מדינות עולם - שאלה 9
מוזמביק
ערך זה עוסק במדינה באפריקה. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו | רפובליקת מוזמביק República de Moçambique | |||||
| |||||
| מוטו לאומי | אין | ||||
| המנון לאומי | המנון מוזמביק | ||||
| יבשת | אפריקה | ||||
| שפה רשמית | פורטוגזית | ||||
| עיר בירה (והעיר הגדולה ביותר) | מפוטו 25°57′S 32°35′E | ||||
| משטר | רפובליקה | ||||
| ראש המדינה – נשיא – ראש ממשלה | נשיא פיליפה ניוסי קרלוס אגושטיניו דו רוזאריו | ||||
| הקמה – עצמאות – תאריך | מפורטוגל 25 ביוני 1975 | ||||
| ישות קודמת |  האימפריה הפורטוגזית | ||||
| שטח[1] – דירוג עולמי – אחוז שטח המים | 799,380 קמ”ר 36 בעולם 2.2% | ||||
| אוכלוסייה[2] (הערכה ליולי 2020) – דירוג עולמי של אוכלוסייה – צפיפות – דירוג עולמי של צפיפות | 30,098,197 נפש 47 בעולם 37.65 נפש לקמ”ר 172 בעולם | ||||
| |||||
| תמ”ג (PPP)[3] (הערכה לשנת 2017) – דירוג עולמי – תמ”ג לנפש – דירוג עולמי לנפש | 37,090 מיליון $ 122 בעולם 1,232 $ 222 בעולם | ||||
| מדד הפיתוח האנושי[4] (2018) – דירוג עולמי | 0.446 180 בעולם | ||||
| מטבע | מטיקל מוזמביני (MZM) | ||||
| אזור זמן | UTC +2 | ||||
| סיומת אינטרנט | .mz | ||||
| קידומת בינלאומית | 258 | ||||
.svg)
רפובליקת מוזמביק (בפורטוגזית: República de Moçambique) היא מדינה בדרום-מזרח אפריקה, הגובלת בדרום אפריקה ואסוואטיני מדרום-מערב, זימבבואה ממערב, זמביה ומלאווי מצפון-מערב, וטנזניה מצפון. ממזרח, מול חופה שוכן האי מדגסקר. היא חברה בקהילת המדינות הדוברות פורטוגזית ובחבר העמים הבריטי.
היסטוריה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזמביק יושבה לראשונה על ידי הסאן, שבט ציידים-לקטים דרום אפריקני. במאות הראשונות לספירת הנוצרים (המאה הראשונה עד הרביעית) החלה הגירה הדרגתית של שבטי בנטו שבאו מצפון ועברו את נהר הזמבזי אל שפלת החוף במוזמביק. שבטי הבנטו עשו שימוש בברזל והיה להם ידע בחקלאות.
מושבה פורטוגזית[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנת 1498 הגיעו מתיישבים פורטוגזים כאשר מושבות מסחר ערביות היו נפוצות לאורך החוף מזה מאות שנים, והיא הייתה מושבה פורטוגזית במשך כמעט 500 שנה, תחילה בנמלי מסחר בדרך למזרח הרחוק ולהודו, ועם הזמן החלו סוחרים והרפתקנים להתקדם מזרחה בחיפוש אחר זהב ואוצרות טבע, ומאוחר יותר גם עבדים. עם זאת, עניינו של הממשל הפורטוגזי בממשלה היה מוגבל למתן זכויות אוטונומיות למתיישבים מקורבים, ולא התיישבות ממשלתית כמו שהייתה בברזיל ובמזרח הרחוק.
הפורטוגזים העניקו לקולוניה את השם בעקבות האי מוזמביק, שנקרא על שם מוסא בן ביק או מוסא אל מליק, סוחר ערבי אשר היה, ככל הנראה, שליט האזור בעבר. בין היתר קרויה על שמו כיום אוניברסיטת מוסא בין ביק במחוז נמפולה[5].
המדיניות הפורטוגזית הייתה מדיניות של ניצול המדינה, כאשר עיקר המשאבים הופנו לרווחת ולמסחר המתיישבים הלבנים והממשלה עצמה, ומעט מאוד, אם בכלל לתשתית הפיזית, הפוליטית, הכלכלית והחינוכית של התושבים הילידים. מדיניות זו, שהוגשמה על ידי חברות פרטיות במימון בריטי, נמשכה עד המאה ה-20. מדיניות זו התבטאה בעיקר בניצול התושבים ככח עבודה זול (ולרוב בחינם, כלומר כעבדים) במכרות ובמטעים, במוזמביק כמו גם במדינות השכנות.
