מופיע בספר זכריה (פרק ד), אולם לא ברור אם הדמיון מקרי או שהאחים שמיר אכן השתמשו בספר זכריה כהשראה לעיצוב הסמל.

חגים לאומיים

החגים של מדינת ישראל מבוססים במידה רבה על החגים היהודיים, כאשר המרכזיים שבהם הם ראש השנה ויום הכיפורים, חג סוכות, חנוכה וחג הפסח. בחגים אלה ישנן חופשות מרוכזות בבתי הספר ובחלק ניכר ממקומות העבודה ולכן ישראלים רבים מנצלים אותם לחופשה, טיולים, בילויים בחיק הטבע ומפגשים משפחתיים מורחבים.

לצד חגים אלה נקבעו מספר מועדים לאומיים: המרכזי שבהם הוא יום העצמאות שנחגג בה’ באייר או בסמוך לו, ובו נחגגת הקמת מדינת ישראל. יום קודם לכן מציינת ישראל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, שבו מתייחד עם ישראל עם זכרם של חללי מערכות ישראל בעת שירותם בכוחות הביטחון, ונפגעי פעולות האיבה. יום הזיכרון השני החשוב שקבעה ישראל הוא יום הזיכרון לשואה ולגבורה בו מתייחד עם ישראל עם זכר היהודים שנספו בשואה. ישנם מועדים רשמיים חשובים פחות, בהם יום ירושלים, יום הרצל ויום הזיכרון ליצחק רבין.

לצד החגים הלאומיים והחגים היהודיים, נחגגים גם חגים של דתות ועדות אחרות, כגון צום הרמדאן של המוסלמים וחג המולד של הנוצרים.

היסטוריה

 ערך מורחב – היסטוריה של מדינת ישראל

היסטוריה של ארץ ישראל

לוח התקופות בארץ ישראל

שורשים היסטוריים

 ערכים מורחבים – היסטוריה של ארץ ישראל, היסטוריה של עם ישראל

ישראל קמה על שטח שהיה חלק מארץ ישראל, מקום מושבן ההיסטורי של ממלכות ישראל (המכונה גם: אפרים, התקיימה עד המאה ה-8 לפנה”ס) ויהודה (התקיימה לסירוגין, עד המאה ה-1 לספירה). על-פי התנ”ך, זוהי הארץ שהובטחה לשבטי ישראל לאחר יציאת מצרים, ואשר בה שכנה ממלכת ישראל המאוחדת בימי ממלכת שאול, דוד ושלמה.

מ-63 לפנה”ס החלה יהודה לאבד את עצמאותה, כאשר ירושלים נכבשה בידי פומפיוס והפכה למדינת חסות רומית. המרד הגדול, שפרץ ב-66 לספירה, דוכא בידי הרומאים, ובסיומו החריב טיטוס את בית המקדש השני. בעקבות מרד בר כוכבא, שפרץ ב-135, הפכו היהודים למיעוט בארץ. יישוב יהודי משמעותי בארץ ישראל התקיים עד המאה ה-9, אך מאוחר יותר, ובמשך כאלף שנים היו בארץ קהילות יהודיות קטנות מאוד.

מהמאה ה-4 לספירה ועד המאה ה-20 החליפה ארץ ישראל, שהייתה ידועה בלעז כפלשׂתינה, ידיים רבות בין כובשים מלאומים ודתות שונות. עלייה יהודית מן התפוצות לארץ ישראל, בתקופות שבהן הדבר התאפשר, הגדילה את מספר היהודים שחיו בארץ מסוף ימי הביניים ואילך. העליות הגדולות ביותר החלו במאה ה-19, ערב הקמת התנועה הציונית.

התנועה הציונית והמדינה שבדרך

 

תמונתו האיקונית של בנימין זאב הרצל בקונגרס הציוני החמישי בבזל, 1901

במאה ה-19 הוקמה התנועה הציונית ובשלהי המאה הוקמו מוסדותיה. ההסתדרות הציונית הגדירה בתוכנית בזל את מטרתה של התנועה הציונית להקים “מולדת לעם היהודי בארץ ישראל במשפחת העמים”. בנימין זאב הרצל היה מייסד ההסתדרות הציונית ומנהיגה מהיווסדה ב-1897 ועד מותו ב-1904. לצד הרצל פעל המנהיג הציוני והמדען חיים ויצמן, שתרם לפרסום הצהרת בלפור בידי ממשלת בריטניה ב-1917. במקביל להקמת התנועה הציונית התחוללה פעילות ציונית מעשית, שבאה לידי ביטוי בעלייה גדולה יחסית לארץ. לאחר הקמת המנדט הבריטי על ארץ ישראל על-בסיס הצהרת בלפור, לאחר מלחמת העולם הראשונה, החל היישוב העברי בארץ להתפתח ולשגשג, למרות התנגדות ערביי ארץ ישראל, ולמרות ניסיונות מאוחרים של ממשלת בריטניה להתנער מהצהרת בלפור, כגון קביעת תקנות הספר הלבן של 1939.

דוד בן-גוריון היה מראשי תנועת העבודה ביישוב, ובשנים 1935–1948 שימש כיושב ראש הסוכנות היהודית, שהייתה “הממשלה” של היישוב היהודי בארץ, או ממשלת “המדינה שבדרך” (ממשלת מדינת ישראל שטרם הוקמה ואף טרם נקראה בשם).

בן-גוריון הוביל את הדרישה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, אף במחיר חלוקת הארץ בין היהודים לערבים. התנועה הציונית קיבלה את תוכניתו של בן-גוריון בוועידת בילטמור ב-1942. לאחר מלחמת העולם השנייה, בעקבות השואה ובעיית הפליטים שלא הצליחו להגיע ארצה, זכה העניין היהודי לאהדה כלל-עולמית, וגברה ההכרה בצורך להעניק ליהודים בית לאומי וריבונות בחלקים מארץ ישראל, לאחר התפרקות בריטניה מארצות החסות שלה.

הקמת המדינה ואחריה

 

דוד בן-גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל בפני מועצת העם בבית דיזנגוף בתל אביב, ה’ באייר תש”ח, 14 במאי 1948

בעקבות החלטת האו”ם בדבר חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות – יהודית וערבית – פרצו מהומות בכל הארץ, שהפכו במהרה למלחמת העצמאות. ב-14 במאי 1948 (יום שישי, ה’ באייר תש”ח, ערב סיום המנדט הבריטי 15 במאי), קרא דוד בן-גוריון את מגילת העצמאות והכריז על הקמתה של מדינת ישראל.

אז החל החלק השני של מלחמת העצמאות: צבאות מצרים, סוריה, עבר-הירדן, לבנון ועיראק הצטרפו ללחימה. בתחילת יוני הכריז האו”ם על הפסקת אש (“ההפוגה הראשונה“) למשך חודש ימים. בסוף מאי הוקם צבא ההגנה לישראל, ולאחר ההפוגה הייתה ידו על העליונה והוא עבר להתקפה. לאחר חודשים ארוכים של לחימה הוכרזה ב-1949 הפסקת האש ונקבעו קווי שביתת הנשק – הקו הירוק. “הקו הירוק” לא הוגדר מעולם כגבול קבע, אולם במשך הזמן החלו רבים להתייחס אליו ככזה.

על התושבים הערביים שנשארו בתוך תחומי המדינה או שהיו בשטחים והועברו אליה בעקבות הסכמי שביתת הנשק הוטל ממשל צבאי, שבוטל רק ב-1966.

ב-11 במאי 1949 הצטרפה ישראל לאומות המאוחדות.

ראש הממשלה בן-גוריון ביקש לבסס את הממלכתיות כעקרון מנחה בהנהגת המדינה. בשנה הראשונה להקמתה, הוא פירק את הפלמ”ח ופעל כנגד המחתרות היהודיות אצ”ל ולח”י, בפעולות שהעיקרית והידועה שבהן הייתה הטבעת אוניית הנשק אלטלנה. פעולות נגד ארגוני מחתרת נעשו גם לאחר רצח הדיפלומט השוודי פולקה ברנדוט, שבעקבותיו הוציאה הממשלה הזמנית תקנות חמורות למניעת טרור. לח”י וארגון בשם “חזית המולדת”, שנטל אחריות לרצח, הוכרזו כארגוני טרור.

מיד לאחר ההכרזה על הקמת המדינה החלו גלי עלייה מארצות רבות, ותוך מספר שנים הוכפל מספר היהודים במדינה. גל העלייה הגדול ביותר היה ב-1949, בתום מלחמת העצמאות, ונקרא העלייה ההמונית. מבצעים מיוחדים נעשו להעלאת יהודים, במיוחד מארצות ערב, שאחד המפורסמים בהם היה מרבד הקסמים, להעלאת יהודי תימן.

שנות ה-50

בשנת 1952 נחתם הסכם השילומים בין ישראל לגרמניה המערבית. בשנים 1954–55 התחוללה בארץ פרשת לבון, שעוררה בפעם הראשונה פקפוק בממשל ובמוסדות הביטחון. ב-1956, בעקבות הודעת מצרים על הלאמת תעלת סואץ ושורה של פעולות טרור מצד הפדאיון, פתחה ישראל, בשיתוף פעולה סודי עם בריטניה וצרפת, במבצע קדש – לכיבוש חצי האי סיני והשגת שליטה על תעלת סואץ. במלחמה הציג צה”ל תמרונים מזהירים של חיל השריון שהביסו את הצבא המצרי, וכבש את סיני. לאחר שהושגו התוצאות הרצויות נסוגה ישראל מחצי האי סיני ומרצועת עזה, בלחץ המעצמות.

שנות ה-60

 

הרמטכ”ל יצחק רבין ושר הביטחון משה דיין נכנסים לירושלים העתיקה בתום מלחמת ששת הימים, 7 ביוני 1967

ב-1961 לכד המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים את פושע המלחמה הנאצי אדולף אייכמן, והוא הובא למשפט בישראל. במהלך משפטו נחשפו בציבוריות הישראלית פרטים רבים וקשים על השואה, והחברה החלה לגלות יותר עניין בנושא זה. אייכמן נמצא אשם ונידון למוות. הוא הוצא להורג ב-1962.

במהלך חודש מאי 1967 התחדש המתח בין ישראל לשכנותיה. בעקבות איומים של מצרים, סוריה וירדן, גירוש כוחות האו”ם מרצועת עזה וסגירת מצרי טיראן לשיט ישראלי, שהיוותה עילת מלחמה (casus belli), פתחה ישראל ב-5 ביוני במתקפת מנע נגד צבאות מדינות ערב, שהתפתחה למלחמת ששת הימים. המלחמה הסתיימה בניצחון לישראל, שהביסה שלושה צבאות ערביים גדולים, וכבשה את חצי האי סיני, את רמת הגולן, את רצועת עזה, את יהודה ושומרון ואת מזרח ירושלים. קו הפסקת האש החדש ברמת הגולן כונה “הקו הסגול“. בעקבות המלחמה הפך “הקו הירוק” לגבול מנהלי בין שטחים הנתונים למרות ישראל. החוק הישראלי הוחל על השטחים שבתוך הקו הירוק, וכן על החלק המזרחי של ירושלים (שאוחד עם החלק המערבי) ועל רמת הגולן (מאז 1981). רוב השטחים שמחוץ ל”קו הירוק” הוכפפו לממשל מיוחד.

שנות ה-70

בין השנים 1968–1972 התחוללו קרבות בין ישראל לבין סוריה ומצרים לאורך “הקו הסגול”. תקופה זו מכונה “מלחמת ההתשה“. בתחילת שנות ה-70 החלו ארגוני הטרור הפלסטיניים, בראשות אש”ף, בהפעלת גל טרור כנגד ישראל ונגד מטרות יהודיות מחוץ לישראל. שיא גל הטרור היה טבח הספורטאים במינכן בזמן אולימפיאדת מינכן 1972.

ביום הכיפורים תשל”ד, 6 באוקטובר 1973, הפתיעו צבאות מצרים וסוריה את ישראל במתקפה, שהתפתחה למלחמת יום הכיפורים, במטרה להשיב לעצמן את השטחים שאיבדו במלחמת ששת הימים או לפחות חלק מהם. למרות ההפתעה והמכה שספג צה”ל בתחילת המלחמה, הוא יצא ממנה כשידו על העליונה, וב-24 באוקטובר 1973, עם הכרזת האו”ם על הפסקת האש, הייתה דמשק בטווח הארטילריה הישראלית. מלחמה זו נחשבת לאירוע קשה בתולדות המדינה, עקב המספר הגבוה של ההרוגים במערכה ובעקבותיה מונתה ועדת אגרנט. למלחמה היו השפעות מדיניות ופוליטיות רבות; היא הייתה בין הגורמים העיקריים למהפך במערכת הפוליטית הישראלית וסללה את הדרך להסכם השלום בין ישראל למצרים.

 

מימין לשמאל: ראש ממשלת ישראל מנחם בגין, נשיא ארצות הברית ג’ימי קרטר ונשיא מצרים אנואר סאדאת בהסכמי קמפ דייוויד, ספטמבר 1978

הבחירות שנערכו במאי 1977, שהתנהלו ערב גילוי פרשיות שחיתות רבות תחת שלטונו הראשון של יצחק רבין, הביאו למהפך בישראל. בפעם הראשונה מאז קום המדינה חדלה מפא”י (על נגזרותיה: המערך הראשון, מפלגת העבודה, המערך השני) להיות מפלגת השלטון. מפלגת הליכוד ובראשה מנחם בגין, השיגה רוב בכנסת יחד עם המפד”ל והרכיבה ממשלה. מאוחר יותר הצטרפה אליה גם מפלגת ד”ש.

בנובמבר 1977 ביקר נשיא מצרים אנואר סאדאת בישראל, ונאם בפני הכנסת. זו הייתה ההכרה הראשונה שישראל זכתה לה מצד אחת משכנותיה. בעקבות הביקור החל משא ומתן בין ישראל למצרים שהסתיים בחתימת הסכמי קמפ דייוויד. במרץ 1979 חתמו ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ונשיא מצרים אנואר סאדאת על הסכם שלום בין שתי המדינות, שבמסגרתו החזירה ישראל למצרים את חצי האי סיני, ופינתה מספר יישובים ישראלים שהוקמו בו במהלך שנות ה-70. ישראל נתנה אוטונומיה לפלסטינים ברוב יהודה ושומרון וכן ברצועת עזה.

שנות ה-80

ב-7 ביוני 1981, במבצע אופרה, תקפה ישראל והשמידה כור גרעיני עיראקי בשלבי בנייה, ובכך מנעה מסדאם חוסיין להשיג נשק גרעיני. את התקיפה ביצע חיל האוויר הישראלי באמצעות מטוסי קרב מדגם F-16 נץ בחיפוי מטוסי F-15 בז.

ב-1982 תקפה ישראל את לבנון ופתחה במבצע שלום הגליל (ומאוחר יותר: “מלחמת לבנון”). מטרתה המוצהרת של ההתקפה הייתה הגנה על יישובי צפון הארץ מהתקפות המחבלים, בעיקר מטעם ארגונים פלסטינים שהתרכזו בדרום לבנון, באזור שכונה בישראל “פתחלנד“. המטרה שקבעה הממשלה בתחילת המלחמה הייתה כיבוש רצועה באורך 40 ק”מ, אך צה”ל הגיע בסופו של דבר עד לצפון לבנון וכבש את בירת לבנון, ביירות. צה”ל גירש את אנשי אש”ף מלבנון, ומרכז הארגון עבר לתוניס. המלחמה גבתה צה”ל מחיר דמים גבוה. ב-1986 נסוג הצבא מרוב שטחי לבנון, והקים רצועת-חיץ בדרום לבנון במטרה להגן על יישובי הצפון.

ב-1983 התפטר ראש הממשלה מנחם בגין מראשות הממשלה, כשהצהיר בישיבת הממשלה: “איני יכול עוד” והוחלף על ידי יצחק שמיר

שנות ה-80 של המאה ה-20 התאפיינו בתיקו פוליטי בין גוש מפלגות הימין בהנהגת מנחם בגין ויצחק שמיר לגוש מפלגות השמאל בהנהגת שמעון פרס. מלחמת לבנון הראשונה, האינפלציה התלת-ספרתית והתיקו הפוליטי חייבו ב-1984 הקמת ממשלת אחדות לאומית שכללה רוטציה בראשות הממשלה. בבחירות 1988 ניצח הליכוד את המערך בהפרש של רבבות קולות. שמיר, יושב ראש הליכוד, הקים ממשלת אחדות לאומית בלי רוטציה. ב-15 במרץ 1990 הפילו ש”ס והמערך את ממשלת האחדות, בניסיון להקים ממשלת שמאל-דתיים, במהלך שנודע לימים בשם “התרגיל המסריח“. הניסיון כשל, ושמיר הרכיב ממשלת ימין-דתיים צרה.

ב-1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, שהתבטאה בעיקר במהומות, הפרות סדר, יידוי אבנים, פיגועי סכינאות ופיגועי ירי.

שנות ה-90

 

ראש ממשלת ישראל יצחק רבין, יו”ר אש”ף יאסר ערפאת ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון בעת חתימת הסכמי אוסלו, 13 בספטמבר 1993

 

טקס חתימת הסכם השלום עם ירדן, במסוף הערבה שבגבול ישראל–ירדן בסמוך לאילת, 26 באוקטובר 1994

במלחמת המפרץ (ינואר–פברואר 1991) הותקפה ישראל בטילי סקאד עיראקיים, במהלך שנועד לגרור אותה למלחמה ולערער בכך את הקואליציה בין ארצות הברית ובעלות בריתה הערביות נגד עיראק. ממשלת ישראל בראשות ראש הממשלה יצחק שמיר נמנעה מתגובה, לבקשת ארצות הברית. בסוף 1991 נערכה ועידת מדריד, שסללה את הדרך בהמשך למשא ומתן ישיר בין ישראל לפלסטינים.

בבחירות שנערכו במאי 1992 הצליחו מפלגות השמאל להשיג גוש חוסם בכנסת, לראשונה מאז 1977, ויצחק רבין מונה בשנית לראשות הממשלה. הממשלה בראשותו של רבין הובילה מספר מהלכים מדיניים לשלום עם שכנותיה. במסגרת מאמצים אלו נחתם הסכם השלום עם ירדן, נחתמו הסכמי אוסלו, שבמהלכם הכירה תנועת אש”ף בקיומה של ישראל, והוקמה הרשות הפלסטינית שבמסגרתה ניתנה אוטונומיה לפלסטינים בשטחים בדמות שטח A ושטח B. לאחר מכן התבצעו גם מגעים לשלום עם סוריה לאורך העשור.

הסכמי אוסלו, וגל הטרור הפלסטיני שבא בעקבותם, גרמו למחלוקת קשה בעם, שגררה הפגנות רבות אך לעיתים גם גלשה לאלימות. ב-25 בפברואר 1994 רצח ברוך גולדשטיין 29 ערבים בטבח מערת המכפלה.

ב-4 בנובמבר 1995 נרצח ראש הממשלה יצחק רבין על ידי יגאל עמיר, שהתנגד לפשרות עם הפלסטינים שאותן הוביל רבין. לאחר מותו החליף אותו שמעון פרס בראשות הממשלה לתקופה קצרה, שבמהלכה יצא צה”ל למבצע ענבי זעם. פרס הפסיד לבנימין נתניהו בבחירות 1996, בעקבות גל פיגועי התאבדות של חמאס ב-1996. בבחירות אלה לראשונה התנהלה ההצבעה בשני פתקים, האחד לבחירת רשימה לכנסת, והשני לבחירת ראש הממשלה.