לאחר מלחמת העולם הראשונה בקשה גרמניה לרכוש לפחות את צפון מוזמביק, בצמוד לשטח מושבותיה באפריקה שאבדו במלחמה[6], אולם פורטוגל סירבה לכך. דרום אפריקה בקשה להכניס את מוזמביק לתוך איחוד מדינות דרום אפריקה, וגם לכך התנגדו בפורטוגל[7]. בשנת 1935 פורסם שאיטליה מבקשת לרכוש את מוזמביק[8].
גם לאחר מלחמת העולם השנייה, כשמרבית המדינות הקולוניאליסטיות החלו להעביר את השלטון במושבותיהם לילידים, נאחזה פורטוגל במושבותיה. השלטונות הפורטוגזים אפשרו לילידים שידעו קרוא וכתוב והסכימו לאמץ את ההליכות האירופיות להתאזרח כאזרחי פורטוגל לכל דבר, במסגרת מדיניות של עידוד טמיעה. מדיניות זאת, שגרמה לכך שהאינטליגנציה תמכה בפורטוגל, הובאה כסיבה לכך שהילידים לא התמרדו[9][10].
מאבק לעצמאות[עריכת קוד מקור | עריכה]
בשנות ה-60 של המאה ה-20 החל מאבק מזוין לעצמאות במוזמביק, שזכתה לרוח גבית מהגל המוצלח של תנועות עצמאות ברחבי יבשת אפריקה. בעקבות המאבק, הקהילה הבינלאומית וכוחות המלחמה הקרה עודדו את פורטוגל לעזוב את שטחה באפריקה. ב-25 ביוני 1962 מספר קבוצות פוליטיות אשר התנגדו לשלטון הפורטוגזי הקימו את תנועת פרלימו, החזית לשחרור מוזמביק בהנהגתו של אדוארדו מונדלאנה (שנרצח בשנת 1969) וממשיכיו – סמורה מאשל, מרסלינו דוש סנטוש, ז’ואקין שיסאנו ואחרים. ב-25 בספטמבר 1964 תקפו חיילי פרלימו, בסיוע לוגיסטי מאוכלוסיית הסביבה, במחוז קאבו דאגלו. הפשיטה על המחוז סימנה את תחילת המאבק המזוין נגד הממשלה הקולוניאלית הפורטוגזית.
מהפכת הציפורנים בפורטוגל בשנת 1974 הביאה לקריסת הקולוניאליזם הפורטוגזי. באותה עת ישבו במוזמביק כרבע מיליון תושבים פורטוגזים, חלקם נמלטו ממנה עם קבלת עצמאותה ב-25 ביוני 1975 ורק כ-20,000 בחרו להשאר[11]. תחת הוראה אשר כונתה 24/20 שהוציאה הממשלה החדשה, ניתנו לפורטוגלים אשר בחרו לעזוב את המדינה 24 שעות לבצע זאת, והותר להם לשאת עימם רק 20 ק”ג של מטען ורכושם הנותר הוחרם על ידי המדינה[12]. עזיבת הפורטוגלים תרמה להתמוטטות הכלכלה.
כמדינה עצמאית[עריכת קוד מקור | עריכה]
במוזמביק הוקם משטר מרקסיסטי תחת השפעה סובייטית. מוזמביק שימשה באותה תקופה ארץ מקלט לארגונים שנאבקו לעצמאות ברודזיה, דרום אפריקה ונמיביה, בעוד הממשלות הלבנות של מדינות אלה מימנו וסייעו לארגונים מורדים בתוך מוזמביק (העיקרית שבהם הייתה מחתרת ההתנגדות הלאומית במוזמביק), אשר תרמו להיותה שסועה במלחמות פנימיות וחוסר יציבות.
העשור הראשון לעצמאות המדינה לווה במלחמת אזרחים עקובה מדם, בה, על פי ההערכות איבדו את חייהם כמיליון תושבים, ו-1.7 מיליון תושבים איבדו את בתיהם והפכו לפליטים במדינות שכנות. ב-1983 נטשה מפלגת השלטון “חזית השחרור של מוזמביק”, בראשות המנהיג סמורה מאשל (שנהרג לאחר שלוש שנים בהתרסקות מטוס מסתורית) את דרכה המרקסיסטית. יורשו של מאשל, ז’ואקין שיסאנו החל בשיחות שלום עם המורדים, וב-1990 הגיעו להסכמה על חוקה חדשה, דמוקרטית–ליברלית. ב-1992 הושג הסכם שלום בתיווך האו”ם בין ממשלת מוזמביק למורדים מבית.
עד 1995 שבו הפליטים מהמדינות השכנות לבתיהם במוזמביק, וגם התושבים שנאלצו לגלות מבתיהם לאזורים אחרים שבו למקומם הטבעי.
פוליטיקה[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזמביק היא רפובליקה רב-מפלגתית, על פי החוקה הדמוקרטית מ-1990 ובראשה עומד הנשיא הנבחר. הנשיא הראשון היה ז’ואקין שיסאנו, שכיהן בתפקידו מאז 1986, ונחל הצלחה רבה בהבאה לסיום מלחמת האזרחים במדינה והשבת הפליטים לבתיהם, ועל כן ניצח בשתי מערכות הבחירות הראשונות שהיו במדינה מאז השבת הדמוקרטיה. בבחירות הראשונות לנשיאות (עד אז היה נשיא מתוקף החלטת מפלגת השלטון ששלטה בכח) בשנת 1994 נבחרה גם אספה לאומית (פרלמנט) שבה שולטת מפלגת השלטון מאז עצמאות המדינה ב-1975, מפלגתו של שיסאנו “חזית השחרור המוזמביקית“. בבחירות שנערכו בשנת 1999, ניצח שיסאנו בראשות המפלגה בפער של 4% מיריבו ממפלגת “ההתאגדות הלאומית המוזמביקית”. הבחירות התקיימו עם אחוז גבוה מאוד של מצביעים, כ-85%. טענותיה של האופוזיציה לגבי הגינות הבחירות הובילו לעתירה לבית המשפט העליון, אשר דחה אותה בקביעה כי הבחירות היו דמוקרטיות והוגנות, ובכך הצטרף לדעתם של משקיפים וגורמים זרים במדינה. אולם הטענות הרבות בנוגע למערכות הבחירות והאשמות שונות בנוגע לשחיתות שלטונו הביאו אותו שלא להתמודד על התפקיד בבחירות שנערכו בדצמבר 2004, ובמקומו התמודד מטעם מפלגת השלטון (Frelimo) ארמנדו גבוזה אשר ניצח בהן ברוב של 63%, וכיהן עד 2015 כנשיא.
ב-17 בפברואר 2004 נבחרה שרת האוצר לואיזה דיאוגו לראשות הממשלה והפכה בכך לאשה הראשונה בתולדות המדינה בתפקיד זה.
כמו כן, במדינה פועלת הפרדת רשויות. קיימת רשות מבצעת, ממשלה בהנהגת ראש ממשלה; רשות מחוקקת בדמות ה”אספה הלאומית” המורכבת מבית אחד של 250 נציגים (שבו יש למפלגת פרלימו רוב של 160 מושבים); ורשות שופטת (בית משפט עליון) אשר שופטיו נבחרים על ידי הנשיא והאספה הלאומית.
יחסי חוץ[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזמביק, שהייתה בשנותיה הראשונות בעלת ברית של ברית המועצות והגוש הסובייטי סבלה ממערכת יחסים בעייתית מאוד עם שכנותיה, במיוחד עם רודזיה (כיום זימבבואה) ודרום אפריקה תחת שלטון האפרטהייד, כאשר עקב מאבקה של מוזמביק בהן פעלו במשך השנים לחתור תחת הממשל במדינה ולממן את קבוצות המורדים שנלחמו נגד הממשלה במלחמת האזרחים שליוותה את שנותיה הראשונות. נפילת הגוש הסובייטי והמשטרים ברודזיה ובדרום אפריקה, יצר מצב אשר איפשר את פריחת הדמוקרטיה במדינה ושיפור היחסים עם השכנות.
הסיוע הרב שקיבלה מברית המועצות הוחלף בסוף שנות ה-80 בסיוע מערבי, בעיקר מארצות הברית. היחסים הכלכליים כיום מתקיימים בעיקר עם המערב, במיוחד פורטוגל שמשקיעים רבים בה רואים במוזמביק הזדמנות כמדינה מתפתחת. בשנות ה-90 הצטרפה המדינה לארגונים שונים, ביניהם הגוש האפריקני אשר הורכב מממשלות רוב שחור ביבשת, וגם לארגון מדינות האסלאם, כדי לרצות את האוכלוסייה המוסלמית הגדולה במדינה.