בתקופת נתניהו חלה ירידה בהיקף הטרור הפלסטיני, אחרי שהתנה התקדמות מדינית במאבק מצד הרשות הפלסטינית בטרור ובפרט בתנועת חמאס. בספטמבר 1996 פרצו מהומות מנהרת הכותל על רקע פתיחת מנהרת הכותל בירושלים. ב-1997 מסר נתניהו את רוב חברון לפלסטינים במסגרת הסכם חברון, ובאוקטובר 1998 נחתם במרילנד הסכם ואי, אשר היווה צעד נוסף במסגרת מימוש הסכמי אוסלו. במקביל לתהליך המדיני, דחף נתניהו לכלכלה קפיטליסטית והחל בהפרטת חברות וגופים ממשלתיים. בחזית הלבנונית אירעו בשנת 1997 אסון המסוקים ואסון השייטת.

ב-1999 הפסיד נתניהו לאהוד ברק בבחירות 1999, שהתנהלו ברובן על הרקע החברתי-כלכלי והדמויות האישיות של שני המתמודדים, על רקע השקט הביטחוני-כלכלי ששרר באותה תקופה. נתניהו פרש אחרי הפסדו ובליכוד החליף אותו אריאל שרון.

העשור הראשון של המאה ה-21

 

גדר ההפרדה ספטמבר 2005

ממשלת ברק הובילה נסיגה חד-צדדית מרצועת הביטחון בדרום לבנון, בתמיכת הציבור בישראל, וב-24 במאי 2000 יצא אחרון חיילי צה”ל מלבנון. בניגוד לתקוות ודרישות ישראל, לא התפרס צבא לבנון באזור, וכוחות החזבאללה שלטו בו. ב-7 באוקטובר 2000 חטף חזבאללה 3 חיילים בהר דב ומאוחר יותר גם את אלחנן טננבאום. טננבאום וגופות 3 החיילים הוחזרו ב-2004 תמורת שחרור מאות אסירים ערביים.

בשנת 2000, לאחר כישלון השיחות בועידת קמפ דייוויד (2000) ובסמוך לעליית ראש האופוזיציה, אריאל שרון, להר הבית, החל גל טרור פלסטיני ומאבק אלים ומתמשך בין ישראל לפלסטינים במסגרת האינתיפאדה השנייה. באוקטובר 2000 פרצו אירועי אוקטובר 2000, שבהן נהרגו 13 אזרחים ערביים ואזרח יהודי אחד, אחרי מהומות קשות ואלימות מצד ערביי ישראל. בעקבות המהומות הוקמה ועדת אור, וחלה הרעה ביחסי יהודים-ערבים בישראל.

 

חיילים מפנים מתנחלים מבתיהם כחלק מתוכנית ההתנתקות

ב-2001 נערכו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה, בעקבות התפטרות ראש הממשלה ברק, שבהן ניצח שרון. השנים 2001–2004 היו קשות מבחינת פיגועים, שיא הפיגועים היה ב”מרץ השחור” (2002), אשר הוביל למבצע חומת מגן. הפעילות הצבאית הניבה תוצאות וגל הטרור דעך. בעקבות האינתיפאדה הוחלט לבנות את גדר ההפרדה לאורכה של מדינת ישראל, ברובה סמוך לקו הירוק. בבחירות לכנסת ה-16, בינואר 2003 ניצח הליכוד באופן ניכר ושרון המשיך לכהן כראש ממשלה. המהלך המשמעותי ביותר של ממשלת ישראל בראשותו של שרון הייתה תוכנית ההתנתקות ב-2005, שבמהלכה, באורח חד-צדדי וללא הסכם, פונו ההתנחלויות הישראליות ברצועת עזה ובצפון השומרון. לקראת בחירות 2006, עזב שרון את הליכוד והקים את מפלגת המרכז קדימה. עוד לפני הבחירות, אושפז שרון והוחלף בידי אהוד אולמרט, שהוביל את קדימה לניצחון בבחירות והרכיב את הממשלה לאחר הבחירות.

בנוסף לאירועים הביטחוניים-מדיניים חלו שינויים בישראל גם בתחומי הכלכלה והחברה. שרי האוצר בתקופה זו היו סילבן שלום (עד 2003) ובנימין נתניהו (עד אוגוסט 2005). בעקבות האינתיפאדה נכנס המשק למיתון בשנים 2002–2004 אך לאחר מכן התאושש ושב לצמוח, תוך כדי העמקת הפערים בין העשירונים ופגיעה בקצבאות הסעד. הופרטו מספר חברות ממשלתיות גדולות, בהן אל על, מפעל הנשק הקל של תע”ש, בזק ובנק דיסקונט.

ביולי 2006 חטיפת שני חיילי צה”ל בידי חזבאללה והריגת חיילים נוספים, הובילו את ישראל לפתוח בלחימה בחזבאללה על כלל שטח לבנון. הלחימה התפתחה למלחמת לבנון השנייה, ובסופה נפרסו כוחות בינלאומיים רחבים (יוניפי”ל) ושל צבא לבנון בדרום לבנון במקום חזבאללה. כשנה לאחר המלחמה, ב-6 בספטמבר 2007 השמידה ישראל כור גרעיני בשלבי בנייה בסוריה במבצע מחוץ לקופסה שכלל השגת מודיעין צבאי על ידי אמ”ן והמוסד, והפצצה שביצע חיל האוויר הישראלי באמצעות מטוסי F-15I רעם ו-F-16I סופה.

העשור השני של המאה ה-21

 

כיפת ברזל – מערכת הגנה אווירית ישראלית נגד טילים בשירות מערך ההגנה האווירית של צה”ל. כיפת ברזל ביצעה מאות יירוטים מוצלחים.

בגזרת רצועת עזה שאחרי ההתנתקות המשיכה הלחימה בין ישראל לארגוני הטרור, ובראשם חמאס שאף השתלט צבאית על הרצועה. ב-25 ביוני 2006 נחטף החייל גלעד שליט, דבר שהביא לפתיחת מבצע גשמי קיץ. כתגובה לירי של רקטות מרצועת עזה יצאה ישראל למספר מבצעים שהביאו בסיומם להפסקות אש זמניות: ב-27 בדצמבר 2008 עד 18 בינואר 2009 נערך מבצע עופרת יצוקה, ב-14 בנובמבר עד 21 בנובמבר 2012 מבצע עמוד ענן וב-8 ביולי 2014 עד 26 באוגוסט 2014 נערך מבצע צוק איתן. בכל מבצע נהרגו בין מאות לאלפי פלסטינים, רובם מחבלים אך גם אזרחים, ונגרמו נזקים גדולים לתשתית בעזה, ובמקביל שיגרו המחבלים אלפי רקטות על העורף הישראלי. בעקבות המבצעים נמתחה ביקורת קשה על ישראל והיא הואשמה בפשעי מלחמה, והוקמו ועדות לבדיקת הנושא מטעם האו”ם: צוות הבדיקה של האו”ם בנושא העימות בעזה בראשות ריצ’רד גולדסטון (בעקבות עופרת יצוקה) וועדת שייבס (בעקבות צוק איתן).

בשנת ה’תשע”ו (2015–2016), בעקבות עימותים בהר הבית, החל גל טרור שאופיין בהתקפות בנשק קר וחם (בעיקר פיגועי דקירה אך גם פיגועי דריסה ופיגועי ירי) של יחידים, לרוב צעירים ואף בני נוער וילדים. “אינתיפאדת הסכינים” דעכה בסוף 2016. נרצחו בה כ-40 ישראלים וחוסלו כ-250 מחבלים פלסטיניים.

ב-6 בדצמבר 2017 הכריז נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ על הכרה רשמית של ארצות הברית בירושלים כבירת ישראל. ב-14 במאי 2018 עברה שגרירות ארצות הברית בישראל לירושלים.

ב-2018 חלה הסלמה הן בחזית הצפונית, מול איראן וסוריה, והן מול חמאס ברצועת עזה. בצפון המשיכה ישראל לתקוף נשק אסטרטגי שהועבר לחזבאללה. באפריל העימות הצבאי בינה לבין איראן הפך לישיר. ישראל הפציצה עשרות מטרות איראניות בסוריה ובתקיפות אלו נהרגו עשרות חיילי משמרות המהפכה האסלאמית. שיא העימות הגיע במבצע בית הקלפים וחשיפת תוכנית הנשק הגרעיני של איראן במבצע נועז של המוסד.

בגזרת רצועת עזה ועוטף עזה חלה הסלמה בעקבות מהומות אלימות וניסיונות חדירה במסגרת “צעדת השיבה הגדולה“, שנערכו מדי יום שישי, החל מסוף מרץ 2018. במאי החלו הפלסטינים בשילוח יומיומי של עפיפוני תבערה ובלוני נפץ, שהציתו למעלה מאלף שריפות שכילו כ-30,000 דונם בעוטף עזה. ביולי ונובמבר שיגרו ארגוני הטרור הפלסטיניים מאות רקטות ארטילריות ופצצות מרגמה לעבר ישראל. בעימותים נהרגו שני חיילים ישראליים, נפצעו כ-20 ישראלים וחוסלו כ-260 מחבלים פלסטיניים.

בעקבות פרישת מפלגת “ישראל ביתנו” של אביגדור ליברמן מממשלת ישראל השלושים וארבע, הקואליציה נותרה עם רוב זעום בכנסת. לאור זאת, התפזרה הכנסת העשרים והבחירות לכנסת העשרים ואחת הוקדמו. תוצאות הבחירות לא הצליחו לספק רוב לנתניהו או ליריבו מרשימת “כחול לבן” בני גנץ, ונתניהו, יחד עם המפלגות הערביות “חד”ש-תע”ל” ו”רע”ם-בל”ד“, פיזר את הכנסת העשרים ואחת. בנקודה זו, החל משבר פוליטי שליווה את המדינה לשתי מערכות בחירות נוספות בתוך פחות משנה, בניסיון להקים את ממשלת ישראל הבאה. הבחירות לכנסת העשרים ושתיים והבחירות לכנסת העשרים ושלוש לא הסתיימו בהכרעה ברורה. במקביל, החלה התפרצות נגיף הקורונה בישראל, כשאלפי אזרחים נדבקו בנגיף, וחמישה מתו ממנו.

גאוגרפיה

 ערכים מורחבים – גאוגרפיה של ארץ ישראל

 

תמונות לוויין של ישראל וסביבתה במשך היום (מימין) והלילה (משמאל)

ישראל ממוקמת ביבשת אסיה, במזרח התיכון. מצפון היא גובלת עם לבנון; במזרח עם ירדן; בצפון-מזרח עם סוריה; בדרום נמצא הים האדום; במערב: מצרים והים התיכון. בישראל אקלים ים תיכוני, כלומר – הקיץ ארוך, בהיר, חם ויבש, ואילו החורף מתון, בהרים ובצפון קר יותר. הצפון והמרכז המזרחי הרריים, המערב שפלת חוף, במזרח זורם נהר הירדן, הדרום מדברי, 5% מיוערים. חרף שטחה המצומצם יחסית, בישראל קיים מגוון של תצורות גאוגרפיות שונות: החל בחרמון, המתנשא לגובה של מעל 2,000 מטרים ואף מתפקד כאתר סקי במשך שבועות ספורים בשנה, דרך רמת הגולן הבזלתית והמוריקה, הגליל ההררי והשופע מים, מישור החוף החם והלח, בקעת הירדן הצחיחה וים המלח – המקום הנמוך בעולם, הרי ירושלים הקרירים, הנגב הצפוני הפורח ועד מדבר יהודה, הנגב המדברי – שבו תופעות גאולוגיות ייחודיות כגון המכתשים, הערבה וחבל אילת החמים ברוב עונות השנה. גיוון גאוגרפי וגאולוגי זה נובע ממיקומה הייחודי של ישראל על קו הבקע הסורי-אפריקני ועל היותו גשר בין המדבר לאקלים הממוזג של דרום אירופה והאקלים הים-תיכוני.

קו החוף

 ערכים מורחבים – חופי ישראל

קו החוף הים תיכוני בישראל משתרע לאורך כ-190 ק”מ, מצפון לדרום. מלבד מפרץ חיפה, קו החוף ישר ומתעקל בהדרגה: בדרום כיוונו צפון-מזרח – דרום-מערב, ובצפון – כמעט צפון-דרום. קו החוף ברובו חלק וחולי, ובמקומות מסוימים יש רכסים סמוך לחוף.

קו החוף הקעור של ישראל חותך מערכת זו של רכסים ושקעים בזווית קלה. אי לכך בקו החוף בצפון הארץ יש רצועות רכסי חוף לא שחוקים, ואילו רכסי החוף במרכז קו החוף שחוקים ויוצרים צוקי חוף בולטים. אורכה של רצועה זו חמישים ק”מ, והיא ידועה בשם “מדרון השרון”. הצוקים והרכסים בה הם הגבוהים ביותר. ככל שמדרימים, הרכסים מיושרים פחות בבירור ויוצרים קטעי צוקים לא-אחידים, וביניהם רווחים גדולים. קווי החוף במרכז ובצפון, בפרט באזורי הגליל המערבי והכרמל, הם אתרים חשובים לקינון צבים, בעיקר צב הים (Caretta caretta), אך מלבד אלה מבחר המינים בהם הוא דל. מאידך, דיונות החול הנודדות והיציבות למחצה משמשות בית גידול למינים מגוונים, ובהם מספר גדול של מיני זוחלים.

מקורות מים

 ערך מורחב – מים בישראל

ישראל גובלת בשני ימים: הים התיכון במערב והים האדום בדרום. בערים חיפה, אשדוד ואילת ישנם נמלים המהווים חלק חשוב בכלכלת ישראל. מקווי המים העיקריים בישראל נמצאים בבקעת הירדן: ים כנרת, ימת מים מתוקים בצפון הארץ, וים המלח, ימת מים מלוחים במיוחד במזרח מדבר יהודה. לימות אלה חשיבות רבה בכלכלת ישראל ובמשק המים הלאומי. בעבר הייתה מצפון לכנרת ימת החולה וסביבה ביצות נרחבות אך הן יובשו וממנו נותרו רק שני מקווי מים (שמורת החולה ואגמון חולה) המהוות שמורות טבע ואתרי צפרות חשובים. הנהרות הגדולים בארץ הם נהר הירדן ונהר הירקון, הזורמים איתן כל ימות השנה. בישראל נחלים רבים שהם נחלי אכזב, הזורמים רק בימי בגשמים בחורף ויבשים בשאר ימות השנה.

גאולוגיה

 ערך מורחב – גאולוגיה של ישראל

הגאולוגיה של ישראל עשירה ומורכבת מאירועים גאולוגיים רבי עצמה שהשאירו את חותמם בסלעים ובגאומורפולוגיה המקומית, בין היתר בקמטי הקשת הסורית המצויים לכל אורכה של ישראל. אירועים אלה אינם רק נחלת ההיסטוריה – מיקומה בנקודת המפגש בין שלושה לוחות טקטוניים מותיר אותה חשופה להשפעתם של תהליכים המתקיימים גם כעת, אשר מתבטאים בעיקר ברעידות אדמה.

אקלים

 ערך מורחב – אקלים ארץ ישראל

ארץ ישראל, ומדינת ישראל בתוכה, נמצאת במזרח החבל הים תיכוני המקיף את אגן הים התיכון. באזור זה שורר אקלים ים-תיכוני המתאפיין בשתי עונות עיקריות: חורף קצר וגשום וקיץ ארוך, חם ושחון. החבל הים תיכוני משתרע על מרבית חלקה הצפוני של ארץ-ישראל. הוא מגיע במישור החוף עד לאשקלון ובחבל ההר – עד לדרום הרי יהודה, להוציא את מדרונותיהם המזרחיים של הרי השומרון והרי יהודה – באזורים אלה מתחלף החבל הים תיכוני בשוליו המערביים של האזור האירנו-טורני. גם רצועות רחבות בחרמון ובנגב התיכון נחשבות כחלק מהאזור האירנו-טורני. ברוב חלקי האזור הזה שורר אקלים יבשתי וקיצוני ביותר: החורף קר ומושלג, אביב וסתיו גשומים וקיץ חם ויבש, אך בישראל התנאים האלה כמעט שאינם מורגשים כיוון שהיא נמצאת בשולי האזור ונתונה להשפעה הממתנת של הים התיכון. הצמחייה עשירה מאוד במספר מיניה והצומח הוא של יער ערבתי דליל, בתות וערבות דגניים, וכן צומח ים תיכוני.

מדרום לחבל האירנו-טורני וממזרח לו משתרע החבל הסהרו-ערבי. בישראל הוא כולל את מדבריות יהודה והנגב. האקלים באזור זה הוא דו-עונתי. עונת הגשמים שלו קצרה מאוד ועונת היובש ארוכה מאוד, החורף נוח והקיץ חם ויבש מאוד. כמות הגשמים בו מועטה ביותר ומאפשרת חקלאות בסיסית בלבד. ברוב שטחיו לא קיים צומח אלא בערוצים ובשקעים, האוגרים את המים היורדים מהרמות. צמחיית האזור היא ענייה, ומספר מיניה נאמד ב-1,400 בלבד. הצומח הוא מדברי קיצוני ומקורו באזורי הסהרה, סיני וערב. החבל הסהרו-ערבי הוא הגדול ביותר בשטחו מבין החבלים הגאוגרפים בישראל, אך מספר המינים בו קטן.

החי והצומח בישראל

 ערכים מורחבים – צמחיית ארץ ישראל, החי של ארץ ישראל

הצומח בארץ מתאפיין בגיוון רב עקב ריבוי אזורי האקלים השונים של ארץ ישראל. החל מההאזור האירנו-טורני המאפיין את צפון ישראל וכלה באקלים המדברי של הנגב. צורות הצומח הנפוצות בארץ ישראל הם החורש הים-תיכוני, הבתה והגריגה. העצים האופייניים לארץ ישראל הם הזית, האלון, האלה, התאנה, החרוב והשיטה. בארץ ישראל מספר עצים עתיקים, שנשמרו הודות לפולחן מקומות וקברים קדושים וכן חקלאות מצד תושבי הארץ לאורך ההיסטוריה. עם הקמת מדינת ישראל החלה קרן קיימת לישראל בנטיעת יערות רבים, רובם הם יערות מחטניים.

בארץ ישראל פרחים רבים, כאשר האהובים והידועים ביותר ביניהם הם כלנית מצויה‏,^[15] רקפת מצויה, אירוסי ההיכל, צבעוני, נרקיס, תורמוס ההרים ושושן צחור – כולם צמחים מוגנים בישראל. לצידם פורחים בשפע גם חרציות, סביונים, לוטם, פרג אגסני, חרדל השדה, פשתה שעירה, מרגנית השדה ומספר מינים פולשים בהם החמציץ הנטוי וטיונית החולות.

ארץ ישראל הייתה מאז ומעולם ארץ המגשרת בין אפריקה, אסיה ואירופה; ועל כן גם מיני החי הם מארצות שונות. נוסף על כך, שינויי הנוף: המדבר, השדות, הביצות, הנוף העירוני וההרים הגבוהים (דוגמת החרמון) הם גורם חשוב במפגש מינים שונים. בין מיני המדבר (רובם מאפריקה) ניתן למנות את השרקרק הירוק, היעל, הצבי, ישימונית, הראם הלבן, תנין היאור, נמר המדבר, צבוע מפוספס, יחמור, יחמור פרסי, ארבע קו מובהק ועקרב צהוב; מבין מיני השדות ניתן למנות את מושית השבע, פרחית נעמי, דבורת הדבש, שבלול השדה העגור האפור, אנפית הבקר ואדום-החזה; מבין מיני הביצות ניתן למנות את הסיקסק והלוטרה; מבין מיני ההרים ניתן למנות את שבלול החרמון, צפע החרמון וירגזי החרמון; ומבין מיני הנוף העירוני ניתן למנות את חתול הבית, חולדה מצויה, עטלף פירות מצוי, העורב האפור, הדרור והעורבני. יש מספר מינים המזדמנים לישראל לעיתים כגון הפלמינגו המצוי, שניתן לראותו בבריכות המלח שליד אילת, והפלמינגו הזוטר שנצפה בפעם האחרונה בישראל ב-2006. בישראל מצויים 33 מיני עטלפים: מהם 32 מיני עטלפי חרקים בסכנת הכחדה ואחד עטלף פירות מצוי הנפוץ בכל הארץ.

במפרץ אילת חיים 1270 מיני דגים, מעל 3000 מינים של חסרי חוליות ואלמוגים, עשרות מיני עופות, 4 מיני צבי ים, ומעל 10 זנים של יונקים ימיים. מפרץ אילת הוא קטן. ממדיו מגיעים לכדי 1% משטחו הכללי של הים האדום, שאף הוא איננו גדל בממדים עולמיים. כמותו הוא עמוק – 1860 מ’ – ופתחו אל הים האדום עצמו רדוד וצר. טמפרטורות המים גבוליות: פחות מ-20 מעלות בחורף, וגם המליחות קיצונית, 4.1% מלחים. שני אלה מגבילים מאד את תפוצת החי והצומח שבו. למרות כל אלה, שוניות הים האדום ומפרציו ידועות בעושרן והמגוון הביולוגי שלהן, והאחוז הגבוה של מינים אנדמיים (30%-35%). עיקר העושר הביולוגי במפרץ אילת הוא בשונית האלמוגים, שקיום תחומה בעיקר בשטח שמורת חוף האלמוגים בדרום אילת.

ישראל נמצאת על נתיב הנדידה של עופות רבים, בהם עגורים, חסידות, שקנאים ומיני ברווזים. רבים מהם עוצרים בישראל לנוח ולאכול, בעיקר ליד מקווי מים כמו אגמון חולה. מסיבה זו הפכה ישראל ליעד צפרות עולמי חשוב.^[16] הציפור הלאומית של ישראל היא הדוכיפת. בשנות האלפיים, התרבו בישראל מינים פולשים – בעיקר עורב אפור, מיינה מצויה ודררת קרמר, הפוגעים באוכלוסיית העופות המקומית ובחקלאות עקב אופיים האגרסיבי.

מספר רב של מינים נכחדו או שנמצאים על סף הכחדה בגלל הרס בית גידול; דוגמאות לכך: ייבוש החולה, כריית חול על חופי ישראל (המפריעה לצבים להטיל ביצים) ובניית ערים, כפרים וקיבוצים למיניהם. בעלי החיים נעלמים גם מסיבות אחרות: ציד בלתי חוקי, סחר, והשתלטות של מינים פולשניים אשר לא אמורים להיות בארץ וברחו מגני חיות ומחזיקי סחר בלתי חוקי. מינים אלה דוחקים את שאר המינים לצד; חלקם אוכלים אותם, פוצעים אותם או נושכים אותם (דוגמת הנוטריה), את חלקם מהססים לאכול מאי ידיעה, וחלקם פשוט אוכלים על חשבון מינים אחרים. בנובמבר 2011 נתגלתה מחדש הצפרדע עגלשון שחור גחון, שנחשבה לנכחדת מאז ייבוש ביצת החולה.

העץ הלאומי של ישראל הוא עץ הזית, הפרח הלאומי הוא הכלנית והציפור הלאומית היא הדוכיפת.

• 

  מרבדי כלניות אדומות

 
• 

  צבי ארץ ישראלי

 
• 

  זית – העץ הלאומי

 
• 

  דוכיפת – הציפור הלאומית

 
• 

  פרחי ארץ ישראל

דמוגרפיה

 ערכים מורחבים – דמוגרפיה של ישראל

 

התפלגות אוכלוסיית ישראל לפי דת בין 1949—2015‏:
     יהודים      מוסלמים      נוצרים      דרוזים      אחרים.
עד 1995, נתונים על נוצרים כללו גם את נתוני אחרים.

על פי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מנתה ישראל נכון למרץ 2019, 9,009,000 תושבים. מספר זה כולל את תושבי הקבע במדינה (התושבים הערבים במזרח ירושלים, תושבי רמת הגולן וכן הישראלים הגרים ביהודה ושומרון), ולאו דווקא את האזרחים. ישראל, בשיתוף עם הרשות הפלסטינית, אחראית גם לתושבים הפלסטינים של יהודה ושומרון, אולם אלה אינם נחשבים כאזרחי המדינה או כתושבי קבע בישראל, והם בעלי מעמד אזרחי רק בתחומי הגדה המערבית ורצועת עזה.

כ-74.6% מתושבי הקבע בישראל הם יהודים (כ-6,566,200 תושבים), כ-20.9% הם ערבים מוסלמים ונוצרים (כ-1,841,700 תושבים), כ-1.7% דרוזים (כ-119,700 תושבים) וכ-4.5% אחרים (כ־401,300; רבים מהם הם עולים ובני משפחותיהם, בעלי שורשים יהודיים אך אינם יהודים על פי ההלכה היהודית; או תושבים ללא סיווג דת). בישראל שוהים גם כ-169,000 אלף עובדים זרים חוקיים. נכון ל-2009, 72% מהאוכלוסייה היהודית נולדה בארץ, 20% ילידי אירופה ואמריקה ו-10% ילידי אסיה ואפריקה.

לפי סקר של האקונומיסט מ-2008 ישראל ממוקמת בפסגת הטבלה העולמית במחשוב, עם 122.1 מחשבים לכל 100 תושבים.^[17] אזרח ישראלי מייצר בממוצע 1.5 ק”ג של אשפה ביום.^[18]

ערב הקמת המדינה היו בישראל 716,000 יהודים, שהיוו כ-7% מן העם היהודי באותה עת. מספרם המדויק של ערבים באותה עת אינו ידוע, אולם לפי הערכות כ-700,000‏^[19] ערבים רבים עזבו את הארץ בעת מלחמת העצמאות והיו לפליטים במדינות ערב וכ-156,000 נשארו במדינה.^[20]

ראו גם – הפער העדתי בישראל

מגילת העצמאות של ישראל וחוקי היסוד שלה קובעים מדיניות של שוויון זכויות מלא בלא הבדלי דת, גזע ומין. אף על-פי-כן, המוצא האתני הוא בעל משמעות רבה בישראל. כל ראשי ממשלות ישראל לדורותיהם היו ממוצא מזרח-אירופי. שילובם של יהודים מזרחים בתפקידים בכירים, כגון שרים בכירים ובעלי עמדות בכירות בצבא, החל בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20. סקרים מראים שהמשכורות הממוצעות של יהודים ממוצא אשכנזי גבוהות משל אלה שממוצא מזרחי, ונמוכות מהן משכורות הערבים.^{[דרוש מקור]} המשכורת הממוצעת לגברים גבוהה מהמשכורת הממוצעת לנשים.^{[דרוש מקור]}

ב-2001 הושבע השר הלא-יהודי הראשון סאלח טריף, בן המיעוט הדרוזי, לממשלה ה-29, וב-2007 מונה השר הערבי המוסלמי הראשון, ראלב מג’אדלה לממשלה ה-31.

אזורים עירוניים עיקריים

 ערכים מורחבים – ערים בישראל

על פי נתוני האו”ם ל-2011, ישראל נחשבת לאחת המדינות הצפופות ביותר בעולם, עם 343.91 נפש לקמ”ר. בפועל הצפיפות גבוהה יותר, שכן רק 50% משטח ישראל בגבולות הקו הירוק מיושב או מעובד. חלק הארי של השטח הבלתי מיושב הוא מדבר הנגב. רוב הקרקעות הבלתי מיושבות או הבלתי מעובדות משמשות שטחי אימונים לצה”ל. בין המדינות הצפופות יותר מישראל: הודו, לבנון, יפן, בלגיה והולנד. 6% אחוז משטח מדינת ישראל מיוער, ו-27% משטחה הוא חקלאי. מאז שנות ה-70 העיר הגדולה ביותר היא ירושלים שבה מתגוררים כעשירית מאוכלוסיית המדינה.

הערים הגדולות ביותר בישראל מבחינת אוכלוסייה להן יותר מ-200 אלף תושבים הן: ירושלים, תל אביב, חיפה, ראשון לציון, אשדוד, פתח תקווה, נתניה ובאר שבע.

הסתרה הערים הגדולות של ישראל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה[21]‏
	דירוג	שם	מחוז	אוכלוסייה	דירוג	שם	מחוז	אוכלוסייה
ירושלים תל אביב
	1	ירושלים	ירושלים	865,700	11	רמת גן	תל אביב	152,600	חיפה ראשון לציון
	2	תל אביב	תל אביב	432,900	12	רחובות	המרכז	132,700
	3	חיפה	חיפה	278,900	13	אשקלון	הדרום	130,700
	4	ראשון לציון	המרכז	247,323	14	בת ים	תל אביב	128,900
	5	פתח תקווה	המרכז	231,000	15	בית שמש	ירושלים	103,900
	6	אשדוד	הדרום	220,200	16	כפר סבא	המרכז	96,900
	7	נתניה	המרכז	207,900	17	הרצליה	תל אביב	91,900
	8	באר שבע	הדרום	203,600	18	חדרה	חיפה	88,800
	9	חולון	תל אביב	188,800	19	מודיעין-מכבים-רעות	המרכז	88,700
	10	בני ברק	תל אביב	182,800	20	נצרת	הצפון	75,700

שפה

 ערך מורחב – מדיניות לשונית בישראל

 

שלט רחוב בעברית, ערבית ואנגלית

הגיוון הרב באוכלוסיית ישראל מתבטא במספר השפות המדוברות בה. בישראל מדוברות כ-30 שפות, רובן בקהילות עולים ומהגרי עבודה. השפה הראשית המשמשת הן לתקשורת רשמית והן לתקשורת יומיומית בין תושבי ישראל היא עברית מודרנית. עם הקמת המנדט הבריטי בארץ ישראל בשנות ה-20 הוכרזו שלוש שפות רשמיות: אנגלית, ערבית ועברית. עם הקמת מדינת ישראל הוכנס תיקון בחוק המבטל את החובה להשתמש בשפה האנגלית ואת העדיפות המשפטית שלה. עם זאת, נשמרו זכויות השימוש בשפה בפניה לרשויות, וכן השילוט והתוויות בישראל כוללים לרוב את השפה האנגלית. מבחינה מעשית הפכה העברית לשפה הרשמית העיקרית. הערבית משמשת שפה נוספת בחלק מהפרסומים הרשמיים וניתן להשתמש בה בנאומים בכנסת או בפניות לרשויות.

העלייה הגדולה מארצות ברית המועצות לשעבר והעלייה מאתיופיה, הביאו לשימוש נרחב גם בשפה הרוסית ובאמהרית. המדיניות החדשה (בשונה מהמדיניות שנהגה בשנותיה הראשונות של המדינה) מעמידה לרשות העולים שירותים שונים בשפת ארץ מוצאם. מצד שני נעשה מאמץ להקנות לעולים את השפה העברית, בעיקר באמצעות אולפנים מיוחדים ללימוד עברית. מערכת החינוך הישראלית הממלכתית כוללת בתי ספר המלמדים בעברית ובתי ספר המלמדים בערבית.

דתות

 ערך מורחב – דת בישראל

 

העיר העתיקה בירושלים, מוקד הדתות האברהמיות

75.3% מתושבי ישראל, כ-6,200,000 תושבים, הם יהודים. בישראל, שיועדה להיות מדינת העם היהודי, ומגדירה את עצמה כמדינה יהודית דמוקרטית, אין הפרדה ממשית בין דת למדינה, והיחסים בין הממסד הדתי לשלטונות נגזרים במידה רבה ממכתב הסטטוס קוו שנשלח בעת הקמת המדינה ועיגן את ההסכמות בין דוד בן-גוריון לממסד הרבני (ובו הוסכם בין השאר על כך שמוסדות המדינה ישמרו שבת וכשרות, ודיני האישות יתנהלו על פי ההלכה). הדת השלטת בישראל היא היהדות, ודתות המיעוטים הגדולות הן האסלאם והנצרות.

לא קיימים נתונים רשמיים לגבי האוכלוסייה הלא-דתית (דוגמת אתאיסטים ושאר השקפות בלתי-דתיות באופן משמעותי), אשר עשויה לכלול עד רבע מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל. לפי סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה:^[22]

• 43% “לא דתיים, חילוניים“
• 23% “מסורתיים-לא כל כך דתיים”
• 15% “מסורתיים-דתיים”
• 10% “דתיים“
• 9% “חרדים“

הערה: הנתונים מהלמ”ס, נכון ל-2011 (פורסם ב 2012), על פי הגדרה עצמית של בני 20 ומעלה. בשל כמות הילדים הגדולה יותר בכל משפחה חרדית ודתית, סביר כי אחוז הדתיים והחרדים (הכולל גם בני 19 ומטה) הוא גדול יותר בכמה אחוזים.

התפלגות מאמינים ולא מאמינים על פי מחקר המשך של מרכז גוטמן שבוצע ב 2009:

• 80% מאמינים באלוהים
• 20% לא מאמינים

20.6% מתושבי הקבע בישראל, כ-1,720,000 תושבים, (כולל תושבי מזרח ירושלים) הם ערבים, הנקראים ומחשיבים עצמם כערביי ישראל או כ”פלסטינים אזרחי ישראל”. שיעור הערבים הנוצרים בקרב הערבים בישראל הוא כ-9% ומהווה כ-2% מכלל האוכלוסייה. בנוסף ישנם דרוזים (כ-120 אלף איש, או 1.7%) וצ’רקסים, שגם הם נספרים כערבים.^[23] כ-4.1% מתושבי ישראל מוגדרים כ”אחרים” (כ-327,000 תושבים). רובם המכריע הם עולים ובני משפחותיהם אשר אינם רשומים כיהודים במשרד הפנים, למשל כאלה שאמם איננה יהודיה.

חינוך

 ערך מורחב – חינוך בישראל

 

בית הספר חביב בראשון לציון – בית הספר העברי הראשון בארץ ישראל.

חוק לימוד חובה הוא אחד החוקים הראשונים שנחקקו בכנסת הראשונה ב-1949. החוק קובע שכל ילד בישראל חייב להיות במסגרת חינוך (גן ילדים או בית ספר) החל מגיל 5 ועד גיל 14 ומטיל חובה על הורי הילד לרשמו למוסד החינוכי ולדאוג להופעתו הסדירה של הילד ללימודים עד לסיום גיל חינוך חובה. החוק לא נגע להעמדת אמצעים נלווים לחינוך: ספרים, כלי כתיבה, מחברות. מאוחר יותר, הורחבה תחולת החוק בשלבים ובמאה ה-21, הכוונה ללימודים חובה חינם הכוללים שתים-עשרה שנות לימוד (עד כיתה י”ב). בישראל קיימים בתי ספר ממלכתיים, שהם בתי ספר ממשלתיים המיועדים לציבור האזרחים הכללי, בתי ספר ממלכתיים-דתיים המיועדים לציבור הדתי, מערכת חינוך חרדית, וכן רשתות חינוך פרטיות נוספות.

מערכת החינוך הממלכתית מורכבת מגן חובה, בית ספר יסודי (כיתות א’–ו’), חטיבת ביניים (כיתות ז’–ט’) וחטיבה עליונה (כיתות י’–י”ב) שנקראת גם בית ספר תיכון. ישנם בתי ספר שש-שנתיים שמשלבים את לימודי חטיבת הביניים עם לימודי החטיבה העליונה.

מערכת החינוך החרדית כוללת תלמוד תורה, בתי ספר חרדיים וישיבות, שבדרך כלל מתנהלות בנפרד מהחינוך הממלכתי והממלכתי-דתי, ובדרך כלל לא כוללות לימודי ליבה של מקצועות כמו מתמטיקה, אנגלית ואזרחות. היעדר לימודי ליבה מבתי הספר החרדיים הביא לביקורת ציבורית חריפה על התבדלותו של החינוך החרדי והשפעתו על אחוזי התעסוקה הנמוכים בקרב הציבור החרדי.

אחוז ההוצאה לחינוך יחסית לתמ”ג הוא הגבוה בעולם – (7.3%).^[24] אף על פי כן, יחסית למספר הילדים, ההשקעה בחינוך לתלמיד נמוכה מאשר רוב מדינות ה-OECD. ההוצאה הממוצעת לתלמיד בישראל עומדת על 15,696 דולר.^[25]

השכלה גבוהה

 ערך מורחב – השכלה גבוהה בישראל

 

האוניברסיטה העברית בירושלים

הקמת אוניברסיטה בישראל הייתה חלק מהחזון הציוני, והצעה לעשות זאת עלתה כבר ב-1884 בוועידת קטוביץ. חזון זה התממש לאחר מלחמת העולם הראשונה, בהקמת שני מוסדות השכלה: האוניברסיטה העברית בירושלים והטכניון בחיפה.

ההכרה במוסד כמוסד להשכלה גבוהה היא בסמכותה של המועצה להשכלה גבוהה, ופתיחתו של מוסד כזה מצריכה היתר של המועצה. מוסדות להשכלה גבוהה בישראל פועלים ברבדים אחדים:

• אוניברסיטאות, שבהן עוסקים במחקר ובהוראה לכל התארים האקדמיים, במגוון רחב מאוד של תחומים.
• מכללות אקדמיות, העוסקות בהוראה למגוון מצומצם יותר של תחומים, בדגש על מקצועות ממוקדים, ומעניקות רק תואר ראשון או שני.
• מכללות מקצועיות, המעניקות הכשרה והסמכה במקצועות מסוימים, ללא מתן תואר אקדמי.
• שלוחות של אוניברסיטאות זרות הפועלות בישראל.

בישראל פועלות תשע אוניברסיטאות: האוניברסיטה העברית בירושלים, הטכניון, מכון ויצמן למדע, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת בר-אילן, אוניברסיטת חיפה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, האוניברסיטה הפתוחה ואוניברסיטת אריאל בשומרון.

פריון

הגיל החציוני של האוכלוסייה הוא 28.3, ושיעור המבוגרים מעל גיל 65 הוא כ-10% מהאוכלוסייה. שיעור הילדים ובני הנוער באוכלוסיית המדינה גבוה יחסית ועומד על כ-30%, לעומת כ-20% במערב אירופה. שיעור הילודה בישראל עומד על 19 לידות לשנה לכל אלף נפשות, השיעור הגבוה ביותר מבין כל המדינות המפותחות.^[26] האוכלוסיות בעלות שיעור הילדים הגבוה ביותר הן הציבור הערבי-מוסלמי והציבור הדתי ובעיקר החרדי. לפי נתוני הלמ”ס הגיל החציוני לנישואין ראשונים עולה בהתמדה לגברים 26.9 ולנשים 23.9. תוחלת החיים בלידה היא 78.9 שנים לגברים ו-83.4 לנשים.^[26]

בשנותיה הראשונות של ישראל שיעור הפריון של נשים ערביות היה גבוה באופן משמעותי משיעור הפריון של נשים יהודיות. אולם, מגמה זו השתנתה ובשנת 2015, לראשונה שיעור הפריון הכולל של הנשים הערביות והיהודיות היה זהה ועמד על 3.13 ילדים בממוצע לאישה.

פוליטיקה וממשל

 ערכים מורחבים – פוליטיקה של ישראל, שיטת הממשל בישראל

הנשיא
ראובן ריבלין

 

ראש הממשלה
בנימין נתניהו

 

מליאת הכנסת – בית המחוקקים ובית הנבחרים של ישראל.