כלכלה[עריכת קוד מקור | עריכה]
בסוף שנות 1992 הייתה מוזמביק אחת המדינות העניות בעולם. בעשור שחלף מאז היא ידעה שינויים רבים. משנת 1994 ידעה המדינה התפתחות כלכלית מרשימה, וזאת הודות ל:
- רפורמות נרחבות בכל תחומי הכלכלה: המיסים, ההתערבות הממשלתית (בוצעה הפרטה של כ-1200 מפעלים שהיו ברשות המדינה) וליברליזציה עם עדיפות ענפים מתפתחים ובעלי פוטנציאל כגון תקשורת, חשמל ותשתיות, ותוך בחירת משקיעים זרים אסטרטגיים לעזרה בביצוע מדיניות זו.
- חיזוק הזרוע השיפוטית כאמצעי ללוחמה בשחיתות.
- חיזוק המגזר הפיננסי במדינה.
- שיפור השירות הציבורי לייעול הכלכלה.
סיום המלחמה והנהגת הדמוקרטיה ב-1994 תרמו רבות להצגת צמיחה מרשימה מצד המדינה, כאשר לכך תרם במיוחד יישובם המוצלח של פליטי המלחמה בשנות ה-90, כאשר הצמיחה מאז נעה בין 5-10%, הישג מרשים לכל הדעות. לכך גם תרמה העובדה שבזכות הרפורמות, הדמוקרטיה ובניית האמון בקרב מדינות המערב מוזמביק היא מהמדינות שנהנו עד כה משמיטת חובות מן המערב, כאשר חוב מקורי של כ-6 מיליארד דולר (ארצות הברית) נשמט כמעט לגמרי, בעיקר מצדה של ארצות הברית. משקיעים רבים עדיין רואים פוטנציאל לצמיחה רבה במדינה, רבות הודות לכך שבעוד החקלאות מהווה חלק גדול מכלכלת המדינה, רק כ-15% מאדמות המדינה עובדו עד היום. שנת הבצורת שפקדה את המדינה בשנת 2000 הביאה לעיכוב קל בצמיחה, אך הודות למדיניות כלכלית נכונה הכלכלה שבה למסלולה התקין לאחר שנה.
שיפור הגרעון המסחרי והצטרפות להסכם אזור סחר חופשי אפריקאי נותנים דחיפה רצינית לכלכלה במוזמביק והיא נחשבת כיום לשוק מתעורר, אולם הישגים אלו עדיין תלויים בהתפתחויות פוליטיות שלעיתים רבות באפריקה הן פתאומיות ובלתי צפויות.
פרובינציות[עריכת קוד מקור | עריכה]
מוזמביק מחולקת לעשר פרובינציות, ובנוסף עיר הבירה נחשבת פרובינציה בפני עצמה. הפרובינציות מחולקות ל-129 מחוזות.
- קאבו דלגאדו
- גאזה
- איניימבאנה
- מאניקה
- מפוטו (הבירה)
- מפוטו
- נאמפולה
- ניאסה
- סופאלה
- טטה
- זאמבזיה
גאוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
המדינה שוכנת בשפלת החוף המזרח אפריקנית, כאשר כמחצית משטחה נמצאת בגובה של עד 230 מ’ מעל לפני הים. המחצית השנייה, המערבית היא שרשרת הרים (איניינגה) אשר מהווה את גבולה במדינות השכנות מהמערב, זימבבואה, זמביה ומלאווי. המדינה מחולקת לצפון ודרום על ידי נהר הזמבזי. אזור החוף הוא מגוון כאשר חלקו מכוסה בביצות מסביב לערים הגדולות, וחלקו מהווה אזור חוף נעים ונוח לתיירות (חולי), עם תעשיית דיג משגשגת. האקלים במדינה מתחלק בין קיץ גשום וחם, לבין חורף יבש וקר.