ישראל היא דמוקרטיה פרלמנטרית. בראש המדינה עומד הנשיא, אך הוא אינו מחזיק בסמכויות ביצועיות משמעותיות, ותפקידו הוא סמלי. בין תפקידיו של הנשיא, הטלת משימת הרכבת הממשלה על ראש הממשלה. ראש הממשלה נבחר על ידי הכנסת, בתהליך דו-שלבי: לאחר הבחירות לכנסת מזמין נשיא המדינה את ראשי המפלגות להתייעצויות, אז הוא מטיל את הרכבת הממשלה על חבר הכנסת בעל הסיכויים הטובים ביותר לעמוד במשימה, ולאחר משא ומתן בין המועמד לראשי המפלגות מאשרת הכנסת או דוחה את הרכב הממשלה החדשה. חבר הכנסת שהרכיב את הממשלה ממונה לראש הממשלה והוא הנושא במרב האחריות הכרוכה בפעולותיה. החלטות הממשלה מתקבלות בישיבותיה בכל יום א’ בשבוע. לאחר שאישרה הממשלה הצעת אחד השרים כהחלטה, היא הופכת להחלטת ממשלה ועל השרים לבצעה.^[27] רוב פעולות הממשלה חייבות אישור של הכנסת.

הרשות המחוקקת (הפרלמנט) היא הכנסת. היא מורכבת ממאה ועשרים חברי כנסת ונבחרת בבחירות כלליות ויחסיות, לקדנציה של ארבע שנים או עד שהכנסת מחליטה לפזר את עצמה לפני המועד, או אחריו במקרים מסוימים. כל אזרח (או אזרחית) שהוא גם תושב קבע וגילו מעל 18 שנים רשאי להצביע. ההצבעה בבחירות לכנסת היא לרשימות מועמדים, שאותן מרכיבות המפלגות הרשומות כחוק (כל מפלגה יכולה להציג רשימה אחת, אבל כמה מפלגות יכולות להציג רשימה משותפת). המועמדים ברשימה מדורגים – ככל שמיקומם ברשימה גבוה יותר, כך יש להם סיכוי רב יותר להיבחר לכנסת. כל אזרח מצביע עבור הרשימה שבה הוא תומך. רשימה שזכתה בפחות מאחוז החסימה אינה רשאית לשלוח נציג לכנסת הנבחרת. כל רשימה שזכתה בקולות מעבר לשיעור הנ”ל תשלח לכנסת נציגים בשיעור יחסי לשיעור הקולות בו זכתה. לדוגמה, אם רשימה פלונית זכתה ב-10% מהקולות, היא תשלח כ-12 נציגים לכנסת, ואלה יהיו מועמדים 1–12 ברשימה.

בשנות ה-90 של המאה ה-20 שונתה שיטת הבחירות, ונערכה הפרדה בין בחירת ראש הממשלה לבחירות לכנסת, אך החוק הושב לקדמותו לאחר מספר שנים של חוסר יציבות (ראו: חוק הבחירה הישירה).

אף על פי שבהכרזת העצמאות התחייבו החותמים לכתיבת חוקה בתוך מספר חודשים, עד היום לא נכתבה חוקה לישראל, וזאת בשל חילוקי דעות פנימיים בנוגע לאופיה של המדינה. את תפקיד החוקה ממלאים חוקי יסוד שנחקקים על ידי הכנסת ויש להם מעמד מיוחד, ופסיקותיו של בית הדין הגבוה לצדק (בג”ץ). חוקי היסוד עתידים, לפי החלטת הררי שנתקבלה בכנסת, להרכיב יחדיו חוקה שלמה.

בניגוד למדינות אירופה שבהן החלוקה בין מחנות הימין והשמאל מתבססת בעיקר על פי העמדות בתחום הכלכלי-חברתי, השיח הפוליטי בישראל נע רובו סביב הסוגיה הביטחונית-מדינית. הגושים הפוליטיים בכנסת הם השמאל, ימין, החרדים, המרכז והערבים.

• הימין (מיוצג בכנסת על ידי הליכוד, ישראל ביתנו, הבית היהודי (מפד”ל), ובעבר גם האיחוד הלאומי, התחיה, מולדת, חרות ועוד) מזוהה עם הלאומיות היהודית ואידאולוגיה ציונית. הימין מתאפיין בגישה נצית לגבי הסכסוך הישראלי-ערבי. הם מאמינים בגישה תקיפה כנגד מדינות ערב והפלסטינים והתנגדו להסכמי אוסלו. הימין מאמין שאפשר למגר את הטרור באמצעות פעולות צבאיות. רוב הימין תומך ברעיון ארץ ישראל השלמה ומתנגד לפינוי יישובים. מפלגת הליכוד (ימין-מרכז) מתנגדת לנסיגות חד צדדיות, אך מוכנה לוויתורים תמורת שלום. למרות זאת, ראשי הממשלה מנחם בגין ואריאל שרון פינו יישובים מחצי האי סיני ורצועת עזה. חלק ניכר מן הימין בארץ הוא בעל נטייה מסורתית ופרו-דתית, אם כי יש מחנה ימין חילוני. הציונות הדתית נוטה היום ברובה לימין. מבחינה כלכלית, אין אחדות דעים בקרב מפלגות הימין. הרוב תומכות בשוק חופשי ויש הנוטות לכיוון מדינת רווחה ומדיניות קצבאות המסייעת לחלשים.^{[דרוש מקור]} הימין הקיצוני תומך בין השאר בטרנספר של ערבים ופלסטינים מתחומי ארץ ישראל למדינות ערב. המפד”ל בהנהגת יוסף בורג הייתה בעבר מפלגת מרכז, אך ממאי 1977 היא נחשבת מפלגת ימין.
• המפלגות החרדיות (ש”ס, יהדות התורה המורכבת מאגודת ישראל ומדגל התורה) נוטות לתמוך בימין אך ישבו גם בממשלות של מפלגות השמאל. מפלגות אלו פועלות לרוב על-פי רבניהן (בהנהגת מפלגת ש”ס עומדת מועצת חכמי התורה). המפלגות מתנגדות להפרדת דת ומדינה ושמרניות מאוד בנושאי צביון המדינה והחברה. במישור הכלכלי הן בעד מדינת רווחה ומדיניות הקצבות נדיבה לחלשים. הן מתנגדות לגיוס בחורי ישיבה ולכל פגיעה אחרת ב”עולם הישיבות”.
• המרכז (יש עתיד וחוסן לישראל, בעבר: המפלגה הפרוגרסיבית, הציונים הכלליים, המפלגה הליברלית הישראלית, ליברלים עצמאיים, שלומציון (מפלגה), שינוי, מפלגת המרכז ומפלגת קדימה) – מפלגות המרכז מקבלות בדרך-כלל את גישת השמאל שלפיה יש לצמצם את הנוכחות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון אך מביע חוסר אמון במחויבות הפלסטינים לשלום עם ישראל. המרכז לרוב תומך בפעולות חד-צדדיות כגון בניית גדר ההפרדה ותוכנית ההתנתקות לצד המשך הפעולות הצבאיות (כגון סיכולים ממוקדים) ללוחמה בטרור. מבחינה כלכלית, המרכז לרוב הוא ליברלי ותומך בשיטת השוק החופשי ובגישה קפיטליסטית.
• השמאל (מפלגת העבודה, שהיא גלגול היסטורי של מפא”י; מרצ וחד”ש, ובעבר מפ”ם) נוקט בגישה יונית יותר כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי. בעבר הייתה מפלגת העבודה נצית יחסית, אך מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 היא נהפכה ליונית יותר עם חתימת הסכמי אוסלו עם אש”ף. בעבר זוהה השמאל עם הסוציאליזם, אך בשנות האלפיים, הוא מזוהה עם הגישה היונית ביחס לסכסוך הישראלי-ערבי. מחנה השמאל תומך בשתי מדינות לשני עמים ומאמין שהסכמי שלום ופשרות הם הדרך הטובה ביותר לפתרון הסכסוך הישראלי-ערבי. השמאל תומך בפינוי מרבית ההתנחלויות או כולן ובהקמת מדינה פלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ועזה. רוב מפלגות השמאל בישראל הן בעלות אוריינטציה ציונית, הרואה בהסדרים מדיניים עם המדינות והעמים השכנים דבר שעשוי לקדם את ישראל ולבסס את מעמדה כמדינה יהודית ודמוקרטית. לצדן יש בישראל תנועות שמאל רדיקליות פוסט-ציוניות שמאמינות כי הפתרון הרצוי לסכסוך שישראל נתונה בו הוא הקמת מדינה דו-לאומית בשטחי ישראל והרשות הפלסטינית או הפיכת ישראל למדינת כל אזרחיה. מבחינת ממשל מפלגות השמאל מתאפיינות לרוב בליברליזם, והן אינן אחידות במצען הכלכלי. חד”ש (הכוללת בתוכה את מק”י הקומוניסטית) מוגדרת סוציאליסטית והעבודה ומרצ סוציאל-דמוקרטיות. מפלגות השמאל נוטות לתמוך בנושאי זכויות האדם והפרדת דת ומדינה.
• המפלגות הערביות (בל”ד, רע”ם, תע”ל וחד”ש) מאגדות בתוכן מפלגות שונות מאוד זו מזו, מחד”ש החילונית ועד רע”ם הדתית. המשותף להם הוא שעיקר מצביעיהן מגיע מהמגזר הערבי ישראלי. הנהגת מפלגת חד”ש מורכבת מנציגים יהודים וערביים והיא אינה מגדירה עצמה כמפלגה ערבית, אף שהיא מזוהה כך בדרך כלל בתקשורת הישראלית. כולן מתנגדות לציונות ולמדיניות ישראל בשטחים, ותומכות בהקמת מדינה פלסטינית לאחר נסיגה ישראלית לקווי 4 ביוני 1967. בחלק ממפלגות האלה רווחת הסתייגות מהגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, ורואות בכך אפליה של המגזר הערבי במדינה. על כן הן מבקשות את הגדרתה של המדינה כמדינת כל אזרחיה, והנהגת אוטונומיה תרבותית למגזר הערבי. ממדי התמיכה במפלגות הערביות יציבים, בין 8 ל-11 מנדטים, אך הן מעולם לא נכנסו לקואליציה או קיבלו תפקידי שרים. לעיתים, תמכו מבחוץ בממשלות שמאל ומרכז ונתנו “רשת ביטחון” לנסיגות והסכמי שלום.

עד 1977 שלטה בישראל מפא”י (מפלגת פועלי ארץ ישראל) וגלגוליה. בדרך כלל בקואליציה היו שותפות מפלגות השמאל הציוניות כגון מפ”ם, המפד”ל ומפלגת המרכז הציונים הכלליים (שהפכה לליברלים ומאוחר יותר התמזגה עם הליכוד). ב-1977 התרחש המהפך, והליכוד, בראשותו של מנחם בגין, עלה לשלטון. מאז הפכה הליכוד למפלגת השלטון המרכזית, עם הפסקות לא ארוכות שבהן מפלגת העבודה חזרה לשלטון. כ-29 שנה לאחר המהפך, בבחירות 2006, לראשונה המפלגה השלטת שנבחרה, לא הייתה מהימין או מהשמאל, אלא מפלגה שזיהתה עצמה כמרכז – מפלגת קדימה בראשותו של אהוד אולמרט. אך לאחר שלוש שנים חזר השלטון לידי הליכוד.

חלוקה מינהלית

 ערכים מורחבים – מחוזות ישראל

ישראל מחולקת לשבעה מחוזות מנהליים, בכל אחד מהם משרדי ממשלה מחוזיים, בית משפט מחוזי ומוסדות נוספים. החלוקה מתפרסמת בילקוט הפרסומים כצו ממשלתי – “הודעה על חלוקת שטח המדינה למחוזות ונפות ותיאור גבולותיהם” ועוברת תיקונים מפעם לפעם. הסמכות לקבוע מחוזות ניתנה לממשלה בסעיף 3 לפקודת סדרי השלטון והמשפט, תש”ח–1948. שבעת המחוזות הם מחוז ירושלים, מחוז הצפון, מחוז חיפה, מחוז המרכז, מחוז תל אביב, מחוז הדרום ומחוז יהודה ושומרון.

השלטון המקומי בישראל מנוהל דרך חלוקתה לרשויות מקומיות, כשרשות מקומית בישראל היא היחידה הגאוגרפית-מנהלית הקטנה ביותר הנהוגה בה. נכון ל-2012, קיימות 256 רשויות מקומיות בישראל.^[28]

^א כולל למעלה מ־200,000 יהודים ו־300,000 ערבים במזרח ירושלים.^[30]

^ב אזרחי ישראל בלבד.

גבולות ישראל

 ערך מורחב – גבולות מדינת ישראל

ישראל גובלת בים התיכון ובמצרים במערב, בים האדום בדרום, בירדן במזרח, בסוריה בצפון-מזרח ובלבנון בצפון. בין ישראל למצרים, לחוף הים התיכון, נמצאת רצועת עזה, הנמצאת בשליטת חמאס. באזור ההר המרכזי שבין ישראל לירדן נמצאים הרי יהודה ושומרון (המכונים גם הגדה המערבית), הנמצאים בשליטה משולבת של ישראל והרשות הפלסטינית ומעמדם הסופי, כמו גם מעמדה של רצועת עזה, טרם הוכרע. בצפון-מזרח נמצאת רמת הגולן בשליטת ישראל, והוחלו עליה חוקי מדינת ישראל (באמצעות חוק רמת הגולן), אך סוריה ממשיכה לתבוע עליה ריבונות.

יחסי חוץ

 ערך מורחב – יחסי החוץ של ישראל

 

  יחסים דיפלומטיים

  היחסים הדיפלומטיים הושעו

  יחסים דיפלומטיים בעבר

  ללא יחסים דיפלומטיים, אבל עם יחסי מסחר בעבר

  אין יחסים דיפלומטיים

 

ראש ממשלת ישראל דוד בן-גוריון, ושגריר ישראל בוושינגטון אבא אבן, עם נשיא ארצות הברית הארי טרומן, מאי 1951

בבסיס מדיניות החוץ של ישראל מאז ראשית שנות ה-50 של המאה ה-20 עומדים קשריה עם המערב המהווה מקור תמיכה וסיוע מרכזיים למדינה במישור הבינלאומי והצבאי. עד אמצע שנות ה-60 נשענה ישראל במידה רבה על תמיכתה של צרפת והחל מאמצע שנות ה-60 ובייחוד אחרי 1967 הפכה ארצות-הברית למעצמה העיקרית המעניקה תמיכה וסיוע בהיקף רחב לישראל. ארצות הברית מהווה אחת מהתומכות הבולטות ביותר של ישראל. הסיוע של ארצות הברית מתבטא בתמיכה בישראל בארגונים בינלאומיים ובסיוע כלכלי וצבאי רחב היקף של מיליארדי דולרים בשנה.

יחסי החוץ של ישראל הושפעו מהחרם הערבי שהוטל עליה ועל חברות הסוחרות איתה מצד מדינות ערב. בעקבות הסכמי השלום בתחילת שנות ה-90 של המאה ה-20, צומצם היקף החרם הערבי ומצב יחסי החוץ של ישראל השתפר.

באו”ם לא נהנתה ישראל מתמיכה רחבה. באופן מסורתי, האו”ם תמך בישראל כשהחליטה לוותר על שטחים, אך ביקר את ישראל על פעולות צבאיות שלה שמלוות בנפגעים לצד השני. החריג הבולט באו”ם הוא ארצות הברית, המפגינה יחס ידידותי ונחשבת ל”ידידה הגדולה” של ישראל. ארצות הברית מצהירה מפעם לפעם כי היא ערבה לקיומה וביטחונה של המדינה ואף משתמשת פעמים רבות בזכות הוטו שלה כנציגה קבועה במועצת הביטחון, כדי למנוע החלטות הפוגעות בישראל. בין ידידותיה המסורתיות של ישראל נמצאת גרמניה, שלאחר תהליך ארוך שכלל את הסכם השילומים ב-1952 וכינון יחסים דיפלומטיים ב-1965 נמצאת ביחסים טובים עם מדינת ישראל,^[31] ואף מעניקה לה סיוע צבאי. מדינות אחרות שנחשבות לידידות טובות של ישראל הן קנדה, צ’כיה ופולין.

ברית המועצות התייצבה בראש מדינות ערב במשך עשורים ארוכים במסגרת המלחמה הקרה בארצות הברית. נקודת שבר גדולה הייתה ב-10 בנובמבר 1975, כאשר התקבלה באו”ם החלטה 3379, הקובעת כי “הציונות היא גזענות”. הצהרה זו בוטלה ב-1991. לאחר תום המלחמה הקרה ונפילת ברית המועצות, הטונים הצורמים שהגיעו מרוסיה התמתנו. בשנות האלפיים, לישראל יחסים ענפים עם רוסיה.

עד מלחמת יום הכיפורים, ישראל עשתה ניסיונות להיחלץ מהבידוד העולמי ביצירת קשרים עם מדינות עולם שלישי מתפתחות. היחסים עם מדינות אפריקה נפסקו בין השאר בגלל לחץ ערבי וטענות מדינות אפריקה השחורה שהשליטה הישראלית בסיני משמעה כיבוש אדמה אפריקאית. כדי למצוא מדינות ידידות, ישראל קיימה יחסים מיוחדים עם מדינות שהפרו זכויות אדם או מדינות מבודדות, כמו דרום אפריקה וטייוואן.

לאחר חתימת הסכם השלום עם מצרים, ירדן, והחתימה על הסכמי אוסלו, חל שיפור מסוים ביחסי ישראל עם חלק ממדינות ערב. קשר חשוב נוצר בין ישראל לטורקיה. לאחר יישום תוכנית ההתנתקות מדינות מוסלמיות נוספות כמו פקיסטן הודיעו על חימום יחסים. יחסי ישראל וטורקיה התקררו באופן משמעותי בעקבות אירועי המשט הטורקי ב-2010.

עד למהפכה האיסלאמית ב-1979, לאיראן היו יחסים טובים עם ישראל, אולם הם נותקו והפכו לעוינות עזה לאחריה.

פעולות צבאיות של ישראל בעקבות פריצת האינתיפאדה השנייה, גרמו לשפל בתדמיתה של ישראל ולעלייה באנטישמיות בקרב מדינות מערביות רבות, במיוחד באירופה. בישראל קיים ציבור רב הטוען כי באופן מסורתי, “כל העולם נגדנו” ומשייכים לביקורת על מדיניות ישראל אספקטים אנטישמיים. מדינאים, אקדמאים, דיפלומטים ועיתונאים אפיינו את האנטישמיות החדשה: הסתה וגל תקיפות אנטישמיות כנגד יהודים המסווה את עצמו כאנטי-ציונות והתנגדות למדינת ישראל. מתוך כך בעקבות האינתיפאדה, מספר סמלי של חברות מסחריות החליטו להחרים את ישראל, אך הייצוא הישראלי לא נפגע.

צבא וביטחון

 ערכים מורחבים – ביטחון ישראל

 

לוחם גדוד הסיור המדברי יורה במקלע נגב

 

טנק של צה”ל חוצה את תעלת סואץ על גשר שהקים חיל ההנדסה הישראלי

בשלושה העשורים הראשונים לקיומה, הייתה ישראל מוקפת מכל עבריה במדינות עוינות שלא הכירו בה. מצב זה החל להשתנות בהדרגה ב-1977 עם ביקורו של נשיא מצרים בישראל ונכון ל-2014 יש לישראל חוזי שלום ויחסים דיפלומטיים עם שתיים משכנותיה, מצרים וירדן, והכרה דה-פקטו מצד יתר שכנותיה. בין ישראל לסוריה ולבנון שוררים יחסי איבה ומתיחות ביטחונית. מתחילת מלחמת האזרחים בסוריה ב-2011 התנגשויות צבאיות קורות מפעם לפעם בגבול ישראל-סוריה, וכן תקריות מעטות בגבול עם לבנון.

האסטרטגיה הביטחונית הרשמית של ישראל היא “קונספציה הגנתית-הגבית”. ישראל ממתינה שתהיה מצד האויב תקיפה או פעילות מאיימת ורק אז פועלת בתגובה. לעיתים כמו בתקיפת הכור העיראקי, היא יוזמת מכת מנע צבאית, כדי למנוע התפתחות איום חריף יותר. ישראל נחשבת לגורם צבאי חזק באזור המזרח התיכון ויש התולים בעוצמה צבאית זו את נכונותן של ארצות ערב השכנות להכיר בה ולהיכנס למשא ומתן מדיני איתה מאז סוף שנות ה-70 של המאה ה-20.

החל משנות ה-70 של המאה ה-20 צברה ישראל ניסיון רב בלוחמה בשטח בנוי ומלחמה מול טרור, שהתבטא בפעולות שחרור בני ערובה נועזות (כגון פעולת סבנה ומבצע אנטבה), פעולות קומנדו וחבלה, מבצעים צבאיים נרחבים כנגד בסיסי טרור וסיכולים ממוקדים שבהם נהרגו טרוריסטים בכירים. לצה”ל הישגים רבים בלוחמה בטרור: דיכוי הטרור ברצועת עזה בתחילת שנות ה-70, גירוש אש”ף לתוניס במלחמת לבנון הראשונה ודיכוי הטרור ביהודה ושומרון בעקבות האינתיפאדה השנייה. יחידות העילית והלוט”ר של ישראל – בהן הימ”מ, סיירת מטכ”ל, השב”כ (המפעיל סוכנים ומספק מודיעין נגד טרור), המסתערבים, שייטת 13, חבלני משמר הגבול וחיל ההנדסה הקרבית שמפעיל את יהל”ם – זכו למוניטין בינלאומי.

האיומים החדשים העיקריים שנוצרו באחרונה עבור ישראל הם מצד איראן שמתקדמת בתוכניתה לפיתוח יכולת גרעינית, ומארגוני טרור פלסטינים כמו חמאס והג’יהאד האיסלאמי וארגוני טרור בינלאומיים כמו אל-קאעידה וחזבאללה. קיים חשש שארגוני טרור פלסטינים ישפרו את יכולתם לשגר טילים מרצועת עזה ואף יפתחו יכולת שיגור טילים מיהודה ושומרון – לרבות טילים נגד מטוסים ורקטות ארוכות-טווח. החשש מליבוי מחודש של האלימות בין ישראל לפלסטינים נחשב לאיום החמור ביותר על אזרחי ישראל, לצד תוכנית הגרעין האיראנית.^{[דרוש מקור]}

הביטחון הוא הנושא המרכזי בפוליטיקה הישראלית, ונחשב למהותי יותר מנושאי חברה וכלכלה. ישראל היא אחת המדינות הדמוקרטיות היחידות בעולם שבה רוב המנהיגים הפוליטיים וראשי הממשלה הם אנשי צבא בכירים לשעבר או בעלי קשר חזק לביטחון.^{[דרוש מקור]}

שירותי הביטחון

 

מסדר כבוד חמוש של משטרת ישראל ומשמר הגבול

 

אמצעי הלחימה של צה”ל

מערכת הביטחון בישראל מורכבת ממספר ארגונים:

•  צבא הגנה לישראל (צה”ל) – הצבא של ישראל, מורכב מחיילים סדירים, אנשי קבע וצבא מילואים. השירות בו חובה לרוב האוכלוסייה. אחראי על הגנת ישראל מפני איומים חיצוניים וטרור.
•  שירות הביטחון הכללי (שב”כ) – ארגון חשאי האחראי על מניעת טרור וחתירה נגד המדינה.
•  המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים – ארגון ביון האחראי על ריגול ופעולות חשאיות במדינות זרות.
•  משטרת ישראל – אחראית לביטחון פנים, שמירת הסדר הציבורי ואכיפת חוק.
•  שירות בתי הסוהר (שב”ס) – הזרוע האחראית על אחזקת, תפעול ושמירת בתי הסוהר האזרחיים בישראל.
• המטה לביטחון לאומי – גוף מייעץ ומתאם בענייני ביטחון במשרד ראש הממשלה.
• הרשות הלאומית להגנת הסייבר – גוף המתאם את הגנת הסייבר ואבטחת המידע של ישראל. לגופים שונים במערכת הביטחון – בהם צה”ל, משטרת ישראל, השב”כ והמוסד – יש יחידות סייבר, וישראל נחשבת למובילה עולמית בתחום זה.

ישראל הסתמכה ועדיין מסתמכת על צבא גדול יחסית לגודל אוכלוסייתה, זאת בהשוואה למדינות אחרות בעולם המערבי. עד תחילת שנות ה-80 של המאה ה-20 היו חיילי המילואים כוח מרכזי בעיקר בשעות חירום. צה”ל מסתמך בעיקר על הכוחות הסדירים שכוללים חיילים בשירות חובה וחיילים בשירות קבע. צה”ל מתאפיין ברמת תחכום טכנולוגי גבוהה, ובציוד מתקדם, שחלקו מיוצר בישראל, אולם רובו נקנה מארצות הברית, באמצעות כספי הסיוע הביטחוני. הברית הבינלאומית המרכזית שעליה מסתמכת ישראל היא הברית עם ארצות הברית. במסגרת זו ישראל נאלצת (באופן לא-רשמי) לקבל את הסכמתה של ארצות הברית למכירת פיתוחי נשק ישראלים למדינות שנמצאות בהתנגשות אינטרסים עם ארצות הברית, למשל הרפובליקה העממית של סין. אף על פי כן, ישראל היא אחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם, בעיקר למדינות מתפתחות.^[32]

צה”ל נחשב לאחד הצבאות החזקים ביותר במזרח התיכון ומתבסס על יתרון בהון האנושי ויתרון טכנולוגי. חיל האוויר הישראלי נחשב לאחד החזקים והטובים בעולם. לצה”ל זרוע ימית – חיל הים הישראלי – שמפעיל סירות בט”ש, קומנדו ימי, ספינות טילים וצוללות דיזל המתקדמות מסוגן. חיל השריון של צה”ל זכה להצלחות מזהירות במבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. בעשור השני של המאה ה-21 נעשה בו שימוש בטנק המרכבה סימן 4מ שנחשב לאחד הטובים והמתקדמים בעולם. אגף המודיעין של צה”ל לוקח חלק מרכזי בהגנה על ישראל ובהספקת מודיעין צבאי איכותי מאוד שמאפשר התכוננות והיערכות לאיומים וכן מכת מנע בעת הצורך. בעשור האחרון החל צה”ל בהתעצמות בתחום הסייבר ולוחמת רשת.

חלק ניכר מהתקציב הלאומי מופנה לצורכי הביטחון (לצה”ל כ-12% ב-2017). חוק גיוס חובה שנחקק ב-1949 קובע שכל תושב קבע בישראל, גבר או אישה, חייבים לשרת בצה”ל החל מגיל 18 לתקופה של 3 שנים לגברים ושנתיים לנשים (תקופות השירות משתנות מעת לעת לפי הצורך). עם זאת, פטור גורף ניתן לכל התושבים שמוגדרים כ”בני הלאום הערבי” (כלומר לכל ערביי ישראל, למעט הדרוזים), וכן ניתן פטור פרטני לתלמידי ישיבות, בעיקר ישיבות חרדיות ולנשים אשר מצהירות שאמונתן הדתית מונעת מהן לשרת בצבא. מספר העילות הרפואיות או הסוציואקונומיות לפטור משירות צבאי עלה עם השנים ועם הגידול באוכלוסייה.

בהתבסס על נתוני צה”ל, 30% מקרקעות המדינה מיועדים לשטחי אימונים וניסויים; ב-11% מקרקע המדינה יש מגבלות בנייה מטעמי ביטחון; על 4% קרקע נוספים מוקמים מתקנים של צה”ל; ועל עוד 1% מהאדמות יש מתקנים של מערכת הביטחון. על-פי המחקר “ההשלכות הכלכליות של האחזקה והשימוש בקרקע על ידי מערכת הביטחון”, נתונים אלה אינם משקפים את ההיקף האמיתי של שיעור שימושי הקרקע לצורכי ביטחון, שכן גם בשטחים נוספים נמצאה זיקה ושימוש ביטחוני עקיף.^[33]

שירותי ביטחון נוספים הנמצאים בפיקוח משרד ראש הממשלה הם המוסד למודיעין ותפקידים מיוחדים האחראי על פעולות ביון ואיסוף מודיעין מחוץ לגבולות המדינה, לצד דיפלומטיה חשאית ופעולות מיוחדות בארצות זרות; והשירות הביטחון הכללי (שב”כ) שאחראי על ביון ואיסוף מודיעין וכן על העברתו לצה”ל ולמשטרה בתוך גבולות המדינה ומעבר לקו הירוק.

על ביטחון הפנים ואכיפת החוק בישראל אחראית משטרת ישראל. משמר הגבול הוא הזרוע הקרבית של המשטרה ומשמש הן לפעולות בשטחים והן כעתודות באזורי הספר והפריפריה. ישראל מפעילה מספר יחידות עילית ללוחמה בטרור וחילוץ בני ערובה, הבכירה שבהן היא הימ”מ – “היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור” – שנחשבת לאחת מיחידות העילית הטובות והמקצועיות בישראל ומחוץ לה.^[34][35]

טכנולוגיה צבאית ואמצעי לחימה

 ערכים מורחבים – תעשייה ביטחונית בישראל, אמצעי לחימה של צה”ל

 

טנק מערכה מרכבה סימן 4מ עם “מעיל רוח” הדור האחרון של טנק המרכבה הישראלי.

ישראל נחשבת למעצמה של ייצור ופיתוח טכנולוגיה צבאית ואמצעי לחימה, והתעשיות הביטחוניות של ישראל – כגון רפאל – מערכות לחימה מתקדמות, התעשייה האווירית, אלביט מערכות, אלתא והתעשייה הצבאית (בשנות האלפיים, “תעש מערכות“) – נמצאות בחזית הטכנולוגית. אמצעי הלחימה של צה”ל מבוססים ברובם על אמצעי לחימה תוצרת ארצות הברית (בעיקר נשק קל, מטוסי קרב ומסוקי קרב) ועל אמצעי לחימה מפיתוח מקומי תוצרת ישראל, הכוללים טנקים, רכב קרבי משוריין, כלים ואמצעים הנדסיים, ספינות מלחמה, נשק קל, תחמושת, שריון ואמצעי מיגון מתקדמים, מערך הגנה רב-שכבתי נגד רקטות וטילים, ארטילריה רקטית, טילים מסוגים שונים, ואף כלי טיס בהם לווייני תצפית וריגול. לפי מקורות זרים ישראל היא גם מעצמה גרעינית וברשותה כמות רבה של טילים גרעיניים מתקדמים. עם זאת, ישראל מקפידה על עמימות רשמית בנושא. ראו מדיניות הגרעין של ישראל.

כלכלה

 ערכים מורחבים – כלכלת ישראל

 

גורדי השחקים של גוש דן מסמלים בעיני רבים כלכלה מודרנית בישראל

 

מטבע של שקל חדש ישראלי המבוסס על מטבע השקל הקדום

ישראל הצליחה ליצור כלכלה יציבה וחזקה תוך עשורים בודדים, בתנאי אי ודאות ביטחונית תוך ניהול מספר מלחמות שדרשו גיוס מילואים כללי, ובעוד אוכלוסייתה גדלה בקצב מהיר. כלכלת ישראל בולטת בעוצמתה למול שכנותיה: התמ”ג של ישראל עמד ב-2017 על 318 מיליארד דולרים, מקום 33 בעולם.^[36] והתמ”ג לנפש עמד על 40,500 דולר בשנה (נכון ל-2014),^[37] ישראל ממוקמת במקום 19 במדד הפיתוח האנושי. על פי סקר הכנסות של הלמ”ס ל-2010, הכנסה ממוצעת ברוטו לחודש, עמדה על 14,385 ש”ח למשק בית, ועל 4,323 ש”ח לנפש.^[38] במדד הגלובליזציה של כתב העת האמריקני Foreign Policy ישראל דורגה ב-2006 במקום ה-15 בעולם.^[39]

לישראל מחצבים מועטים המהווים מקור חשוב ובסיס לתעשייה הישראלית. ישראל מפיקה מאדמתה ברום, אשלגן, גופרית, פוספט וגז טבעי שהתגלה בכמויות גדולות ב-2009 למול חופי חיפה וחדרה, והפך את ישראל לספקית גז טבעי. מחצבים אלה מספקים תשתית לפעילותם של מפעלים רבים, המהווים את עמוד השדרה של התעשייה בישראל, ועם זאת ישראל עדיין תלויה באופן רב במדינות זרות שיספקו לה מתכות ומשאבי אנרגיה – כגון נפט ופחם.^[40] בשל המחצבים המועטים ושטחה הקטן, כלכלת ישראל שמה דגש על הגורם האנושי: תעשיות עתירות ידע כגון היי טק, טכנולוגיה רפואית וטכנולוגיה צבאית שאחראיות לחלק נכבד מהיצוא התעשייתי. ישראל היא מרכז הסחר הגדול בעולם ליהלומים מלוטשים, וענף זה אחראי לכ-28% מהיצוא הישראלי הכללי. הענף השני בגודלו הוא יצוא ויצור כימיקלים ומוצרים כימיים הכולל תזקיקי נפט ותרופות (24% מהיצוא הישראלי).^[41]

חריגה בנוף היא התעשייה הצבאית (תע”ש, התעשייה האווירית, רפאל אלביט ועוד), שמשגשגת למרות תלותה בחומרי גלם מיובאים. ישראל השקיעה בתעשייה זו לצרכיה הפנימיים, ובשל האיכות והטכנולוגיה המתקדמת של מוצריה הצבאיים, מדינות רבות קונות מישראל את תוצרתה. המכירות מכניסות רווחים ומטבע זר למדינה, ומשפיעות על המשך המחקר הפיתוח. ישראל היא אחת מיצואניות הנשק הגדולות בעולם. ב-2007 רביעית,^[42] וב-2009 עלתה להיות שלישית, אחרי ארצות הברית ורוסיה.^[43]

בנוסף, כלכלת ישראל הצליחה לצמוח הודות למקורות כספיים שבאו מבחוץ. הסיוע האמריקני הכולל מאז הקמת המדינה מסתכם כבר ביותר ממאה מיליארד דולרים. יהודים מהתפוצות תרמו גם הם סכומי עתק למדינה ולמוסדותיה הודות להם הוקמו בתי ספר, ארגונים ומוסדות אשר תרמו להתפתחות הכלכלית המואצת של המדינה. נוסף לכך מכרה ישראל אגרות חוב ליהודים בתפוצות באמצעות ארגון הבונדס ובכך פיתחה עוד יותר את כלכלתה. עם זאת, ישראל הוציאה יותר כספים משהיו לה – על כן היא לוותה הלוואות עתק. בעשורים האחרונים, כשמדינת ישראל הפכה חזקה יותר מבחינה כלכלית, היא מחזירה בהדרגה את חובותיה. כחמישית מתקציב המדינה ב-2018 מוקדש להחזר חובות וריביות.

כלכלת ישראל מאופיינת בהוצאה ציבורית גדולה יחסית העומדת על כ-54%.^{[דרוש מקור]} זאת בעיקר בשל תקציבי הביטחון והרווחה הגדולים. בעבר, המדינה הייתה סוציאליסטית יותר – כלומר ההוצאה הציבורית הייתה גדולה יותר, והכלכלה הייתה ריכוזית יותר. אך בעשורים האחרונים הכלכלה הישראלית מתאפיינת בליברליזציה,^[44] כלומר הפחתה בשיעור המס – מס על החברות ומס על יחידים, המשק נעשה פחות ריכוזי – יותר ויותר מפעלי ממשלה מופרטים, וכן ההוצאה הציבורית מופחתת – כדוגמת ביטחון ורווחה.

ההוצאה לבריאות בישראל נמצאת במקום בינוני יחסית למדינות העולם ועומדת על 8.7% מהתמ”ג.^{[דרוש מקור]} מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 נרשמת עלייה מתמדת בהוצאות הפרטיות על בריאות ובמקביל ירידה בהשתתפות המדינה בהוצאות האלה. ישראל מאופיינת בהוצאה נרחבת על צורכי ביטחון, כשבמהלך העשור השני של המאה ה-21 השקיעה המדינה כל שנה בביטחון כ-62 מיליארד שקל (כ-16 מיליארד דולר), ו-6.9% מהתמ”ג של המדינה.

ב-2002 ישראל הגיעה למשבר כלכלי חמור בעקבות האינתיפאדה השנייה, השפעת התפוצצות בועת הדוט-קום העולמית בשנת 2000 המיתון העולמי שפרץ בשל פיגועי 11 בספטמבר. בעקבות המצב הונהגה מדיניות חומת מגן כלכלית שנועדה להוציא את המשק מהקיפאון הכלכלי ולאושש את הכלכלה. במסגרת זו הורדו ההוצאות הציבוריות והופחתה הריכוזיות המשק.

מאז שנת 2000 קיימת מגמה של חברות ישראליות לרכוש עסקים בעולם או לפתוח סניפים של רשתות ישראליות מחוץ לגבולות המדינה. נכון ל-2013, חלק ניכר מהקניונים במזרח אירופה נמצא בבעלות אנשי עסקים ישראליים.^{[דרוש מקור]}

במהלך 2010 עברה ישראל, חרף המשבר הכלכלי העולמי, ממעמד של כלכלה מתפתחת למדינה מפותחת. שינוי הסיווג הערים קשיים על שוק ההון הישראלי, אך הדבר היווה קפיצת מדרגה למדינת ישראל מבחינה כלכלית.^[45] ב-2011 ישראל התקבלה כחברה בארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי OECD.

מאז שנת 2007 חלה בישראל עלייה הדרגתית במחירי הדיור ועליית מחירים כללית. העלייה במחירים נבעה מסיבות שונות, ובהן ריבית נמוכה, מחסור מצטבר של כ-65,000 יחידות דיור^[46] והחלטת משרד האוצר בשנת 2007 להגביל את הבנייה במרכז כדי לגרום לעליית מחירים ובכך לאלץ רוכשים רבים לעבור לפריפריה.^[47] בעקבות זו קמו מחאות חברתיות כדוגמת המחאה החברתית ב-2011 ומחאת הקוטג’.

בשנים 2009–2012 היו כמה גילויים של מאגרי גז משמעותיים: תמר 1, לווייתן ותנין.

מדע וטכנולוגיה

 ערכים מורחבים – מדע וטכנולוגיה בישראל, תגליות והמצאות בישראל

 

פארק מתם בחיפה. ישראל נחשבת למובילה בתחום ההיי-טק וחברות ההזנק.

הישגיהם של מדענים ישראלים בתחומי המדע והטכנולוגיה משמעותיים ובעלי חשיבות כלל עולמית. בתקופת המנדט ומאז קום המדינה עסקו ישראלים במדע, הן בתאוריה והן במעש. תרומותיה של ישראל בולטות במיוחד בגנטיקה, מדעי המחשב, פיזיקה, כימיה, אלקטרוניקה, אופטיקה, מדעי החקלאות והנדסה. בתחום הטכנולוגיה ישראל ידועה בפיתוח אמצעי לחימה וציוד צבאי, ותחום מדעי הטבע, בפיתוח שיטות חקלאיות מתקדמות; והחל משנות ה-90 של המאה ה-20 ישראל עודדה תעשיות היי-טק וחברות הזנק (סטארט אפ); כמו מחקר הרפואה בישראל הוא מהמתקדמים בעולם.

תעשיות עתירות טכנולוגיה לקחו מרכיב חשוב בכלכלת ישראל, בייחוד בשני העשורים האחרונים. המשאבים הטבעיים המוגבלים ודגש על חינוך והשכלה טכנולוגיים היוו גורם מרכזי בהכוונת התעשייה לתחומי היי-טק. כתוצאה מהצלחתה של ישראל בפיתוח חומרה, תוכנה, תקשורת ובמדעי הטבע וכתוצאה מריבוי חברות הסטארט-אפ רבים מתייחסים לישראל כעמק הסיליקון השני (שמכונה לעיתים “סיליקון ואדי“).^[48] חברת אינטל פתחה מספר מפעלים בישראל בהשקעות של מיליארדי דולרים וחברות אחרות כמו מוטורולה מחזיקות בישראל גם מרכזי פיתוח.