דמוגרפיה[עריכת קוד מקור | עריכה]
במוזמביק מספר קבוצות אתניות עיקריות. כ-45% מהאוכלוסייה חיים במחוזות הצפוניים זמבזיה ונמפולה, ושבט המאקוואה מהווה רוב באזור זה. בעמק הזמזבי נמצאים שבטי הסנה והנדאו, ובדרום המדינה שבטי הצונגה ושנגאן. למרות השפעות מושבות הסחר המוסלמיות והמיסיונים האירופאיים, רוב האוכלוסייה נשארה עובדת אלילים או מחזיקה בדתות מסורתיות אחרות. כ20-30% מהאוכלוסייה הם נוצרים, בעיקר פרוטסטנטים, וכ15-20% הם מוסלמים. במשטר הקולוניאלי לא נתנה הזדמנות חינוכית לילידים, ולכן רובם (כ-93%) נשארו חסרי קרוא וכתוב. המצב השתנה עקב השפעת הממשל הדמוקרטי בחינוך, וכיום אחוז אי יודעי קרוא וכתוב הופחת לכשני שלישים, עדיין אחוז גבוה מאוד.
יהודים[עריכת קוד מקור | עריכה]
בתחילת המאה ה-20 הגרו מספר משפחות יהודיות ספרדיות מפורטוגל ללורנסו מרקס, בירת מוזמביק[13]. בשנת 1911 שיבח מושלה הורטוגזי של מוזמביק את המתיישבים היהודים כמי שתרמו תרומה משמעותית לכלכלתה[14]. בשנת 1921, לאחר הגעת יהודים נוספים מפולין וליטא, נוסדה קהילה יהודית בלורנסו מרקס ונבנתה בה בית־כנסת[13]. בשנת 1938 הרשו השלטונות לכ-250 משפחות יהודיות מפליטי גרמניה להיכנס למוזמביק, בתנאי שלא יעבדו אלא יתפרנסו מנדבות הקהילה. את עיקר העלות של החזקת יהודים אלו נשאו יהודי דרום אפריקה[15].
אחרי מלחמת העולם השנייה עברו רוב הפליטים לארצות הברית, דרום־אמריקה וארץ ישראל. בשנת 1951 חיו במוזמביק כמה עשרות משפחות יהודיות, שרבים מהם נשאו בנישואי תערובת. הפליטים מגרמניה לא קבלו אזרחות במושבה. הילדים היהודים נשלחים לדרום אפריקה ללמוד ומשתקעים בה[13].
קישורים חיצוניים[עריכת קוד מקור | עריכה]
אתר האינטרנט הרשמי של מוזמביק
מדריך למטייל בוויקימסע: 
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: - מוזמביק, תקציר ונתונים סטטיסטיים באתר ספר העובדות על מדינות העולם של ה-CIA (באנגלית)
- סוכנות החדשות המוזמביקית
- מישה הויכמן, מוזמביק: מפגשים בין קיאק, גלים ואנשים, באתר ynet, 23 באוגוסט 2011
- רונית הרשקוביץ, הסודות של מוזמביק – רגע לפני שכולם יגלו אותה, באתר GoTravel
הערות שוליים[עריכת קוד מקור | עריכה]
- ^ דירוג שטח – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2018
- ^ דירוג אוכלוסייה – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
- ^ דירוג תמ”ג – מתוך ספר העובדות העולמי של ה-CIA, כפי שפורסם ב-15 במרץ 2019
- ^ מדד הפיתוח האנושי לשנת 2018 בדו”ח של אתר מינהל הפיתוח (UNDP) של האומות המאוחדות, שפורסם ב-2019
- ^ אתר אוניברסיטת מוסא בין ביק
- ^ פורטוגל ומושבותיה, דואר היום, 31 באוקטובר 1919
- ^ אפריקה הדרומית הגדולה, הארץ, 11 בינואר 1923
- ^ אנגולה לגרמניה, מוזמביק לאיטליה, דואר היום, 19 באוגוסט 1935
- ^ אצלנו זה לא יוכל לקרות, מעריב, 27 באוגוסט 1954
- ^ פורטוגל הראשונה והאחרונה באימפריות, על המשמר, 15 ביולי 1960
- ^ עמוד 129. Harvey, Robert. Portugal: Birth of a Democracy. Springer, 1978. ISBN 1349159875
- ^ עמוד 47. Pitcher, M. Anne. Transforming Mozambique: The Politics of Privatization, 1975–2000. Cambridge University Press, 2002. ISBN 1139434942
- ^ לקפוץ מעלה אל:1 2 3 ד”ר ש. לוי, יהודים נידחים באפריקה המזרחית הפורטוגזית, דבר, 9 באפריל 1951
- ^ מושל פורטוגזי על היהודים, החרות ירושלים, 11 בינואר 1911
- ^ באזני על המשמר ויצחק גרינבוים, קול העם, 24 בספטמבר 1950