בסוף 2005 היו בישראל 379,503 חברות רשומות,^[49] כאשר החברה הישראלית הגדולה ביותר היא חברת התרופות הגנריות טבע תעשיות פרמצבטיות, שהכנסותיה בשנה זו היו כ-5 מיליארד דולר ונשאו רווח של מעל מיליארד דולר. חברות ענק אחרות בישראל עוסקות בתחום ההיי-טק, כגון צ’קפוינט, אמדוקס וקומברס, מלאנוקס, נייס.

על פי ארגון ה-OECD ההשקעה בישראל במחקר ופיתוח יחסית לתמ”ג היא הגבוהה בעולם (4.21% שהם 10.236 מיליארד דולר ב-2013).^[50] ישראל מכונה “אומת הסטארטאפ” וקיימת בה תופעה של הקמת חברות הזנק ומכירתן לגורמי חוץ. בכל שנה מבוצעת מכירות של חברות כאלו, בעיקר לחברות בינלאומיות בסכום מצטבר של מיליארדי דולרים לשנה. עסקאות גדולות נעשו החל ממכירת ICQ, אנוביט ומרקורי ועד מכירת NDS וWaze. יוצאת דופן היא חברת ישקר, שאיננה חברת היי-טק, שנרכשה על ידי ברקשייר האת’וויי, המנוהלת על ידי וורן באפט, בשתי פעימות תמורת 6 מיליארד דולר. שנת 2014 הייתה שנת שיא בהשקעות זרות בחברות הזנק ישראליות – 15 מיליארד דולרים ברכישת חברות ישראליות (בהשוואה ל-7.6 מיליארד ב-2013) ו-9.8 מיליארד דולרים בגיוסי הון בבורסות חוץ לארץ (לעומת 1.2 מיליארד ב-2013)^[51]

 

ויצק (WEIZAC), המחשב האלקטרוני הראשון בישראל ומבין הראשונים בעולם. פעל בשנים 1955–1963 במכון ויצמן למדע.

ב-2004 השקעות הון הסיכון בישראל היו גדולות מבכל מדינה באירופה.^[52] ויחס ה-VC/GDP הגדול בעולם אחרי ארצות הברית. למעט ארצות הברית וקנדה לישראל יש הכי הרבה חברות הרשומות בנאסדק.^[53] ישראל היא בעלת האחוז הגבוה ביותר של מחשבים אישיים לנפש.

מספר המאמרים המדעיים לנפש שנכתבו על ידי ישראלים הוא מהגבוהים בעולם.^[54] היא במקום השלישי בעולם (עם שווייץ) ביחס הפטנטים הרשומים לנפש.^[55]

החל מהמאה ה-21, זכו שמונה מדענים ישראלים בפרס נובל בתחומי המדעים. הביוכימאים אברהם הרשקו ואהרן צ’חנובר מהטכניון חלקו בפרס לכימיה ב-2004. דניאל כהנמן זכה בפרס לכלכלה ב-2002 וב-2005 זכה בו גם המתמטיקאי ישראל אומן (שניהם מהאוניברסיטה העברית בירושלים). ב-2009 זכתה בפרס נובל לכימיה הביוכימאית עדה יונת ממכון ויצמן למדע, ב-2011 זכה פרופסור דן שכטמן מהטכניון בפרס נובל לכימיה על גילוי קווזי-גבישים וב-2013 זכו בפרס זה גם אריה ורשל ומיכאל לויט.

ב-2010 זכה פרופסור אילון לינדנשטראוס במדליית פילדס למתמטיקה.

בשנת 2015 ישראל דורגה במקום החמישי בעולם במדד החדשנות של בלומברג, אשר מודד ביצועי מדינות בתחום המחקר והפיתוח, חינוך טכנולוגי, פטנטים ויכולות טכנולוגית נוספות.^[56]

תחבורה

 ערכים מורחבים – תחבורה בישראל, כבישי ישראל

 

כביש 90 בקטע שלאורך ים המלח – הכביש הארוך ביותר בישראל

בישראל תשתית תחבורה הכוללת כבישים מהירים, מסילות ברזל לרכבת, שדות תעופה, נמלים ומספר חברות תחבורה ציבורית. שדה התעופה הראשי והבינלאומי של ישראל הוא נמל תעופה בן-גוריון הממוקם ליד לוד ולצידו שדות תעופה קטנים יותר ברחבי הארץ. נמלי הים העיקריים של ישראל הם נמל אשדוד, נמל חיפה ונמל אילת. חברות התחבורה הציבורית הגדולות בישראל הן קואופרטיב האוטובוסים “אגד“, המפעיל קווי אוטובוסים בכל רחבי הארץ, ודן חברה לתחבורה ציבורית המפעיל קווי אוטובוסים בעיקר באזור גוש דן. רכבת ישראל מפעילה רכבות נוסעים ורכבות משא, ובעשור השני של המאה ה-21 עובדת על הרחבת התשתיות ופתיחת קווי רכבת חדשים.

ב-2011 נהרגו בכבישי ישראל 412 אזרחים בתאונות דרכים. מדובר בירידה של 163 הרוגים, מ-2001, עשור לפני כן, שהיא ירידה של 28%. המגמה הכללית היא ירידה שנתית של כ-4% בממוצע במספר ההרוגים בכל שנה.

תשתיות מים וחשמל

 ערכים מורחבים – משק המים בישראל, משק החשמל בישראל

אף שישראל היא ארץ דלה במים, יש בה תשתיות מים מתקדמות. על תשתיות המים הארציות אחראית חברת מקורות, שנחשבת לאחת מחברות המים המתקדמות בעולם. את המים שואבת מקורות מהכנרת, אקוויפר ההר ואקוויפר החוף ומובילה אותם לרוב היישובים בישראל. המים מהכנרת מובלים למרכז ודרום הארץ על ידי המוביל הארצי שנבנה בשנות ה-50 ובשנות ה-60 של המאה ה-20. בסוף המאה ה-20 ובתחילת המאה ה-21 החלה המדינה בעזרת מכרזים בהקמת מפעלי התפלה גדולים, שתפקידם להתגבר על שנות בצורת ועל המחסור במים מתוקים. מקורות מקימה את המוביל החדש, מוביל מים שמזרים מים ממפעלי ההתפלה לרשת המים הארצית. את המים מוכרת מקורות לרשויות המקומיות והן מובילות את המים לתושבים. מחסור במים גרם לישראל להיות המדינה המתקדמת ביותר בעולם בהשבת שפכים לצורכי חקלאות.^{[דרוש מקור]} כ-70% ממי הביוב בישראל עוברים טיהור ומושבים לצורכי השקיה, וכ-60% משדות הנגב מושקים במי קולחין שעברו השבה.

רובו המכריע של החשמל בישראל מיוצר על ידי חברת החשמל לישראל. חברת החשמל היא חברה ממשלתית וציבורית שהוקמה עוד ב-1923. ישראל ייצרה ב-2006 50,372 מיליון קוט”ש (קילוואט-שעה), שהופקו ברובם מפחם ומיעוטם מדלק וממקורות אחרים.^[57] נכון ל-2010 כ-36.6% מתפוקת החשמל בישראל מיוצר משריפת גז טבעי, כ-61% משריפת פחם, ורוב היתרה משריפת סולר ומזוט. כ-725 מגוט”ש יוצרו על ידי יצרנים פרטיים מתוכם 290 מגוט”ש נמכרו בחזרה לחברת החשמל.

תרבות

 ערכים מורחבים – תרבות ישראלית

 

היכל הספר, משכנן של מגילות מדבר יהודה (“המגילות הגנוזות”) וכתר ארם צובא

 

זובין מהטה מנצח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית בקונצרט לכבוד 70 שנה להיווסדה

התרבות הישראלית היא שילוב בין מסורות תרבותיות רבות, כאשר הבולטות שבהן הן התרבות היהודית והתרבות המערבית. ישראל היא מדינה יהודית וחגיה הרשמיים הם חגי ישראל בנוסף ל-5 מועדים שקבעה המדינה לציון אירועים חשובים: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, יום העצמאות, יום הזיכרון ליצחק רבין ויום ירושלים.

חלק ניכר מהיצירה התרבותית החילונית מוצגת באזור תל אביב, אף שרבים ממוסדות התרבות הממלכתיים נמצאים בירושלים. בזכות אוכלוסייה המורכבת מעולים מחמש יבשות ומ-100 מדינות ויותר, ובשל תרבויות אוטונומיות כמו הפלסטינית, הרוסית והחרדית, שכל אחת מהן מונה כמיליון איש ומחזיקה עיתונים ורשתות להפצת תוצרי תרבות, התרבות הישראלית מצטיינת בעושר ומגוון רב.

בסיסה של התרבות הישראלית בעליות הראשונות ממזרח אירופה. העליות שבאו לאחר מכן נאלצו לוותר על חלק מזהותן לטובת “כור היתוך” בעל תרבות משותפת. החל משנות ה-80 של המאה ה-20, “כור ההיתוך” התחלף בזירה תרבותית פתוחה ומגוונת, שהתבטאה במוזיקה הישראלית שגוונה בצלילי רוק, מוזיקה מזרחית וסגנונות נוספים, בטלוויזיה ובקולנוע הישראלי, שהחלו לעסוק בזהות הישראלית המגוונת ובהבדלי התרבויות של האוכלוסייה (למשל דרך “סרטי הבורקס“). באותן שנים התפתחה בישראל תרבות ישראלית אלטרנטיבית מפותחת, בתחומי המוזיקה, המחול, הקומיקס, השירה, האמנות, הפרינג’ ובתחומים אחרים. בשנות ה-90 של המאה ה-20, בעקבות הפיכת הטלוויזיה לרב-ערוצית עם כניסת הכבלים, ערוץ 2 והאינטרנט, התפוררה “מדורת השבט” לטובת גיוון הסגנונות ותחומי העניין התרבותיים.

עם השנים, ממשלת ישראל תומכת פחות ופחות באמנויות. אחוז התמיכה נמוך מהנהוג במדינות המערב ומגיע להרבה פחות מחצי אחוז מהתקציב.^{[דרוש מקור]}

התזמורת הפילהרמונית הישראלית מופיעה ברחבי המדינה ולעיתים קרובות גם מנגנת בחוץ לארץ. ישראל נחשבת למעצמה בתחום המחול המודרני, עם להקות כמו בת שבע ובת דור.

הוותיק בתיאטרוני ישראל הוא הבימה, אשר נוסד ב-1917. תיאטראות חשובים נוספים הם התיאטרון הקאמרי, תיאטרון בית ליסין, תיאטרון גשר (בעברית וברוסית), התיאטרון העירוני חיפה ותיאטרון באר שבע.

בערים תל אביב, הרצליה וירושלים ישנם מוזיאונים לאמנות. מוזיאון ישראל בירושלים מאכלס בתוכו את מגילות ים המלח, כמו גם אוסף מקיף של אמנות יהודית דתית ואמנות עממית.

תקשורת

 ערך מורחב – תקשורת בישראל

בישראל יש תקשורת המונים חופשית וענפה. העיתונים הגדולים הם ישראל היום, ידיעות אחרונות, מעריב והארץ. לצידם ישנם עיתונות מגזרית המיועדת לדתיים לאומיים, חרדים, העולים מרוסיה, ערביי ישראל ועוד. הטלוויזיה בישראל נוסדה באופן ממשי רק בשנות ה-60 של המאה ה-20 עם הקמת הערוץ הראשון של רשות השידור שהוא ערוץ הטלוויזיה הממלכתי של ישראל. בשנות ה-90 של המאה ה-20 התפתחה באופן ניכר הטלוויזיה המסחרית עם תחילת שידוריו של ערוץ 2. בהמשך, נוסדו ערוצים נוספים במסגרת חברות הכבלים, yes הטלוויזיה בלוויין וערוץ 10. כיום קיימים בישראל 3 ערוצי טלוויזיה מרכזיים – כאן 11, קשת 12 ורשת 13 המשודרים באיכות HD. הרדיו בישראל ותיק מאוד, כאשר תחנות הרדיו הגדולות והפופולריות ביותר הן רשת ב’ של קול ישראל וגלי צה”ל. בעשורים האחרונים נפתחו מספר רב של תחנות רדיו אזוריות. בשנות ה-2000 התחזקה התקשורת באינטרנט והרבה כלי תקשורת מסורתיים פתחו אתרי אינטרנט, בהם בין השאר מוצגים מבזקי חדשות עדכניים.

העיתונים היומיים הגדולים יוצאים בעברית, ערבית, רוסית ואנגלית. ישנם עיתונים קטנים יותר בצרפתית, פולנית, יידיש, הונגרית רומנית וגרמנית. קיימים מקומונים בערים רבות וכתבי עת לתרבות.

בשנת 2016 הוריד “מדד חופש העיתונות” של פרידום האוס (אנ’) את דירוגה של ישראל מ”בעלת חופש עיתונות מלא” ל”חופשית בחלקה”. בסך הכל ישראל דורגה במקום 65 מתוך 200 המדינות במדד.^[58] לעומת זאת, באפריל 2016, דורגה ישראל במדד חופש העיתונות של ארגון עיתונאים ללא גבולות במקום 101 מתוך 180 מדינות וטריטוריות.^[59]

ספורט

 ערך מורחב – ספורט בישראל

 

גל פרידמן (משמאל) – שייט בעל מדליית זהב מאולימפיאדת אתונה 2004, ואריק זאבי (מימין) – ג’ודוקא בכיר ובעל מדליית ארד אולימפית.

הספורט מהווה חלק חשוב מן התרבות הלאומית בישראל ונתמך על ידי משרד התרבות והספורט. למרות מיקומה הגאוגרפי של ישראל ביבשת אסיה, איגודי הספורט בישראל בענפים השונים משתייכים לאיגודים האירופיים על רקע סירובן של מדינות אסיאתיות ערביות להתחרות מול ספורטאים ישראלים. בישראל חמישה מרכזי ספורט גדולים: מכבי, הפועל, בית”ר, אליצור ואס”א. ענפי הספורט הפופולריים ביותר בישראל הם הכדורגל והכדורסל. בישראל צמחו מספר שחקני כדורגל, כדורסל, טניסאים, לוחמי ג’ודו, וספורטאים ימיים אשר זכו להצלחה בינלאומית. בין ההישגים של ספורטאים ישראלים ישנם זכיות באליפויות עולמיות בענפי השייט, ג’ודו, איגרוף, היאבקות וקאנו/קיאק. ישראל היא מרכז בינלאומי לספורט היהודי ברחבי העולם והחל משנת 1932, עוד לפני קום המדינה, נערכת בישראל המכביה מדי ארבע שנים.

תקצוב הספורט בישראל נמוך ביחס למקובל במדינות המערב ובהתאם לכך, הישגי הספורט הישראלי הם נמוכים באופן יחסי. לשם השוואה, בשנת 2019 תקציב הספורט נאמד בכמיליארד ש”ח, כ-0.2 אחוז מתקציב המדינה. עם זאת, החל משנות ה-80 של המאה ה-20 חלה התפתחות בספורט התחרותי ובעיקר בספורט היחידני בישראל, עקב כניסתם של ספונסרים, משקיעים פרטיים והקמת היחידה לספורט הישגי. ישראל משתתפת באופן סדיר במשחקים האולימפיים החל משנת 1952, אך זכתה במדליה האולימפית הראשונה שלה רק באולימפיאדת ברצלונה 1992 (יעל ארד, ג’ודו) ובמדליית הזהב האולימפית הראשונה באולימפיאדת אתונה 2004 (גל פרידמן, גלישת רוח). ישראל זכתה לפחות במדליה אחת בכל אחד ממשחקי הקיץ האולימפיים מאולימפיאדת ברצלונה 1992 עד אולימפיאדת ריו 2016, למעט אולימפיאדת לונדון 2012.

ענף הספורט הפופולרי ביותר בישראל הוא הכדורגל. הישג השיא של נבחרת ישראל בכדורגל היה זכייה בגביע אסיה בכדורגל 1964. מלבד זאת, הנבחרת העפילה פעם אחת לטורניר המונדיאל (מקסיקו 1970), אך מאז כשלה בהעפלה לטורניר זה ולאליפות אירופה בכדורגל. בין ההצלחות הבולטות של הכדורגל הישראלי ניתן למנות את העפלתה של הפועל תל אביב לרבע גמר גביע אופ”א בעונת 2002 והעפלתה של מכבי חיפה לרבע גמר גביע המחזיקות בעונת 1999. בעונת 2003 הייתה מכבי חיפה לקבוצה הישראלית הראשונה שמעפילה לשלב הבתים של ליגת האלופות. חיפה העפילה פעם נוספת בעונת 2010. שתי קבוצות נוספות שחזרו את ההישג: מכבי תל אביב בעונת 2005 ובעונת 2016 והפועל תל אביב בעונת 2011. המועדון המעוטר ביותר בארץ הוא מכבי תל אביב (21 אליפויות ו-23 גביעי מדינה). קבוצות מצליחות אחרות הן הפועל תל אביב (13 אליפויות ו-16 גביעים), מכבי חיפה (12 אליפויות ו-6 גביעים), בית”ר ירושלים (6 אליפויות ו-7 גביעים), הפועל פתח תקווה (6 אליפויות, מהן 5 רצופות, ו-2 גביעי מדינה), מכבי נתניה (5 אליפויות וגביע אחד) והפועל באר שבע (5 אליפויות וגביע אחד).

בכדורסל זכתה ישראל להישגים בינלאומיים רבים. היא מיוצגת בהצלחה על ידי נבחרת ישראל בכדורסל, שזכתה פעמיים באליפות אסיה והגיעה להישג השיא שלה כאשר זכתה במקום השני באליפות אירופה 1979. קבוצת מכבי תל אביב אשר נחשבת לאחד המועדונים הטובים באירופה זכתה ב-6 אליפויות אירופה, הראשונה ב-1977 והאחרונה ב-2014. בנוסף, זכתה הפועל ירושלים בגביע יול”ב פעם אחת (2004). בזירה המקומית מכבי תל אביב היא הקבוצה המצליחה ביותר, עם 52 אליפויות ליגת העל בכדורסל ו-44 גביעי מדינה. קבוצה זו שלטה במשך שנים רבות בליגה הישראלית, כשזכתה באליפות במשך 23 עונות רצופות, בין 1970 ל-1992. קבוצות מעוטרות נוספות הן הפועל תל אביב (5 אליפויות ו-4 גביעים), הפועל ירושלים (2 אליפויות ו-4 גביעים), הפועל גלבוע גליל (2 אליפויות ו-2 גביעים) והפועל חולון (אליפות ושני גביעים).

ענף פופולרי נוסף הוא הטניס. שחר פאר הייתה הטניסאית המובילה של ישראל עד לפרישתה, ודורגה בשיאה במקום ה-11 בעולם. טניסאית בולטת נוספת היא אנה סמאשנובה אשר דורגה בשיאה במקום ה-15 בעולם. בין הטניסאים הבולטים נמנים דודי סלע (29 בעולם בשיאו), שלמה גליקשטיין (22 בעולם בשיאו) ועמוס מנסדורף שדורג בשיאו במקום ה-18 בעולם ונחשב לגדול הטניסאים הישראלים. שחקני הזוגות אנדי רם ויוני ארליך דורגו בשיאם במקומות הראשונים בעולם, וזכו באליפות אוסטרליה הפתוחה בשנת 2008, הם שני הטניסאים הראשונים מישראל שזכו בטורניר גראנד סלאם. נבחרת הגברים של ישראל רשמה את הישג השיא שלה עת העפילה לחצי גמר גביע הדייוויס בשנת 2009.

ענפי השיט והג’ודו הם הענפים היחידניים המצליחים ביותר בישראל עם זכיות במדליות רבות מהמשחקים האולימפיים ומאליפויות עולם. בענפים הפופולריים אתלטיקה והתעמלות, ספורטאים ישראלים זכו במספר מדליות מאליפויות עולם ובענף השחייה הפופולרי זכו ישראלים במדליות מאליפויות אירופה. ענף השחמט בישראל הוא בעל היסטוריה ארוכת שנים ובעל הישגים בינלאומיים. משחק השחמט פופולרי מאוד בישראל ומתקיימות ליגות בין המועדונים שבערים השונות. גם תחום ספורט הנכים הוא תחום מפותח בישראל, ונציגיה זוכים במדליות רבות באולימפיאדות הנכים.

בריאות

 ערך מורחב – מערכת הבריאות בישראל

 

ניידת טיפול נמרץ של מגן דוד אדום

מערכת הבריאות מורכבת ממספר קטן יחסית של ארגונים גדולים המפעילים שירותי בריאות, והיא, בעיקרה, מערכת בריאות ציבורית, המבוססת על כספי מסים ותקצוב ממשלתי. מערכת הבריאות בישראל צברה ברבות השנים הישגים רבים בתחומי הרפואה והמחקר הרפואי, בריאות הציבור ונגישות הציבור לשירותי הבריאות. הרופאים הישראליים זוכים להערכה רבה בעולם ולמוניטין רב. שירותי החירום של ישראל מורכבים בעיקר ממגן דוד אדום (ארגון ההצלה הלאומי של ישראל), אך כוללים גם ארגונים התנדבותיים אחרים כמו איחוד הצלה זק”א והצלה יו”ש, לצד מספר חברות פרטיות המפעילות אמבולנסים כגון שח”ל ונטלי. התשתית של מערכת הבריאות בנויה על קופות החולים, כאשר הגדולות שבהן הן שירותי בריאות כללית ומכבי שירותי בריאות. הללו מפעילות מאות מרפאות ומרכזים רפואיים ברחבי הארץ. בישראל נמצא גם מספר רב של בתי חולים, הנמצאים ברובם או תחת בעלות המדינה (בתי חולים ממשלתיים) או תחת בעלות קופות החולים. הגדולים והידועים שבהם הם בית החולים הדסה (ירושלים), בית החולים שיבא (תל השומר), בית החולים איכילוב (תל אביב) ובית החולים רמב”ם (חיפה). ב-2013 דורגה ישראל חמישית במדד הבריאות של בלומברג, כאשר מערכת הבריאות הישראלית דורגה רביעית ביעילותה.^[60]

לפי ארגון הבריאות העולמי, נכון למאי 2016, תוחלת החיים בישראל היא במקום השישי בעולם. תוחלת החיים הממוצעת של הגברים מגיעה ל-80.6 שנים ושל הנשים היא 84.3 שנים.^[61] על-פי נתוני משרד הבריאות הישראלי, תוחלת החיים בארץ עלתה בין השנים 2000–2010 ב-3 שנים.^[62] לפי מרכז טאוב, שירות חובה בצה”ל, המיקום הגאוגרפי ומידת הדתיות של תושביה, הובילה לתוחלת חיים ארוכה יותר בישראל.^[63] בנוסף מצא המרכז שחרדים בישראל בריאים יותר ומאריכים חיים.^[64]

נכון לשנת 2015, הגיל החציוני הוא 29.7, אצל הגברים הגיל החציוני הוא 28.6 ואילו בקרב הנשים 30.8.^[65] שיעור הילדים ובני הנוער באוכלוסיית המדינה גבוה יחסית ועומד על כ-30%, לעומת כ-20% במערב אירופה. האוכלוסיות בעלות שיעור הילדים הגבוה ביותר הן הציבור הערבי-מוסלמי והציבור החרדי. לפי נתוני הלמ”ס הגיל החציוני לנישואין ראשונים עולה בהתמדה לגברים 26.9 ולנשים 23.9. ב-2009 נמצא כי בישראל ישנה תמותה של 2.6 תינוקות על כל 1,000 לידות.^[66] בין השנים 1979–2004 חלה ירידה של 70% בשיעורי תמותת תינוקות בישראל.^[67] עם זאת, פערים שונים הובילו לכך שתינוקות ערבים מתים פי 3 יותר מתינוקות יהודים.^[68] תמותת התינוקות במגזר הבדואי היא הגבוהה ביותר, בה נשמר יחס של 1:4 בשיעורי תמותת תינוקות של בדואים לעומת יהודים.

בעשור השני של המאה ה-21 חלה ירידה באיכות השירותים שמספקת מערכת הבריאות^[69] עקב גידול העומס בחולים לעומת הקטנת תקציב הבריאות ומחסור בתקנים. 2011 ראתה שביתה של הרופאים והמתמחים בעקבות שחיקה בשכר ובתנאי העבודה, ובעומס הגובר על קופות החולים ובתי החולים. מבחינת המשאבים המוקצים לבריאות, מצבה של ישראל ירוד יחסית ליתר מדינות ה-OECD.^[70]

ראו גם

	ספר: ישראל
אוסף של ערכים בנושא הזמינים להורדה כקובץ אחד.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: מְדִינַת יִשְׂרָאֵל
ערך מילוני בוויקימילון: ישראל
ציטוטים בוויקיציטוט: ישראל
טקסט בוויקיטקסט: ישראל
דיווחים בוויקיחדשות: ישראל
מדריך למטייל בוויקימסע: ישראל
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ישראל

•  https://www.gov.il/en, https://www.gov.il/ru, https://www.gov.il/ar, https://www.gov.il/fr, https://www.gov.il/es אתר האינטרנט הרשמי של ישראל

•  ישראל, ברשת החברתית פייסבוק
•  ישראל, ברשת החברתית טוויטר
•  ישראל, ברשת החברתית אינסטגרם
•  ישראל, סרטונים בערוץ היוטיוב
• ישראל, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
• אטלס ישראל – מפות וגרפים בתחומים שונים הקשורים לישראל, אתר מט”ח
• אתר המפות הממשלתי
• אתר האינטרנט הרשמי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה
•  אוסף התצלומים הלאומי, באתר לשכת העיתונות הממשלתית
•  אתר תמונות היסטוריות של ארץ ישראל, המרכז למדיה דיגיטלית, ספריית יונס וסוראיה נזריאן, אוניברסיטת חיפה.

הערות שוליים

 ערך זה עוסק במדינה בדרום אמריקה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו קולומביה (פירושונים).

רפובליקת קולומביה República de Colombia
דגל סמל
לחצו להגדלה
מוטו לאומי	חירות וסדר
המנון לאומי	המנון קולומביה
יבשת	דרום אמריקה
שפה רשמית	ספרדית
עיר בירה (והעיר הגדולה ביותר)	בוגוטה 4°39′N 74°3′W
משטר	רפובליקה
ראש המדינה – נשיא – סגנית נשיא	נשיא איוואן דוקה מריס לוסיה רמירס
הקמה – עצמאות – תאריך	מספרד 20 ביולי 1810
ישות קודמת	ארצות הברית של קולומביה
שטח[1] – דירוג עולמי – אחוז שטח המים	1,138,910 קמ”ר  27 בעולם 8.8%
אוכלוסייה[2] (הערכה ליולי 2020) – דירוג עולמי של אוכלוסייה – צפיפות – דירוג עולמי של צפיפות	49,084,841 נפש  30 בעולם 43.10 נפש לקמ”ר 168 בעולם
הצגהאוכלוסייה לפי גילים
תמ”ג (PPP)[3] (הערכה לשנת 2017) – דירוג עולמי – תמ”ג לנפש – דירוג עולמי לנפש	711,600 מיליון $  31 בעולם 14,497 $ 112 בעולם
מדד הפיתוח האנושי[4] (2018) – דירוג עולמי	0.761  79 בעולם
מטבע	פסו קולומביאני ‏ (COP)
אזור זמן	UTC -5
סיומת אינטרנט	.co
קידומת בינלאומית	57
בוגוטה מדיין קאלי ברנקייה קרטחנה סנטה מרתה לטיסיה ונצואלה ברזיל פרו אקוודור פנמה קוסטה ריקה ניקרגואה הים הקריבי האוקיינוס השקט קולומביה (למפת קולומביה מוגדלת)

קוֹלוֹמְבְּיָה, או בשמה הרשמי רֶפּוּבְּלִיקַת קוֹלוֹמְבִּיָּה (בספרדית: República de Colombia, להאזנה (מידע • עזרה)) היא מדינה הממוקמת בצפון-מערב דרום אמריקה. קולומביה גובלת במזרח עם ונצואלה וברזיל, בדרום עם אקוודור ופרו, בצפון עם האוקיינוס האטלנטי, דרך הים הקריבי, בצפון-מערב עם פנמה, ובמערב עם האוקיינוס השקט. קולומביה גם חולקת גבולות ימיים עם מדינות הקריביים בהן ג’מייקה, האיטי, והרפובליקה הדומיניקנית, ועם מדינות מרכז אמריקה, בהן הונדורס, ניקרגואה וקוסטה ריקה.

קולומביה היא המדינה ה-26 בגודלה בעולם והרביעית בגודלה בקרב מדינות דרום אמריקה (אחרי ברזיל, ארגנטינה ופרו). שטח קולומביה משתווה לפעמיים שטחה של צרפת. קולומביה היא גם המדינה ה-29 בעולם בגודל אוכלוסייתה והשנייה בקרב מדינות דרום אמריקה, אחרי ברזיל.

השטח שבו שוכנת כעת קולומביה אוכלס בעבר על ידי שבטים ילידים שהיגרו מצפון ומרכז אמריקה, כגון שבטי המוייסקה, קיומבאיה, וטאיירונה. בדרום שכנה אימפריית האינקה. הספרדים הגיעו בשנת 1499, והחלו תקופה של כיבוש ויישוב, קולוניזציה, שבסופו של דבר הובילה להקמת מלכות המשנה של גרנדה החדשה (שהכילה את המדינות קולומביה, ונצואלה, אקוודור ופנמה) ובירתה בוגוטה. עצמאות מספרד הושגה בשנת 1819, אבל כבר בשנת 1830 רפובליקת קולומביה הגדולה התמוטטה כתוצאה מפרישתן של ונצואלה ואקוודור. קולומביה המודרנית, ביחד עם פנמה, נהייתה לרפובליקת גרנדה החדשה. האומה החדשה התנסתה בפדרליזם כשהקימה את הקונפדרציה הגרנדית בשנת 1858, ולאחר מכן את ארצות הברית של קולומביה בשנת 1863, עד שלבסוף הוכרז על רפובליקת קולומביה בשנת 1886. פנמה פרשה מהרפובליקה בשנת 1903.

לקולומביה עבר עשיר של שלטון חוקתי, והמפלגה הקונסרבטיבית והמפלגה הליברלית, שהוקמו ב-1843 ו-1848 בהתאמה, הן שתי המפלגות העתיקות ביותר ששרדו באמריקות. למרות זאת, מתיחות בין שתי המפלגות הובילה לעיתים קרובות לאלימות, במיוחד במלחמת אלף הימים (1899–1902) וב- La Violencia (האלימות), החל מ-1948. מאז 1960, כוחות ממשלתיים היו מעורבים בעימותים עם מתקוממים שמאלניים וכוחות צבאיים-למחצה ימניים. הסחר בקוקאין החמיר את המצב, והעימותים החריפו באופן ניכר החל משנת 1990. למרות זאת, למתקוממים חסר הכוח הצבאי או התמיכה הציבורית הדרושה להפיכת הממשלה, ובשנים האחרונות האלימות מצטמצמת. המתקוממים ממשיכים לבצע התקפות כנגד אזרחים, וחלקים גדולים העוטפים את האזור הכפרי עדיין תחת השפעת קבוצות גרילה, אולם הממשלה החלה במאמצים שמטרתם לאשר מחדש את שליטתה לאורך כל המדינה, וכעת ישנה נוכחות ממשלתית בכל אחד ממחוזות קולומביה. בינתיים, למרות הדאגה מהאלימות במדינה, שיעור הרצח בקולומביה היה למשך מספר רב של שנים בין הגבוהים בעולם, אך קוצץ בכמעט חצי משנת 2002.

קולומביה היא בעלת הציבור דובר-הספרדית השני בגודלו בעולם, אחרי מקסיקו. היא גם אחת המדינות המתועשות ביותר בדרום אמריקה. קולומביה מגוונת מאוד מבחינה אתנית, והיחסים בין צאצאי השבטים המקוריים, הקולוניאלים הספרדיים, עבדים אפריקאיים ומהגרים מהמאה ה-20 מאירופה והמזרח התיכון הפיקו מסורת תרבותית עתיקה, שגם הושפעה מהגאוגרפיה המגוונת להפליא. רוב המרכזים העירוניים ממוקמים ברמות הרי האנדים, אבל שטחה של קולומביה מקיף גם את יער האמזונאס, ערבות טרופיות ורצועות החוף הקריבי והשקט. מבחינה אקולוגית, קולומביה היא אחת מ-17 המדינות שמארחות את רוב זני כדור הארץ.

מקור השם[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורה של המילה “קולומביה” בשמו של כריסטופר קולומבוס (Cristóbal Colón בספרדית, Cristoforo Colombo באיטלקית). את המילה הגה המהפכן פרנסיסקו דה מירנדה, ככינוי לכל העולם החדש, ובמיוחד לשטחים ולקולוניות שהיו תחת מרות ספרד ופורטוגל. השם אומץ לאחר מכן על ידי רפובליקת קולומביה הגדולה שהוקמה ב-1819 והורכבה משטחיה של מלכות המשנה של גרנדה החדשה (המדינות המודרניות קולומביה, פנמה, ונצואלה ואקוודור).

בשנת 1830, כשוונצואלה ואקוודור התפצלו, אזור הקונדינאמארקה שנשאר הפך למדינה חדשה: הרפובליקה של גרנדה החדשה. בשנת 1858 גרנדה החדשה שינתה את שמה רשמית לקונפדרציה הגרנדית, ובשנת 1863 לארצות הברית של קולומביה, ולבסוף אימצה את שמה הנוכחי – רפובליקת קולומביה – בשנת 1886.

היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]

המתיישבים הראשונים בדרום אמריקה עברו בהכרח דרך קולומביה בדרכם מצפון. עם זאת, שבטים אלו לא הותירו אחריהם עדויות ארכאולוגיות מרובות, אך הכלים שנותרו מעידים על רמה אמנותית גבוהה. בקולומביה לא התבססה לפני הכיבוש הספרדי אימפריה אחת, כגון האצטקים במקסיקו או בני האינקה בפרו, ובאזור שלטו מספר שבטים עצמאיים, ביניהם בני מואיסקה, נריניו, קימבאיה ועוד. תרבויות מפותחות שהתבססו בסן אגוסטין ובטייראדנטרו הרבה לפני הכיבוש הספרדי הותירו אתרים ארכאולוגיים מרתקים של פסלים וקברים. בני טאירונה, שהתבססו סמוך לחוף הקאריבי, פיתחו מעט לפני הכיבוש הספרדי תרבות מורכבת והותירו אחריהם את ‘העיר האבודה’ (סיודד פרדידה), אחת הגדולות שבערים העתיקות בדרום אמריקה.

הספרדי הראשון שהגיע לחופי קולומביה היה אלונסו דה אוחדה, שנחת בקולומביה ב-1499. ב-1508 החל וסקו נונייז דה בלבואה בכיבוש חלקה הצפוני של המדינה, והיה לאירופי הראשון שהגיע לאוקיינוס השקט. אחריהם באו ספרדים נוספים, שהשמועות אודות חפצי הזהב בהם משתמשים השבטים המקומיים הציתו את דמיונם, אך רק ב-1525 הקים רודריגו דה באסטידאס את סנטה מרתה, העיירה הספרדית הראשונה באזור. ב-1533 נוסדה גם קרטחנה, בה התרכז במהרה הסחר הספרדי באזור. בסיוע המחלות המידבקות שעשו שמות באוכלוסייה המקומית, השלימו הספרדים תוך שנים ספורות את כיבוש רוב חלקי קולומביה מהילידים, תוך שהם מתקדמים משלושה צירים שונים, ומקימים בדרכם את הערים קאלי, פופאיאן ובוגוטה. לאחר הכיבוש החלו המצביאים הספרדים להיאבק על השליטה באזור, וכדי להשכין שלום הקימו הספרדים את האודיינסייה המלכותית של סנטה פה בממלכת גרנדה החדשה, כפי שנקרא אז האזור).

עם גידול האוכלוסייה הספרדית בדרום אמריקה הוחלט על חלוקה מנהלתית חדשה, ו’גרנדה החדשה’ (שהייתה עד אז כפופה למלכות המשנה של פרו) הוכרזה ב-1717 כמלכות משנה עצמאית, שהשתרעה על פני קולומביה, ונצואלה, אקוודור ופנמה של ימינו, היא מלכות המשנה של גרנדה החדשה. כבירת היחידה המנהלתית הפכה בוגוטה לעיר מרכזית, שאמנם לא הגיעה לרמתן של לימה ומקסיקו סיטי אך התפתחה כמרכז חשוב של הספרדים בדרום אמריקה. אך המרירות ההולכת וגוברת של המתיישבים כנגד השלטון המרכזי בספרד בשלהי המאה ה-18 הובילה בסופו של דבר למרד גלוי. הדבר אירע כאשר נפוליאון כבש את ספרד והמליך את אחיו כשליט המושבות. ב-20 ביולי 1810 התכנסו בכירי המתיישבים בבוגוטה והקימו אספת נציגים עצמאית; בהמשך אותה שנה הוכרזה גם עצמאות מלאה.

ההכרזה הובילה למלחמת עצמאות ארוכה ורבת-תהפוכות, תחילה נגד חילות נפוליאון ולאחר מכן נגד הספרדים כשנפוליאון נוצח ומלכי ספרד חזרו לשלוט במדינתם. את המערכה הוביל סימון בוליבאר, הגיבור הלאומי, אשר ניצח בסדרה של קרבות ולבסוף הכריע את המערכה בקרב בויאקה בשנת 1819. הניצחון איפשר לבוליבאר ולחבריו להכריז על הקמת רפובליקת קולומביה הגדולה, שכללה גם את פנמה, ונצואלה ואקוודור.

הרפובליקה החדשה לא החזיקה מעמד זמן רב. בוליבאר, שתמך בשלטון ריכוזי, נבחר אמנם לנשיא בשנת 1821, אך עד מהרה התברר שאין ביכולתו לשלוט בשטח רחב כל כך, והמדינה התפצלה ב-1830 לשלוש מדינות נפרדות – ונצואלה, אקוודור ו’גרנדה החדשה’, ששטחה כלל גם את פנמה. אך המאבק על דמותה של המדינה, בין המפלגה השמרנית-ריכוזית למפלגה הליברלית-פדרלית, לא שכך, ובמאה ה-19 התחוללו במדינה לא פחות משמונה מלחמות אזרחים. בשנת 1863 שונה שם המדינה לארצות הברית של קולומביה וב-1886 היא קיבלה את שמה הנוכחי, רפובליקת קולומביה.

המתיחות הפוליטית נמשכה והדרדרות המצב הכלכלי שבא לידי ביטוי באינפלציה גבוהה רק החמיר את המצב. ב-1899 התקיימו בחירות שהבטיחו ניצחון לשמרנים שכבר היו בשלטון. הליברלים טענו לזיוף הבחירות ובאוקטובר של אותה שנה פרצה מלחמת אזרחים חדשה שנודעה כמלחמת אלף הימים. המלחמה הייתה עקובה מדם וגבתה את חייהם של יותר מ-100 אלף איש. בסופו של דבר הובסו המורדים הליברלים ברוב שטחי קולומביה ועיקר המערכה התרכזה במחוז פנמה. התערבות של ארצות הברית שדאגה לאינטרסים שלה בבניית תעלת פנמה באותן השנים הביאה להסכם שנחתם על אונייה אמריקאית ויסקונסין (הסכם ויסקונסין) שהביא לפרישתו של מחוז פנמה מקולומביה והפיכתו לרפובליקה עצמאית ב-1903.

במאה ה-20[עריכת קוד מקור | עריכה]

המחצית הראשונה של המאה ה-20 בקולומביה התאפיינה בסדר יחסי לתקופה הקודמת ובהתפתחות כלכלית אינטנסיבית. ההגמוניה השמרנית נמשכה עד 1930 כאשר נבחר נשיא ליברלי אנריקה אוליה הררה. בתקופתו היו סכסוכי גבול עם פרו שהסתיימו עם ניצחון קולומביאני. ב-1934 אלפונסו לופס פומרחו הליברלי נבחר לנשיא. בתקופתו נוסדה מערכת הסתדרות העובדים במדינה, הוכרז על זכות לשביתה וניתנו זכויות אזרח לנשים. במלחמת העולם השנייה הייתה קולומביה נייטרלית, אך כשהסתמנה תבוסתם של מדינות הציר, הכריזה קולומביה מלחמה עליהם באופן סמלי. תקופת היציבות בקולומביה הסתיימה ב-9 באפריל 1948 כאשר חורחה אליעזר גייטן, מועמד לנשיא מטעם הליברלים, בעל נטייה מרקסיסטית שהיה מאוד פופולרי בקרב השכבות החלשות של האוכלוסייה, נורה למוות בידי מתנקש בבוגוטה. המתנקש נהרג על ידי המונים ברחוב ומהר מאוד המהומות פרצו ברחבי הבירה. אירוע זה נודע כ”בוגוטאסוֹ”. המהומות התפשטו ברחבי המדינה וכך התחילה תקופה של מלחמת אזרחים חדשה בין הממשלה השמרנית לגרילות הליברליות, שקיבלה את השם “לה ויולנסיה” ([תקופת] האלימות). המלחמה הייתה עקובה מדם, גבתה למעלה מ-200 אלף הרוגים, והמוני פליטים, בעיקר מאזורים כפריים, שגורשו מאדמותיהם בידי כוחות הממשלה. ב-1953 התרחשה הפיכה צבאית והגנרל השמרני גוסטבו רוחס פינייה שלט במדינה ביד קשה. המפלגה הליברלית נתמכה בידי המפלגה הקומוניסטית וגרילות כפריות. הסכסוך נמשך 10 שנים והסתיים עם חתימת הסכם קואליציוני ל-16 שנים בין הליברלים לשמרנים. ההסכם חידש את הבחירות והבטיח רוטציה בין נשיא שמרני לליברלי כל 4 שנים. למרות ההסכם לא כל הגרילות התפרקו מנשקן וחלק ממנהיגיהן הפכו לראשי כנופיות של שודדים. רובם חוסלו בידי הצבא והמשטרה, אך אחד מהם, מנואל מרולנדה ולס, שרד והקים ב-1964 גרילה בעלת אידאולוגיה קומוניסטית בשם “הכוחות המזוינים המהפכניים של קולומביה, הידוע בראשי תיבות FARC. שנה לאחר מכן נוסדה גרילה קומוניסטית נוספת בשם ELN. גרילות אלה קיימות עד הים.

ארגוני הגרילה שהציגו את עצמם כלוחמים למען צדק ושוויון חברתי, מימנו את עצמם בשוד, חטיפות, גביית “מס מהפכה” מהאוכולוסייה, ומאוחר יותר בסחר בסמים. כתגובה לגרילות הקומוניסטיות החלו להופיע גרילות מהימין שנקראו “פרמיליטריוס”, כגון הארגון MAS – muerte a secuestradores (מוות לחוטפים) שנוצר כתגובה לחטיפת אחותו של סוחר סמים ידוע. במקביל החלו להתגבש ארגונים שעסקו בייצור וסחר בסמים, הנקראו “קרטלים” (cartel). בהתחלה היה מדובר במריחואנה, אך מהר מאוד הפך הקוקאין, שגודל ויוצר בקולומביה ונמכר בעיקר בארצות הברית, למוצר הרווחי ביתר עבור ארגוני הפשיעה. לקראת שנות ה-80 של המאה ה-20 האלימות הפוליטית בקולומביה הפכה קשורה קשר הדוק לעסקי הסמים, בהם עסקו הקרטלים והגרילות משמאל ומימין. דמות בולטת בסחר הסמים הקולוביאני הייתה זו של פבלו אסקובר, מנהיג בלתי מעורער של הקרטל של מדיין. הוא שילב בין עסקי הסמים לפעילות פוליטית וחברתית, כגון שיקום שכונות עניות של מדיין וכך הפך לדמות פופולרית בקרב האוכלוסייה הענייה בעיר. דרכו הפוליטית הסלולה בקוקאין אף הביאה אותו לקונגרס הלאומי ב-1982, אך שר המשפטים לארה בונייה דאג לכך ש-1984 אסקובר גורש מהקונגרס. פעילותו של השר באותה השנה הביאה גם לפירוק הבסיס של הקרטל באזור יער טרופי בדרום המדינה, שכלל מעבדות ואף שדה תעופה. התגובה לא אחרה לבוא והשר נרצח. הייתה זו נקודת פתיחה של חזית נוספת של מלחמת אזרחים דה-פקטו שקולומביה הייתה שקועה בה מזה עשרות שנים – מלחמת סמים. לקראת סוף שנות ה-80 הקרטל של מדיין היווה איום של ממש על ממסד המדינה. הטרור השתולל בערים הגדולות: מכוניות תופת פוצצו ליד בנייני ממשלה, בנקים, בניין מחלקת הביטחון האדמיניסטרטיבי. נרצחו שופטים, כולל שופטים מבית המשפט העליון, פוליטיקאים בולטים, בהם שלושה מועמדים לנשיאות וכן בכירי המשטרה. שיא הטרור היה בנובמבר 1989 כשאנשי הקרטל פוצצו מטוס נוסעים שהמריא מבוגוטה לקאלי, בכוונה לחסל את המועמד לנשיאות ססאר גוויריה. בפיגוע נרצחו 107 איש, ביניהם אזרחי ארצות הברית, אך הסתבר שגוויריה לא היה על הטיסה. ב-1990 גוויריה נבחר לנשיא והכריז על מלחמה טוטאלית נגד ארגוני הסמים, בתמיכה של ארצות הברית, כשקולומביה התחייבה להסגיר לארצות הברית את ברוני הסמים הקולומביאנים. ב-1991 נעצר והוסגר לארצות הברית דנדני מוסקרה, בכיר הרוצחים של הקרטל, האחראי על הפיגוע במטוס, והוא מרצה בימינו מאסר עולם. תשתית הקרטל נחלשה מאוד, מעבדות רבות הושמדו, אנשי מפתח רבים חוסלו או נעצרו והוסגרו לארצות הברית. ב-2 בדצמבר 1993 הרשויות הקולומביאניות הצליחו לאתר את פבלו אסקובר במדיין והוא חוסל תוך ניסיון להימלט. הייתה זו נקודת שבירה במלחמה של ממשלת קולומביה בקרטלי סמים. אחרי חיסולו של אסקובר והתפרקות הקרטל של מדיין, הגיע תורו של יריבו המרכזי, הקרטל של קאלי, שפורק ב-1998. דעיכת הקרטלים הביאה להרגעה משמעותית של המצב הביטחוני בערים הגדולות, אך באזורים הכפריים נמשכה המלחמה בגרילות, שהשתלטו על תעשיית הסמים. באמצע שנות ה-90 צמחו ארגוני “הגנה עצמית” שמטרתם הייתה להלחם בגרילות הקומוניסטיות. ארגונים אלה אוחדו למיליציה ימנית קיצונית הידועה בשם AUC (כוחות ההגנה העצמית המאוחדות של קולומביה) ונתמכו על ידי אלה שהיו מאויימים על ידי הגרילות: בעלי אדמות עשירים, אנשי עסקים, חברות להפקת נפט ויהלומים וכן באופן בלתי רשמי על ידי חלק מהצבא והממשל. ה-AUC התאפיינו באכזריות רבה וביצעו מעשי טבח רבים באזרחים הכפריים שלטענת הארגון היו תומכי הגרילות. סוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 היא השיא של האינטנסיביות של הלחימה שבה היו מעורבים שלושה צדדים: צבא קולומביה, גרילות השמאל הגדולות FARC ו-ELN וגרילת הימין AUC. שיחות השלום עם גרילות השמאל שיזם הנשיא אנדרס פסטרנה לא הניבו תוצאות משמעותיות. התגברה טקטיקת החטיפות מצד הגרילות, שחטפו בין היתר גם אזרחים זרים, כולל אמריקאים וישראלים. מצב זה וכן הפיגועים של 11 בספטמבר בארצות הברית וכן הקשר בין ה-FARC לאל-קאעידה הביאו לכך שממשל בוש הכניס את הגרילות הקולומביאניות לרשימת ארגוני הטרור והציע סיוע לממשלת קולומביה במלחמה נגדן.

במאה ה-21[עריכת קוד מקור | עריכה]

ב-2002 נבחר הנשיא אלווארו אוריבה שהיה ראש עיריית מדיין ומושל אנטיוקיה. אביו של אוריבה היה חקלאי עשיר שנרצח ב-1983 בידי ה-FARC. תקופת כהונתו של אוריבה כנשיא התאפיינה באפס סובלנות כלפי ארגונים חמושים בלתי חוקיים, הן משמאל והן מימין, והן ארגוני הסמים. מדיניות זאת זכתה לגיבוי ומימון (מעל 3 מיליארד דולר) מצד הממשל האמריקאי שכונה “תוכנית קולומביה” (Plan Colombia). הביא לפירוקה של המיליציה הימנית AUC ונקט יד קשה נגד ה-FARC וה-ELN ובכך הביא להחלשות חסרת תקדים של הגרילות, וכן להורדה משמעותית של הפשיעה ולהחזרת תחושת הביטחון לאזרחים הקולומביאנים והחזרת האמון בכוחות המשטרה והצבא בקרב הציבור. במסגרת “תוכנית קולומביה” הציע אלטרנטיבות כלכליות לחקלאים מגדלי הקוקה והביא לציצמום ניכר של גידול צמח זה בשטחי המדינה. ב-2006 נבחר לכהונה שנייה ברוב חסר תקדים בהיסטוריה הפוליטית של קולומביה. במרץ 2008 כוחות הצבא הקולומביאני תקפו באקוודור וחיסלו את ראול רייס, מנהיג הזרוע הצבאי של FARC, פעולה שהביאה למשבר דיפלומטי עם אקוודור וונצואלה (תחת שלטונו הנאו-קומוניסטי של הוגו צ’אבס).

למרות ניסיונו של אוריבה להכניס תיקון לחוקה שיאפשר את הארכת כהונתו לקדנציה נוספת, בית המשפט החוקתי פסק שהדבר מנוגד לחוקה ובבחירות בשנת 2010 נבחר תומכו של אוריבה, חואן מנואל סנטוס. סנטוס החליט לשים קץ לסכסוך עם הגרילות וב-2012 חודשו שיחות השלום עם FARC ו-ELN החלשות, אך עדיין פעילות, בתיווך של מדינות אירופה ואמריקה, כהשיחות מתקיימות בקובה. ב-2015 חוסל מנהיג הגרילה המרקסיסטית הקטנה ELP.

באוגוסט 2016 נחתם, בתיווך נציגי נורווגיה וקובה, הסכם שלום בין קולומביה למחתרת ה-FARC. ב-2 באוקטובר באותה שנה התקיים בקולומביה משאל עם לאישור ההסכם. 50.23% מהבוחרים הצביעו נגד, מול 49.76% שהצביעו בעד, וההסכם נדחה.

באותה שנה^{[דרושה הבהרה]} פרץ משבר עם ונצואלה השכנה, על רקע המשבר הכלכלי העמוק שהיא עוברת, כאשר נשיא ונצואלה ניקולס מדורו הורה על גירוש אלפי קולומביאנים מהמדינה בטענה שהם עוסקים בהברחת מוצרי ייסוד לקולומביה ומסייעים לאופוזיציה. עשרות אלפי פליטים מוונצואלה יצרו משבר הומניטרי באזורי הגבול.

פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]

קולומביה היא רפובליקה נשיאותית. עד לאחרונה, הנשיא נבחר יחד עם סגן הנשיא לכהונה אחת בת ארבע שנים. באוקטובר 2005, הקונגרס הקולומביאני שינה את החוקה כדי לאפשר לנשיאים להיבחר מחדש לעוד כהונה. ראשי ערים וממלאי תפקידים אחרים יכולים להיבחר לכהונה בת שלוש שנים ולא יכולים להיבחר שוב מיידית.

לישראל יחסים דיפלומטיים עם קולומביה. שגרירות ישראל נמצאת בבוגוטה. בעבר כיהנו השגרירים אברהם חדד ולפניו מירון ראובן. השגריר כיום (החל משנת 2015) הוא מרקו (משה) סרמונטה. לישראל ולקולומביה הסכם סחר חופשי שנחתם בשנת 2013 ומאפשר סחר בסחורות, מוצרים ושירותים רבים בלי מכס.

כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]

תחומי הייצוא העיקריים של קולומביה כוללים מוצרי צריכה שהייצור שלהם עתיר ידיים עובדות, נפט,^{[דרושה הבהרה]} קפה, פחם ופרחים.

קולומביה היא אחת היצרניות הגדולות בעולם של קפה והיצואנית השנייה, אחרי הולנד, של פרחים.

במהלך השנים סבלה קולומביה משם רע שהרחיק תיירים בשל איומי ארגוני הגרילה השונים ופשיעה אלימה, במהלך השנים האחרונות האיומים והאלימות ירדו והתיירות בקולומביה מתפתחת לאחרונה במהירות. מדריך לונלי פלנט בחר בקולומביה כאחד מעשרת היעדים המומלצים בשנת 2006. היא ידועה בשל השילוב של חופים קריביים ופסיפיים יחד עם מרחבי ג’ונגל ואתרים בעלי מזג אויר נעים בגבהיים, כמו למשל בסביבות הבירה בוגוטה, האוכל הקולומביאני, אתרים של ארכיטקטורה קולוניאלית, מוזיקה ופולקלור אינדיאני.

גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 

מפה של קולומביה

קולומביה היא המדינה ה-26 בגודלה בעולם והרביעית בגודלה בדרום אמריקה. היא ממוקמת באזור הצפוני-מערבי של דרום אמריקה, והמדינות השכנות לה הן ונצואלה וברזיל במזרח, אקוודור ופרו בדרום, ופנמה בצפון-מערב. האוקיינוס האטלנטי שוכן מצפון לה, דרך הים הקריבי, ובמערבה נמצא האוקיינוס השקט. מלבד הגבולות עם המדינות בדרום אמריקה, רפובליקת קולומביה חולקת גבולות ימיים עם המדינות הקריביות – ג’מייקה, האיטי והרפובליקה הדומיניקנית, ומדינות מרכז אמריקה – הונדורס, ניקרגואה וקוסטה ריקה.

בתוך גבולותיה של קולומביה נמצא המגוון הפיזי הגדול ביותר באזור אמריקה הלטינית, בהתחשב בגודל המדינה. בקולומביה יש את המגוון הגדול ביותר של ציפורים ודו-חיים השוכנים בה, יותר מבכל מדינה בעולם – כרגע ידועים בקולומביה 1,815 זנים של ציפורים ו-583 זנים של דו-חיים. המדינה היא חלק מטבעת האש, אזור המאופיין ברעידות אדמה רבות והתפרצויות געשיות.

גאולוגית, קולומביה מורכבת משני גושים גדולים, האחד מושקע בתוך האוקיינוס השקט והים הקריבי ומכסה אזור בגודל 828,660 קמ”ר, והשני הוא הקרקע הנגלית המורכבת מרכס הרי האנדים ומישורי הליאנוס, המחולקים עם ונצואלה, ומכסים אזור של בערך 1,143,748 קמ”ר. מאפייני פני השטח של קולומביה יוצרים תבניות הרים מורכבות. השליש המערבי של המדינה הוא המסובך ביותר, החל מחוף האוקיינוס השקט במערב, דרך שפלות חוף האוקיינוס המקוטעות, ובמזרחן הרי הבאודו, בין הרכסים הצרים והנמוכים ביותר בקולומביה. אחריהן נמצאות שפלות ריו אטראטו/ריו סאן ג’ואן הרחבות. בקולומביה יש רכסי הרים גבוהים המגיעים לגובה של כ-5.500 מטר מעל פני הים.

דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]

 ערכים מורחבים – יהדות קולומביה

אוכלוסיית קולומביה מונה 49 מיליון איש והיא השלישית בגודלה באמריקה הלטינית, אחרי ברזיל ומקסיקו.

בחלקה האמצעי של המאה העשרים הייתה תנועה גדולה של אוכלוסייה מהאזורים הכפריים לערים, אך היא הואטה, ושיעור האוכלוסייה העירונית מוערך כיום ב 77 אחוז. 30 ערים הן בנות 100,000 איש ויותר. בתשע הנפות של השפלה המזרחית, ששטחן הכולל 54% משטח המדינה, חיים רק 3 אחוז מן האוכלוסייה.

השפה העיקרית בקולומביה היא ספרדית, אך כ-80 שפות ילידיות שונות מדוברות בקרב כחצי מיליון דוברים.^[5]

התפלגות אתנית[עריכת קוד מקור | עריכה]

במדינה מתקיים גיוון אתני רב. כ-49% מן האוכלוסייה הם מסטיצו, בני תערובת של לבנים וילידי אמריקה, 37% הם לבנים ממוצא אירופי ומזרח תיכוני (לרוב ספרדי, אך קיימות גם קהילות מהגרים ממדינות אירופיות רבות), 23% הם מולאטים, בני תערובת של שחורים ולבנים, ושחורים, 3% הם בני תערובת של שחורים וילידי אמריקה וצאצאים טהורים לעמים אמריקאים ילידיים. השחורים הם צאצאי אפריקנים שהובאו כעבדים מן המאה ה-16 ועד המאה ה-19. מאז ביטול העבדות, מדיניות לאומית של “מסטיסחה” (Mestizaje) מעודדת עירוב בין קולומביינים ממוצא אירופי, אפריקני וילידי.

דת[עריכת קוד מקור | עריכה]

על פי נתונים מ-2014, כ-79% מן התושבים הם קתולים, 13% הם פרוטסטנטים. 2% דתות אחרות (יהדות, אסלאם, בהאים ובודהיזם) ו-6% חסרי דת/ אתאיסטים / אגנוסטיקנים. קיימים מיעוטים קטנים של עדי יהוה ושל מורמונים, וכן מאמינים של דתות אנימיסטיות או של שילוב בין נצרות ודתות אפריקניות או אמריקניות-ילידיות.

קהילה מוסלמית קטנה מרוכזת באזור הקריבי. הקהילה היהודית מוערכת^[6] ב-5000 עד 10,000 איש.^[7]

ראו גם[עריכת קוד מקור | עריכה]

עיינו גם בפורטל:
	פורטל אמריקה הלטינית

• רפובליקת קולומביה הגדולה
• ארצות הברית של קולומביה
• האוניברסיטה הלאומית של קולומביה
• מחוזות קולומביה

קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: קולומביה
דיווחים בוויקיחדשות: קטגוריה:קולומביה
מדריך למטייל בוויקימסע: קולומביה
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קולומביה

•  אתר האינטרנט הרשמי של קולומביה
• PEC – פורטל ממשלתי רשמי (ספרדית)
• Casa de Nariño – האתר הנשיאותי הרשמי (ספרדית)
• רועי ענתבי, קולומביה: הישראלים ו’ארץ הסמים הבלתי נגמרים’, באתר ynet, 6 במאי 2012
• ארווין פלר‏, הפנינה הדרום אמריקאית שתהפנט אתכם בקסמיה, באתר וואלה! NEWS‏, 01 בנובמבר 2017
• נעם סלע, ‏בעקבות פסטיבלים מיוחדים בקולומביה, באתר GoTravel